תקציר סביר כרך ג' חוברת 37

ע.א. 292/68 - יעקב יפת ושות' בע"מ נגד הרולד איסטווד ואח'

*תביעה להשבת כסף ששולם מתוך טעות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם לוין) בהמ' 7094/67 - ת.א. 118/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב הראשון מהווה קבוצה של "חתמי לוידס (להלן חתמי לוידס) והמשיב השלישי (להלן מזרח) היה נציגם של חתמי לוידס בישראל ולקוחו של המערער (להלן הבנק). בהתאם לחוק קיים הסדר של העברת כספי ביטוח המצטברים בארץ לזכות מבטחי חוץ וכאלה היו חתמי לוידס. לפי ההסדר החוקי רשאי נציגו של המבטח לרכוש מטבע שייזקף לחשבון פמ"ז של המבטח עד שיוגש דו"ח על עסקי הביטוח בסוף כל שנה. מזרח נתן הוראה לבנק לרכוש מהכספים שבחשבונו בבנק לירות שטרלינג עבור חתמי לוידס ולהפקידם בחשבון פמ"ז. ההוראה ניתנה ביום 2.8.62, הוא יום הפיחות, ונתעוררה שאלה אם יש לבצע את ההמרה לפי השער הישן או לפי השער החדש. בסופו של דבר פירש הבנק את הוראת אגף מטבע חוץ בצורה כזו שההמרה היא לפי השער הישן ,ולפי אותו שער העביר את סכום הלי"ש לחתמי לוידס באנגליה. לאחר מכן דרש האוצר מאת הבנק לשלם את ההפרשים שבין השער הישן לחדש שכן לפי דעתו צריך היה לבצע את ההמרה לפי השער החדש. הבנק שילם את ההפרשים ותבע החזרתם מחתמי לוידס וממזרח ועילתו "כסף ששולם ונתקבל" עקב טעות. חתמי לוידס ביקשו למחוק את התביעה על הסף בטענת חוסר עילה וזאת משני טעמים : מזרח לא ייחס את הקשר שלו לחתמי לוידס ואין יריבות בין חתמי לוידס לבנק ; גם אם יש יריבות אין הטעות שטעה הבנק מצדיקה השבת הכסף ששולם, באשר היתה זו טעות משפטית ולא טעות שבעובדה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אכן אין חוסר יריבות ביןהצדדים הנ"ל אלא שמשום כך לא היה מוחק את התביעה על הסף. הוא מחק אותה מן הטעם שהיתה כאן טעות משפטית של הבנק שאינה מצדיקה השבת הכסף ששולם. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בהנחה כי המדובר בטעות המצדיקה השבת הכסף האם קיימת יריבות המצדיקה השבתו ?
1. גם בלי שנקשר קשר ישיר בין הבנק וחתמי לוידס עליהם להחזיר את הכסף מחמת הטעות שבתשלומו. ברור ונעלה מכל ספק שמזרח פעל מטעם לוידס ומתוך המסמכים שבין מזרח לבנק עולה כי מזרח פועל כמורשם של חתמי לוידס.
2. אמנם חתמי לוידס לא נזכרו כבעל החשבון. אך כאן לא מדובר בתביעת בנק נגד לקוח לסלק יתרת חשבון שאז אין להגיש את התביעה אלא נגד בעל החשבון. כאן מדובר בפעולה מיוחדת במינה שכל מטרתה לאפשר למבטח חוץ להוציא כספים לחו"ל ועליו לפעול באמצעות גוף ישראלי. לפיכך משמש מזרח כנציג וכמורשה של חתמי לוידס ובתור שכזה עשה את הבנק לשלוחו ולשלוחם של מרשיו חתמי לוידס.
3. אילו היה הסכום ששולם לחתמי לוידס כזה שמזרח היה חייב לשלמו להם, לא יכול היה הבנק לחזור על חתמי לוידס ולתבעו גם אם הבנק טעה כששילם. אולם אם הבנק לא היה חייב לשלם לפי השער הישן גם מזרח לא היה חייב לשלם לפי שער זה וממילא אין כאן חוב שמגיע לחתמי לוידס מפלוני וששולם בטעות ע"- פלמוני.
4. הבנק לא שילם את הכסף מתוך התנדבות אלא מתוך כוונה ואמונה כי הכסף מגיע לחתמי לוידס ובזאת נוצר הבסיס לתביעה מעין חוזית נגדם אף אם נקבל את טענתם כי מזרח לא פעל כמורשם. כאשר הנושה מורה לחייב לשלם את החוב לצד שלישי וזה עושה זאת נוצר היחס בין החייב לבין הצד השלישי כדי להקנות זכות השבה אם שילם מתוך טעות.
ב. לשאלה אם הכסף שולם מתוך טעות המזכה את המשלם להשבה :
1. אין ספק כי הבנק שילם את הכסף מתוך אמונה מוטעית כי זה הסכום המגיע לחתמי לוידס, ואין נפקא מינה שלא אלה תרמו ליצירת הטעות אלא היו פסיביים. יתכן שהטעות
היתה פרי רשלנות מצד הבנק אך רשלנות ואפילו היא ניכרת אינה מכשילה את זכות ההשבה. הבנק לא שילם מתוך לא איכפתיות ומתוך רצון לחסל בתשלום ענין שנוי במחלוקת בינו לבין חתמי לוידס. הבנק נתן שירות בנקאי ושילם את הסכום ששילם מתוך טעות במחיר מטבע חוץ באותו יום.
2. ההבחנה בין טעות משפטית ובין טעות שבעובדה עומדת על כרעי תרנגולת ורוב הפרשנים מסתייגים ממנה כיום. אין טעם להוציא מכלל התשלומים שנעשו ללא רצון כן את התשלומים שנעשו מחמת טעות משפטית דווקא. המבחן הנכון והצודק הוא מה מידת הרצוניות של התשלום, ומן הדין ליתן לתובע האפשרות להביא ראיות בדבר אי הרצוניות של התשלום. כאן ברור כי הבנק מעולם לא רצה לשלם לחתמי לוידס לפי שיעור שלא התאים לשער החליפין ולא היה לו ענין לשלם אלא בהתאם להוראות האוצר.
השופט לנדוי:
אין זה ברור אם הבנק טעה טעות שבעובדה או טעות שבחוק. על כל פנים לצורך העילה דנא יש לנטוש את ההבחנה הנוקשה בין טעות שבעובדה לטעות שבחוק. עם זאת אין לשים במקומה מבחן אחר שהתשלום נעשה שלא מתוך רצון לסלק תביעה כנה. מבחן כזה אינו יפה לגבי כל המקרים.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון, כהן, מני. עו"ד י. פריבס לבנק, עו"ד א. גולדנברג לחתמי לוידס. 8.6.69).

ע.א. 720/68 - אדמונד חדאד נגד קריינה (עופרה) ז'זיל

*סמכות ביהמ"ש לדון בהמרת דתה של המשיבה שנעשתה בחו"ל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.א. 1221/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה שנולדה בישראל בשנת 1951 להורים יהודיים הכירה בגיל 14 את המערער שהוא נוצרי. על אף התנגדות הוריה היתה מוכנה להתחתן עמו וביחד ברחו לרצועת עזה (כשזו עוד היתה בשלטון המצרי). שם נעצרו השנים והועברו למצרים שם שהו במאסר כשנתיים. המצרים איימו על המשיבה ותחת איום התנצרה והתחתנה עם המערער. ימים מספר לאחר מכן יצאו השנים לשויץ. עם שובם לישראל הגישו הורי המשיבה בשמה של המשיבה בקשה לביהמ"ש שיצהיר כי טקסי המרת הדת והנישואין בטלים. ביהמ"ש המחוזי חילק את הדיון לשנים ובפסק דינו נשואהערעור קבע כי טכס המרת הדת אינו תופס. ב"כ המערער קובל על פיצול הענין לשנים ולטענתוכרוכים שני הדברים ביחד, והואיל והנישואין הם העיקר והמרת הדת היא הטפל הסמכות לדון בבקשה היא בידי ביה"ד הנוצרי.

החלטה - השופט ברנזון:
א. אין כל יסוד לטענת המערער. המרת הדת היא ענין בפני עצמו ללא קשר בהכרח בענין הנשואין וכאשר המחלוקת היא על תוקפה של המרת הדת הענין נתון בסמכות ביהמ"ש המחוזי.
ב. בעת טכס המרת הדת היתה המשיבה בת 16 וחצי ולכל הדעות היתה קטינה. לפי סעיף 77 לחוק הכשרות המשפטית הדין המהותי החל בענין זה הוא דין מקום מושבו של הקטין. מקום מושבה של המשיבה הוא בישראל למרות יציאתה לרצועת עזה. יתכן שכוונתה
היתה להעביר מרכז חייה למצרים אך למעשה נקלעה לבית הכלא המצרי ואין אדם בוחר מרצונו בבית כלאו כמקום מושבו שבו יהיה מרכז חייו כיון שכך נשאר מקום מושבה של המשיבה מקום המושב של הוריה ולפי הדין הישראלי לא תפסה המרת הדת.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עו"ד סלטון למערער, עו"ד כהן צידון למשיבה. 8.6.69).

ע.א. 718/68 - רגב עמרם נגד רסקו בע"מ

חתימת הסב על שטר.
טענה ששטר נמסר כפרעון מוחלט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 1287/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער רכש מגרש מרסקו והתחייב לשלם חלק במזומנים והיתר תוך שנה. למעשה לא שילם את סכום המזומנים שהתחייב אלא נתן לרסקו שטרות על סכום זה החתומים ע"י חברת גפרום לפקודת המערער לזמני פרעון מאוחרים, והוא היסב אותם לרסקו. השטרות לא נפרעו במועדם ומשחוללו - לא הועדו. רסקו תבעה את המערער לשלם את סכומי השטרות הן לפי עילת ערבות לשטרות והן על יסוד עיסקת היסוד. המערער התגונן בטענה כי חתם על השטרות כמסב ולא כערב, ובאשר לעיסקת היסוד טען כי מסירת השטרות לא היתה פרעון על תנאי אלא שמסר אותם כתמורה למגרש וכפרעון סופי ומוחלט של חיובו. ביהמ"ש המחוזי לא הכריע בשאלת טיב חתימת המערער על השטרות וחייב אותו על עילת עיסקת היסוד. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:

א. אין ספק כי צורת חתימת המערער על גב השטר ולא על פניו ובלי תוספת כלשהי המצביעה על כוונתו להיות ערב, אינה מהווה על פניה חתימת ערבות. נכון שקיימת אפשרות שכוונת הצדדים היא כי גם חתימה כזו תהיה חתימת ערבות ולא חתימת הסבה בלבד אך היא טעונה הוכחה על ידי מי שמעלה אותה. על כל פנים במקרה דנא אין צורך להכריע בשאלה שכן יש לחייב את המערער בתשלום סכום התביעה בגין עיסקת היסוד.
ב. בדרך כלל שטר הנמסר לפרעון חוב, רק במקרים נדירים נמסר הוא כפרעון מוחלט, וכרגיל הוא ניתן כפרעון על תנאי. גם כשלא מוסכם בין הצדדים כי הוא נמסר כפרעון על תנאי, חזקה היא שהוא נמסר כפרעון על תנאי. הנסיבות במקרה דנא אינן מצביעות על כך שכאן מקרה נדיר כזה שהשטרות נמסרו כפרעון מוחלט ולא כפרעון על תנאי.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד א. פיכמן למערער, עו"ד קמני למשיבה 17.6.69).

ע.א. 101/69 - משה איזן נגד אליהו ברזילי

*פסילת צוואה בטענה שהמנוח לא ידע בטיב צוואה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.א. 680/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המנוח יונה אייזן עשה צוואה 10 חדשים לפני פטירתו בו ציוה את רכושו לבנו המערער, ואילו למשיב שהוא בנו בכורו השאיר 10 ל"י בלבד. המשיב התנגד לקיום הצוואה בטענה כי היאנעשתה שעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה כאמור בסעיף 26 לחוק הירושה. ביהמ"ש קבע כי אמנם לא ידע המנוח בטיבה של צוואה וסרב לקיימה. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אין מחלוקת כי חובת הראיה שהמנוח לא ידע בטיב צוואה היא כולה על המבקש לבטלה. לכן אם על פי חומר הראיות מתעורר ספק שמא בכל זאת ידע המנוח בטיב צוואה כי אז על ביהמ"ש לאשר את הצוואה. מקום שאתה מוצא בעדות רפואית דברים לכאן ולכאן מן הדין הוא להעדיף את הדברים אשר יש בהם כדי לקיים את הצוואה על פני הדברים שיש בהם כדי לבטלה.
ב. ביהמ"ש דלמטה רשאי היה לקבוע על יסוד עדות רפואית כי המנוח שהתמצא אמנם בדברי יום יום, סבל מהסתיידות והפרעות שנגרמו לו עקב כך היו גם נפשיות ושכליות.
ג. עם זאת יתכן ואדם אשר סובל מהפרעות נפשיות ושכליות עדיין ידע להבחין בטיב צוואה. על כן אין מנוס מכך כי העדות הרפואית, במקרה דנא כמו במקרים אתרים, תשמש רק בסיס ראשון לקביעתו של ביהמ"ש ואילו את הממצא הסופי בדבר כושר ההבחנה בטיב צוואה יש לעשות תוך הסקת מסקנות מן הראיות המסיבתיות שבאו לפני ביהמ"ש. ד. במקרה דנא מעידות הראיות המסיבתיות כי המנוח לא ידע בטיב צוואה. זאת בהתחשב בכך כי לא היתה למנוח סיבה סבירה להעדיף בניו הצעירים על פני הבן הבכור וכי המשיב נתן למנוח בחלקו הגדול את הרכוש שעליו ציוה, וכד'.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד גיצלטר למערער, עו"ד קליר למשיב. 5.6.69).

ע.א. 728/68 - חברה ליצוא ספרים וכו' נגד עירית תל אביב

*חוקיות פריט בחוק עזר למס עסקים עירוני בערעור זה התעוררה שאלה אם פריט 84 בחלק ב' של התוספת הראשונה לחוק העזר לת"א בענין מס עסקים עירוני "מפורט" דיו כנדרש בסעיף 3 לפקודת הרשויות המקומיות (מס עסקים) 1945. בניגוד לעמדת ביהמ"ש המחוזי קבע ביהמ"ש העליון ברוב דעות השופטים ויתקון וכהן, נגד דעתו החולקת של השופט ברנזון, כי הפריט הנ"ל שהוא "פריט עוללות" אינו "מפורט" דיו והחזיר את התיק לביה"ד למס עסקים לדיון מחודש.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. עו"ד מ. וגנר למערערת, עו"ד א. רמרז למשיבה. 5.6.69).

בר"ע 52/69 - יעקב מימון ואח' נגד אליהו רג'ואן

*ענייני עיקול בערעור זה נסקרו סדרי הדין בבקשות עיקול כספים אצל "מחזיקים" ותשובת המחזיקים וכו'. לגופו של ענין נתקבל ערעור המערערים ונקבע כי למרות שקביעת המועד שבתקנה 244(א) אין בה מניעה לכך שביהמ"ש ידון בבקשת ביטול עקול שהוגשה באיחור הרי הבקשה צריכה להיות מבוססת על נסיבות חדשות שמטבען לא יכלו לשמש יסוד לבקשה שהובאה תוך המועד של 30 יום. במקרה דנא לא הובאו כל נסיבות חדשות כאלה ולא היה מקום לביטול עיקול זמני שהוטל.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. החלטה - השופט זוסמן).

ע.א. 743/68 - לאון ברכה נגד אהרן מיכקשווילי ואח'

*קביעת שכר דירה כאשר בבית עסק נמצאים מספר מנועים שכל אחד מהם פחות משני כוחות סוס, הרי גם אם סך הכל כוחות הסוס בכל המנועים עולה על שנים חל על המושכר שכ"ד לפי
פריט של בית עסק שבו משתמשים "במנוע שאיננו עולה על שני כוחות סוס". האמור בפקודת הפרשנות כי כל האמור בלשון היחיד גם הרבים במשמע אינו יכול לעזור למערער הביטויים הקובעים פחות משני כוחות סוס או יותר הם ביטויים של תיאור וסיווג וכלל הפרשנות הנ"ל אין להחיל על ביטויי תאור וסיווג.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד י. מזן למערער, עו"ד ב.ליכטנברג למשיבים).

ב"ש 65/69 -פלונית נגד פלוני

*בקשה לפי סימן 55 לדבר המלך המבקשת היא יהודיה שעלתה לישראל לפי חוק השבות והיא אזרחית ישראלית. כאן נישאה למשיב שהוא בן העדה הנוצרית היוונית קתולית וגם הוא אזרח ישראל, עתה מבקשת המבקשת כי הנשיא יורה לפי סימן 55 לדבר המלך כי לביה"ד הרבני הסמכות לבטל את נישואי הצדדים והמשיב מסכים לכך. הנשיא הורה כי לביה"ד הרבני בחיפה הסמכות לדון ולהחליט בדבר התרת קשר הנישואין בין הצדדים או ביטולם מעיקרא.

(בפני: הנשיא אגרנט. 10.6.69).

ע.פ. 167/69 - נוימן אלפרד נגד מדינת ישראל

*מגע עם נערה שלא מלאו לה 16 שנה המערער בא במגע עם נערה שטרם מלאו לה 16 שנה ולטענתו היה לו יסוד סביר להאמין שהיא למעלה מגיל זה. בעדותו במשטרה ובעדותו בבית המשפט לא נמצאו סימוכין לאמונתו שהנערה היתה בת 16. בעדותו במשטרה אמר שלא דיבר אתה על גילה ובביהמ"ש אמר שלא חשב בת כמה היא. היינו בשעת מעשה לא ידע מה גילה ולא נתן דעתו על כך וממילא אין בידו לומר שהוא האמין שהיא בת 16 ומעלה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עו"ד טומקוביץ למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 8.6.69) .

=ע.פ. 209/69 - אליאס דענה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בילד) המערער נמצא אשם בעבירה על סעיף 152(1)(ג) לפח"פ ונדון ל- 30 חדשי מאסר. קרבן העבירה היה ילד בן 9 ואף אם אין למערער עבירות קודמות, חייב ביהמ"ש להגיב בעונשים חמורים על עבירה שיש עמה פגיעה בבריאותו הגופנית והנפשית של ילד קטן. לפיכך נדחה הערעור.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני, החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ר. בטט למערער, עו"ד מ. וולנסקי למשיבה. 5.6.69).

ע.פ. 179/69 - לדיסלב דויטש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף שיקים ושטרות) המערער הוכרז כפושט רגל ולאחר מכן הוציא עשרות אלפי לירות בדרכי תרמית של זיופי שיקים ושטרות. הוא נדון ל- 4 שנות מאסר שמחציתם על תנאי. לנוכח המסיבות אין להקל בעונשו.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיבה. 8.6.69).

ע.פ. 213/69 - מדינת ישראל נגד יוסף שוילי

*קולת העונש (התפרצות וגניבה) המשיב ביצע מעשה התפרצות וגניבה בחנות לממכר עתיקות ותכשיטים במזרח ירושלים. ביהמ"ש המחוזי ראה בכך עבירה חמורה ואף על פי כן, בהתחשב בנסיבות האישיות של המשיב דן אותו למאסר על תנאי בלבד לתקופה של שנתיים. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה וקבע כי שנה אחת תהיה מאסר בפועל. על בתי המשפט להרתיע
עבריינים בכוח מלבצע עבירות כאלה. לעבירה במזרח ירושלים יש גם גוון לאומי מדיני חוץ מן הגוון הפלילי ומי שחושב כי בעבירות במזרח ירושלים ינהג ביהמ"ש בקולה עושה חשבון טעות. לנוכח מסיבות המקרה הוחלט כאמור וזאת בהתחשב שרוב הדברים הגנובים הוחזרו בינתיים.

(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד וולינסקי למערערת, עו"ד ינובסקי למשיב. 12.6.69)

ע.פ. 174/69 - שוקרלה טרובטיאן נגד מדינת ישראל

*קבלת סחורה שנגנבה בדרך של פשע המערער קיבל סחורה גנובה שכללה 9 שקים ובהם פרוות ועוד 830 פרוות ו- 122 גלילי בד. הוא הורשע בעבירה לפי סעיף 309 לפח"פ והערעור על כך נדחה. נכון שעל התביעה להוכיח את ידיעת הנאשם כי החפצים הושגו בדרך של פשע להבדילו מעוון. אולם הכמות הגדולה של החפצים וטיבם עשויים היו לשמש יסוד למסקנה שהמערער ידע לא רק שהסחורה נגנבה, אלא גם שהיא נגנבה בדרך של פריצה. אין אחיזה בחומר הראיות לטענה שמא חשב המערער כי שקים המכילים פרוות או כמות גדולה של גלילי בד לא יהיו מוחזקים במקום סגור, כך שאפשר לגנבם שלא על דרך פריצה. העונש של 3 שנות מאסר אינו חמור מדי.

(בפני השופטים : זוסמן, ברנזון, הלוי. עו"ד ח. קרסו למערער, עו"ד ג. חסיד למשיבה. 9.6.69) .

=ע.פ. 177/69 - יצחק קקון נגד היועץ המשפטי לממשלה
*החזקת רכוש גנוב מדירת המתלוננת נגנבה שרשרת זהב וזו נמכרה על ידי המערער לעד שוקרון בסכום של 10 ל"י לאחר שביקש עבורה 25 ל"י. אין צורך להרבות מלים כדי להראות שמכירה זו איננה דרך מכירה של סוחר המציע את סחורתו שהגיעה לידו בתום לב, ובדין הורשע המערער.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי. המערער לעצמו, עו"ד חסיד למשיב. 9.6.69).

ע.פ. 109/69 - יקותיאל יואש נגד מדינת ישראל

*הרשעה על יסוד זיהוי כתב יד המערער הוציא מפלוני במרמה סך 80 ל"י וחתם קבלה על כך. המתלונן לא זיהה בודאות את המערער אולם חתימתו זוהתה על ידי מומחה לכתבי יד באופן חד משמעי על ידי השוואה עם חתימות אחרות של המערער. משהוכחה חתימתו של המערער על הקבלה רשאי היה השופט לקבוע כי הוא קיבל את הכסף האמור.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 4.6.69).

ע.פ. 106/69 - ראובן בן ניסן כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירת מס הכנסה) המערער פיתח במשך שנים שיטה של התחמקות מתשלום מס הכנסה והצליח להעלים הכנסה של 130.000 ל"י. בגין כך נדון לחצי שנה מאסר בפועל, חצי שנה מאסר על תנאי וקנס של 20.000 ל"י. הערעור על כך נדחה.

(בפני השופטים: זוסמן לנדוי הלוי. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד גב' א. ברזל למשיבה 2.6.69).

ע.פ. 158/69 - עמרם בן הרוש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נטילת שוחד)

המערער נדון ל- 9 חדשי מאסר בשל נטילת שוחד מאנשים שעברו את הגבולות בגשר אלנבי שעה ששימש כשוטר מכס. את השוחד נטל כדי להקל על נותניו את הליכי המכס. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשה של לקיחת שוחד ע"י עובד הציבור הוא מעשה חמור ביותר העלול לחתור תחת הממשל התקין במדינה.