תקציר סביר כרך ג' חוברת 4

ע.א. 55/68 - ד"ר א. י. רובין נגד בנק זרובבל

*מחיקת תביעה מחוסר עילה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 9674/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער הגיש תביעה נגד חברת ביטוח החומה ונגד המשיב. התביעה נגד המשיב היתה על כי הוא שימש כסוכן לגביית שיק לפקודת המערער אשר חתימת הסבתו היתה מזויפת; כי נהג ברשלנות וכן כי עליו להחזיר סכום השיק מכח הלכות עשיית עושר ולא במשפט, המשיב הגיש כתב הגנה בו טען בין היתר להגנה מכח סעיף 82 לפקודת השטרות ולאחר מכן הגיש בקשה בדרך המרצה למחיקת שמו מפרשת התביעה היות ואינה מגלה כל עילה נגדו בגין אי פירוט עובדות הרשלנות כנדרש על פיתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש נעתר לבקשה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. צדק ביהמ"ש כי ביחס לעילת רשלנות על התובע לפרש את פרטי הרשלנות כדי שהנתבע יוכל להתגונן כראוי וכאן לא פירט התובע את נסיבות הרשלנות ופרטיה, לכן יש למחוק עילה זו.
ב. מאידך אין למחוק את התביעה נגד המשיב כליל שכן בפרשת התביעה עדיין קיימות עילת עשיית עושר ולא במשפט ועילת גזילה בשל גביית שיק אשר הגיע ללקוח שלא כדין עקב חתימת היסב מזוייפת.
ג. נכון שקיימת לבנק הגנה סטאטוטורית נגד טענת הגזילה מכח סעיף 82 לפקודת השטרות, אלא שהגנה זו תקום לבנק רק לאחר שיוכיח אלמנטים שונים הנזכרים בסעיף הנ"ל וזאת ניתן להיעשות רק בשלב הבאת הראיות שאז יפסוק ביהמ"ש לגופו של עניין.

(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד מ. מוזר למשיב. 3.10.68).

ע.א. 261/68 - שמחה פרבשטיין נגד הלואה וחסכון חיפה

*סיחורו של שטר למוכ"ז ואחיזה בו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א, 117/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער חתם כערב על שטרות שנמסרו ע"י הנפרע למשיבה, לאחר שהוסבו על החלק, כדי למכרם במסגרת תיווך שטרות. המשיבה מכרה את השטרות ללקוח וערבה לתשלומם. השטרות עצמם נשארו כל הזמן בידי המשיבה. בזמן הפרעון לא נפרעו השטרות ע"י העושה או הנפרע והבנק שילם את התמורה ללקוח על יסוד אחריותו. העושה והנפרע פשטו את הרגל והמערער נתבע לפרוע את סכום השטרות כערב. הוא טען שהמשיבה אינה אוחזת בשטרות מכיון שלא הוכח "שהקונה של השטרות העבירתם לתובעת לאחר שהם נפרעו לה ואילו זכותה של התובעת לפיהם כמחזיקה לגובינא עבור הקונה נפקעה לאחר שהקונה כבר קיבלה את תמורתם". הטענה נדחתה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט מני:
א. ההיסב על השטר הוא על החלק ולכן הרי הוא בר פרעון למוכ"ז. שטר למוכ"ז סיחורו במסירה, ו"מסירה" היא העברת החזקה מאדם לאדם בין החזקה למעשה ובין החזקה להלכה. לפעמים יש וחזקת השטר עוברת מאדם לאדם בלא שהשטר גופו נמסר לנעבר באותו מעמד והוא כאשר השטר כבר נמצא ברשותו של הנעבר.

ב. בעניננו השטרות היו ברשות המשיבה ומתוך המסמכים משתמעת מכללא הסכמה של קונה השטרות כי במקרה והמשיבה תפרע לה את השטרות, תוכל המשיבה לגבות אח"כ את סכום השטרות לעצמה. הסכמה כזו כמוה כעברת החזקה בשטרות להלכה. מכאן שהתביעה של המשיבה כאוחזת בדין יסודה.

השופט כהן - מסכים.
השופט הלוי:
המשיבה היתה אוחזת השטרות מרגע שנמסרו לה ע"י הנפרע שכן עם הסבתם על החלק היו בני פרעון למוכ"ז והמשיבה שהחזיקה בהם היתה המוכ"ז של השטרות. המשיבה נשארה אוחזת השטרות למרות מכירתם ללקוח, מכירה שלא היתה מלווה מסירה והשאירה את חזקת השטרות בידי המשיבה. אכן הלקוח היה בעל השטרות, והמשיבה החזיקה בהם כשלוחת הבעלים, אך אין בכך כדי לגרוע ממעמדה של המשיבה בתור אוחזת השטרות ומזכותה וכוחה לתבוע על פיהם.
עם פרעון השטרות ע"י המשיבה ללקוח, תשלום שנעשה, עקב התחייבותה החוזית של המשיבה כלפי הלקוח, הושם קץ להפרדה בין אחיזת השטרות לבעלותם ומכאן ואילך היתה המשיבה לא רק אוחזת השטרות אלא גם בעלת הקנין המלא בהם.

(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. עו"ד א. תירוש למערער, עוה"ד ב. גלובינסקי ומ. ליפשיץ למשיבה).

ע.א. 116+13/68 - הלל פוליטי נגד קרגל בע"מ ואח'

*ערבות על שטר שלא מכח פקודת השטרות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 4342/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער משמש כמנהל חברה (להלן: החברה) וזו חתמה על שטרות לפקודת המשיבה, המערער חתם על השטרות חתימה אחת יחד עם חותמת החברה וחתימה נוספת ללא החותמת. עתה הוא נתבע על פי השטרות כערב וביקש להתגונן בטענה כי לא התכוון בחתימתו השניה לחתום אישית כערב שכן לא ידע למה חתם חתימה שניה, וכן כי מפאת היעדר המלים "הנני ערב" ליד חתימתו השניה אין הוא חב אלא כמעין מסב ומחבות זו הופטר משלא נשלחו לו העדה והודעת חילול. טענותיו נדחו ועל כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. אין הגיון בטענת המערער כי חתימתו השניה נחתמה בשם החברה, לאחר שכבר נמצאת חתימה אחת שלו בשם החברה בתוספת החותמת. אין גם לקבל טענתו, כאדם המנהל חברה, כי לא ידע לשם מה הוא חותם חתימה שניה.
ב. אשר לטענתו כי הוא מעין מסב ולא ערב - מקום שבעלי הדין קושרים קשר חוזי ישיר והם צדדים "סמוכים" זה לזה על פי השטר, חבות אדם כערב יכול שתקום לא על פי פקודת השטרות אלא ערבות על פי המשפט הכללי ואין בכך כלום שהחוב שבעדו ערב נובע משטר. ערבות זו אינה צריכה לצורה הקבועה בפקודת השטרות, אלא, על פי הלכות המג'לה שהיו בתוקפן אותה שעה, ערבות יכול שתינתן בכל צורה שהיא, אפילו בדיבור פה. מי שטוען שפלוני חב לו כערב עליו הראיה וכאן הצליחה המשיבה להוכיח ערבותו של המערער.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, מני. 22.9.68).

ע.א. 552/66 - צביה לויטל נגד מרכז קופת חולים של ההסתדרות הכללית

*החלת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" בנזק שנגרם בניתוח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 399/63 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערת נותחה בגידול על מיתרי הקול והרקמה של המיתרים נפגעה. הניתוח בוצע ע"י רופא קופת חולים שנפטר לאחר מכן והמערערת תבעה את קופת חולים בטענה שהוכחה רשלנות מצד הרופא ולחילופין ביקשה להחיל על מקרה זה את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" לפי סעיף 54 לפקודת הנזיקין האזרחיים 1944, התביעה נדחתה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. ישנם סוגי נזק ידועים שכבר מתוצאות הניתוח ניתן להסיק לפחות לכאורה כי היתה פשיעה. אבל מאי הצלחת הניתוח בלבד או מנזק שנגרם למנותח עקב הניתוח לא תמיד ניתן להסיק, ואף לא לכאורה כי היתה כאן רשלנות. דרושים נתונים נוספים כדי שביהמ"ש יוכל לקבוע שעל הרופא להראות או להוכיח שלא היתה פשיעה מצדו.
ב. אין לערבב חובת הוכחת היעדר רשלנות עם חובת הוכחה המוטלת על הנתבע כאשר עובדה מסוימת נמצאת בידיעתו דוקא. אדם שנותח בדרך כלל יודע הרופא פרטים על מהלך הניתוח והוא חייב להסביר את הדברים, אבל כדי להטיל על הנתבע חובת הוכחה של היעדר רשלנות, דרוש, נוסף לכך, כי אירוע המקרה שגרם את הנזק מתיישב עם אי שמירתו של הרופא על זהירות מסתברת מאשר עם שמירה כזאת.
ג. באשר למידת הזהירות הנדרשת מרופא הרי שהוא אחראי רק במקרה של רשלנות ולא לכל טעות ואין אחריותו אבסולוטית. לגבי רופאים יש עוד להתחשב בתקנת הצבור כדי שלא ירתע הרופא מפני ניתוח שמא יחייבוהו במקרה של טעות שגרמה לנזק, ואין לדרוש ממנו זהירות למעלה מן המקובל במקצוע זה.
ד. מתוך העדויות עולה כי יש לשלול הוצאת מסקנה כי עצם הנזק במקרה הנדון מצביע על רשלנות וכי על הנתבע להוכיח שלא התרשל. העובדה שברוב המקרים מצליח הניתוח כשנעשה בזהירות אין בה כדי להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" במקרה של אי הצלחה.
ה. באשר לעדות של אחד הרופאים על שיחה שהיתה לו עם המנתח המנוח לאחר שהמערערת מנתה ותבעה פיצויים מקופת חולים - המנוח דיבר עם העד טלפונית ועמד להפגש עמו לשיחה. במצב כזה קשה לצפות מהעד שידקדק בכל מלה שקלט בטלפון מתוך השיחה כאשר ידע כי יפגש עם המנתח המנוח פנים אל פנים. לפי הכללים בדבר קבילות העדות המבוססים על נסיון החיים נותנת הדעת שעדות זו לא תהא קבילה. לא יתכן שדברים שנאמרו מחוץ לביהמ"ש על ידי רופא או עובד אחר לאדם זר יהוו עדות כאשר נאמרו זמן רב לאחר ביצוע הפעולה. הרופא או העובד לא התכוונו שישמשו עדות או שיסמכו על כך, ולקופת חולים אין אפשרות לחקור אותו על דבריו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. עו"ד קציר למערערת, עו"ד רוזנבלום למשיב. 25.9.68).

ע.א. 211/68 - רדזינר יחיאל ואהובה נגד אליעזר פומרנץ ואח'

העברת מושכר בניגוד להסכם.
הענקת סעד מן הצדק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, אבנור) בע.א. 274/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
בשנת 1959 שכרו המשיב הראשון והמנוח כאלב מושכר מאת המערערים למטרת ייצור נעלים. על המקום תלו השוכרים שלט בשם "נעלי תל אביב". המערער מיחה מיד על כך והשוכרים השיבו לו כי השלט הוא רק שם המפעל וכי אין כאן כל שינוי בחוזה שלפיו "אין לנו כל רשות, להעביר את החוזה הנ"ל לצד ג". בשנת 1965 נפטר כאלב ועל השלט הוסיפו את המלה "בע"מ". הדבר עורר את חשד המערערים שחקרו ומצאו כי עוד בשנת 59 נרשמה חברה בשם הנ"ל שבעלי מניותיה היו השוכרים ונשותיהם ועתה הועברו המניות למשיב הראשון ולרעיתו. מיד הפסיקו המערערים לקבל דמי שכירות והגישו תביעת פינוי. בימ"ש השלום מצא כי הוכח שהשוכרים העבירו את זכויותיהם, כולל זכות השכירות, לחברה בניגוד לתנאי ההסכם ונתן צו פינוי. בביהמ"ש המחוזי היו שלושת השופטים בדעה כי לא הוכחה העברת חוזה השכירות אלא שהשוכרים מסרו את השימוש במושכר לחברה. אבל בעוד שהשופט ארליך היה בדעה כי הדיבור "העברת המושכר" שנקטו בו התובעים בכתב תביעתם לא משתרע גם על העברת השימוש במושכר האסור על פי תנאי ההסכם, גרסו השופטים אבנור והרפזי אחרת. לדעת השופט ארליך הוכחה איפוא עילת התביעה לפינוי אלא שלדעתו מן הראוי להעניק לשוכרים סעד מן הצדק והוא ניאות להתיר תיקון כתב הגנה בכיוון זה, גם השופט הרפזי הצטרף לדעה שיש להעניק סעד מן הצדק אם כי לא מצא עילת פינוי ואילו השופטת אבנור לא חיוותה דעתה בענין הסעד מן הצדק. מכאן הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. צדק שופט המיעוט כי האמור "העברת המושכר" בכתב התביעה יכול שיתיחס הן להעברת השכירות והן להעברת השימוש במושכר. דיבור עממי כמו ",העברת המושכר" שבא בכתב טענות יש לפרשו כפי שבן אדם רגיל היה מבינו. כתב טענות צריך להכיל בצורה תמציתית את הרצאת העובדות המהותיות שבעל דין היה מסתמך עליהן, והרצאת דברים זו מוטב לה שתהא בשפה פשוטה המובנת לכל.
ב. אפשר להרחיק לכת ולומר כי צדק בימ"ש השלום שבנסיבות המקרה הוכחה אף העברת השכירות עצמה. זאת בהתחשב בכך שכל מה שהיה במושכר היה שייך לחברה, החברה היא ששילמה את שכר הדירה והשימוש המלא במושכר היה בידי החברה.
ג. העובדה שהמערערים נטלו במשך שנים המחאות החתומות ע"י החברה כתשלום שכר דירה אינה אומרת שידעו כי החברה היא דיירת וויתרו. לאור חליפת המכתבים בין המערערים לשוכרים מיד בהתחלה וכן לנוכח התנהגותם מיד בה יודע להם כי המושכר הועבר לחברה ברור כי לא הסכימו להעברת המושכר לא במפורש ולא מכללא. כל שידעו מקבלת ההמחאות כאמור הוא שקיימת חברה כזו.
ד. לענין הסעד מן הצדק - אין להעניק סעד כזה למשיבים. הם לא ביקשו סעד מן הצדק בבימ"ש השלום והם לא עשו כן לא מחמת היסח הדעת אלא משיקול תכסיסי מכוון שלא להחליש טענתם נגד עצם תביעת הפינוי. בעל דין שעשה כך את חשבונו מראש, מן הראוי שישא בתוצאות אם מתברר לאחר מכן כי היה זה חשבון טעות. ברם עיקר הטעם שלא להעניק סעד מן הצדק למשיבים הוא שהערימו על המשכירים מבראשית והטעום לחשוב שלא חל ולא יחול שינוי באישיות השוכרים ובפועל הוליכו אותם שולל במשך שנים מרובות. הבא לדרוש סעד מן הצדק צריך להראות שהוא נקי כפיים ובר לבב, ואילו המשיבים נקטו בדרכי מרמה והטעייה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, הלוי. עו"ד ש. רובינשטיין למערערים, עו"ד ד. וינגרטן למשיבים. 3.10.68).

ע.א. 506/67 - אסתר קמיליה ביג'ו נגד ארמונד נחמד ואח'

*טענה כי ויתור על ירושה אינו תופסא. הטוען כי ויתורו על חלקו בירושה היה ללא תמורה ועל כן יכול הוא לחזור בו מכך. עליו להעלות טענתו בכתב הטענות ולא בסיכום המשפט וזאת כדי שהצד השני יוכל להכחיש את הטענה או להעלות טענות מהותיות אחרות בכתב טענותיו הוא. טענה כזו כשהיא מועלית בסיכומים פותחת פלוגתא שלא עמדה בדיון במשפט ואין לשעות לה ללא בקשת רשות מביהמ"ש לתקן את כתב הטענות.
ב. המוותר על חלקו בעזבון חזקה שהתכוון לעשות פעולה בעלת תוקף ושהויתור כשר מכל הבחינות. הטוען כי ויתר ללא תמורה ושלכן הוא יכול לחזור בו, עליו הראיה והוא שצריך לטעון זאת בכתב הטענות.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי, עוה"ד כספי ועדיני למערערת, עו"ד רוטנשטרייך למשיבים. 8.10.68).

ע.א. 126/68 - מפרק חברת אבדר אילנות וכו' נגד אבדר תעשיות וכו'

*הסתמכות של שופט על ידיעתו הפרטית החברה שבפירוק היתה בשליטתה של המשיבה. זו האחרונה הגישה למערער הוכחתחוב על סך 15 אלף ל"י בטענה כי נתנה לחברה שבפירוק הלואה בסכום זה. המערערדחה את התביעה מחוסר הוכחות מספיקות וביהמ"ש קבע כי לא הובאו בפניו הוכחות על מטרת הכספים שנמסרו כאמור אם ניתנו בתורת השקעה או כהלואה, אולם בדפוסים הכלכליים של החברות הפרטיות בישראל המקובל הוא שהמנהלים נותנים מפעם לפעם הלוואות לחברות למימון פעולות. הערעור על החלטה זו נתקבל שכן על המשיבה היה להוכיח כי הכספים ניתנו כהלואה וזו לא הצליחה להוכיח זאת. ביהמ"ש לא היה רשאי להסתמך במקרה הנידון על ידיעתו הפרטית ולהחליט על פיה, שכן הדברים ששימשו יסוד לידיעתו על אף היותם ידועים לו היטב, אינם מן המפורסמות שלא צריכות ראייה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני, עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד נירה פרוס למשיבה. 1.10.68).

ע.א. 345/68 - יהונתן ברגמן נגד הנס להמן

*תשלום דמי שכירות ראויים המערער השכיר למשיב מושכר לניהול קונדיטוריה וזה הפך לדייר לפי החוק. הוא הפר את תנאי השכירות וניהל במושכר גם עסק של מסעדה. ניתן נגדו צו פינוי מותנה שאם יפסיק לנהל מסעדה במקום לא יבוצע הצו. הוא עשה כן ועתה תובע המערער ממנו דמי שכירות ראויים עבור התקופה בה ניהל מסעדה בנוסף לדמי השכירות המגיעים לו לפי חוק הגנת הדייר. התביעה נמחקה מחוסר עילה והערעור על כך נדחה. עם תום תקופת החוזה הפך המשיב לדייר מוגן והעובדה שהפר את תנאי השכירות אין בה כשלעצמה כדי להוציאו מגדר הגנת החוק כל עוד לא ניתן נגדו צו פינוי החלטי בשל אותה הפרה. במקרה הנדון ניתן אמנם צו פינוי אך הוא לא היה החלטי כי ניתן על תנאי ומשנתמלא התנאי ניטל כוחו והיה כלא היה. המסקנה היא כי המשיב לא חדל להיות דייר מוגן באף פרק זמן וכל תביעה להגדלת דמי שכירות חייבת למצוא את פתרונה במסגרת חוקי הגנתהדייר על ידי ביה"ד לשכירות ולא בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון. מני. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. בן דור למערער, עו"ד ר. כהן למשיב).

ע.א. 300/68 - יצחק פטוסי ואח' נגד אריה שניידרמן ואח'

*דחיית תביעה בשל חוסר מעש מצד התובעים המערערים תבעו את המשיבים לתשלום פיצויים בסך 34 אלף ל"י לאחר שבנם הקטין נהרג ע"י המשיב. הישיבה הראשונה של ביהמ"ש התקיימה בינואר 67 וב"כ המערערים ביקשה דחיה כדי לאפשר הבאת ראיה מסוימת. לאחר מכן התפטרה מניהול
המשפט והמערערים ביקשו דחיות על גבי דחיות בין השאר לצורך מינוי עורך דין חדש עד אשר, התקיימה הישיבה האחרונה באפריל 68 וביהמ"ש דחה את התביעה מחוסר הוכחות בסרבו לתת דחיה נוספת. הערעור על כך נדחה שכן לנוכח חוסר המעש של המערערים בניהול המשפט על אף כל האזהרות וההזדמנויות שניתנו להם צדק השופט כאשר השתמש בשיקול דעתו וסרב לקבוע מועד חדש לשמיעת הראיות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. החלטה - השופט הלוי. המערערים לעצמם, עו"ד א. זהר למשיבים. 26.9.68).

ע.א. 235/68 - מלון דבורה בע"מ נגד עירית תל אביב

*תשלום מס עסקים בית המלון דבורה והקולנוע גורדון שייכים לאותה חברה ונמצאים באותו מבנה. חוק העזר לענין מס עסקים בת"א קובע כי "העוסק באותו מקום בעסקים שונים" וכו' ישלם את שיעור המס הגבוה יותר החל על העסקים השונים שבאותו מקום. המערערת טענה כי שני העסקים מתנהלים באותו מקום ועליהם לשלם רק את המס הגבוה יותר משני העסקים והמשיבה טענה כי למרות שמדובר בבנין אחד אין לראות את שני העסקים כמתנהלים במקום אחד. באשרו את החיוב הכפול קבע ביהמ"ש בהסתמך על סעיף הפירושים שבחוק העזר המגדיר "מקום" בין היתר, כמבנה או חלק ממנו, כי לעתים יראו שני עסקים המתנהלים בבנין אחד כ"מקום אחד" ולפעמים כל עסק כמקום בפני עצמו. התשובה תשתנה בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה ותקבע בהתאם למקובל בין הבריות. הבנתם והרגשתם של הבריות תשמש לביהמ"ש כאמת מידה לקביעה אם כל הבנין הינו מקום עסקים אחד או אם באותו בנין מצויים מספר מקומות אשר בכל אחד מתנהל עסק. כאן יש לכל אחד משני העסקים כניסה נפרדת מרחוב אחר, ובתוך הבנין קיימת חלוקה בין שני עסקים אלו. טיבו של כל עסק שונה ומטבע הדברים אין הלקוחות של הקולנוע קשורים למלון ויש לראות את מצב הדברים כשני עסקים במקומות נפרדים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר, החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ברלינסקי למערערת, עו"ד דטרז למשיבה. 30.9.68).

ע.פ. 310/68 - משה באזארגאנוף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אי התיצבות) המערער הורשע בהתאם להודאתו בעבירה על סעיף 35 (ב)(1) לחוק שירות בטחון ונדון ל- 10 חדשי מאסר. כאשר המערער עלה ארצה חייב היה להתייצב לבדיקות ולשירות צבאי ואילו עשה כן לא היה מגוייס, מפאת גילו, לשרות סדיר אלא למילואים. נוסף לכך סבל ממחלות וספק אם במצב בריאותו זה היה מביא תועלת רבה בשירותו בצבא. הוא התייצב מרצונו הטוב במאי 1967 ימים מספר לפני המלחמה. כיום הוא בן 45 ומטפלבארבעה ילדים ובאם ישישה בת 50 שהיא עיוורת. בנסיבות אלה החליט ביהמ"ש להקל בענשו של המערער ולהעמידו על 3 חדשי מאסר בלבד.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד ג. חסיד למשיבה. 15.9.68).

ע.פ. 367/68 - מדינת ישראל נגד דוד דרעי

*חומרת העונש (תקיפה) המשיב דקר את המתלונן בבטנו לאחר שהוציאו מבית קפה בו ישב, באמתלה של חיפוש אחר חשיש. בדרך נס לא נפגע המתלונן קשות. המשיב נדון ל- 18 חדשי מאסר על תנאי. בהחמירו בענשו של המשיב ציין ביהמ"ש העליון כי למעשה היה מטיל עליו עונש עוד יותר חמור אילו ישב בדרגה ראשונה, אך כך לא ימצה עם המשיב את חומרת הדין ויסתפק בהטלת 18 חדשי מאסר ממש.