תקציר סביר כרך ג' חוברת 36

ע.א. 189/68 - רפאל מהלה - יעקב נגד יצחק ואהרן צוריאנו

*קביעת שכ"ד של בית עסק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, אבנור) בע.א. 319/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבים שכרו מהמערער מושכר, השקיעו בו כ- 23 אלף ל"י והכשירו אותו למטרת מספרה. בתביעת דמי שכירות הגיע הענין לביהמ"ש המחוזי וזה קיבל את הקביעה כי שווי הנכס הוא 160אלף ל"י, הפחית מכך את שווי השקעת הדיירים בסך 30 אלף ל"י (60 אחוז משווי ההשקעות ביוםהקביעה) ובהתחשב בתשלום דמי מפתח ופגמים במושכר, קבע את שכר הדירה לפי 4 וחצי אחוז משווי של 130 אלף ל"י. בניגוד לביה"ד לשכירות שהפחית את שווי ההשקעות רק לתקופה מוגבלתהחליט ביהמ"ש המחוזי שאת שווי השקעות הדיירים יש להפחית בכלל ולא רק לתקופה מוגבלת. על דרך החישוב וההפחתות נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הלכה פסוקה היא כי בבוא ביה"ד לשכירות לקבוע את דמי השכירות של בית עסק על פי סעיף 29 לחוק הגנת הדייר, הוא רשאי להבטיח לבעל הבית רווח סביר מהשקעתו או משוויו של הנכס. מהשווי הוא רשאי לנכות את השקעת הדייר שהוסיף מבנה, או שהכשיר את המבנה לתפקידו.
ב. כאשר הצדדים לא הגבילו בהסכם את התקופה שבה לא יובאו בחשבון שווי השקעות הדייר, אין ביהמ"ש מטיל תנאי כזה על הצדדים ע"י הגבלת התקופה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג , ברנזון, הלוי. עו"ד שרף למערער, עו"ד סרנגה למשיבים. 29.5.69).

ע.א. 630/68 - מקיקס כהן נגד עלי טבק בע"מ

*תביעת נזיקין בטענת הפר חובה שבחוק ורשלנות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בת.א. 582/67 - הערעור נתקבל
העובדות:
המערער היה בריא כאשר נכנס לעבוד בבית חרושת טבק של המשיבה בשלהי 1958. הוא חלה באסטמה במשך העבודה ונאלץ לעזוב את מקום עבודתו. הוא טען שלקה במחלה עקב העבודה. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדות כי בהכנסו לעבודה היה המערער בריא, כי ליד המכשיר בו עבד הצטברה "כמות ניכרת" של אבקת טבק, כי המשיבה לא נקטה בכל האמצעים הדרושים לסילוק אבקת הטבק. עם זאת קבע ביהמ"ש על יסוד עדויות מומחים כי המחלה לא נגרמה עקב העבודה אך מאידך היא הוחשה עקב עבודה זו.
עילת התביעה היתה מבוססת על שתים: כי המשיבה התרשלה משלא לקחה בחשבון אפשרות של רגישות יתר של המערער לאבק הטבק; כי המשיבה הפרה חובה שבחוק הדורשת, בפקודת הבטיחות, לנקוט באמצעים מיוחדים במקום שבו מצטברת כמות ניכרת של טבק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החשת מחלת האסטמה עקב אבק טבק היא נדירה ולפי מבחן הצפיות שהוא הקובע בענין רשלנות, לא היתה חייבת המשיבה לחזות מראש שמחלת המערער תוחש. מסיבה זו דחה ביהמ"ש גם את התביעה בעילת היפר חובה שבחוק בסברו כי גם חיוב לפי סעיף 47(1) לפקודת הבטיחות חל רק כאשר מעביד בעל ידע סביר יכול היה לחזות מראש סכנה לעובדיו מן האבק, היינו מבחן הצפיות המקובל בדיני רשלנות. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. על פי העובדות שנקבעו צדק ביהמ"ש המחוז שהמשיבה לא צריכה היתה לצפות שהמחלה תוחש עקב שאיבת האבק. המחלה הוחשה בשל רגישותו האלרגית המיוחדת של המערער וכמות אבק רגילה בבית גם יכלה להחיש את המחלה.
ב. ההלכה המקובלת היא שעל שומת הנזק מותר להחיל את העקרון של "הגולגולת הדקה", לאמר שעל המזיק לפצות את הניזק כמות שהוא על חולשותיו ורגישויותיו המיוחדות. אך זאת רק לגבי שומת הנזק. לענין הרשלנות אנו בודקים מה אדם סביר צריך היה לצפות מראש, ורק משנמצא אשם בהתנהגות רשלנית, נמדדת חובת הפיצוי בקנה מידה יותר מחמיר.
ג. חובתו של בעל בית חרושת, לענין עוולת הרשלנות, לנקוט אמצעי זהירות כדי לשמור מפני מחלה תעשייתית. לא תמיד יינצל מאחריות בטענה שאדם בעל רגישות רגילה לא היה נפגע באותה מחלה. עליו להביא בחשבון גם רגישות מיוחדת, ועליו לנקוט אמצעי מניעה גם אם רק מיעוט של עובדיו רגיש למחלה. זוהי שאלה של דרגה ותלויה גם בנתונים סטטיסטיים על מידת הופעתה של המחלה. בענין דנא הרגישות היא תופעה נדירה ביותר ולכן בכל הנוגע לעילת הרשלנות אין לחייב את המשיבה.
ד. מה שאין כן באשר לעילה של היפר חובה שבחוק. כאן יש שתי חובות: מניעת אבק ואדים העלולים להזיק; מניעת אבק כלשהו בכמות ניכרת. מה שנוגע לחובה הראשונה של אבק העלול להזיק אנו חוזרים לשאלה של מידת הצפיות. מאידך באשר לחובה השניה, חובה על מעביד למנוע הצטברות כמות ניכרת של אבק בלי להתחשב במידת הנזק שהוא עלול לגרום. האמצעים שיש לנקוט למניעת כמות ניכרת של אבק חייבים להיות "אפשריים מבחינה מעשית". בענין דנא נקבע כי הצטברה "כמות ניכרת" של אבק וגם נקבע שהמשיבה לא נקטה בכל האמצעים האפשריים למנוע את ההצטברות. על כן יש לחייב את המשיבה לפצות את המערער בגין עילת היפר חובה שבחוק.
ה. הסכום של 1000 ל"י שקבע ביהמ"ש עבור כאב וסבל, למקרה של חיוב המשיבה, הוא נמוך מדי ויש להעמידו על 5000 ל"י. אשר להפסד ההשתכרות יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיתן על כך דעתו.

(בפני השופטים: זוסמן , לנדוי, ויתקון. עו"ד מ. שפירא למערער, עו"ד י. סהר למשיבה. 11.6.69).

ע.א. 601/68 - ישראל ומתיה ביידר נגד עמיאל לוי ואח'

*קבילות הודעה של נפטר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.א. 3820/65 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערערים תבעו את המשיבים לתשלום 50 אלף ל"י בגין אגרת חוב שרכשו אצל המשיבים ונשארה בידי המשיבים ואשר עלתה בגורל. את האגרת רכשו אצל סוכן של המשיבים למכירת אגרות חוב. הסוכן נחקר במשטרה ביחס לחשד של זיוף מספרי האגרות של הלקוחות. הוא מסר עדות ונפטר לאחר מכן. המערערים ביקשו כי העדות במשטרה תוגש לביהמ"ש וביססו טענתם בדברקבילות ההודעה על 6 נימוקים (ראה להלן). ביהמ"ש דחה את בקשתם ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. לטענה כי העדות קבילה בהיותה הודעת הנפטר הנוגדת את האינטרס הכספי שלו - הודעה כזו קבילה כאשר ההודעה על פני הדברים נוגדת את האינטרס של המנוח בעת מתן ההודעה; כאשר בשעת מתן ההודעה ידע המנוח כי זו עלולה לפגוע באינטרס שלו; כאשר למנוח היתה ידיעה אישית על העובדות הנכללות בהודעתו. בנסיבות הענין אין לומר כי נתמלאו שני התנאים הראשונים הנ"ל.
ב. לטענה כי ההודעה קבילה בהיותה הודעת נפטר שנמסרה תוך כדי מילוי חובה בכך שהנפטר מילא את חובתו למסור עדות לחוקר משטרתי בהתאם לפקודת הפרוצדורה הפלילית - כשמבקשים להתיר הגשת הודעת נפטר שנמסרה תוך מילוי חובה צריך שלהודעה תהיה חזקה שהיא אמיתית וכאן אין לומר שלנותן ההודעה לא היה כל אינטרס למסור הודעה בכיוון מסוים לחוקרי המשטרה.
ג. אשר להסתמכות המערערים על החריג המתיר קבלת עדות שמיעה כשהיא הודאת בעל דין של סוכן או מורשה - צריך שההודאה תהיה חלק מחובותיו של הנפטר כלפי המשיבים בתור סוכנם או מורשם. כאן היה המנוח בעל סמכויות מוגבלות של מכירת אגרות. אך אפילו היה מוסמך ליתן הודעות למשטרה הרי שסמכותו היתה מוגבלת לעסקאות שנעשו באמצעותו במהלך העסקים הרגיל בלבד, והעסקאות דנא חרגו מתחום העסקים הרגילים של העובד.
ד. לנימוק שיש להחיל את חוק הראיות האנגלי 1938 מכח סעיף 46 לדבר המלך - מכיון שאין "חלל" במערכת דיני הראיות שלנו הרי לכל הדעות אין לאמץ הוראה סטטוטורית אנגלית לא מכח סעיף 46 ולא מכח היותה הדין הרצוי. (אימוץ ההוראה האנגלית מכח היותה הדין הרצוי היה נימוקם החמישי של המערערים).
ה. לטענה שיש לקבל את ההודעה מכח כללי הצדק הטבעי - המערערים לא פירטו מהו כלל הצדק הטבעי שהופר בשל אי קבילות ההודעה.

(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר. עו"ד מ. הרצוג למערערים, עו"ד אלצור למשיבים. 25.5.69).

ע.א. 71/68 - שרה רייס נגד אברהם קשמון ואח'

*חייב בתשלום הוצאות והחובה להפקיד פקדון עבור מומחה רפואי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת.א. 4206/66 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מני ויתקון. נגד דעתו החולקת של השופט כהן).

העובדות:
המערערת הגישה תביעה לדמי נזק נגד המשיבים וצירפה לכתב התביעה חוות דעת של רופא. המשיבים דרשו מהתובעת להיבדק ע"י רופא שלהם בהתאם לתקנה 171(1) לתקנות סדר הדין ומשסירבה ביקשו מביהמ"ש למנות מומחה רפואי. ב"כ המערערת התנגד למינוי מומחה רפואי וביהמ"ש דחה את ההתנגדות וחייב את המערערת בתשלום 50 ל"י הוצאות בשל ההתנגדות וכמו כן חייב את התובעת להפקיד סכום של 250 ל"י לכיסוי הוצאות המומחה. על שני החיובים נסב הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. משהגישה התובעת חוות דעת רפואית והתנגדה להיבדק ע"י רופא הנתבעים לא היה כל מקום להתנגד למינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש כאמור בתקנות. לפיכך צדק ביהמ"ש בהטילו על המערערת הוצאות של 50 ל"י.
ב. תקנה 180 נותנת לביהמ"ש שיקול דעת להחליט מי מבין בעלי הדין יפקיד את ההוצאות עבור המומחה הרפואי המתמנה ע"י ביהמ"ש. בענין דנא אין לומר כי ביהמ"ש השתמש בשיקול דעתו שלא כהלכה.
השופט כהן (דעת מיעוט):
א. לענין פסיקת ההוצאות - ע"י התנגדותו של ב"כ המערערת לא נגזל מזמנו של ביהמ"ש וכל הדיון ארך זמן מועט. ב"כ המערערת לא נימק את התנגדותו, ב"כ המשיבים לא נדרש להשיב והמומחה נתמנה. לא היה על כן מקום לפסוק הוצאות. זאת ועוד, המערערת לא חטאה בכלל בענין זה. היא לקחה לעצמה עורך דין ובהנחה שהוא התנהג שלא כשורה כשהתנגד למינוי אין לחייב אותה לשלם הוצאות בגין התנהגות נפסדת של פרקליטה. ביהמ"ש יכול במקרה כזה לחייב את עורך הדין אישית בהוצאות.
ב. אשר להפקדת הפקדון לתשלום הוצאות המומחה - משנדרש תובע להיבדק ע"י רופא מטעם הנתבע אין הוא חייב להענות לדרישה זו ויכול הוא להמנע מכך. אם הוא נמנע כי אז ימנה ביהמ"ש את המומחה. אך זאת על פי דרישת הנתבע ואין לביהמ"ש שיקול דעת בענין זה אלא חייב הוא למנות את המומחה. אבל עדיין הנתבע הוא הדורש את מינוי המומחה ולא התובע ובהעדר שיקולים ונתונים המחייבים להטיל הפקדת הפקדון על התובע, דין הוא שהדבר יוטל על הנתבע.
השופט ויתקון:
א. ההתנגדות למינוי המומחה היתה התנגדות סרק שכל תכליתה היתה לחבל במהלכו התקין של המשפט וצריך היה להטיל בגין כך הוצאות. במקרים יוצאים מהכלל הוטלו ההוצאות אישית על העורך דין אבל בדרך כלל שלוחו של אדם כמותו והלקוח חייב לפצות את הצד השני על ביטול הזמן והטרדות שבהעלאת התנגדות שכזו.
ב. אשר לפקדון - תובע המצרף חוות דעת רפואית לתביעה יודע שאין זאת אלא הצעד הראשון שבעקבותיו עשוי ביהמ"ש להגיע למינוי מומחה רפואי מכח החוק, והדין נותן כי עליו יוטל הפקדת הפקדון.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. עו"ד וינברג למערערת, עו"ד רפפורט למשיבים 29.5.69).

ע.א. 114/69 - מקס פלדמן נגד עבודות בידוד בע"מ ואח'

*בקשה של צד שלישי להכריז על בטלות ערבות שניתנה על ידי בנק כשאותו צד חתם גם הוא על הבקשה לערבות יחד עם החייב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 840/66 - 508 - הערעור נדחה)

העובדות:
חברת "קל קר" (שהיא כיום בפירוק) ביקשה את המשיב השני ,בנק לסחר חוץ, לערוב לה לסכום של 25 אלף ל"י לטובת המשיבה. על הבקשה לערבות חתם גם המערער בהוסיפו לבקשת הערבות "אני מבקש ומסכים להוציא ערבות זו". המשיבה ביקשה כי הבנק יממש את ערבותו בהגיע הזמן לכך והמערער ביקש כי ביהמ"ש יכריז שעל הבנק להימנע מלכבד את הערבות. הבקשה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אילו הוכח שהמערער הוטעה או רומה שעה שביקש כי הבנק יתן את הערבות, וההטעיה נבעה ממקור אשר המשיבה אחראית לו, כי אז יכול המערער לטעון שכתב הערבות פגום בתרמית, ויש לו מקום עמידה בבית המשפט, להביא את כתב הערבות לידי ביטולו גם כלפי המשיבה שהיא הנהנית מכתב ערבות זה, ברם לא הוכחה שום טענה כזו שבפי המערער.
ב. על פי חומר הראיות לא היתה בידי המערער עילת תביעה על ביטול כתב הערבות מדעיקרא. כל טענותיו הן טענות הנוגעות ליחסי החבות או הזכות שבין המשיבה לבין החברה בפרוק, והן נוגעות לשאלה אם חייב הבנק לכבד כתב הערבות שהוא עומד בתקפו
המלא. לענין זה שונה מעמדו של המערער ממעמדו של החייב אשר לו ערב הבנק. בו בזמן שהחייב יכול לטעון כי אין הערב חייב לשלם יותר מאשר הוא עצמו חייב, הרי טענה כזו אינה יכולה להישמע מפי צד שלישי אשר אינו זהה עם החייב. העובדה שהוא ביקש מהבנק להוציא את כתב הערבות ושאולי הבנק יראה בכך עילה לחזור עליו ביום מן הימים, אינה מקנה לו מעמד משפטי בדין ודברים שבין החייב לבין הנערב.

(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד גרוס למערער, עו"ד פולדי - גולדמן למשיבה. 2.6.69).

ע.פ. 192/69 - יוסף עומרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) המערער הורשע בעבירת הריגה ונדון לעשר שנות מאסר. המערער והמנוח היו בחתונה ולאחר שהתפתחו דין ודברים בין השנים דחף המנוח את המערער לפי גירסה אחת, ולפי גירסה אחרת נתן לו מכה חזקה בפנים. אז הוציא המערער סכין מכיסו ודקר בה את המנוח למוות. בקבלו את הערעור על חומרת העונש ציין ביהמ"ש העליון כי המכה שהכה המנוח את המערער כמוה כמידה כה גדולה של קינטור עד כדי לחייב המתקת העונש. אי לכך הופחת ענשו של המערער והועמד על שבע שנות מאסר.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. עו"ד י. ממן למערער, עו"ד מ. וולינסקי למשיבה 25.5.69).

ע.פ. 188/69 - עדאל כשיבון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חבלה חמורה) המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בכך שהכה את המתלונן במקל וגרם לו שבר ביד ופצעים בראש. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של ששה חדשים מאסר בפועל ו- 30 חדשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על חומרת העונש בהביאו בחשבון את העובדה כי אשת המערער סיפרה לו שהמתלונן נטפל אליה בהיותה לבדה בבית ואז יצא מהבית ועשה מה שעשה. כן הובאו בחשבון חיי האזרח התקינים שהמערער ניהל בשנים האחרונות, ושהוא מטופל במשפחה גדולה. על יסוד הנ"ל הועמד עונש המאסר בפועל על חודש אחד בלבד. כן חוייב לשלם למתלונן סכום של 1000 ל"י כפיצוי על נזקיו.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר, החלטה - השופט כהן. עו"ד שוקרי למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 15.5.69).

ע.פ. 87/69 - משה ברעם בן יוסף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה וזיוף) המערער הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה וזיוף במסיבות מחמירות, בכך שבהיותו פקיד דאר שמתפקידו לערוך גליונות תשלום עבור עובדים, רשם שמות פיקטיביים ובמשך חדשיים נטל כספים על סמך הרישום הכוזב. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ערעורו נדחה בהתחשב בעברו של המערער שכבר הורשע בעבר בעבירות של גניבה ע"י סוכן וקבלת סחורה ואשראי בטענות שוא. כמו כן ביצע עוד שורה של עבירות שלא הובא עליהן לדין מחמת חוק החנינה, אך גם עבירות אלה יש להביא בחשבון לצורך הטלת העונש.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה 14.5.69 ).

ע.א. 739/68 - אברהם פחימה ואח' נגד זהרה פחימה ואח'

*חלוקת ירושה בין אלמנה ליורשים אחרים המנוח יחיא פחימה נפטר והשאיר אחריו אלמנה, 9 ילדים ושני הורים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דרך חלוקת הירושה כפי שנקבע בע.א. 83/68 (פד"י כ"ב (1) 618) נוהגת רק כאשר נשארו יורשים שלגבי כל אחד מהם יורשת האלמנה חלק אחר בירושה לפי הסעיף
11(א) לחוק הירושה על סעיפי המשנה שבו. מאידך כאשר נשארו יורשים כאלה אשר לגבי כל אחד מהם יורשת האלמנה חלק אחיד לפי אחד מסעיפי המשנה של סעיף 11(א) אין מבצעים חלוקה רעיונית לפני החלוקה הממשית והאלמנה יורשת מחצית מכלל הירושה. קביעה זו אושרה על ידי ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר, החלטה - השופט מני. עו"ד י. תוסיה כהן למערערים, עו"ד א. פרי למשיבים).

ע.א. 67/69 - שרה עמרני נגד אליעזר זמיר

*חיוב לפרוע חוב לאחר חקירת יכולת המערערת מוציאה לפועל נגד המשיב פס"ד ע"ס 6,000 ל"י. המשיב הוא נכה, ומשתכר כ- 110 לחודש. אשתו משתכרת מעל 400 ל"י לחודש. ראש ההוצל"פ אחרי חקירת יכולתו של המשיב, חייב אותו לשלם 30 ל"י לחודש. החלטתו אושרה בערעור. העובדה שהאשה משתכרת מספיק כדי לפרנס את עצמה ואת בעלה אינה מצדיקה לקחת את כל הכנסת הבעל החייב כדי לשלם את החוב. בחקירת יכולת חוקרים את מצבו של החייב כיצד הוא יכול למלא אחרי פסה"ד ולא חוקרים את יכולתו של אדם אחר ויהא זה בן זוג שאינו נושא בחובה חוקית לפרנס את החייב או לפרוע את חובותיו. אין להשאיר את החייב ללא קיום עצמי שיזדקק לחסדי אשתו שתפרנסו.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר, החלטה - השופט ברנזון, עו"ד פוגל למערערת, עו"ד מינצר למשיב 3.6.69).

ע.א. 2/69 - לה נסיונל וכו' נגד פקיד השומה

*קיזוז הפסד של חברה כנגד הכנסה רגילה או הכנסה מועדפת חברות שונות יש להן שני סוגי הכנסות: הכנסה מועדפת החייבת במס הכנסה בלבד ולא במס חברות והכנסה רגילה החייבת הן במס הכנסה והן במס חברות. התעוררה שאלה כאשר לחברה יש הפסד רגיל והיא רוצה לקזז את ההפסד באותה שנה או בשנים שלאחריה האם יש לקזז את ההפסד כנגד ההכנסה המועדפת או שהחברה רשאית לדרוש כי הקיזוז יהיה בשנים הבאות כנגד ההכנסות הרגילות. לעומת דעתו של פקיד השומה ושל ביהמ"ש המחוזי החליט ביהמ"ש העליון כי החברה יכולה לדרוש שהקיזוז יהיה כנגד הכנסה רגילה בלבד ויעבור משנה לשנה, ולא יקוזז כנגד הכנסה מועדפת, גם אם באחת השנים הבאות אין הכנסה רגילה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב. נהיר למערערת עו"ד ע. נתן למשיב. 5.6.69).

ע.א. 147/69 - דנו נגד אברהם ממן ואח'

*תשלום עבור הפסד השתכרות בתביעת נזיקין המערערת היא נערה צעירה שנפגעה בתאונת דרכים ונגרם לה שבר בשוק הימני. היא עברה ניתוחים ונשארה לה צלקת על הרגל. כן היא מוסיפה לסבול מהופעת זרם פתאומי ברגל שכבר גרם לה כמה פעמים שנפלה באמצע ההליכה. ביהמ"ש המחוזי קבע לה פיצויים על כאב וסבל אך לא על הפסד השתכרות בעתיד, בהביאו בחשבון כי הנערה החלה לעבוד במלון כחדרנית ולא סבלה נזק של הפסד השתכרות, ולדעת ביהמ"ש לא תהיה מוגבלת בבחירת מקצוע שהיתה יכולה לעסוק בו אלמלא התאונה. על אי פסיקת פיצוי בגין הפסד השתכרות נתקבל הערעור ברוב דעות השופטים ברנזון וקיסטר נגד דעתו החולקת של השופט ויתקון. התעודה הרפואית מאשרת כי הנערה, כאמור, מרגישה באופן פתאומי זרם בברך והיא נופלת. באחד המקרים נפתחו לה התפרים. הסכנה של נפילה תוך כדי הליכה היא בעלת משמעות לא רק לגבי כאב וסבל אלא גם עלול להפריע לה בעתיד בעבודה. לפיכך יש לקצוב לה פיצוי גם בגין הפסד השתכרות בעתיד. לעומת זאת סבר השופט ויתקון כי אין עילה מספקת להתערב בממצא של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברנזון ,ויתקון, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד הררי למערערת, עו"דאלמוג למשיבים. 5.6.69).

ע.א. 59/69 - יהושע ליפוביץ ואח' נגד יצחק יעקובוביץ

*חלוקת רשלנות בין נהגים בהתנגשו בצומת

ב"צומת מעריב" בת"א אירעה התנגשות בין משאית לבין ג'יפ שהיה נהוג בידי המשיב. הצומת היא ארוכה והמשאית הנהוגה בידי המערער שנכנסה לצומת באור ירוק לא הספיקה לעברו עד שהחלה התנועה מכיוון אחר. הג'יפ נכנס לצומת כאשר מכיוון נסיעתו התחלף האור לירוק והתנגש במשאית. ביהמ"ש הטיל על נהג המשאית 85 אחוז של האחריות לתאונה. הערעור נתקבל בחלקו. נכון ששני הנהגים נכנסו כדין לצומת, אך המערער שנהג משאית הנוסעת באיטיות חייב היה לצפות אפשרות של התחלפות האורות וההתנגשות חייבת היתה להיות בגדר צפייתו. אעפ"כ בכלל לא שם לב לתנועה מהכיון ממנו בא הג'יפ, לא צפר ולא העמיד את אלה שהגיעו מהכיוון האחר על הסכנה. אי ראייתו את הג'יפ מצביעה על הוסר תשומת לבו במקום שנדרשת ממנו עירנות גבוהה. אך גם נהג הג'יפ התרשל וביהמ"ש העליון חילק את האחריות בשעור של 2 שליש ושליש.