תקציר סביר כרך ג' חוברת 38

ע.פ. 214/69 - אבן צור אלברט נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות לפי סעיף 218.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים אזולאי, וינוגרדוב, כהן) בע.פ. 43/69 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער היה נהג אוטובוס ובאחת התחנות לא סגר את הדלת האחורית והחל לנסוע. אחד מנוסעי האוטובוס, חרש אילם, התקרב אל הדלת הפתוחה. נוסע אחר תפס את מעילו אך זה השתחרר ממנו, יצא מן האוטובוס, נחבל בנפילתו על הכביש ומת. בימ"ש השלום זיכה את המערער מעבירה של גרימת מוות, ביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו בעבירה זו ועל כך הערעור.
החלטה:
א. נימוק הזיכוי של בימ"ש השלום היה שהקשר הסיבתי בין רשלנות המערער ובין מות הקורבן לא התקיים באשר לדעתו הוכחה רשלנות רבתי של המנוח. אך צדק ביהמ"ש המחוזי שהנפגע לא היה אשם ברשלנות רבתי ולכן לא נותקה החוליה המקשרת את מחדלו של המערער עם מות הקורבן.
ב. בהשאירו את הדלת פתוחה הכשיר המערער את הקרקע לקרות התאונה. חובתו לסגור את הדלתות מטרתה למנוע פגיעה בנוסעים העלולים לרדת מן האוטובוס כשהוא בתנועה, ופגיעה בנוסע שניצל את מחדלו של הנהג היתה איפוא בהכרח בגדר צפיותו של זה. אין צריך לומר שרשלנותו התורמת של הניזק איננה הגנה בפני אישום פלילי. רק אם הניזק התכוון ממש לתוצאה שנגרמה או שהיה אשם לה במידה היוצאת מגדר הרגיל כי אז אומרים שהקשר הסיבתי מנותק.
בענין דנא השאלה איננה אם הניזק חפץ לרדת מהאוטובוס אלא אם התכוון לגרום למותו או שלא היה איכפת לו מה תהיה תוצאת מעשהו. האוטובוס היה בשלב התחלתי של הנסיעה באיטיות רבה, ואין יסוד להניח שהמנוח רצה להתאבד או שלא היה איכפת לו מה תהיה תוצאת מעשהו.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. עו"ד ח. גלזר למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 16.6.69).

ע.א. 689/68 - חברת מגדלי פרי זה בע"מ נגד יואל סלומון

*תוקפו של שטר משכון נוטריוני שנעשה לפני תחולת חוק המשכון כלפי נאמן בפשיטת רגל.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.א. 638/65 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיב הוא נאמן בפשיטת רגל של חייב בשם שטראוס. המערערת היתה מספקת לשטראוס סחורה וזה חתם לה על שטר משכון נוטריוני בו שעבד למערערת את כל רכושו, את כל הסחורות שהוא רכש ואשר עמד לרכוש בעתיד מהמערערת וכן זכויות שכירות שהיו לו במחסניו ובמשרדיו וכו'. השאלה שהתעוררה היא אם יש תוקף לשיעבוד הנ"ל על פי שטר נוטריוני שנעשה לפני תחולת חוק המשכון כלפי נאמן בפשיטת רגל. המערערת טענה כי לגבי הסחורות שהיא סיפקה לחייב יש לה זכות עכבון וכן שיש תוקף לשטר המשכון בהתחשב בהוראות סעיף 64 לחוק הפרוצדורה עותומנית ולפי כללי תורת היושר האנגלי. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערת ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. אין יסוד לטענת זכות עיכבון. כאשר חפץ פלוני נמכר ומחירו לא שולם זכאי המוכר לעכבו תחת ידו עד לתשלום מחירו המלא. כאן אין לנו פרטים על תאריכי מכירות כל יחידה ויחידה, ואם שולם מחירה המלא וכו. כך שכלל אין מקום לטעון לזכות עכבון על
סחורה מסויימת ובסכומים מוגדרים שהרוכש נשאר חייב על אותן סחורות. גם מכוח דיני ן
היושר אין זכות עיכבון שכן הסחורה יצאה משליטת המערערת וזו לא השאירה לעצמה את החזקה או השליטה על הסחורות שמכרה באשראי.
ב. בשעת יצירת שטר המשכון טרם הוחק חוק המשכון וחלה המג'לה בענין זה.
המג'לה דורשת כי המשכון יעבור מידי הממשכן לידי מקבל המשכון ובלי מסירת החפץ לידי בעל החוב לא נוצר משכון לפי המג'לה. (אמנם יכול מקבל המשכון להחזיר זמנית לממשכן את החפץ אך ליצירת השעבוד אין דרך אחרת אלא על ידי מסירה).
סעיף 64 לחוק הפרוצדורה העתומני לא שינה את הכלל היסודי שיש צורך במסירת המשכון לפי המג'לה. כיוון שכך לא רכשה כאן המערערת זכות משכון לפי המג'לה.
ג. אין גם מקום לטענת המערערת כי קיים בארץ שעבוד של משכון אקויטבילי. לא היה מקום להכניס לארצנו שעבוד צף ללא הוראות מתאימות בחוק חרות. אין זה מן הצדק להחיל בארצנו, לגבי התקופה בה חלה המג'לה, את מוסד השיעבוד הצף לגבי יחידים.
ד. מהנימוקים דלעיל אין גם להחיל את השעבוד האקויטבילי גם ביחס לזכויות השכירות של שטראוס. נוסף לכך גם לפי כללי היושר שבאנגליה לא היה נוצר שיעבוד על זכות השכירות לטובת המערערת שכן זכות זו אינה ניתנת לאכיפה על ידי ביהמ"ש בדרך של ביצוע בעין. לא זו בלבד שביהמ"ש לא יכוף אדם להעביר את זכות השכירות החוקית אלא אין שוכר יכול להעביר את זכותו ללא הסכמת המשכיר.

(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד נ. ליפשיץ למערערת, עו"ד י. סלומון למשיב 25.6.69).

ע.א. 141/69 - אגד נגד שמואל נבנזון

*תביעות נזיקין.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.א. 166/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב נפגע בתאונה בהיותו תייר בישראל ולאחר התאונה התאכסן בבית אחיו. המשיב ביקש לשלם לאחיו עבור הטיפול בו והחזקתו כשהיה רתוק למיטה אך זה סרב לקבל את התשלום. הלך המשיב לגיסתו, אשת האח, וזו קיבלה ממנו תשלום. בית המשפט המחוזי חייב את אגד לשלם למשיבאת הסכום ששילם לגיסתו. בינתיים עזב המשיב את הארץ וביהמ"ש פסק כי עקב התאונה ישבות בעבודה 3 חודשים וחייב את המערערת לשלם למשיב עבור שלושה חדשים אלה. על שני חיובים אלה נסב הערעור.
החלטה - השופטת זוסמן:
א. הוכח כי אלמלא התאכסן המשיב בבית אחיו היה זקוק לאישפוז בבית חולים שהיה עולה לו הרבה יותר ממה ששולם לגיסה. התשלום לאשת האח אינו בבחינת התנדבות ואין בו משום ביזבוז כספים על חשבון המערערת. משקיבל האח את הנפגע לביתו היה זכאי לכאורה לתשלום וכאשר סרב לקבל את התשלום לא היתה מוטלת כל חובה על המשיב לנצל את מידת נדיבותו זו, לא מתנה נתן המשיב לאשת אחיו אלא הוא שילם לה בעד שרותים שקיבל ממנה.
ב. החיוב עבור הפסד כושר ההשתכרות, הפסד שכבר נוצר בהווה, הוא בבחינת נזק מיוחד הטעון פירוט והוכחה. המשיב העיד שבועות אחדים אחרי קרות התאונה ומיד יצא את הארץ. אך באה לפני ביהמ"ש עדות כי התאונה תשבית את המשיב מעבודה במשך שלושה חודשים לנוכח שבר שנגרם לו וכו' וראיה זו לא נסתרה. אין לדרוש מן המשיב, שהוא תושב אוסטרליה ושנתן עדות לפני שעזב את הארץ, כי יבוא שנית לישראל להעיד על התקופה שבה לא היה מסוגל לעבוד.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. עו"ד אורון למערערת, עו"ד ריבק למשיב. 16.6.69).

ע.א. 180/69- פלונית נגד פלוני

*רכוש משותף של בני זוג.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 1880/64 - הערעור נדחה פרט לערעור על הוצאות)

העובדות:
בעלי הדין הם בעל ואשתו. בני הזוג אינם חיים ביחד והאשה וילדיה גרים בדירת בני הזוג. הדירה נמצאת על מגרש הרשום על שם המערערת והבעל הגיש תביעה כי הדירה תרשם על שמו בטענו כי הבנין הוקם על ידיו ובכספו. ביהמ"ש דלמטה קבע שאכן נבנה הבנין רובו ככולו מכספיהבעל אלא שבנסיבות הענין פסק כי הבעל רכש קנין שביושר רק על מחצית הנכס. האשה מערערת על כך וכן על חיובה בהוצאות.
החלטה - השופט כהן:
א. כאשר הוקמה דירה על ידי הבעל על אדמת אשתו, על דעת שניהם ולמטרת חייהם המשותפים, אין לקבל את הטענה שלבעל ישנה רק "תביעה אישית" נגד האשה להחזרת השקעותיו. מעמידים את בני הזוג בחזקתם שכל אשר רוכשים במאמציהם המשותפים רוכשים הם שווה בשווה וזכותו של הבעל היא לדרוש רישום מחצית הדירה על שמו. העובדה שהיה למערערת חשבון משלה בבנק אינה כשלעצמה מוכיחה בהכרח הפרדה גמורה של כל הרכוש המשותף.
ב. יש לקבל טענת המערערת כי לא צדק ביהמ"ש המחוזי כשחייב אותה בתשלום הוצאות ושכר טרחה לבעל. המשיב תבע את זכות הקנין בנכס כולו וזכה רק במחציתו כך שזכיתו שקולה נגד הפסדו. זאת ועוד, כשמגיש בעל תובענה נגד אשתו ומאלץ אותה להתגונן נגדו הנוהג והמקובל והסביר הוא שלא לחייב את האשה בתשלום הוצאות הבעל.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. עו"ד שטיינמץ למערערת, עו"ד נעים למשיב 16.6.69).

ע.א. 38/69 - טסה סעדיה ואח' נגד יוסף קולדרה ואח'

*החלת הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 1859/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
בנם בן ה- 20 של המערערים טבע בבריכת שחיה של המשיבה השניה שבה שימש המשיב הראשון כמציל. נקבע כי הטביעה ארעה במים הרדודים כך שלא היתה רשלנות מצד בעלת הבריכה. כמו כן קבע ביהמ"ש דלמטה שהמציל לא התרשל. השאלה היחידה שלמעשה התעוררה בערעור היא אם יש כאן מקום להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו".
החלטה - השופט ויתקון:
אין כאן מקום להחיל את הכלל הנ"ל מכיון שהשאלה איננה מה היו העובדות שגרמו למות המנוח אלא אם יש בעובדות הידועות לנו, דהיינו שהמנוח טבע בבריכה והמציל לא הרגיש מיד בהעדרות, כדי להוות רשלנות מצידו. המציל עמד על משמרתו והשגיח על
הרוחצים כמיטב יכולתו. נכון ששם לב בעיקר למתרחש בחלק של הבריכה בו היו המים עמוקים אבל אין הוא יכול להסתכל במשך כל הזמן ובעת ובעונה אחת על כל המתרחצים. עובדות אלה כשלעצמן אינן קובעות אפילו לכאורה רשלנות מצד המציל או מצד המחזיק בבריכת שחיה אפילו כלפי מוזמנים, חובת בעלי הבריכה אינה אחריות מוחלטת וחובתם אינה אלא לנקוט באמצעי זהירות סבירים ומקובלים.
השופט כהן (מסכים ומוסיף):
אירוע מות במקום רחצה אינו מתישב יותר עם המסקנה שבעל הבריכה לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה וסיבה אחרת גרמה למוות. זהו עיקר הטעם לאי תחולת הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, אם כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, שהרי אין יודעים אם המוות נגדם על ידי הבריכה או מימיה. העובדה שהמוות קרה בבריכה אינה אומרת שהוא קרה על ידי הבריכה כלומר שקיים קשר סיבתי בין הבריכה כגורם לבין תוצאת המוות. ברם, אפילו החילו את הכלל הנ"ל על המקרה דנא, הוכיחו המשיבים באופן חיובי שלא התרשלו במילוי תפקידם.

(בפני השופטים:ויתקון, כהן, הלוי. עו"ד ר. פיירשטיין למערערים, עו"ד דב וינברג למשיבים. 18.6.69).

ע.א. 504/68 - יעקב משה נגד נציגות הבית המשותף וכו' ואח'

*בנייה ע"י דייר ברכוש המשותף של בית משותף.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטת בן פורת) בע.א. 28/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הוא חוכר דירה בת שני חדרים בבנין הרשום כבית משותף. החכירה היא מאת הקרן הקיימת לישראל, הרשומה כבעלת הבית, לפי חוזה חכירה אחיד לכל דייר ודייר. בחוזה החכירה עם הקק"ל נאסר על החוכרים לבצע שינויים מבניים בנכסים או להוסיף על המבנים בלי הסכמה מפורשת של הקק"ל. באותו חוזה מוותר החוכר מראש על זכותו להתנגד לביצוע שינויים ותוספות ברכוש המשותף ובדירות אחרות של הבית המשותף אם אותם השינויים והתוספות אושרו על ידי הקרן. המערער קיבל מהקרן אישור לבניה נוספת תוך ציון כי האישור אינו משחרר את המערער מחובותיו כלפי יתר בעלי הדירות לפי כל דין. המערער בנה תוספת לדירתו בצורה שניצל את אחוזי הבניה של יתר בעלי הדירות. הוא לא קיבל אישור יתר בעלי הדירות ולא אישור האספה הכללית של הבית המשותף. הפקיד המוסמך הורה עליו להרוס את מה שכבר הצליח לבנות ואסר את המשך הבניה. ביהמ"ש המחוזי אישר את צו הפקיד ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הבניה פוגעת ברכוש המשותף ובערך הדירות האחרות. צדק ביהמ"ש דלמטה בצמצמו את ההגבלה בחוזה החכירה להתנגדות דיירים לתוספת בניה שאושרה על ידי הקרן רק למקרה שהבניה היא לרכוש משותף בתור שכזה או בתחומי דירה שאין בה כדי לפגוע בדירות אחרות, אך לא למקרה של תוספת בניה ברכוש המשותף שכוונתה להפוך את הרכוש המשותף לרכושו של אחד הדיירים. כל פירוש אחר שמגמתו לתת לקרן כוח להתיר לבעל דירה להגדיל את שטח דירתו על חשבון הרכוש המשותף הוא פירוש בלתי צודק שיש בו משום התרת גזילת זכויותיהם של שאר בעלי הדירות.
ב. במקרה שלפנינו יש להחיל את סעיף 42 של החוק שלפיו על כל בעל דירה לשמור על הרכוש המשותף. שמירה זו היא כפולה, בעל הבית צריך לשמור בעצמו על הרכוש המשותף וצריך לשמור עליו בפני פגיעות מבעל דירה אחר ומאדם זר. בניה פרטית ברכוש משותף מהווה פגיעה בשאר בעלי הדירות ואינו יכול להעשות אלא בהסכמתם.
ג. אישור הבניה של הקק"ל קבע כי האישור אינו משחרר את בעל התוכנית מחובותיו לפי כל דין. כך שמר הקק"ל על זכות ההתנגדות הנתונה לבעלי הדירות האחרות על פי הדין כאשר קיימת פגיעה ברכוש המשותף או בדירות האחרות.

(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. עו"ד ישראל לוסטיגמן למערער, עו"ד משה נעים למשיבה הראשונה, עו"ד גב פ. אלבק לקק"ל. 26.6.69).

ע.א. 733/68 - יפה אבני ואח' נגד ארמונה בכר בע"מ

*טענת הזדהות החזקה של דיירת ובתה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, בייסקי) בע.א. 64/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערת הראשונה שכרה אצל המשיבה דירה בשנה 1960 וגרה בה עם שתי בנותיה. בשנת 1964 נישאה הבת הבכירה, בשנת 65 נישאה האם ועזבה את הדירה כדי לגור עם בעלה. בדירה נשארה הבת הצעירה וזו התחתנה בשנת 67. עתה ביקשה המשיבה פינוי המערערת הראשונה וכן פינוי בתה ובעלה. עילת הפינוי היחידה שנותרה היתה נטישת המושכר על ידי המערערת וטענת ההגנה היחידה שנותרה היתה שקיימת הזדהות החזקות, היינו, שמלכתחילה היו זכויות בדירה גם לבנות וכאשר המערערת עזבה את הדירה הפכה הבת לדיירת מוגנת. בתי המשפט דלמטה דחו את טענת הזדהות החזקות וציוו על פינוי המושכר. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. שאלת הזדהות החזקות היא בעיקרה שאלה שבעובדה. אבן הבוחן לפיתרונה היא מה היתה כוונת הצדדים בשעת חתימת החוזה לגבי זכות ישיבתם של קרובי השוכר. כאן לא הוכיחה המערערת כי בזמן כריתת חוזה השכירות היתה כוונת הצדדים לשוות לזכות ישיבתה של הבת זכות עצמאית בצד זכותה של המערערת.
ב. המערערים העלו גם טענה כי לבת זכות ישיבה בדירה מכוח סעיף 8(ב) לחוק הגנת הדייר תשט"ו באשר האם זנחה את בתה. טענה זו לא יכלו להעלות שכן הוסכם בין הצדדים כי שאלת הזדהות החזקות היא שתכריע במחלוקת. אך גם לגופו של ענין אין לדבר כאן על זניחת הבת שכן האם לא זנחה את בתה אלא הלכה לגור עם בעלה והמשיכה לדאוג לבת.
ג. צדק ביהמ"ש גם בסרבו להעניק למערערים סעד מן הצדק. סעד כזה אפשר להעניק לדייר שנכשל בקיום תנאי מתנאי השכירות כאשר ניתן לתקן את המעוות. כאן אין מה לתקן שכן לא מדובר בהפרת תנאי השכירות אלא בשלילת הגנת החוק לגבי ההחזקה בדירה כאשר השוכר חדל להחזיק בדירה ואין אדם אחר היכול להחשב דייר עצמאי במקומו.

(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. עו"ד ח. קאזיס למערערים, עו"ד מ. גרינבוים למשיבה. 29.6.69).

ע.א. 173/69 - פלוני נגד פלונית

*טענת מעשה בי"ד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט לוינטל) בת.א. 19/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
בשנת 67 הגישה המשיבה לביה"ד הרבני תובענה מזונות נגד המערער וזו נדחתה בפס"ד בו נאמר "אחרי ששני הצדדים הודו בביה"ד שלא היה ביניהם חופה וקידושין ונירשמו רק לנישואים אזרחיים אין ביה"ד יכול לחייב את הנתבע למזונות האשה". לאחר מכן הגישה המשיבה לביהמ"ש
המחוזי תביעת מזונות בטענה שנשאה לו בשנת 1944 בורסיה בנשואים אזרחיים, עלתה עמו ארצה בשנת 1960 וכאן נטש אותה בעלה בשנת 1966, המערער טען בכתב הגנתו שאמנם נרשם לנישואים אזרחיים אך לא נשא את המשיבה לאשה וכי חי אתה במשך 22 שנה ללא נישואים. לאחר הגשת כתב הגנה הגיש המערער בקשה לדחות על הסף את תביעת אשתו מפני "מעשה בית דין" שהיה בביה"ד הרבני אשר קבע כי הצדדים לא היו נשואים זה לזו. הבקשה לדחיה על הסף נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. שלוחותיו של מעשה בי"ד הן שתיים: השתק עילה החוסם בפני התובע העמדת עילת התביעה שנדחתה לדיון בשניה; השתק פלוגתה המונע העלאת ממצא שנקבע בפלוגתה בתביעה אחרת שעילתה שונה מהעילה הקודמת. השתק עילה מונע דיון חוזר באותה עילה ואילו השתק פלוגתה אינו מונע דיון אבל הוא עשוי לחרוץ גורלה של עילה אחרת שתידון בעתיד.
ב. בענין שלפנינו העילה שהועלתה בביהמ"ש המחוזי אינה זהה לעילה שעמדה לפני ביה"ד הרבני, שכן התובענה בביהמ"ש המחוזי היא לגבי מזונות בעתיד ואילו החלטת ביה"ד הרבני לא היתה פסק לגבי העתיד. כך שאין כאן השתק עילה. מאידך יכולה החלטת ביה"ד הרבני שהצדדים לא היו נשואים בחו"ק להוות השתק פלוגתא גם לגבי עילה אחרת.
ג. אולם ממצאו של ביה"ד הרבני היה שהצדדים לא נישאו בחופה וקידושין ואין המשיבה מנועה מלטעון שנישאה למערער בנשואים אזרחיים. ביה"ד הרבני לא פסק שהשניים לא נישאו בנישואין אזרחיים ולפיכך יכול ביהמ"ש המחוזי לדון בשאלה זו.
ד. לא יהיה בכך שום גיחוך אם ביהמ"ש המחוזי יכיר בצדדים לצרכי תביעת המזונות כבזוג נשוי למרות שהיפוכו של דבר נקבע על ידי ביה"ד הרבני, שכן שם נפסק פטור מחובת מזונות עקב נישואים כדת משה וישראל וכאן הפסק יהיה בתביעת מזונות עקב נישואים אזרחיים.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. עו"ד צ. ליבוביץ למערער, עו"ד ברשל למשיבה. 25.6.69).

ע.א. 757/68 - יוסף בס נגד רות דותן

*פיצויי פיטורין המשיבה עבדה במשרדו של המערער שהוא פרסומאי. יחסיה עם העובדים לא היו תקינים והתפרצה כלפיהם לא פעם בביטויים חריפים. באחד הימים קרתה תקרית חריפה בין המשיבה לבין מנהל משרדו של המערער. המשיבה הטיחה דבר עלבון כלפי אמו של המנהל, זה סטר על לחייה, המשיבה זרקה את הנירות שהיו בידיה על המנהל ועזבה את המשרד, בתגובה על כך היא פוטרה. המערער ביקש כי בית המשפט יפחית את שיעור פיצויי הפיטורין מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורין. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי דחו את הבקשה וגם הערעור על כך נדחה. נכון שהמשיבה התנהגה לא בסדר אולם המעביד מעולם לא הבהיר שהוא עשוי לראות בהתנהגותה עילה לפיטורין ולא ניתן לה להבין שהמשך התנהגותה יביא בהכרח לפיטוריה מן העבודה. נכון שהתקרית האחרונה היתה חמורה למדי, אולם כאשר השלים המעביד במשך זמן רב עם התנהגות המשיבה חובה היתה עליו להבהיר לה כי תפוטר אם לא תשנה דרכיה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ליבליך ומוזר למערער,עו"ד פרידלנדר למשיבה. 17.6.67).

ע.א. 694/68 - קיבוץ השומר הצעיר בית אלפא ואחרים נגד מ. אביאשר בע"מ ואח'

*הוצאות משפט

המשיבים והמערערים היו שותפים לביצוע עבודה והעיסקה נגמרה בהפסד. הצדדים הגיעו לבית המשפט שמינה בורר שלא היה משפטן. הבורר שנתמנה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים נתן פסק בוררות אך המערערים בקשו את ביטולו מחמת התנהגות בלתי הוגנת מצד הבורר ואילו המשיבים בקשו לאכוף את פסק הבורר. לבסוף לא היתה ברירה למשיבים אלא להסכים לבטל את פסק הבורר. בית המשפט המחוזי החליט לבטל את פסק הבורר אך לא חייב את המשיבים בהוצאות ונימוקו שהמערערים התנגדו בזמנו למינוי משפטן משוים כבורר ולכן קרתה התקלה. הערעור על כך נתקבל. על בית המשפט השוקל את ענין ההוצאות להגיע להחלטתו על סמך נימוקים חוקיים וסבירים אף כי הדבר נתון לשיקול דעתו. במקרה דנא הנימוק שהמערערים התנגדו למינוי משפטן כבורר מכריע אינו מצדיק שלא לזכות אותם בהוצאות. אין כל פסול במינוי אדם שאינו משפטן לתפקיד בורר וזכותו של כל צד לבקש שימונה אדם הרצוי לו כבורר. אין זה דבר בלתי מקובל שיתמנה אדם שאינו משפטן כבורר.