תקציר סביר כרך ג' חוברת 35

ע.א. 413/68 - לאה קניג נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית.

*זכותו של מעביד לפטר עובד(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 3148/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
יחסי העבודה בין המערערת לבין המשיבה לא היו תקינים ולאחר סכסוכים שנמשכו 7 שנים פוטרה המערערת. תוך כדי סכסוך קבלה המערערת הודעת העברה מיחידה ליחידה שלשונה היה מעליב והיה בה משום הטלת כתם על המערערת. בתביעתה ביקשה כי ביהמ"ש יבטל את פיטוריה וכן ביקשה פסק הצהרתי שינקה אותה מן הכתם שדבק בה כתוצאה ממכתב ההעברה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה נהגה על פי כללי חוקת העבודה של ההסתדרות בבצעה את הפיטורין ודחה את בקשות המערערת. על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. זכותו של מעביד היא לפטר את עובדו והפיטורין תופסים אפילו לא היו מוצדקים. תרופתו של עובד שנפגע ע"י פיטורין לא מוצדקים היא לתבוע פיצויים. באין הוראה סטטוטורית המתנה זכות הפיטורין בתנאים, תופסים הפיטורין ויהא אשר יהא מניעו של המעביד.
ב. אשר לבקשת המערערת לקבל הצהרה על בטלות הפיטורין כדי לנקותה מן הכתם שדבק בה נוכח לשונה של הודעת ההעברה - אמנם מתן סעד על דרך הצהרה מסור לשיקול דעת ביהמ"ש ולא מן הנמנע כי כוונתו של אדם לנקות את שמו תשמש לביהמ"ש עילה להושיט לו את הסעד. אולם בענין שלפנינו אין המערערת רוצה הצהרה כדי לנקות את שמה אלא רצונה לכפות את המשיבה להוסיף ולהעסיק אותה ולכך אין היא זכאית.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד א. פיכמן למערערת, עו"ד ד. נקדימון למשיבה. 25.5.69).

ע.א. 30/69 - אגד בע"מ נגד פחימה מקס.

*דחיית אגרה בתביעת נזיקין.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט דבורין) בת.א. 274/68 (המ' 978/68) - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב תבע מהמערערת פיצויים על פגיעתו בתאונת דרכים בסכום כולל של 672,000 ל"י. המשיב שהוא בן 18 הינו עני, אביו פועל דחק והמשפחה מונה 13 נפשות. הוא ביקש דחיית אגרת והרשם הכיר באי יכולתו לשלם את האגרה אך סבר כי אין לו סיכוי סביר לזכות בסכום העולה על292,000 ל"י. לפיכך דחה לו את תשלום האגרה לגבי סכום זה ונתן לו זמן של 30 יום להגיש כתבתביעה מתוקן בהתאם. המשיב הגיש כתב תביעה חדש בו שוב פירט את סעיפי הנזקים השונים כפי שהיו בתביעתו הראשונה כשהם מסתכמים בסכום של 672,000 ל"י אך העמיד את סכום התביעה הכללי ע"ס 292,000 ל"י. המערערת בקשה למחוק את כתב התביעה, או למחוק את אותם החלקים שבו שאינם מתאימים לסכומים שנאמדו ע"י הרשם בהחלטתו על דחיית תשלום האגרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. ההליך כולו של בקשת המחיקה והערעור הוא חסר שחר ומיותר לחלוטין. על נתבעים בתביעות נזיקין להמנע מלבחוש בקדרת תביעתם של התובעים בקשר לדחיית אגרת המשפט של תובעים עניים.

ב. לקביעותיו של הרשם בענין שחרור מהאגרה יש ערך אך ורק לענין תשלום האגרה ולא לעצם המשפט. פרטי חשוביו של הרשם על הנזק אין להם כח מחייב פרט לחיוב של התובע להעמיד את תביעתו על הסכום הסופי הכולל שנקבע ע"י הרשם. אבל אין הוא חייב להודות שנזקיו אינם עולים על הסכומים שנקבעו ע"י הרשם בראשי הנזק השונים. למעשה יוכל לזכות בכל ראש נזק יותר משנקבע על ידי הרשם ובלבד שהסכום הכללי של דמי הנזק שייפסקו לו לא יעלה על הסכום שנתבע.
ג. יתר על כן, במקרה מתאים רשאי ביהמ"ש על דעת עצמו להגדיל את הסכום מעבר לסכום הכללי שנקבע ע"י הרשם ושנתבע ע"י התובע לדמי הנזק הממשיים שהוכחו לפניו, ולשם כך לראות את התביעה כמתוקנת אף בלי בקשה מיוחדת מאת התובע.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עו"ד קנטור למערערת, עו"ד גב' וולפיילד למשיב. 25.5.69).

ע.א. 104/69 - יהודה ג'נה נגד חיים בכר ואח'

*אחריות בנזקי תאונת דרכים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 5472/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיב נהג במשאית צבאית בכביש כפר סבא פתח-תקוה ובעוברו את ככר המושבה ברמתיים לכיוון ת"א במקום בו חצוי הכביש בשני מסלולים כשביניהם אי תנועה ארוך פגע במערער. הפגיעהארעה כ-5 מטר מעבר למעבר חצייה. המערער לא הסתכל לצדדים כשחצה את הכביש והתחיל בחצייה בצעדים מהירים עד שנתקל בגלגלה האחורי של המשאית. גם המשיב לא היה מספיק ער לנעשה בכביש כי הוא בכלל לא ראה את המערער עד לאחר ההתנגשות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער בקבעו כי הוא האשם בתאונה וחוסר ערנותו של הנהג לא גרם לתאונה. על כך הערעור.

החלטה - השופט מני:
א. לטענת המערער כי אילו היה המשיב ער לנעשה בכביש היה מפעיל את הצופר בעוד מועד והיה מביא לכך שהמערער ייעצר מיד בהליכתו - אין זה בטוח כלל וכלל אם המערער, שהוא אדם בא בימים, היה עוצר בשמעו את הצפירה. במצב חוסר תשומת הלב הטוטלית שהמערער היה שרוי בה, צפירה פתאומית, עלולה היתה רק לבלבל אותו והתאונה היתה עלולה להיות הרבה יותר חמורה.
ב. לטענה כי אילו המערער היה ער למתרחש בכביש היה מגדיל את מהירות המשאית והיה מונע את התאונה - לא בטוח אם נהג סביר היה, בנסיבות המקרה הנדון, נוקט באמצעי זה דוקא ולא בבלימת חרום.
ג. המשיב צדק בכך שנסע באמצעיתו של הכביש ולא בצידו הימני קיצוני, וזאת בהתחשב בכך שבמקום נמצאת תחנת אוטובוסים וכי הכביש בו נסע הוא חד סיטרי. כל נהג זהיר בנתונים כאלה ינסה להתרחק ככל האפשר מהתחנה על ידי סטייה שמאלה, כדי להמנע מהפתעות כאשר אנשים לא זהירים מנסים לחצות את הכביש לאחר ירידתם מהאוטובוס.
ד. התאונה לא ארעה במעבר חצייה אלא במרחק כחמישה מטר הלאה ממנו ובאותו מקום נסיעה במהירות של 30 קמ"ש אינה מהוה נסיעה רשלנית.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד י. ירון למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבים. 29.5.69).

ע.א. 713/68 - אפרים רייזל נגד אררט חברה לביטוח ואח'

טענת לחץ בחתימת התחייבות. טענת אי חוקיות בעיסקה נשוא ההתחייבות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 5470/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבים הגישו בקשת פירוק נגד חברה אשר המערער מעוניין בה, כתוצאה מכך חתם המערער על התחייבות אצל עורך הדין של המשיבים והתחייבות זו מהוה עילת התביעה בתיק זה. המערער טען כי חתם על ההתחייבות בלחץ, באיומים ובהשפעה בלתי הוגנת בכך שיום לפני בירור הבקשה לפירוק החברה התקשר עוה"ד טלפונית, במעמדו של המערער, עם ביתו של השופט שצריך היה לשבת בדין למחרת היום ועל ידי כך הפגין קרבה וידידות אל אותו השופט ובכך השפיע עליו לחתום על ההתחייבות. ביהמ"ש העליון החליט בשעתו כי אם יוכח כי אכן כך היו פני הדברים תשאל השאלה אם אין זה נוגד את טובת הצבור שתנתן נפקות משפטית מחייבת להתחייבות שהוצאה מאדם ע"י הפגנת קשרים טובים עם השופט שבפניו היה תלוי ועומד ההליך הרלבנטי. התיק הוחזר אז לביהמ"ש המחוזי ששמע את עדויותיהם של המערער ושל עוה"ד לענין אותו מעשה והוא לא האמין לא לזה ולא לזה. מאחר ועל המערער היתה מוטלת חובת ההוכחה נדחתה גירסתו שאכן הדברים קרו כפי שקרו ונדחתה בקשתו לרשות להתגונן. על כך הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. העובדה שגם עדותו של עוה"ד לא היתה מהימנה על ביהמ"ש דלמטה אינה מועילה למערער. עובדה זו די בה להתעלם מן העדות כאילו לא ניתנה אך בכך לא סגי כדי להעניק ערך הוכחתי כל שהוא לעדותו של המערער כל עוד היא עצמה לא היתה מהימנה על ביהמ"ש.
ב. ברור כי אילו הוכח שאכן התרברב עוה"ד והתיימר לשוחח עם השופט על ענין התלוי ועומד לפניו כי אז היה ביהמ"ש מסרב להושיט עזרתו לביצוע ההתחיבות אשר דרך השגתה נוגדת את תקנת הצבור. מעשה כזה פוסל לא רק חיובים והתחייבויות מבחינה משפטית אזרחית, אלא הוא פוסל גם את עושהו מבחינה אתית מקצועית.
ג. המערער טוען כי ההסדר שנעשה בין בעלי הדין ושבעקבותיו נחתמה ההתחייבות הנדונה היה הסדר בלתי חוקי ושעל כן גם ההתחייבות פגומה באי חוקיות וביהמ"ש לא צריך להושיט ידו לביצוע מעשים בלתי חוקיים. טענה זו לא נטענה בביהמ"ש המחוזי ועל כן אין להעלותה בשלב הערעור. נכון שביהמ"ש ידחה תביעה אף מיוזמתו שלו אם היא מתבססת על מעשה בלתי חוקי אולם זאת רק אם אי החוקיות בולטת לעין כל. כאן אין לגלות אי חוקיות שכזו בהתחיבות הנדונה.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. עו"ד העצני למערער, עוה"ד טפרברג וגלעדי למשיבים. 19.5.69).

ע.א. 612/68 - שלמה מזרחי נגד אמנון בנימינוב ואח'

*הודאה בחוב כעילת תביעה וכערך הוכחתי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 3641/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער והמשיב השני שנהלו בשותפות מוסך חתמו על תצהיר שבו אשרו כי הם חייבים למשיב סכום של 34,000 ל"י ע"פ 5 שיקים וציינו כי מקורו של החוב בהלוואה שקבלו ממנו. השותפות התפרקה והמשיב תבע את החוב מהמערער והמשיב השני. השניים חוייבו בתשלום החוב ועל כך ערעורו של המערער.

החלטה - השופט ברנזון:
א. החתימה על התצהיר הנ"ל מהוה הודאה בחוב. לפי סעיף 1628 של המג'לה הודאה כשלעצמה אינה יכולה לשמש עילת תביעה. אולם כערך הוכחתי משמשת ההודאה כהוכחה מלאה, פרט לזכותו של המודה להטיל את השבועה המכרעת על הצד שכנגד, או זכותו לחקור את הצד שכנגד בשבועה כדי להוציא מפיו אשור שההודאה היתה כוזבת. כן יכול הנתבע תמיד לטעון ולהוכיח על ידי ראיות מכל הסוגים שההודאה הוצאה ממנו בכפיה ובלחץ, וכן הוא יכול להוכיח תרמית ואי חוקיות עילת ההודאה.
ב. בהגישו את ההודאה יצא המשיב ידי חובת הטיעון וההוכחה המוטלת עליו. כיוון שההודאה היא בכתב אין לסתרה אלא על ידי מסמך בכתב או על ידי הודאתו או פנקסיו של המשיב. הוכחה כזו לא הובאה. כן לא הוכחו טענות פיתוי, השפעה בלתי הוגנת ולחץ שנטענו על ידי המשיב.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ברנזון. עו"ד גורן למערער, עו"ד הרטבי למשיב. 29.5.69).

ע.א. 546/68 - חלקה 123 בע"מ נגד יעסור בנק למשכנתאות ואח'

טענה נגד סמכות מנהל החברה לחתום משכנתא. טענת אולטרה-וירס.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 1693/65 - הערעור נדחה)

העובדות:
קבלן שהיה בעל מגרש בנה בית מגורים וכנהוג באותם הימים (שנת 1960) ייסד חברה פרטית, העביר על שמה את המגרש ומכר את הדירות שבנה. הוא התעתד להעביר את מניות החברה לרוכשי הדירות באופן יחסי למספר החדרים לאחר שישלמו את מחיר הדירה. לשמירת האינטרסים של הצדדים התקשרו הדיירים עם עו"ד בן יהודה (המשיב השני) ומינו אותו נאמן עבורם. על שמו של בן יהודה נרשמו %75 של המניות והוא הורשה להקצות את המניות לרוכשי הדירות לאחר שישלמו את המגיע מהם.
בן יהודה נתמנה כמנהל החברה, מנהלי החברה האחרים התפטרו והוא היה לשליטה הבלעדי של החברה ונציגה היחידי כלפי חוץ.
בחודש דצמבר 1962, שנה לאחר שנתמנה מנהל יחידי, פנה בן יהודה למשיבה וביקש הלואה "לשם גמר הבנין" נגד רישום משכנתא. בספטמבר 1963 חתם על פרוטקול מישיבת ההנהלה בה הוחלט לקבל הלואה "לצרכי הבניה לגמר הבנין". חודש לאחר מכן קיבל את סכום הכסף ונרשמה המשכנתא. למעשה היתה כאן מעילה מצד בן יהודה שכן הבנין כבר היה גמור מזה כמה שנים והוא שלשל את הכסף לכיסו. לאחר שנתגלתה התרמית הוחלפה ההנהלה בחברה וזו מבקשת להצהיר על ביטול המשכנתא. ביהמ"ש דחה את הבקשה ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. טענת המערערת היא כי בן יהודה לא היה מוסמך לרשום את המשכנתא וטענה זו מתבססת על כך שתקנה 19 של תקנות ההתאגדות קובעת שמספר המנהלים לא יהיה פחות משניים אלא אם כן תהיה "קביעה אחרת" ע"י האספה הכללית.
לטענה זו אין ממש וזאת משני טעמים:
1. עצם מינויו של בן יהודה כמנהל בחברה במקום שלושת המנהלים מהוה "קביעה אחרת" של החברה במובן התקנה 19 הנ"ל.
2. עיקרון "הניהול הפנימי" שגובש בפס"ד טורקנד אומר כי אדם המתקשר עם חברה יכול לסמוך על כך כי סדרי הניהול הפנימיים של החברה התנהלו כהלכה. "סדר ניהול פנימי" הוא כל סדר שאין חייבים למסור הודעה עליו לרשם החברות. במקרה שלפנינו מחייבת תקנה 19 לכל היותר החלטה רגילה שאין חייבים להודיע עליה לרשם החברות.

ב. אשר לשתי הטענות האחרות של המערערות כי קבלת ההלואה היתה "אולטרה - ויריס" וכי הבנק היה שותף פעיל למרמת בן יהודה - ברור כי מטרת החברה היתה בניית הבית ומבחינה עובדתית בשעת קבלת ההלואה הבית כבר היה גמור. השאלה היא אם הבנק ידע שהבנין הוא גמור ושלא היה צורך בהלואה לתשלום הסכומים המגיעים מהדיירים לקבלן.
במקרה שלפנינו קבע ביהמ"ש כי קורה לעיתים קרובות שבנין של בית משותף נגמר באופן פיזי אך השאלות הכספיות בין הקבלן לדיירים אינן נגמרות עם גמר הבניה, הדיירים מקבלים הלואה עבור הקבלן והבנק רואה בהלואה כזו "הלואה לצרכי הבניה" ולגמר הבנין כלומר הלואה לצרכים אלה היא באמת הלואה לצורך גמר הבנין במובן האוביקטיבי של המלים הנ"ל.
אם ידע הבנק רק שהבנין גמור ולא ידע שאין כבר חוב של הדיירים לקבלן יכול הבנק לנצל לטובתו את הכלל כי כאשר עיסקה היא כזו שאפשר לבצעה הן כפעולה שהיא "אינטרה-ויריס" והן כפעולה שהיא "אולטרה ויריס" והיא בוצעה כפעולה מן הסוג השני אזי מנועה החברה מלטעון טענת "אולטרה-ויריס".
כיון שלא הוכח שהבנק ידע שלא היה צורך בהלואה לתשלום לקבלן נמצא כי החברה מנועה מלטעון "אולטרה-ויריס" בפעולה שניתן לבצעה גם כפעולה "אינטרה-ויריס".

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. עו"ד מ.ח. כהן למערערת, עו"ד א. אלחנני למשיב. 29.5.69).

ע.א. 1/69 - רפאל הלפרין נגד נתן טייגר.

*דחיית תביעה המבוססת על עיסקה בלתי חוקית המערער השיג אישור אגף מטבע חוץ שתקפו למפרע, ובו מאשרים לו מתן גמילות חסד (הלואה ללא רבית) למשיב. המערער תבע את המשיב לתשלום 1000 דולר בטענה כי נתן סכום זה למשיב כגמ"ח ומכיון שקיבל אישור למפרע לגמ"ח, כך טען, אין העיסקה נגועה באי חוקיות. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה כי העיסקה המשמשת עילה לתביעה לא היתה עיסקת גמ"ח וכיוון שכך לא היה למערער אישור אגף מטבע חוץ לעיסקה וזו היתה בלתי חוקית, מחמת אי קבלת אישור אגף מטבע חוץ. לעיסקה בלתי חוקית לא נזקק ביהמ"ש ודחה את התביעה. הערעור על כך נדחה לנוכח הקביעה העובדתית של ביהמ"ש כי זו לא היתה עיסקת גמ"ח.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד קנטור למערער, עו"ד מלץ למשיב. 28.5.69).

ע.א. 90/69 - הלי גרטלר נגד יצחק אורז'ל ואח'

*העברת תביעה לחלוקת מקרקעין מביהמ"ש לפקיד בתים משותפים משהוגשה תביעה לחלוקת מקרקעין רשאי ביהמ"ש להעביר את הענין לדיון בפני פקיד בתים משותפים אם אחד הצדדים הגיש על כך בקשה לפי סעיף 79 (א) לחוק בתים משותפים, ובלבד שהתקיימו שני תנאים: הבית ראוי להירשם כבית משותף כאמור בחוק הנ"ל וכן כי בנסיבות המקרה מן הצדק לרשמו כך. בענין דנא לא הוגשה בקשה כזו לביהמ"ש אלא המשיבים עמדו והגישו בקשה לרישום הבית כבית משותף לאחר שהמערער הגיש תביעה לחלוקת הנכס. מכיון שלא הוגשה בקשה כאמור בסעיף 79 הנ"ל לא צדק ביהמ"ש בהפסיקו את הדיון עד לאחר שפקיד בתים משותפים יחליט בבקשה שהוגשה לו.
ביהמ"ש העליון לא חיוה דעתו בשאלה אם מוסמך פקיד בתים משותפים להיזקק לבקשת רישום של נכס שלגביו תלויה ועומדת תביעת חלוקה שלא הועברה אליו מכח סעיף 79 הנ"ל.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד שולמן למערערת, עוה"ד סלונים וזלצמן למשיבים. 25.5.69).

עש"מ 1/69 - פלוני נגד משרד האוצר.

*פיטורין משרות המדינה בשל עבירות משמעת המערער הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי בעבירות משמעת ופוטר תוך תשלום פיצויים. הוא טוען נגד חומרת העונש המתבטאת בפיטוריו, ערעורו נדחה. המערער כבר הסתבך מספר פעמים בעבירות משמעת, קיבל נזיפה מהמנכ"ל, לאחר מכן שוב עבר עבירות משמעת וקיבל נזיפה מועדת המשמעת שגם התרתה במערער כי יועמד לדין משמעתי. אעפ"כ עבר עבירות משמעת נוספות ששימשו עילה להעמדתו לדין משמעתי ולפיטוריו. לנוכח כל הנ"ל אין להתערב בהחלטת ביה"ד המשמעתי.

(בפני: השופט מני. 30.5.69).

המ' 202/69 - שלמה כהן נגד מדינת ישראל.

*תשלום ברירת קנס מהוה "הרשעה קודמת" קנסות אשר שולמו על פי סעיף 29 לפקודת התעבורה שענינו "ברירת קנס במקום שפיטה", הינן הרשעות קודמות אשר המדינה רשאית להוכיחן בגדר סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי.

(בפני: השופט זוסמן. עו"ד פ. דיין למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 27.5.69).

ע.פ. 75/69 - זאב רפאל נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים) המערער הורשע בעבירה של הריגה כאשר בנהגו אוטובוס גרם לתאונה בה נהרגו שני אנשים. ביהמ"ש דן אותו למאסר של 30 חודש ולשלילת רשיונו לשמונה שנים בנוסף לשנתיים שכבר היה פסול מנהיגה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער והפחית את עונש המאסר לשנתיים בלבד. זאת בהתחשב בעברו הנקי של המערער ובכך שכבר עברו שלש שנים ומעלה מאז התאונה, וכן בשלילת רשיונו לתקופה ארוכה מאד כשפרנסתו על כך.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עוה"ד אליעד וצחי למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 14.5.69).

ע.פ. 103/69 - מוחמד גזלין נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (הריגה תוך כדי קטטה)

המערער הורשע בעבירת הריגה בכך שדקר חמש דקירות סכין את המנוח לאחר ויכוח עמו. המערער רעה עדר עזים ובעברו ליד בית המנוח חדרו אחדים מהעזים לרשותו של המנוח וזה גער במערער וכתוצאה מכך פרצה תגרה ביניהם. האולר בו נדקר המנוח היה תחילה בידי המנוח שאיים בו על המערער. תוך כדי כך הוציא המערער את האולר מידיו ודקר אותו בו. ביהמ"ש לא האמין כי המנוח חנק את המערער ותוך כדי הגנה עצמית הוא דקר אותו ובמסקנתו זו אין צידוק להתערב. גם לא היה נסיון מצד המנוח להוציא בחזרה את האולר מידי המערער ואין מקום לטענתו כי פחד שמא יעשה זאת.
לנוכח מספרן הרב של הדקירות אין מקום להקל בעונש של 7 שנות מאסר שהוטל על המערער וזאת למרות שהמנוח הרגיז אותו ואיים עליו בסכין. מעשה ההריגה היה ברוטלי ביותר ואכזרי אף כי היה ספונטני.