תקציר סביר כרך ג' חוברת 39

ע.פ. 112/69 - מחמוד עלי עבדללה חליחל נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח בכוונה תחילה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים : אזולאי, וינוגרדוב, וי. כהן) בת.פ. 283/68 -הערעור נדחה ברוב דעות מ"מ הנשיא זילברג והשופט מני נגד דעתו החולקת של השופט כהן).

העובדות:
המערער הורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה בכך שירה 4 יריות במנוח, מתוך 4 יריות אלה שתיים פגעו בבטנו ובמותנו ולא גרמו למותו ושתיים פגעו ,בצוארו ובראשו וגרמו למותו. במקומותהפגיעה בבטן ובמותן נמצאו שני קליעים וסמוך לגופת המנוח נמצאו שני תרמילים ריקים. מאידך לא נמצאו קליעים בפצעים שבצואר ובראש, שני הקליעים והתרמילים הועברו למעבדה הבליסטית של המשטרה ומומחה בליסטי סמל בשם ברגמן הגיש חוות דעת והעיד כי התרמילים והקליעים נורו מהאקדח שהיה בידי המערער. הוכח כי המערער היה בקרבת מקום בו נמצאה גופת המנוח במשך זמן קצר מתוך פרק זמן של שעתיים שבתוכן אירע מעשה הרצח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיוון ששתי היריות במותן ובבטן נורו על ידי המערער, וזאת בקבלו את עדות המומחה הבליסטי, אין לשער אפשרות רחוקה שמישהו אחר הופיע גם הוא באותו מקום, ואותו אדם אחר, שלא פעל ביחד עם הנאשם אלא בנפרד ממנו, הוא שירה את היריות הקטלניות במנוח, על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן (דעת מעוט):
א. האפשרות שבמשך השעתיים, פרק הזמן שבו יכול היה הרצח לקרות, יתערבו אחרים בנוסף למערער איננה אפשרות רחוקה והשערה בלתי סבירה שביהמ"ש לא יתחשב בה. לא באה כל ראיה בפני ביהמ"ש שהמערער היה לבדו במקום בשעת קרות הפשע. לכן אין לדבר כאן על הכלל שכאשר יש הוכחות למכביר נגד הנאשם אין ביהמ"ש מעלה אפשרויות רחוקות העשויות להתקיים לעתים נדירות. כאן הוכח שהנאשם ירה בקרבן אך לא הוכח עוד שהיריות שגרמו למות הקרבן נורו בידי הנאשם.
ב. נוסף לכך ספק אם ניתן לקבל את עדותו של המומחה הבליסטי. נכון שביהמ"ש המחוזי שבפניו הופיע המומחה הוא המכריע בדבר מומחיותו של העד ובידו שיקול הדעת בענין זה. אולם לפני ההסתמכות על שיקול הדעת של ביהמ"ש חובה על התביעה להוכיח את העובדות הדרושות שמהם ניתן להשיג מומחיותו של העד, והשאלה אם באו בפני ביהמ"ש ראיות כאלה היא שאלה הניתנת לבדיקה בערעור.
ג. בהתחשב בכך שהתביעה הביאה לעדות את הסמל ולא את ראש המעבדה, בהתחשב באופן בו ניסתה התביעה להוכיח את מומחיותו של הסמל ובהתחשב בכך שמומחה זה אין לו השכלה במקצוע אלא נסיון מעשי של שנה אחת ואיש לא העיד עליו שנסיונו המעשי העניק לו מומחיות, אין לומר בודאות שאפשר לסמוך על מומחיותו ולהרשיע על יסודה בלבד באשמת רצח.

מ"מ הנשיא זילברג (דעת הרוב):
א. יש להחיל על המקרה שלנו את הכלל שביהמ"ש אינו חש שמא אירוע רחוק ויוצא דופן התרחש והוא שגרם למות הקרבן. גם בענין דנא משהוכח, על יסוד עדות המומחה הבליסטי, כי הנאשם ירה שתי יריות בקרבן, אין לחשוש שמא שתי היריות האחרות נורו על ידי מישהוא אחר.
ב. לענין מומחיותו של סמל המשטרה -הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש הדן בענין הינו, הוא לבדו, מוסמך לקבוע את מומחיותו של העד שהעיד לפניו. גם אם לא נקבל בכל נוקשותו את הכלל שלעולם לא יבדוק ביהמ"ש לערעורים מומחיותו של עד מסויים, הרי על כל פנים צריך שיקול רציני ביותר כדי שביהמ"ש לערעורים יבדוק מחדש את מומחיותו של העד.

ג. לנוכח העובדה שהיריות הלא קטלניות בודאי נורו על ידי הנאשם, וכן כי זו אפשרות בלתי רגילה מאוד שחוץ מהנאשם היה עוד מישהוא שלא הניח כל סימנים, רשאי היה ביהמ"ש להניח את ההנחה ההגיונית שמי שירה את שתי היריות הלא קטלניות ירה גם כן את היריות הקטלניות.

השופט מני:
ביהמ"ש המחוזי השתכנע שחוות הדעת של המומחה היא נכונה ומהימנה והסניגוריה לא הצליחה לשכנע ששקולי בית המשפט אינם נכונים. אם מתקבלת עדות המומחה הרי יש בה ובשאר הראיות די ויותר לביסוס ההרשעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, כהן. עו"ד י. פייגלין למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 25.6.69).

ע.פ. 114/69 - מדינת ישראל נגד מוריס מרזוק

*נסיון לרצח.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: רווה, בנטל וקווארט בת.א. 397/68 - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

העובדות:
המערער הסתכסך עם אחות ביה"ח אסף הרופא ולאחר שאמרה לו טלפונית כי היא עוזבת אותו ויש לה חבר אחר הופיע בחדרה בביה"ח וירה בה ופגע בה בשלושה כדורים באיזור הבטן ובירכיים, פגע בחברה שלה שהיתה אתה, ולאחר מכן נכנס לחדר ,בו שכבה אחות שלישית שעשתה את ההיכרות בין המשיב לבין החברה שלו וירה גם בה מספר כדורים ופצע אותה קשה בחלל החזה, בקיבה, בטחול ובכבד. מצבה היה אנוש אך היא הבריאה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה על סעיף 235(א) לפח"פ בגין פציעה שלא כחוק וגרימת חבלה חמורה, ודן אותו ל- 8 שנות מאסר. המשיב ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והיועץ המשפטי ערער וטען כי יש להרשיע את המשיב בנסיון לרצח ולהחמיר בענשו.

החלטה - השופט לנדוי:
א. מתוך עדויות הרופאים המומחים עולה כי כעת אמנם נמצא המשיב במצב של אלמנזיה (שיכחה) דיסוציאטיבית אולם בשעת ביצוע המעשה לא היה במצב כזה ולכן אין לקבל את טענתו בדבר ביצוע המעשה מתוך חוסר רצייה, מעין פעולת רובוט. כיוון שכך יש לדחות את ערעורו של המשיב.
ב. המשיב שהיה במשמר הגבול ובמשטרה ידע יפה את תכונות כלי היריה הקטלני שהביא עמו. את היריות בשלוש הבחורות ירה מטווח קצר מאוד. הוא כיוון את היריות למרכז הגוף של הנערות.
משכוונו היריות לחלקים מסוכנים של הגוף אין כל יסוד שלא לייחס לנאשם אותה כוונה המתבקשת ממעשהו, דהיינו כוונת קטילה, אשר די בה לשם הרשעה בעבירה של נסיון לרצח.
ג. עם הרשעת המשיב בעבירת נסיון לרצח יש להחמיר בענשו ולהעמידו על 12 שנות מאסר וגם עונש זה הוא קל, אלא ניתן בהתחשב במצבו הנפשי המעורער של המשיב.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד מ. וולינסקי למערערת, עו"ד ר. צחי למשיב. 29.6.69).

בג"צ 98/69 - אהרון א. ברגמן נגד שר האוצר

*כשרותו של חוק מימון הבחירות לכנסת.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)

העובדות:
הכנסת קיבלה חוק מימון שלפיו תשתתף הממשלה בהוצאות הבחירות של הרשימות לכנסת השביעית המיוצגות בכנסת הנוכחית. העותר טען כי החוק אין לו תוקף משתי סיבות : באשר יוזמו לא היתה הממשלה אלא חברי כנסת ; כי הוא נוגד את סעיף 4 של חוק יסוד הכנסת שלפיו הכנסת תיבחר בבחירות שוות, היינו יש צורך בשוויון ולטענתו קיימת הפלייה לגבי רשימות חדשות שלא היו מיוצגות בכנסת השישית באשר האוצר לא ישתתף במימון הבחירות שלהן. מכיון ששינוי חוק היסוד צריך להשיג רוב מוחלט של חברי הכנסת, היינו 61 מצביעים, וחוק המימון נתקבל ברוב רגיל אין לו תוקף.

החלטה - השופט לנדוי :
א. היועץ המשפטי לממשלה הודיע בתחילת הדיון כי אין המשיבים נוקטים עמדה בשאלה אם כשרותו המשפטית של דבר חקיקה הוא ענין שפיט בפני ביהמ"ש הגבוה לצדק ולפיכך פטור ביהמ"ש לדון בשאלות החוקתיות המוקדמות בענין שפיטות דבר החקיקה בפניו והוא דן רק לגופו של ענין.
ב. אין שום הוראה בחוק האוסרת ייזום הצעת חוק, המטילה נטל כספי, על ידי חברי כנסת כהצעת חוק פרטית. תקנון הכנסת שנקבע לפי חוק יסוד הכנסת קובע במפורש כי כל חבר כנסת רשאי להציע הצעת חוק ללא הגבלה.
ג. אשר לענין השוויון הקבוע בסעיף 4 של חוק יסוד הכנסת - אין ספק כי הדרישה שהבחירות תהיינה שוות מתייחסת לא רק לגבי הזכות לבחור היינו שלכל אזרח יהיה קול אחד בבחירות אלא גם לעקרון השויון של הזכות להבחר והוא חייב להתבטא בשוויון הסיכויים של רשימות המועמדים השונות המתחרות בבחירות לכנסת. עקרון שוויון זה דורש שאם רשימה פלונית מקבלת הקצבה לצורכי הוצאות בבחירות הרי ההקצבה צריכה להינתן לכל רשימת מועמדים.
ד. אומנם בחוקה שלנו אין סעיף הקובע את העקרון של שוויון הכל בפני החוק, אולם עקרון זה הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו ולכן מן הדין שבמקרה גבול כאשר הוראה של החוק החרות ניתנת לשני פירושים נעדיף את הפרוש המקיים את שוויון הכל בפני החוק ואינו שם אותו לאל.
ה. ביהמ"ש הציע שתי אלטרנטיבות: או שחוק המימון יובא שנית לכנסת שתאשר אותו ברוב מוחלט או שגם רשימות חדשות יקבלו הקצבה וזאת רק לאחר הבחירות ובלבד שיעבירו לפחות מנדט אחד לכנסת. בכך ימנעו ריבוי רשימות שירצו להנות מהקצבות ממשלתיות.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד א. ברגמן לעותר, עו"ד שמגר היועץ המשפטי לממשלה ועו"ד טרלו מנכ"ל משרד המשפטים למשיבים. 3.7.69).

המ' 72/69 - בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ נגד יצחק וילנר

*טענה שהמחאה נמסרה לתובע שלא כדין ע"י האיש שבידו היתה מופקדת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א -הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא אגרנט והשופט זוסמן נגד דעתו החולקת של השופט לנדוי).

העובדות:
בין המשיב למבקש היה סכסוך בדבר תשלום של 1,000 ל"י הפרשי הצמדה שהבנק תבע מהמשיב. הצדדים הסכימו כי הסכסוך יועבר להכרעת בורר, כי המשיב יפקיד שיק על סכום
המחלוקת בידי עו"ד עד גמר ההליכים בבוררות וכי שטר הבוררים יחתם תוך 14 יום מתאריך ההסכם. השיק הופקד בידי עוה"ד אך עבר חודש ימים והמשיב לא חתם על שטר הבוררות והעו"ד העביר את השיק לבנק המבקש. בינתיים חתם המשיב על שטר הבוררות, עוה"ד פנה לבנק המבקש שלא ימסור את השיק לגבייה והמשיב הורה לבנק שלו שלא לכבד את השיק. הבנק תבע תשלום השיק והמשיב התגונן בטענה כי האיחור בחתימה על שטר הבוררות היה באשמת עוה"ד ומכיוון שלטענתו היה עוה"ד הנאמן של שני הצדדים והוא לא מילא שליחותו כראוי ולא הכין את שטר הבוררות בזמן, פטור היה המשיב מלעמוד בתנאי שנקבע באישור ההפקדה ואין הוא חייב לפרוע את השיק. בימ"ש השלום דחה את הגנת המשיב, ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות ביטל את פסה"ד ועל כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן (דעת הרוב):
א. מבלי להכנס לשאלה אם עוה"ד היה נאמן גם לשם עריכת שטר הבוררות, צדק ביהמ"ש השלום שלא עלה בידי המשיב להוכיח, כפי שמוטל היה עליו להוכיח על פי סעיף 20 (ג) לפקודת השטרות, שעוה"ד הוציא את השיק מידו שלא כדין. עוה"ד לא העיד ומפיו לא נודע מה היתה סיבת האחור בחתימה על השטר. גם מתוך המסמכים שהוגשו אין ללמוד מה היתה סיבת האיחור, ולא נשאר למשיב אלא לסמוך על עדותו הוא, אך עדות זו לא שכנעה את שופט השלום וביהמ"ש המחוזי שלא ראה את העד ולא שמע את דבריו בודאי לא היה רשאי להתערב בקביעת מהימנותו של העד.
ב. בימ"ש השלום ביסס החלטתו על שלושה נימוקים הגיוניים וקשה להלום מה עילה היתה לביהמ"ש המחוזי לסתור קביעתו של שופט השלום העומדת במבחן ההגיון ולהפוך אותה על פיה.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
א. עוה"ד היה נאמנם של בעלי הדין גם לעריכת שטר הבוררות ואין ליחס את הזנחותיו למשיב יותר מאשר לבנק המערער.
ב. בימ"ש השלום לא קיבל את טענת המשיב שהאיחור בחתימה היתה באשמת עוה"ד אך הוא לא דחה את עדותו מפאת התרשמותו מהעד אלא מטעמים שבהגיון, והגיון זה רשאית ערכאה גבוהה יותר לבקר. אף אחד מהטעמים ההגיוניים שעליהם ביסס שופט השלום את החלטתו אינו נראה משכנע. לפיכך יש לדחות את הערעור

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. 1.7.69).

ע.א. 200/69 - חיים ריגבי עו"ד נאמן בהליכי פשיטת רגל נגד יהודה אברמוביץ עו"ד כונס נכסים בהליכי הוצאה לפועל ואח'

*תקפו של משכון לפי חוק המשכון תשכ"ז לגבי זכות דיירות חוקית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי ובת"א (השופט לובנברג) בהמ' 756/69 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זוסמן, ברנזון נגד דעתו החולקת של השופט הלוי).

העובדות:
בתחילת 68 התקשר אחד משה ברר עם המשיב השני חינאוי בהסכם שלפיו התחייב חינאוי לספק סוכר לברר שהיה בעל ביח"ר למיצים. להבטחת חוב שהיה חייב לחינאוי והתשלום בעד הסוכר עשה ברר משכון שנרשם כדין על פי חוק המשכון תשכ"ז. על הנכסים שמושכנו נימנים שלשה בתי עסק שהיו מוחזקים בידי ברר כדייר מוגן על פי החוק ושבעליהם היה רשות הפיתוח. החוב המובטח במשכון לא שולם והמשיב מונה ככונס נכסים לשם מימוש המשכון. כונס הנכסים מכר את המפעל של ברר וקיבל סכום כסף שכלל גם תמורה בעד קבלת חוזה שכירות על שלושת בתי העסק מרשות הפיתוח. ברר היה מוכן לפנות את בתי העסק ורשות הפיתוח הסכימה להעברת השכירות תמורת דמי מפתח אך בינתיים פשט ברר את הרגל והמערער נתמנה כנאמן בפשיטת רגל. כעת חולק הנאמן על תוקפו של המשכון וטוען שהוא זכאי לקבל לטובת כלל הנושים את סכום דמי המפתח המתקבל מהשכרת בתי העסק. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת בעל המשכון ועל כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן (דעת הרוב)
א. לטענה ששכירות שלא נרשמה בספרי האחוזה אינה ניתנת למישכון - נכון ששכירות רשומה שממשכנים אותה יש גם לרשום אותה כקבוע בפקודת העברת קרקעות ורישום בהתאם לחוק המשכון אינו די. אולם אם ממשכנים שכירות שאינה רשומה די לרשום אותה בלשכת המשכונות ואין צורך לרשום אותה בלשכת רישום הקרקעות.
ב. אין לקבל את טענת הנאמן כי שכירות מטעם החוק אינה ניתנת למישכון היות ואין זו אלא זכות אישית גרידה, אמנם שכירות מטעם החוק אינה מוקנית לנאמן בפשיטת רגל אך בהתאם לחוק דמי מפתח יכול הנאמן לראות את זכותו של דייר יוצא פושט רגל לדמי מפתח בבית עסק כאילו היתה זכות זו נכס מנכסיו.
פשיטת רגל של דייר אינה מקנה לנאמן זכות לגבי המושכר הואיל ואין לו האפשרות להמיר ערכו בכסף על ידי העברתו לאחר ואין הנאמן עצמו יכול להמשיך ולהשתמש במושכר. אולם לפי סעיף 60 לחוק דמי מפתח יכולים נושי דייר מטעם החוק של בית עסק להנות מטובת ההנאה של השכירות במידה שהם יכולים להפיק תועלת ממנה, היינו אם דייר זה עוזב את המושכר ומקבל דמי מפתח. אין כל צידוק להניא אדם מלהעניק לנושהו, מרצונו הטוב, אותה טובת הנאה אשר כלל הנושים זוכים בה בפשיטת רגל, והדרך לכך היא מישכון השכירות מטעם החוק.
ג. משכון הוא שיעבוד נכס כערובה לחיוב ומכיון ששכירות מטעם החוק אין לומר עליה שאינה נכס שאפשר להפוך אותה לכסף ולהיפרע ממנה, אין סיבה שהיא לא תהיה ניתנת למישכון. אמנם השכירות מטעם החוק איננה "בעלת גוון מעין קנינית" אך חוק דמי מפתח צימצם במקצת את אופיה האישי של הזכות וממילא הוסיף על ערכה בכך שאיפשר לדייר להפוך את השכירות לכסף.
ד. אין צורך לדון כאן בשאלה מה תוקפה של התחייבות בשטר משכון שהחייב יפנה את העסק למימוש המשכון לפי חוק דמי מפתח הואיל ובענין דנא יצא הדייר החייב מבתי העסק ודמי היציאה נתקבלו.
השופט הלוי (דעת מיעוט):
הלכה פסוקה היא כי זכות שכירות מכוח החוק איננה ניתנת להעברה ואינה מהווה "נכס" של הדייר וזכות שאינה ניתנת להעברה ושאיננה נכס אינה ניתנת למישכון לפי חוק המשכון. סעיף 60 לחוק דמי מפתח קובע כי זכותו של דייר יוצא פושט רגל לדמי מפתח בבית עסק ניתנת להוצאה לפועל אך עצם זכות השכירות אינה נכס מנכסיו של פושט הרגל. בזמן המישכון טרם היה החייב דייר יוצא וזכותו העתידה לבוא של החייב לדמי מפתח היתה בגדר זכות ראויה בלבד אשר טרם באה לעולם.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי עו"ד ריגבי לעצמו, עו"ד אברמוביץ לעצמו, עו"ד הררי למשיב השני ועו"ד הניג לכונס הנכסים הרשמי. 29.6.69).

ע.א. 16/69 - פלוני נגד פלונית

*תביעת מזונות של קטינה נגד אביה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט לוינטל) בתיק מ.א. 16/68 -הערעור נדחה).

החלטה - השופטים זוסמן וברנזון:
ביהמ"ש דלמטה קבע על פי הראיות שבאו לפניו כי המערער הוא אביה של הילדה הקטינה המשיבה, העובדה שבמשפט קודם נדחתה תביעת אם המשיבה נגד המערער בעילה
של הפרת הבטחת נישואין מפאת חוסר נאמנותה היתה ידועה לביהמ"ש דלמטה, אך בהצטרף שאר הראיות אל עדות האם היה הוא רשאי להגיע למסקנה שהמערער הוא אבי הקטינה.

השופט כהן:
א. השאלה המשפטית היחידה שהתעוררה בערעור זה היא אם ניתן לחייב את המערער במזונות בתו הקטנה לתקופה שקדמה להגשת התובענה שכן ביהמ"ש חייב את האב לשלם סכום של 3,500 ל"י עבור חוב שנצטבר עד הגשת התובענה למוסד "אהבה" של עירית חיפה עבור החזקת הילדה. טענת המערער היא שהקטינה אינה יכולה לתבוע ממנו סכום זה באשר אינה זקוקה עוד למזונותיה לסכום זה שהוא חוב של העבר, ולא עוד אלא שהאמא קבלה על עצמה את החובות כלפי עירית חיפה ובכך כאילו שילמה מזונות הילדה מכיסה. כאן התביעה היא של הקטינה ולא של האם.
ב. השופט כהן מנתח את ההלכה הנוגעת לתביעת מזונות עבור העבר של אשה וילדים והפסיקה במשפט העברי הנוגעת לענין זה. המסקנה היא כי באין טענת הבעל שנתן לאשה בעבר כדי מחייתה ובאין מחילת האשה על המזונות בעבר, אין דבר בדין העומד לה למכשול בתביעת מזונות על העבר וביה"ד פוסק לה מזונותיה אף למפרע. ואם מזונות האשה כן, מזונות ילדים לא כל שכן, ואפילו קבלו הילדים מזונותיהם מאמם זכאית האם לתבוע השבה מהאב.
ג. בענין דנא לא קבלה המשיבה את מזונותיה מאמא ואין האם תובעת השבתם. הקטינה עצמה תובעת מזונותיה לשעבר מה שאכלה וטרם שילמה. על האב לשלם חוב זה בין אם זה באורח פורמלי חוב של הקטינה או חוב של האם.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. עו"ד ע. מאק למערער, עו"ד י. מן למשיבה. 29.6.69).

ע.א. 24/69 - קולנוע שלהבת בע"מ נגד סוניה שץ ואח'

*טענת מעשה בי"ד.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 3863/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה היא אלמנתו של המנות גרשון שץ שכיהן כמנהל של החברה המערערת. בתובענה קודמת תבע עזבונו של המנוח, שהיה מיוצג על ידי האלמנה המשיבה ועוד מנהל עזבון, מאת המערערת פיצויי פיטורין עקב מותו של המנוח. התובענה הנ"ל נדחתה על יסוד הקביעה שבין המנוח והמערערת לא היו קיימים יחסי מעביד ועובד. לאחר דחיית התובענה הקודמת הגישה המשיבה את התובענה הנוכחית שבה תבעה מאת המערערת תשלום שכר עבודה עקב חוזה עבודה שבינה ובין המנוח ולחילופין שכר ראוי. תובענה זו מבוססת על סעיף 7 לחוק הגנת השכר שלפיו במקרה שעובד נפטר לפני ששולם לו שכר העבודה יזכה בן הזוג בשכר העבודה על אף האמור בדיני הירושה. המערערת ביקשה לדחות את התובענה הנוכחית מפני מעשה בי"ד הנובע מההחלטה בתובענה הקודמת אך ביהמ"ש המחוזי סרב לדחות את התובענה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. אילו נקבע במשפט בין המנוח ובין המעביד, שלא היו ביניהם יחסי עובד ומעביד, אז לא יכלה האלמנה לתבוע שכר עבודה לפי סעיף 7 לחוק הגנת השכר שכן מכוח אותו סעיף יש לאלמנה רק מה שהיה למנוח ומה שאין למנוח אינו יכול להוריש. מפאת קירבת הזכויות, פס"ד הדוחה את תביעת המנוח משמש מעשה בי"ד וחוסם גם תביעת האלמנה.
ב. לא כן הוא כאשר התביעה הראשונה לא היתה תביעת המנוח אלא תביעת מנהל העיזבון היינו היורשים. לפי סעיף 7 הנ"ל אין היורשים זכאים לאכוף תביעת שכר של המנוח כאשר זה השאיר אלמנה. לכן ממצא במשפט בין היורשים ובין המעביד שהמנוח
לא היה עובדו - היא בבחינת דבר שנעשה בין אחרים שאינו נוגע לאלמנה ואינו גורע מזכותה. האלמנה לא באה תחת היורשים אלא מתחרה בהם ואין זהות אינטרסים בין העזבון ובין האלמנה.
ג. על אף השוני בין בעלי הדין לא מן הנמנע שפס"ד בתובענת העזבון ישתיק את תובענת האלמנה אם האינטרסים בשני המשפטים זהים. כלומר אילו הוברר שהמשיבה היא שירשה את בעלה היה מקום לדון בטענת מעשה בי"ד שכן במקרה כזה היה מוכח שבשני המשפטים כאחד היא נלחמה למען אותו אינטרס. אולם כאן אין אנו יודעים מי הם היורשים ולכאורה ענינו של העזבון וענינה של האלמנה אינם חד.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. עו"ד א' ויינשטיין למערערת, עו"ד נ. וייסמן למשיבה. 25.6.69).

ע.א. 493/68 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח' נגד עבאס סעיד עומר ואח'

*תקפו של "הסכם" לפיו העביר אדם נכסים לילדיו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 2711/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המנוח סעיד אל עומר חתם ביום 19.3.44 על כתב "הסכם" בו התחייב להעביר "העברה סופית והחלטית" תוך שנים עשר חודשים נכסים על שם ארבעה מילדיו. על הכתב הנ"ל חתום המנוח וחלק מילדיו שהיו קטינים באותה שעה. הקרקע לא הועברה ע"ש הילדים. השאלה היא כיום אם אותו "הסכם" תקף. המערערים טוענים כי ההסכם תקף ומכיוון שאותם ילדים הם נפקדים מוקנה הנכס לאפוטרופוס, ואילו המשיבים טוענים נגד תקיפות "ההסכם" ומכיוון שהם תושבי ישראל הרי חלקם בירושה אינו מוקנה לאפוטרופוס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים ועל כך הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. המערערים תומכים את יתדותיהם בהלכה ידועה כי כשיש הסכם החתום בידי המוכר, בעל הקרקע, ובו התחייב למכרה כי אז נזקק ביהמ"ש בדרך כלל לתביעת סעד של ביצוע בעין, ולכן זכאים ארבעת הבנים הנ"ל לסעד של ביצוע בעין, ומכיוון שהאפוטרופוס בא במקומם זכאי הוא לצו כנ"ל. טענה זו אין לקבל שכן כלל גדול הוא בדיני היושר שביהמ"ש לא יושיט סעד של ביצוע בעין לתובע שלא נתן תמורה בעד ההתחיבות אותה הוא מבקש לבצע.
ב. אמנם קיימת כאן הודאה בכתב של המנוח שקיבל תמורה אולם מאידך קיימת מצד אחד מאלה שהאב הודה לזכותו, שבועה שלפיה לא נתן תמורה לאב. כמו"כ די בראיות הנסיבתיות האחרות כדי להצדיק את המסקנה שהודאת המנוח לא היתה הודאה ושלא נתקבלה על ידו שום תמורה.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד ע. נתן למערערים, עו"ד י. פייגלין למשיבים. 6.7.69).

ע.פ. 194/69 - מדינת ישראל נגד לזר כהן ואח'

*קולת העונש (העלמת הכנסות ממס הכנסות) שלושת המשיבים בעלי מפעל לייצור ולשיווק מסגרות לוילונות, העלימו במשך שלש שנות מס, סכום של 37,000 ל"י הכנסה כל אחד. כן העלימו מהצהרת הון סכום של 40,000 ל"י. הם נהלו שתי סדרות של ספרי חשבונות לצורך העלמת המס. ביהמ"ש המחוזי
הטיל על כל אחד מהנאשמים 18,000 ל"י קנס ושלושה חודשי מאסר בפועל, הערעור על העונש נתקבל שכן בעבירות מסוג זה יש להחמיר בעונשים וגם להטיל עונשי מאסר כבדים, עם זאת התחשב ביהמ"ש בנסיבות מיוחדות של מקרה זה, ובין היתר שהמשיבים מסיימים כבר את עונש המאסר, ולכן הסתפק ביהמ"ש בכך שהעלה את הקנס לסכום של 37,000 ל"י על כל אחד מהמשיבים.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, קיסטר, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' ברזל למערערת, עו"ד קנת למשיבים. 26.6.69).

ע.פ. 234/69 - ממן משה נגד מדינת ישראל

*טענה שהסניגור לא ניהל את המשפט כרצון הנאשם המערער ערער על הרשעתו לפי סעיף 249 לפח"פ, לטענתו ויתר פרקליטו על שני עדי הגנה בלי להתייעץ אתו וזאת כדי למנוע מעצמו טרחה נוספת, ואילו העידו שני עדים אלה היו מזכים אותו בדין. ערעורו נדחה. כל זמן שפרקליט מייצג את לקוחו אין ביהמ"ש נכנס ליחסים בין הלקוח ובין הפרקליט ואין להרשות לצד לעורר בדיעבד טענה שניהול המשפט ע"י סניגורו לא היה לפי רוחו.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, הלוי. המערער לעצמו, עו"ד וולינסקי למשיבה 22.6.69).

בר"ע 87/69 - יואל רוג'י נגד קולנוע ירון בע"מ

*בקשה לרשות להתגונן ביהמ"ש דלמטה נתן למשיבה רשות להתגונן נגד תביעת המבקש על הפרשי משכורת, פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה וכד'. המבקש טוען שיש בידיו ראשית ראיה בכתב ושלכן אין לתת למשיבה רשות להתגונן. בקשתו נדחתה וגם הבקשה לרשות ערעור נדחתה אין זכות קנויה לתובע שלא תנתן לנתבע רשות להתגונן. מקום שתצהיר הנתבע מגלה לכאורה הגנה מפני התביעה תנתן לו הרשות המבוקשת אפילו סכום התביעה קצוב והיא מוכחת לכאורה בראיה בכתב.

(בפני: השופט כהן. 2.7.69).

ע.א. 686/68 - הר ציון יהודה ואח' נגד סמי ריינר

*בקשה לרשות להחגונן המשיב תבע מהמערערים בסדר דין מקוצר סכום כסף קצוב על יסוד מכתב התחייבות של המערערים למשיב. בקשתם לרשות להתגונן נדחתה והערעור על כך נתקבל. המערערים טענו טענות עובדתיות נגד חיובם וכתב התחיבות שעליו מסתמך המשיב אינו חד משמעי בתכנו ואינו תומך דוקא בגרסת המשיב. כיוון שכך יש לאפשר למערערים להתגונן כדי שהשאלות העובדתיות יתלבנו ויתבררו במשפט.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד קוזולובסקי למערערים, עו"ד דרום למשיב. 29.6.69).

ע.א. 39/69 - מכמורת, חברה לפיתוח בתי מלון נגד יהודה שפיגל ואח'

*סדר הבאת ראיות בבוררות בין הצדדים מתקיימת בוררות והתעוררה שאלה בדבר נטל ההוכחה וסדר הבאת הראיות בבוררות. בניגוד להחלטת ביהמ"ש דלמטה קבע ביהמ"ש העליון כי המשיבים, קבלני בנין, שהם התובעים את המערערת, צריכים להביא תחילה ראיותיהם. באין הוראה אחרת בשטר הבוררות על הבוררים לגבות ראיות לפי הסדר שבו ביהמ"ש נוהג לגבותם. המערערת כפרה בכתב ההגנה במקצת טענות המשיבים ודי בכך כדי לחייב את המשיבים להתחיל בהבאת ראיותיהם.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד י. זיסמן למערערת, עו"ד ש. ברנר למשיבים. 29.6.69).

ע.א. 226/69 - פקיד השומה גוש דן נגד עו"ד ברוך גולדמן

*מועד תשובת פקיד שומה להשגה בתיקון לפקודת מס הכנסה תשכ"ז - 1967 נקבע כי אם תוך 5 שנים מתום שנת המס שבה מסר אדם דו"ח, או תוך ששה חודשים מיום שהוגשה הודעת השגה לא דחה פקיד השומה את ההשגה רואים אותה כאילו נתקבלה. בשני תאריכים אלה הולכים אחר התאריך המאוחר יותר. אותו תיקון בחוק קובע כי דו"ח והשגה שהוגשו לפני תחילתו של החוק יראו אותם כאילו הוגשו ביום פרסום החוק.
בערעור זה הוחלט, בניגוד לקביעת ביהמ"ש דלמטה, כי בדו"ח והשגה שהוגשו לפני תחילת החוק יכול פקיד השומה להשיב על ההשגה במשך 5 שנים מיום תחילת החוק.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה -השופט קיסטר. עו"ד נתן למערער, עו"ד בן עמי למשיב. 29.6.69).

ע.א. 314/69 - אגד אגודה שיתופית בע"מ ואח' נגד אברהם גולדמן ואח'

*דרישה להעברת סכסוך מביהמ"ש לבוררות שני המשיבים הגישו תובענה לביהמ"ש שיפסול את הבחירות שנערכו למועצת האגודה בשל פגמים שפורטו בכתב התביעה. המערערים ביקשו לעכב את הדיון בתובענה בהסתמכם על סעיף הבוררות שבתקנות האגודה המורה כי "כל הסכסוכים הנובעים מעסקי האגודה והיחסים שבין החבר והאגודה" ימסרו להכרעת בוררות. בקשת המערערים נדחתה והערעור על כך נדחה. תובענה הבאה לפסול בחירות לאחד ממוסדות האגודה אינה נכנסת למסגרת של סכסוכים הנובעים מעסקי האגודה או יחסים שבין החבר והאגודה ועל כן אין סעיף הבוררות תופס לגבי תובענה שכזאת.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ר. כספי למערערים, עו"ד מ. רימל למשיבים).

בר"ע 74/69 - עזבון המנוח מרגלית נגד מינה לינדר

*בקשה לתיקון כתב תביעה לאחר קדם משפט ביהמ"ש המחוזי נתן למשיבה - התובעת, רשות לתקן את כתב התביעה וטענת המבקש היא שמכיוון שנתקיים קדם משפט לא היה רשאי ביהמ"ש להרשות את התיקון בהעדר טעמים מיוחדים לכך. השופט זוסמן לא נתן רשות ערעור על החלטה זו, באשר ביהמ"ש דלמטה בעת קדם המשפט לא בדק את כתבי הטענות של הצדדים וכל כולו של קדם המשפט מתבטא בפרוטוקול של שתי שורות כי "הצדדים מבקשים לקבוע להוכחות. צו : לקבוע להוכחות".
כיון שביהמ"ש לא ניצל את קדם המשפט לבדיקת כתבי הטענות ולבירור השאלה מה היא הפלוגתא השנויה במחלוקת, הרי שקדם המשפט התנהל למראית עין בלבד, ואין למנוע את התיקון המבוקש בעת המשפט עצמו.

(בפני: השופט זוסמן. 26.6.69).

בג"צ 147/69 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ופלוני

*טענה נגד סמכות בי"ד רבני בין העותרת לבין בעלה נפלו סכסוכים שהגיעו לביה"ד הרבני ובכללם שאלת החזקת הילדים. תוך כדי דיון בשאלה זו הגיש הבעל תביעת גירושין. תביעת הגירושין נסתיימה בפס"ד לסידור גט ובענין הילדים קבע ביה"ד כי בינתיים הם נמצאים אצל האם וביה"ד ידון בדבר מקום החזקתם בעתיד והוצאות החזקתם, כשיתבקש לכך על ידי אחד הצדדים. לאחר זמן פנה הבעל לביה"ד הרבני בתביעה להעביר את אחד הילדים מהאם למוסד, בעתירה לבג"צ טוענת העותרת נגד סמכות ביה"ד הרבני לדון בענין אך עתירתה נדחתה. כאשר ביה"ד הרבני דן בתביעת הגירושין היו בפניו גם תביעת הצדדים להחזקת הילדים וענין זה היה איפוא כרוך בתביעת הגירושין ובתור שכזה היה בתחום שיפוטו היחידי של ביה"ד. כוח שיפוטו של ביה"ד הרבני לא פג עם מתן פסק הדין הנ"ל שבו קבע
כי אחד הצדדים יוכל לפנות אליו בענין החזקת הילדים בעתיד. הבקשה שהוגשה כעת לא פתחה הליך חדש אלא מהוה המשך הדיון שהתקיים בעבר והענין נשאר בגדר שיפוטו של ביה"ד.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. עו"ד ת. מטמון לעותרת. 25.6.69).

בג"צ 53/69 - קליבן הפקות בע"מ נגד לוי גרי והמועצה לביקורת סרטים

*טענה נגד פסילת מחזה ע"י המועצה לביקורת סרטים המשיבים פסלו העלאת מחזה על הבמה בנימוק שהוא גדוש ניבול פה וסצינות של תועבה העלולות לפגוע בריגשות הציבור. העתירה נגד המשיבים בוטלה. עצם קיום הצנזורה על העלאת מחזות הוא ענין שהמחוקק קבע אותו, ואשר לשיקול דעתה של המועצה אין על ביהמ"ש להמיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו הוא. כמו"כ אין לומר כי הנחיות פסולות או מופרכות הדריכו את המועצה ועל כן לא יתערב ביהמ"ש ולא יציע הנחיות משלו למועצה.
המועצה שמעה את נציגי העותרת ונתנה לה מספר הזדמנויות להשמיע טענותיה ולאחר שדנה בענין בכובד ראש החליטה לפסול את המחזה. כיוון שכך אין מקום לטענה כי המועצה פגעה בכללי הצדק הטבעי בסדרי הדיון שהתנהל בענין המחזה. (בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בן פורת לעותרת, עו"ד נתן למשיבים. 29.6.69).

בג"צ 145/69 - אלישבע ויוסף רבין נגד משרד החינוך והתרבות

*עתירה לשכר לימוד מדורג למרות כשלון בסקר בנם של המבקשים לא עבר את הסקר בגמר בית הספר העממי ולא זכה בשכר לימוד מדורג. העותרים טוענים כי תוצאות הסקר אינן צריכות לשמש קנה מדה לענין שכר לימוד מדורג באשר זהו מבחן חד פעמי שאינו יכול לשקף נאמנה את רמת לימודיו והשגיו של הנבחן.
העתירה לצע"ת נדחתה. העותרים לא הצביעו על שום הוראת חוק המחייבת להעניק חינוך תיכון חינם או לפי שיטת שכר לימוד מדורג. משרד החינוך קבע הסדר בעל אופי מנהלי לפי קריטריונים הנראים לו, והואיל ואין בהסדר חוסר תום לב או שרירות אין עילה להתערבות ביהמ"ש.

(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. 30.6.69).

ע.פ. 201/69 - מדינת ישראל נגד אהרון ג'רג'י

*קולת העונש (החזקת חשיש) המשיב הורשע בהחזקת חשיש ונדון ל- 5 חדשי מאסר בפועל, לשנה מאסר על תנאי, וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 4 חדשים, וביהמ"ש הורה כי שתי תקופות המאסר תהיינה חופפות. ביהמ"ש העליון ציין כי אמנם העונש קל מדי, ועל כל פנים לא היתה כל סיבה לעשות את שתי תקופות המאסר חופפות זו את זו. אך מכיוון שבינתיים שוחרר כבר המשיב ממאסר והסתדר בעבודה לא יוחזר למאסר. מאידך הועלה עונש המאסר על תנאי לשנתיים.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד גב' ברזל למערערת עו"ד קנת למשיב 26.6.69).

המ' 324/69 - יוסף יעקב מור נגד ש.ר.מ. בנגב בע"מ

*דחיית אגרה

המבקש הגיש ערעור ובקשתו היא כי תדחה אגרת הערעור וכי יפטרו אותו מחובת ערבון להבטחת הוצאות המשיבה בערעור. המבקש אינו עובד ופרט להכנסת אשתו של 200 ל"י לחודש אין לו כל הכנסה נוספת. סיכוייו של המבקש בערעור קלושים ביותר, אך עם זאת די בכך שהמבקש הראה סיכוי כל שהוא. לנוכח מצב היכולת של המבקש והסיכוי, אם כי סיכוי כלשהו כאמור, נעתר הרשם לבקשת המבקש.