תקציר סביר כרך ג' חוברת 40

ע.פ. 164/69 - מדינת ישראל נגד יוסף אפשטיין ורענן אמיר

*עבירות מרמה וגניבה ע"י סוכן.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.פ. 30/68 - ערעורה של המדינה נתקבל וערעורם של המשיבים נדחה).

העובדות:
אפשטיין השתלט על בנק פויכטונגר ע"י קנית מניות ואמיר נתמנה למנהל כללי בבנק. הם עשו בבנק כבתוך שלהם והפכוהו למכשיר לממון עסקיו של אפשטיין על ידי מתן הלוואות. חובותיו של אפשטיין לבנק הגיעו ל- 50 מליון ל"י וכל זאת כנגד בטחונות בלתי מספיקים. השנייםהואשמו בקשר לשלש פרשיות: גנבה על ידי סוכן של נירות ערך "הוליס" בסך שני מליון דולר מלקוחות של הבנק, על ידי ששעבדו את ה"הוליס" שהיו בידיהם ושהיו שייכים ללקוחות, להבטחת הלוואה שקיבל בנק פוייכטונגר מבנק ברקליס וכן מרמה בבסיבות מחמירות כלפי בנק ברקליס בדרך מצג שאותם נירות ערך שייכים לבנק פוייכטוונגר; גנבה על ידי סוכן של "הוליס" נוספיםבסך 743.000 דולר של לקוחות הבנק שנתנו כתשלום חלקי עבור מניות בנק אלרן וגם כאן הואשמובמרמה כלפי מוכרי מניות בנק אלרן; קשר להונות את המפקח על הבנקים ואת רואי החשבון של הבנק ומרמה כלפיהם, על יד הצגת ערבויות פיקטביות של בנק שוויצרי בסכום כולל של ארבעה וחצי מליון דולר לעסקות של אפשטיין. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיבים מאשמה בשתי הפרשיות הראשונות והרשיע אותם בפרשה השלישית של הקשר להונות ודן כל אחד מהם לארבע שנות מאסר. היועץ המשפטי מערער על הזיכוי והמשיבים על ההרשעה ועל חומרת העונש.
החלטה - השופט לנדוי:
א. האישום בקשר להונות את המפקח על הבנקים צורף בכתב אישום אחד עם עבירות של גנבה ומרמה (בענין ה"הוליס") שנושאיהם עולים לכל הדעות על 100,000 ל"י, ודי בכך כדי להוציא את עבירת הקשר להונות מכלל החנינה, יהא שווי הנושא של עבירה זו בפני עצמה אשר יהיה. עם זאת יש עוד להוסיף שגם לעבירה האחרונה יש שווי כספי לפחות בגדר הסכומים שבהם הוגדל בדרך כוזבת סכום האשראי מעל לאחוז הנזילות המותר.
ב. אשר לעבירת המרמה שנעברה בהקשר זה - אין לקבל את הטענה שהיה זה נסיון לרמות בלבד. אם הרמאי נתפס אחרי בצוע עבירת המרמה אין זאת אומרת שעבירתו יורדת בדיעבד לדרגת נסיון לרמות. לפיכך לא חלה החנינה גם בקשר לעבירת המרמה.
ג. שעבוד תעודות ה"הוליס" לשם קבלת הלוואה מהווה גניבה על ידי סוכן כי גם שעבוד של דבר הניתן להגנב יכול לעלות כדי גנבה. העובדה שהתכוונו להחזיר את ה"הוליס" אינה מוציאה את המעשה מכלל גנבה. אדם הנוטל מחברו דבר הניתן להגנב - ויהא זה אפילו דבר "שיש לו תמורה" כמו מזומנים - עובר עבירת גנבה גם אם הוא מתכוון להחזיר לבעלים דבר שווה ערך, כגון אותו סכום במזומנים, והוא אף מסוגל לעשות כן. שונה הדין בשעבוד של רכוש הזולת או במשכונו. כאן מתעוררת השאלה אם התכוון לשלול את הבעלות באותו רכוש מבעליו לצמיתות. בנדון זה ההלכה היא כי אם התכוון לפדות את הרכוש וגם היה לו סיכוי סביר לעשות כן כי אז אין הוא אשם בגנבה. במקרה דבא לא היו למשיבים סיכויים לשלם את סכום ההלוואה ולהחזיר לעצמם את ה"הוליס" שמסרו לבנק ברקליס לבטחון. גם עבירת מרמה כלפי בנק ברקליס היתה כאן, שכן בנוסף לבטחונות אחרים שהבנק דרש הוא עמד על כך שימסר לידו הבטחון של ה"הוליס" ומכיון שאלה לא היו שייכים למשיבים הרי יש בכך עבירת מרמה.
ד. יש להרשיע את המשיבים גם בפרשת ה"הוליס" שבהם קנו את מניות בנק אלרן. נכון שקיבלו מהממונה על השקעות בנירות ערך מסמך שלפיו יש בידי הבנק נירות "הוליס" השייכים לבנק אולם גם לפי אשור זה לא היו ברשות הבנק מניות הוליס בסכום של 714,000 דולר אלא של 364,000 דולר והמשיבים היו צריכים להבין כך אותו מסמך.
ה. לאחר שביהמ"ש הרשיע את המשיבים בשתי העברות הנוספות ובהתחשב בחומרת העבירות, הועלה המאסר הממשי של אפשטיין לשש שנים בעוד שהעונש הנוסף שהוטל על אמיר חופף כולו לארבע שנות המאסר שהוטלו עליו בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים לנדוי, ברנזון, כהן. פרקליט המדינה בר - ניב ועו"ד קירש למערערת, עוה"ד טוניק וטלמור למשיבים. 13.7.69).

ד.נ. 14/68 - לפידות בע"מ ואח' נגד לאה שליסר ואח'

*סיכויי אלמנה להנשא שנית בחישוב ניזקה על מות בעלה.
(דיון נוסף על פס"ד ביהמ"ש העליון בע.א. 111/68 (פד"י כב (2) 379 - פסה"ד הקודם אושר).

.
העובדות:
בע.א. 111/68 הוחלט כי בחישוב ניזקה של אלמנה בשל מות בעלה והפסד תמיכתו בה אין להביא בחשבון את סיכוייה של האלמנה להינשא שנית כגורם להפחתת הנזק. שאלה זו הועמדה לדיון בדיון הנוסף.
החלטה - השופט ברנזון:
א. נכון כי באנגליה וברוב ארצות עולם המשפט המקובל, ההלכה הרווחת היא כי סיכוייה של אלמנה להינשא שנית הם מן הגורמים שיש להביאם בחשבון פיצוי הניתן לה. אולם סעיפים 1 ו- 2 לפקודת הנזיקין אין בהם כדי לחייב שנחיל כאן את ההלכה הנ"ל הנובעת מפירושו של חוק תאונות המוות 1846 האנגלי. סעיף 1 מחייב אותנו לתת לביטויים המצויים בפקודה את המשמעות הנודעת למקביליהם במשפט האנגלי, אך זאת רק כדי לדלות מאותה משמעות את העקרון שהונח בה. לאחר זאת על ביהמ"ש בישראל להחיל את העקרון בשים לב לתנאים המיוחדים השוררים בארץ ובהתאם למושגיהם והשקפותיהם של בני החברה הישראלית.
ב. פקודת הנזיקין קובעת כי פיצויים יינתנו בעד נזק ממון שהוא הפסד או הוצאה ממשיים "הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים". לכן גם כדי לנכות סכום כלשהו מהפסד התמיכה הממשית והוצאות שנגרם לאלמנה, מן ההכרח כי הסכום המנוכה יהיה גם הוא ניתן לשומה בכסף ואפשר למסור עליו פרטים. כאשר האלמנה טרם נישאה אחרי מות בעלה, סיכוייה להנשא והתמיכה שהיא עשוייה לזכות בה מהבעל החדש, אינם ניתנים להערכה ויכולים להיות פרי השערות וניחושים תלויים על בלימה בלי כל אחיזה במה שאפשר באופן סביר לצפות כי יקרה בעתיד. לענין נישואיהן מחדש של אלמנות בגילים השונים, גם נתונים סטטיסטיים אין בהם כדי להועיל הרבה. לצורך הערכה בענין של נישואין ישנם גורמים אישיים וריגשיים שאין למדוד אותם לפי שום קנה מידה ממשי או מוחשי.
ג. מאידך כאשר האלמנה כבר נישאה שנית או עומדת להנשא ובן זוגה המיועד ידוע השיקולים יכולים להיות אחרים. במקרה כזה הלוט מעל עתידה של האשה הוסר במידה רבה וקיימת כבר אפשרות להעריך את התמיכה בעתיד מהבעל החדש.
הנשיא אגרנט והשופט זוסמן: מסכימים.
השופט כהן:
מקרה כזה של אלמנה אשר נישאה שנית או עומדת להינשא ובן זוגה המיועד ידוע לא עמד לפנינו בדיון זה, ויתכן שאם יזדמן פעם מקרה כזה הרי גם אז יהיו נישואיה או
סיכויי נישואיה של האלמנה בלתי רלבנטיים לשאלת קביעת ניזקה, אך אפשר להשאיר את ההכרעה בשאלה זו לעת מצוא.
השופט קיסטר:
אין לנו לקבוע כלל כי לעולם יש להתעלם מן הגורם של סיכויי האלמנה להינשא שנית. לדוגמא מקרה, שאינו כלל דמיוני, של אלמנה בגיל עשרים ללא ילדים שאינה סובלת ממחלות, יהיה זה פלא אם לא תינשא תוך שנים ספורות ותקופה של עשר שנים היא תקופה ארוכה מדי. במקרה כזה יהיה זה בלתי צודק כלפי הנתבע לחייב אותו באובדן תמיכת בעלה לתקופה של למעלה מארבעים שנה בגלל ספק ספיקא או חששות לגבי עתידה, וצריך כל מקרה לשקול לגופו.
אולם בענין דנא שהוא רחוק מהדוגמא דלעיל קשה לומר באופן סביר כי האלמנה תנשא בתוך תקופה שבעלה שנפטר היה מגיע לגיל 65 לולא התאונה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ברנזון, כהן, קיסטר עו"ד ד. פרידמן לעותרים, עוה"ד י. עצמון ופ. דיין למשיבות. 30.6.69).

בג"צ 84/69 - דן אבן נגד שר התחבורה ואח'

*סדרי העדיפות במילוי משרה שנתפנתה בשרות המדינה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העובדות:
העותר היה בשעתו מנהל שדות התעופה בישראל ומשנת 1966 פרש משרות המדינה. משנתפנתה משרה של מנהל שדה התעופה בלוד פרסם משרד התחבורה "מכרז פנימי" אשר בעקבותיו לא נמצא מועמד מתאים. אי לכך החליט המשיב להעביר עובד ממשרה אחרת באותו משרד לתפקיד זה. המשיב השני, מעובדי משרד התחבורה, ועוד אחד מאותו משרד באו בחשבון, נציב שרות המדינה הסכים שמנויו של כל אחד מהם עולה בקנה אחד עם הוראות התקש"יר ומונתה ועדה לבחון מי מהשניים מתאים לתפקיד. הועדה נתכנסה והמליצה על המשיב השני. לאתר מכן אישר המשיב הראשון את המשיב השני לתפקיד מנהל שדה התעופה. יומיים לפני האישור פנה העותר למשיב והודיע כי הוא מגיש את מועמדותו לתפקיד מנהל שדה התעופה. לאחר האישור של המשיב השני פנה העותר לבג"צ והעלה שתי טענות: כי המשיב השני אינו מתאים לתפקיד מנהל שדה התעופה וכי הבחירה נערכה שלא בהתאם לתקשי"ר.
התקשי"ר קובע כי כאשר מתפנית משרה יש למלא אותה בדרכים הבאות: העברת עובד ממשרה אחרת באותו משרד... מכרז פנימי וכו'. לטענת העותר יש לנסות תחילה להעביר עובד ממשרה אחרת באותו משרד ולאחר מכן לעבור לשלב של מכרז פנימי, אך אין לחזור אחורנית מהשלב של מכרז פנימי לשלב של העברת עובד ממשרה אחרת.
החלטה:
א. לגוף הענין אין הדין עם העותר ולפיכך אין צורך לחוות דעה בשאלה אם יש לעותר בכלל מעמד בעתירה זו ואם הוא יכול להסתמך על הוראות התקשי"ר במידה שהן מהוות הסכם עבודה, הואיל ההוא פרש משירות המדינה, ואם הוא יכול לדרוש קיום מכרז פומבי מכח דין, כאשר החוק מחייב קיום מכרז פומבי רק כאשר מקבלים עובד חדש לשרות המדינה.
ב. הדעת נותנת שאמנם חייב האחראי למילוי משרה שנתפנתה לנהוג על פי סולם העדיפויות המשתמע מן הסדר הנקוב בתקשי"ר לאפשרויות השונות של מילוי המשרה,
אולם אין כל איסור לנסות להעביר עובד ממשרה אחרת באותו משרד למשרה שנתפנתה לאחר שכבר בוצע השלב של מכרז פנימי.
ג. אשר לכשירותו של המשיב השני - שאלת הכשירות אינה שאלה משפטית שביהמ"ש יכול לפסוק בה. לאחר שהמשיב נועץ בנציב שרות המדינה וקיבל חוות דעתה של ועדת מומחים וקבע כי הוא כשיר לתפקידו וכי התפקיד החדש אינו שונה "תכלית שוני" מתפקידו הקודם אין להתערב בהחלטת המשיב.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ז. טריינין לעותר, עו"ד י. בר - סלע למשיבים. 29.6.69).

בר"ע 96/69 - פלוני נגד פלוני ואח'

*הסכם בין הורים בדבר מזונות לילדים קטינים וסמכות ביה"ד הרבני.
(בקשה לרשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבים 1 ו- 2 הם ילדיו הקטינים של המבקש והמשיבה מס 3 היא אשתו. במאי 69 נעשה הסכם בכתב בין המבקש לבין אשתו, שגם הילדים הקטינים צורפו לו כצד, והוריהם כאפוטרופסיהם הטבעיים חתמו עליו גם בשמם. הסדר זה מסדיר גם את ענין מזונותיהם של שלושת המשיבים. בסוף ההסכם כתוב שהצדדים מבקשים מאת ביה"ד הרבני לאשר את ההסכם .ולתת לו תוקף של פס"ד. ההסכם לא אושר בביה"ד הרבני והמשיבים הגישו תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי. המבקש ביקש לדחות את התביעה על הסף מחוסר סמכות ובקשתו נדחתה. על כך הוא מבקש רשות ערעור.
החלטה:
א. ההסכם אינו יכול לחייב את הקטינים כלל באשר מדובר בפעולה משפטית בינם לבין הוריהם הטעונה אישור תחילה של ביהמ"ש, כאמור בסעיף 20 (5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. אמנם תביעת מזונות קטינים נגד הוריהם אינה בגדר פעולה משפטית כמשמעותה בסעיף הנ"ל, כאשר היא כולה זכות לקטין. מה שאין כן בהסכם בין הקטין לבין הוריו על שיעור מזונותיו, שאין בו רק כדי לזכות את הקטין במזונות שנקבעו אלא יש בו גם התחייבות שלא לתבוע סכום גדול מזה. הסכם כזה הוא פעולה משפטית הטעון אישור ביהמ"ש.
ב. אשר לטענה שיש לדחות על הסף תביעת מזונות של האשה מחמת חוסר סמכות - אין צורך בשלב זה לחוות דעה אם כאשר הסכימה האשה לבקש מביה"ד הרבני לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פס"ד הסכימה מכללא להכנע לסמכות שיפוט של ביה"ד הרבני, גם לענין מזונותיה. זו שאלה נכבדה הטעונה עיון רב. שאלה נוספת היא אם ההסכמה לבקש אישור מעניקה סמכות לביה"ד הרבני גם אם למעשה ההסכם לא אושר מסיבה כלשהי. אלה וכיו"ב שאלות הן הטעונות בירור בעת המשפט ולכן צדק ביהמ"ש בסרבו לדחות את התביעה על הסף.

(בפני: השופט כהן. 15.7.69).

ע.א. 131/69 - יוסף בן יוסף נגד "טית בית" בע"מ

*תביעת נזיקין של קבלן עצמאי בעילות של רשלנות ושל היפר חובת גידור שבחוק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת. א. 2989/66 - הערעור נדחה).

.
העובדות:
המערער הינו מהנדס לפי מקצועו והמשיבה הזמינה אותו להתקין בביח"ר שלה מתקנים מסויימים ומסרה לו את הפיקוח העליון על התקנתם. המערער תיכנן את המתקנים ולפי המלצתו נמסר הביצוע הטכני לקבלן עצמאי וגם ההרכבה נמסרה לקבלן עצמאי. משהוקמו המתקנים היתה רעידה באחד מהם והעובדים שביקשו לתקן את הרעידה פתחו פתח ביקורת במקום סמוי לעין
שמתחת לאחד המיכלים. הם לא הצליחו בתיקון והמערער הוזמן לתקן את הליקוי. המערער שם את ידיו מתחת לאותו מיכל, לא ידע כי פתח הביקורת פתוח, וכתוצאה מכך נתפסה ידו במכונה והוא נפצע. הוא הגיש תביעת נזיקין שהיתה מבוססת על שתי עילות: רשלנות; והיפר חובת הגידור לפי סעיף 18 לפקודת הבטיחות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על שתי עילותיה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. לענין עילת הרשלנות - המערער שתיכנן את המיתקן ידע, או צריך היה לדעת, כי במקום שבו פגעה ידו נמצא פתח שעלול להיות פתוח. נכון שלא הוא פתח את הפתח אך היה צריך להיות ער לאפשרות כזו. אין להטיל על המשיבה אחריות, ולו אך אחריות שילוחית, לכך שהפתח נפתח ולא נסגר שוב. המתקן טרם הושלם ולא המשיבה נצחה על פעולת התיקון, ספק רב גם אם בעצם אי סגירת הפתח אפשר לראות מעשה רשלני שהרי כל עוד שהפגם לא הוסר וצריך היה לבוא מומחה לא היה טעם לסגור את הפתח.
ב. אשר להפר חובה שבחוק - החובה היא מוחלטת ואין לומר שאין היא חלה כלפי המערער כפי שסבר ביהמ"ש דלמטה. החובה היא גם לגבי אדם עצמאי וגם הוא נכנס למסגרת של "עובד או מועסק" במפעל. אולם יש לקבל את טעמו השני של ביהמ"ש דלמטה שכל עוד המכונה היא בשלבי הכנה אין חובת הגידור חלה על בעל ביהח"ר לפחות לגבי אותו אדם שבעצמו עוסק במלאכת ההתקנה. ומבחינה זו יש חשיבות לעובדה כי בשלב זה היה זה המערער עצמו שבצוארו תלוי קולר האחריות.
ג. נוסף לכך - בנסיבות הענין הגיעה רשלנותו התורמת של המערער עד כדי מלוא האחריות לתאונה.
השופט כהן:
כדי שביהח"ר יופטר מאחריות בגין הפר חובה שבחוק, גם כשהמדובר באדם העובד בתיקון המכונה עצמה, צריכים להתמלא התנאים האמורים בסעיף 19 שבחוק. כאן לא נתקיים תנאי טכני שמתקן המכונה יש בידו תעודת אישור שנרשמה בפנקס הכללי. העדר תנאי פורמלי זה מוציא את סעיף 19 מכלל תחולתו לפי גזירת המחוקק. אולם עומדת לה למשיבה הגנתה החילופית שהנזק נגרם ברשלנות המערער. הצדק מחייב שנתבע הסומך על מומחיותו של התובע, שהתחזה כבעל מקצוע מומחה ומנוסה, ואשר אינו מעובדיו של הנתבע, לא ילקה על הנזק שהביא על עצמו התובע אך בשל אי זהירותו שלו בלבד. המערער ידע את כל סודותיה וסכנותיה של המכונה והמשיבה יכלה לצפות לכך שיזהר. הפרת החובה שהיתה מוטלת עליה כאין וכאפס היא לעומת אי זהירותו של המערער. התרשלות המערער שקולה כנגד כל אשם מצד המשיבה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, כהן עו"ד קנה למערער, עו"ד פלדמן למשיבה 13.7.69).

ע.א. 63/69 - פלוני נגד פלונית

*שחרורו של הבעל מחובת מזונות לאשה כאשר היא עובדת ומשתכרת לפרנסתה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בתיק מ.א. 1195/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברנזון ומני נגד דעתו החולקת של השופט כהן).
.
העובדות:
המערער נשא את המשיבה לאשה באפריל 67 ולאחר תקופה קצרה חדל לחיות אתה חיי אישות, אינו ממלא כלפיה את חובותיו כבעל ומסרב לשלם לה את מזונותיה. האשה תבעה מזונות והמערער הודה בכתב הגנתו כי אינו מסוגל לחיות עם התובעת. הוא טען ביחס למזונות כי היא מרויחה לפרנסתה ואינה זקוקה למזונות. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות בקבעו כי אין זה רלבנטי מהי הכנסתה של האשה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. אמנם נפסק שנכסים שנפלו לאשה בירושה והכנסתה מהם אינם רלבנטיים לענין מזונותיה מבעלה. אולם זאת רק ביחס לנכסים הפרטיים של האשה ובהכנסתה מהם.
ב. מאידך כאשר האשה עובדת והיא מרויחה מעבודה כדי מחייתה יכול הבעל לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך. נכון שאין האשה חייבת לצאת לעבוד ולהתפרנס אך כשהיא עובדת ומתפרנסת יכול הבעל להשתחרר ממזונותיה.
זכותו של הבעל למעשי ידי האשה תמורת מזונותיה אינה רק לגבי מעשי ידיה במשק הבית, אלא גם למה שהיא מתפרנסת בנוסף לעבודתה בבית ולגבי הכנסתה זו הוא גם יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך.
ג. גם אם הבעל מסרב לקיים חיי אישות והוא בגדר "מורד" גם אז אין לומר שהוא חייב במזונות האשה מבלי שיהא זכאי למעשה ידיה, וגם אז הוא יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך.
השופט כהן (דעת מיעוט):
כאשר האשה עושה את חובותיה במשק הבית לבעלה, חייב הוא במזונותיה. מה שהאשה עובדת מחוץ לבית בנוסף לעבודתה בבית אין היא חייבת לתת את התמורה לבעל, וביחס להכנסה זו אין הבעל יכול לומר צאי מעשי ידיך למזונותיך. השופט כהן מגיע למסקנתו בהסתמכו בין היתר על חוק שוויון זכויות האשה.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עו"ד רימלט למערער, עו"ד הוכמן למשיב. 15.7.69).

ע.א. 174/69 - פלוני נגד פלונית

*סמכות ביהמ"ש בתביעת מזונות.
* תשלום מזונות למפרע כאשר האשה ובעלה השני כלכלו את ילדי המערער במשך שנים.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק 1050/66 - הערעורים נידחו).

העובדות:
הצדדים היו נשואים ובשנת 1957 התגרשו בהתאם לפס"ד ביה"ד הרבני בת"א שניתן בהסכמת הצדדים ועל פי חוזה שנערך ביניהם. לפי ההסכם צריך היה לסדר את הילדים במוסד ועל הבעל היה לשלם הוצאות החזקתם. כן נקבע בהסכם כי כל הסכסוכים שיהיו בעתיד בגין הילדים יובאו להכרעת ביה"ד הרבני. הבעל לא שילם עבור הילדים במוסד, האם החזיקה את הילדים, היא התחתנה בינתיים וכיום היא תובעת מהמערער מזונות עבור הילדים מיום הגרושין. ביהמ"ש דלמטה לא חייב את הבעל עבור תקופה של כמה שנים שבהן היתה האשה והילדים אצל אחותה באנגליה ולעומת זאת חייב אותו עבור השנים הנותרות שבהן ניזונו הילדים בבית האשה ובעלה השני. על כך מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט קיסטר:
א. המערער טען כי על יסוד ההסכם לפיו נמסר השיפוט לביה"ד הרבני אין סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בענין. טענה זו יש לדחות משני טעמים: 1. האשה הגישה לפני כן את תביעתה לביה"ד הרבני ושם טען הבעל חוסר סמכות ולכן ביטלה האשה את התביעה בביה"ד הרבני והעבירה אותה לביהמ"ש המחוזי. המדובר בענין של שפוט מקביל וכאשר העלה הבעל טענת חוסר סמכות ביה"ד הרבני והדיון הגיע לביהמ"ש המחוזי, יהיה זה שמוש לרעה בהליכי השפוט אם נתבע כזה יבוא עתה בטענה הנוגדת את טענתו הקודמת ויטען כי הסמכות היא לא לביהמ"ש המחוזי אלא לביה"ד הרבני.
2. מלכתחילה ביקש המערער לדחות את התביעה על הסף בגלל חוסר סמכות ולהסיר צו עיכוב יציאה שהוצא נגדו. לאחר מכן הופיעו ב"כ שני הצדדים בביהמ"ש ופרקליטו של המערער הודיע כי הוא מוותר על הבקשה למחיקה על הסף מחמת חוסר סמכות וביקש רק הסרת עיכוב היציאה. הודעה זו דייה שבמהלך הדין לא יוכל לטעון שוב טענת חוסר סמכות.
ב. טענה אחרת של המערער היתה כי התביעה הוגשה בצורה מביכה ובלי פרטים. טענה זו נכונה, אולם כאשר נתבע מקבל תובענה בצורה לקוייה הוא יכול לדרוש פרטים נוספים ולהגיש שאלונים וכדו'. עתה לאחר שנשמעו העדויות ועברו כמה שנים מאוחר מדי לטעון חוסר פרטים.
ג. לטענת המערער כי הסכום של 300 ל"י לחודש שנקצב לגבי העבר גדול מדי ולא היה חומר בראיות שיצדיק זאת - לגבי מזונות, השופט בתוך עמו הוא יושב, ויודע להעריך את גובה המזונות. ישנה הצדקה להערכת המזונות באופן עצמאי ואין כל דופי בהערכת השופט שקבע 300 ל"י לחודש.
ד. לטענה כי לא הוכח שהאשה לוותה כספים לצורך המזונות - אין צורך להוכיח זאת וכבר נפסק כי האם זכאית לתבוע את מה שהוציאה לכלכלת הילדים גם לפני התביעה.
לטענת המערער כי לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) תשי"ט תביעת מזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים רשאי ביהמ"ש לדחותה בשל כך בלבד אם לא ראה טעם סביר לאיחור בתביעה - ספק גדול אם סעיף 11 הנ"ל חל על מזונות אשר נפסקים לפי המשפט העברי. ברם אפילו היה מקום להחיל על המזונות את החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) הרי שבמקרה דנא יש טעם סביר לאיחור שכן המערער ישב תחילה בבית הסוהר ולאחר מכן לא היתה לו הכנסה ולבסוף הגיע לארה"ב שם הוא פתח מסעדה וכיום הוא בעל יכולת.
ה. לטענה כי לא האשה הוציאה את הכספים אלא בעלה השני - נכון שהבעל היה מוכן שאשתו תוציא עבור הילדים שלא יסבלו מחסור אפילו לא היה לה ממי לבקש בחזרה, אבל אם יש אב ילדים, והוא אמיד, הרי שהבעל עשה זאת במחשבה שאשתו תמצא הזדמנות לקבל מאבי הילדים את אשר הוציאה ותחזיר זאת לעצמה ולמשק המשפחה והדבר יאפשר להם גם תשלום החובות שנכנסה בהם.
ו. אשר לערעור הנגדי בענין התקופה בה היתה האם עם ילדיה אצל אחותה - האחות כילכלה את המשיבה ואת הילדים והמשיבה לא הוציאה סכום כלשהו לילדים ולכן בצדק נדחתה התביעה לגבי תקופה זו.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד פ. קלינר למערער, עו"ד ד. ישראלי למשיבה. 8.7.69)

בג"צ 115/69 - בדיעה נאיף פרו נגד שיך סלמן טריף ואח'

*דרישה לפסילת חבר בי"ד דתי דרוזי מלשבת בדין מחמת דעה קדומה העותרת מבקשת לפסול את המשיב הראשון מלשבת בדינה עם בעלה בעניני אישות בביה"ד הדתי הדרוזי שהמשיב הראשון מכהן בו כקאדי. היא טוענת כי המשיב גילה נטיה נגדה וכן כי אחיו של המשיב לקח חלק בטקס גירושין שנערך למשיב השלישי, בעלה, שלא כדין, דבר העשוי להשפיע על עמדתו של המשיב.
העתירה נדחתה. אם יפסל המשיב הראשון אי אפשר יהיה להמשיך בדין שכן אין הרכב אחר בביה"ד הדרוזי. אולם לא זה העיקר. אילו באמת היה מקום לפסילתו של המשיב
מחמת התנהגות בלתי הולמת, או מחשש משוא פנים, או דעה קדומה, לא היתה ברירה אלא לפסול את המשיב. אולם סתם חשש שהיושב לדין נגוע במשהו מכל אלה אינו מספיק. אפשרות כזאת, כשהיא נטענת, צריכה להיות ממשית כך שכל אדם סביר, שהוא עצמו אינו נוגע בענין, היה רואה אותה בעין כזאת. חששה של העותרת במקרה דנא מוגזם ביותר ואין לה אחיזה בנסיבות המקרה. כמו"כ אין לחשוש שהמשיב יושפע ממה שעשה אחיו אם עשה. (בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. פייגלין לעותרת. 17.6.69).

ע.א. 191/69 - מרדכי בוזגלו נגד מרסל בן שטרית

*טענת אי חוקיות הסכם המערער חוייב לשלם למשיבה פיצויים על הפרת הבטחת נישואין ועל מה שהוציאה בקשר לטכס הארוסין. הערעור על כך נדחה. טענת המערער היא כי הסכם הארוסין לוקה באי חוקיות ואינו ניתן לאכיפה באשר בהתאם להסכם היו הנשואין צריכים להתבצע כאשר המשיבה היתה למטה מגיל שש עשרה שנה. טענה זו אין לקבל משני טעמים: הטעם האחד הוא שהחוק קובע כי אדם הנושא אשה שלא מלאו לה שבע עשרה שנה עובר עברה אך אינו קובע שגם הנערה עוברת עברה, כך שאי החוקיות היא מצד המערער ולא מצד המשיבה, ואין הוא יכול להבנות מאי חוקיות כזאת. והטעם השני הוא שהמערער הגיש על סמך אותו הסכם גופו תביעה שכנגד וכיון שבחר להגיש תביעה על סמך אותו הסכם אינו יכול להשמע בטענה שהוא בלתי חוקי.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בן יונה למערער, עו"ד שמואל למשיבה. 13.7.69).

ע.א. 78/69 - אהרון ושות' בע"מ נגד המועצה המקומית קרית אתא ואח'

*חיוב בתשלום מס עסקים המערערת עוסקת בשיווק בלונים של גז, בתור סוכנת של חברת פז - גז, לצרכנים בקרית אתא, אך אין לה בתחום זה שום משרד, חנות, מחסן או מקום פיזי אחר והיא מביאה את הבלונים ממשרד שיש לה בקרית ביאליק. אעפ"כ חוייבה בתשלום מס עסקים והערעור על כך נתקבל. החוק קובע שאין לחייב בתשלום מס עסקים מי שאין לו בתחום הרשות המקומית מקום פיזי אך הוראה זו אינה חלה לגבי "עבודות קבלניות". ביהמ"ש דלמטה סבר כי המערערת הינה "קבלן" שיש לחייבה במס עסקים למרות שאין לה מקום פיזי לעסקיה בקרית אתא. בקבלו את הערעור על כך ציין ביהמ"ש העליון כי כוונת המחוקק בעבודות קבלניות היא למשמעות המקובלת של המלה קבלן, היינו עבודות בנין, כבישים וכיו"ב, שהן גם למעשה קשורות עם מקום פיזי מסויים שבתחום הרשות המקומית.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד קלימובסקי למערערת, עו"ד פלינט למשיבים. 15.7.69).

ע.א. 15/69 - בית שאן חרוד, קואופרטיב להובלת משאות נגד הממונה על מס הרכוש

*תשלום מס רכוש על נכסים חקלאיים סעיף 4 של חוק מס רכוש קובע שיעורים נמוכים לנכסיו החקלאיים של חקלאי. סעיף 5א' לחוק מעניק הקלה גם לנכסים מסויימים שבבעלות תאגיד שחבריו הם אגודות שיתופיות להתישבות חקלאית ואשר הבניינים והציוד משמשים למשקים חקלאיים בלבד. המערערת הינה תאגיד כאמור אשר ציודה שמש את חבריה רק ב- %70 בעוד שהיתר שימש לביצוע עסקי הובלה עם אחרים. כיון שכך סרב המשיב לראות במערערת תאגיד כאמור והערעור על כך נדחה.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. נביא למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב. 15.7.69).

ע.א. 32/69 - דניה חברה לבטוח בע"מ נגד אירנה ויינברג

*תביעה לתשלום פיצויים על הפרת סעיף בהסכם כאשר גם התובע הפר סעיפים בהסכם המערערת הסכימה עם המשיבה למכור למשיבה מגרש והמשיבה התחייבה להקים על המגרש בנין תוך חמש שנים. היא התחייבה לשלם 5,000 ל"י כתוספת למחיר אם לא יוקם
הבית תוך חמש שנים. המערערת התחייבה לסלול כביש גישה ולהתקין רשת, מים, חשמל וביוב. המערערת לא מילאה את התחייבויותיה אלה והמשיבה לא בנתה את ביתה תוך חמש השנים. המערערת תבעה את הסכום של 5,000 ל"י ותביעתה נדחתה. גם הערעור על כך נדחה. ברור כי התחייבותה של המשיבה להקים בית מגורים תוך חמש שנים והתחייבויותיהשל המערערת לסלול כביש גישה וכו' קשורות זו עם זו ותלויות זו בזו. השכל הישר והפשוט מחייב מסקנה זאת. מכיון שהמערערת לא מילאה את התחייבויותיה לא יכלה המשיבה ולא צריכה היתה לעמוד בהתחייבותה ואין לחייבה בתשלום הסכום שנקבע.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני, החלטה - השופט ויתקון. 15.7.69).

ע.א. 556/69 - חיים ושרה פולק נגד אברהם יהושוע

*התובע סעד שביושר עליו לעשות יושר תחילה המשיב מכר למערערים דירה בבית משותף. המערערים שלמו לו את כל המגיע מהם, אלא שהם הזמינו עבודות נגרות אצל נגר שהכירוהו דרך המשיב ולא שילמו לנגר את הסכום שנשארו חייבים לו. המשיב שילם לנגר סכום זה וביהמ"ש דלמטה פסק כי הוא שילם לנגר את חובם של המערערים כמתנדב. המשיב סרב לבצע את האמור בחוזה שעליו לרשום את הדירה על שם המערערים והתנה את הרישום בכך שישלמו לו את החוב הנ"ל. המערערים הגישו תביעה לביצוע בעין של רישום הדירה על שמם כאמור בחוזה. ביהמ"ש נתן את הצו אך התנה את הרישום בתשלום הסכום הנ"ל על ידי המערערים. הערעור על כך נדחה.
כאשר המערערים מבקשים סעד מדיני היושר, שומה עליהם לעשות יושר תחילה, ומסמכותו של בימ"ש של יושר להתנות מתן סעדו בתנאים שהוא רואה אותם לצודקים. העובדה שהמשיב לא יכול על פי דין לתבוע מהמערערים החזרת הכספים ששילם לצד שלישי כמתנדב אינה מעלה ואינה מורידה. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש של יושר רשאי להתנות מתן סעד של ביצוע בעין בתשלום הוצאות אשר הנתבע הוציא לטובת התובע בקשר עם הנכס הנדון, אף אם ההוצאות אינן נתנות להשבה בתביעה על פי דין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. החלטה - השופט כהן. עו"ד ד. קציר למערערים,עו"ד א. רגירר למשיב. 10.7.69).

ע.א. 97/69 - כונס הנכסים וכו' נגד בנימין אזרחוביץ ואח'

*תיקון כתב תביעה בערעור זה התרעמו המערערים על שניתן למשיבים לתקן כתב תביעה כאשר התצהיר שנתלווה לבקשת התיקון לא גילה את מקור ידיעתו של המצהיר את העובדות שעליהן הצהיר. הערעור נדחה מנימוקים שונים ובין היתר צויין כי אי ציון מקור ידיעתו של מצהיר המהווה פגם בתצהיר כשהוא בא לתמוך בבקשת רשות להתגונן אינו מהווה פגם כשמדובר בתיקון פרשת תביעה.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. הררי למערערים, עוה"ד י. שמואל וי. אברמוביץ למשיבים. 13.7.69).

ע. פ. 256/69 - מדינת ישראל נגד מאיר כהן

*קולות העונש (נהיגת רכב ללא רשות ועשיית מעשה מגונה) המערער הורשע במעשה מגונה בכוח, שימוש ברכב ללא רשות לשם ביצוע עבירה על המוסר ונהיגת רכב בזמן פסילה. ביהמ"ש דלמטה הקל בעונשו של המשיב על אף עבירות קודמות של גרימת מוות תוך אי זהירות ושימוש ברכב ללא רשות וללא רשיון וזאת בשל הדו"ח החיובי של שרות המבחן ועדותו של מעבידו של המשיב. ביהמ"ש הטיל עליו קנס של 300 ל"י, מאסר על תנאי של ששה חודשים ופסילה לנהיגה על תנאי למשך שנה אחת, ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור ופסל את המשיב מנהיגה למשך שנה אחת, בציינו את
החומרה שיש להתייחס לעבירה שעבר המשיב. עם זאת לאחר לבטים קשים, החליט ביהמ"ש שלא לגזור עונש מאסר על המשיב.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד חסיד למערערת, עו"ד לידסקי למשיב 8.7.69).

ב"ש 110/69 - עו"ד א. רוזנשטיין נגד עירית ת"א

*בקשה להארכת מועד המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור וזאת עוד לפני שעבר המועד להגשת הבקשה לרשות לערער. טעמו של המבקש הוא כי בתקופת מתן פסה"ד ובתקופה שנועדה להגשת הבקשה לרשות לערער שהה בחו"ל ולא השאיר הוראות בידי משרדו אם להגיש בקשה לרשות לערער. הבקשה נדחתה, באשר המבקש לא שיכנע כי העדרו מן הארץ, שעה שיש לי כאן משרד מסודר של עורכי דין עשוי לשמש טעם מיוחד להארכת מועד.

(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד ל. זיו למבקש, עו"ד נ. הנשטוק למשיבה. 10.7.69).

ע. פ. 210/69 - ספאני מזגאורי ויעקב קנדלקר נגד היועץ המשפטי לממשלה (וערעור נגדי).

*קולת העונש (הצתת רכוש) המערערים הועסקו כשומרים במפעל עשיית אספלט בסיני ולאחר שנחשדו בלקיחת מצרכים מהמטבח הודיעו להם על פטוריהם. בלילה האחרון לשמירתם הציתו את המפעל והשמידוהו כליל ובכך גרמו נזק של 200,000 ל"י. כמו כן עוכבה במשך ארבעה שבועות עבודת סלילת כביש במרחבי סיני ונגרם נזק בטחוני. המערער הראשון נדון לשמונה שנות מאסר והשני לשנתיים מאסר בהתחשב בכך שהמערער השני נגרר אחרי הראשון והשתתפותו הפעילה לא היתה כה מקיפה כמו זו של המערער הראשון. המערערים ערערו על חומרת העונש והיועץ המשפטי על קולת העונש של המערער השני. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל והמערער השני נדון לארבע שנות מאסר. גם אם אפשר להבין לרוגזם של המערערים על הפטורין הפתאומיים אין כל הצדקה למעשה שעשו. כמו כן גם עברם של המערערים אינו נקי.

בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. המערערים לעצמם, עו"ד גב' ברזל למשיב. 8.7.69).

ע.פ. 216/69 - חנוך בר לביא נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת צ'קים מתוך מכתבים) המערער ביצע שורה ארוכה של גניבת מכתבים ובהם צ'קים מתיבות מכתבים. הוא המשיך בכך במשך כשנה וחצי והסכום הכולל של הצ'קים הגיע ל- 30,000 ל"י בקירוב והסכום שגבה לכ- 8,000 ל"י. את יתר הצ'קים השמיד. כששוחרר בערבות המשיך בגנבות ואח"כ ברח לארה"ב ושם נעצר, ולבסוף חזר לישראל. הוא נדון לעונש כולל של ארבע שנות מאסר. בהתחשב בחומרת העברות נדחה ערעורו על חומרת העונש למרות שאין לו הרשעות קודמות.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד נחשון למערער, עו"ד קירש למשיבה. 2.7.69).

ע.א. 663/68 - עו"ד ע. ברנבלום נגד פקיד השומה

*חישוב מס הכנסה לבעל ואשתו המקיימים בצוותא משרד עורכי דין

המערער ואשתו שניהם עורכי דין, מנהלים משרד משותף וקיימת ביניהם שותפות רשומה. דרישת המערער לערוך לו חישוב נפרד לגבי הכנסת אשתו לצורך מס הכנסה נדחתה על ידי פקיד השומה, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נדחה. כאשר בעל ואשתו מנהלים את משרדם במשותף, גם כאשר אין שותפות רשומה, אין לראות את מקור הכנסת האישה כבלתי תלוי במקור הכנסת בעלה.