ע.פ. 8+69/68 - עודה סעוד סלמאן נגד מדינת ישראל
*זיהוי בלי עריכת מסדר זיהוי. * אי מתן הסבר למציאת טביעת אצבעות של נאשם.
(ערעורים על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטים אלקיים, שמיר ודבורין) בת.פ.292+311/66 - הערעורים נדחו).
העובדות:
באחד הלילות התנפלו מספר אנשים על רועה צאן בדואי, קשרו עיניו ושדדו ראשי בקר וסכום כסף שהיה עמו. העד העיקרי במשפט אחד בשם יצחקי זיהה את המערער כמי שמכר לו כבשים שזוהו בכבשים שנשדדו. לטענת הסניגוריה לא נערך מסדר זיהוי לצורך זיהוי המערער. כן נטען כי זיהויראשי הצאן ע"י סימן כויה שנעשה בהם ע"י המתלונן אינו מספיק וטענה נוספת נגד חקירת יצחקי ובנו כששניהם היו ביחד.
בעבירה שניה הורשע המערער בכך שהתנפל יחד עם אחרים על שומר מרכזית טלפונים בבאר שבע ושדד כבל טלפון שנמצא לאחר מכן בטנדר עזוב שנגנב אף הוא. על השמשה נמצאה טביעת אצבע של המערער ולטענת המערער אין בזה די כדי להרשיעו. המערער הורשע בשתי העבירות ונדון ל- 6 שנות מאסר שמהן שנתיים על תנאי. על ההרשעה וחומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. לא היה צורך במסדר זיהוי מיוחד שלא היה מוסיף כלום, באשר העד היה מכרו הותיק של המערער מזה שנה שנתיים ובנסיבות אלה, במידה וניתן אמון בדברי העד רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי המערער הוא שמכר לו את ראשי הצאן.
ב. טענת הסניגור כי יתכן שגם אחרים מסמנים בסימון של המתלונן את צאנם, היא השערה בעלמא שאינה מבוססת על כל ראיה שהיא.
ג. יצחקי ובנו לא נחקרו במשטרה אלא בביתם במושב ונחקרו זה בפני זה. אמנם מוטב היה לו נחקרו האחד שלא בפני השני ע"י השוטר אך אין בכך כדי לשלול את מהימנות עדות האב.
ד. באשר לאישום השני - משנמצאה טביעת אצבעו של המערער על זכוכית הטנדר הגנוב צריך היה לתת הסבר מניח את הדעת לכך. אם לא עשה כן רשאי ביהמ"ש לבסס את ההרשעה, על יסוד טביעת האצבעות. למערער ניתנה הזדמנות להסביר את הימצאות טביעות אצבעו אך הוא טען כי מעולם לא היה במכונית ולא ראה אותה.
ה. העונש שהוטל על המערער אינו חמור מדי בנסיבות שני מעשי העבירה שבהם הורשע.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' א. ברזלי למשיבה).
ע.פ. 144/68 - מיכאלוביץ דוד נגד מדינת ישראל
*מתן אמון בעדות מתלונן והסתייעות בראיות נסיבתיות.
* חומרת העונש.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת, מני, דולב) בת.פ. 698/67 - הערעורים נדחו ונתקבל ערעור של המדינה על קולת העונש).
העובדות:
המערער והמתלונן ישבו יחדיו בחדר ועסקו במיון יהלומים לצרכי עיסקה משותפת. לפתע קיבל המתלונן מכה חזקה בראשו והמום מההלם רץ החוצה וצעק רוצחים וכו'. המערער הגיש לו עזרה ונסע אתו לבית החולים. בעדותו הראשונה לא האשים המתלונן את המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער ודן אותו לשש שנות מאסר. על כך הערעורים.
החלטה:
א. ביהמ"ש נתן אמון בעדות המתלונן כי המערער הוא שהלם בו וזאת לאחר שבדק את כל הראיות הנסיבתיות ובא לכלל מסקנה כי יש באלה להטיל חשד חמור על המערער. אפילו נתעלם מכל הראיות הנסיבתיות הרי די באחת בלבד והיא עדות המערער עצמו כי מלבדו והמתלונן לא היה איש בחדר ולא ראו איש נכנס לתוכו. כמו כן לא נראה איש כזה גם לאחר המהלומה. המסקנה העובדתית של ביהמ"ש כי אכן המערער הוא שהלם בראשו של המתלונן היא בלתי נמנעת.
ב. באשר למידת העונש הרי שיחק לו מזלו של המערער שלא ביצע את זממו לרצוח את המתלונן והפצע שגרם לו היה קל יחסית. כנגד כי הנסיבות המקילות יש לציין את חומרת המעשה כאשר יושבים שני סוהרים הנותנים אמון איש ברעהו והאחד גומר בלבו לרצוח את חברו ולשדדו. קשה להעלות על הדעת מעשה פשע אכזרי יותר ומזעזע יותר את חוש הצדק וההגינות הפשוטה. לאור הנסיבות דלעיל העלה ביהמ"ש את העונש ל- 10 שנות מאסר.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד ג. בך למשיבה. 15.10.68).
ע.א. 60/68 - בנין, חברה לבטוח בע"מ נגד מירון הרשקוביץ
*עיכוב הליכים בטענת הסכם בוררות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 10669/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
אשה שנפגעה ממכונית נהוגה בידי המשיב הגישה תביעה נגד המשיב והמערערת כמבטחת של המכונית. המשיב שלח למערערת הודעת צד שלישי, בידעו כי המערערת מתנערת מאחריותה לתאונה בטענה כי המשיב היה בשכרות בעת הנהיגה וכי היא פטורה מאחריותה במקרה של שכרות. המערערת ביקשה עיכוב הליכי צד ג' בנימוק שלפי הפוליסה יש למסור כל סכסוך בין המבטחת והמבוטח לבוררות.ביהמ"ש המחוזי פסק כי מכיון שענין השכרות הוא גם ענין פלילי אין הענין מתאים להתברר בפני בוררות. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. ענין פלילי אין למסור לבוררות רק כאשר הוא ענין פלילי טהור ואינו משמש יסוד לסעד אזרחי כלשהו. לעומת זה אם נעשה מעשה המשמש יסוד לתביעה פלילית וגם לתביעה אזרחית, אין כל מניעה לכך שהחלק האזרחי ימסר להכרעתם של בוררים.
ב. עם זאת יש לאשר החלטת ביהמ"ש המחוזי ולא מטעמו. עכוב הליכי צד ג' בעטיו של סעיף הבוררות יגרור אחריו את הישנות המשפט וטענת השכרות פעמיים, האחת של הגברת התובעת נגד המשיב והמערערת, והשניה של המבוטח נגד המערערת, בעוד אשר טענת המערערת נגד חיובה היא טענה מצומצמת עד מאד, ובכגון דא רשאי ביהמ"ש לדחות את עכוב הליכי צד ג'.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, ברנזון. עו"ד א. זהר למערערת, עו"ד ע. לויתן למשיב. 17.10.68).
ע.א. 262/68 - דוד זיידבנד נגד צבי פישמן ואח'
*תביעה נגד קבלן בגין ליקויים בדירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 975/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הוא קבלן בנין שמכר דירה למשיבים. לפי ההסכם צריך להודיע לקבלן תוך שנה על גילוי ליקויים ועליו לתקן תוך שבועיים את הליקויים. במקרה של חילוקי דעות נועד הסכסוך להמסר להכרעת בורר. המשיבים הודיעו למערער על ליקויים ומשלא תיקנם פנו לבוררות אך גם זו לא נסתיימה ואז פנו המשיבים לביהמ"ש ותבעו פיצויים על האיחור וכן תשלום עבור התיקונים שיש לעשות. המערער ביקש לדחות התביעה לפיצויים בטענה כי התביעה מוקדמת מדי באשר הוא הסכים לאחר כשלון הבוררות כי ביהמ"ש יקבע מה הם התיקונים שיש לעשות וכל עוד לא קבע ביהמ"ש מהם התיקונים עדיין לא היתה הפרת הסכם שבגינה ניתן לתבוע פיצויים. הטענה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
התנאים הקבועים בחוזה הם כי משנתגלו הליקויים יש להודיע על כך לקבלן ועליו לבצע התיקונים תוך שבועיים. לא הבורר או ביהמ"ש יוצרים את החיוב אלא גילוי הליקויים והודעה עליהם. משלא מילא הקבלן את דרישת התיקונים ונמצא ע"י הבורר או ביהמ"ש כי שלא בדין לא מילא אחרי הדרישה, הרי שהפר את החוזה ועליו לפצות את המשיבים.
(בפני השופטים: ברנזון, לנדוי, הלוי. עו"ד רינדנאו למערער, עו"ד סבוראי למשיבים. 17.10,68).
ע.א. 249/68 - סולומון עזורי ואח' נגד בנק אלרן בע"מ
*טענת כשלון תמורה נגד אוחז והשאלה אם האוחז נתן ערך בעד השטרות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.א. 4405+4404/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים כתבו שטרי חוב לפקודת חברה מסויימת וזו סיחרתם לאחרים, חלק מהשטרות נמצא בידי הבנק המשיב התובע תשלומם מאת המערערים, טענת המערערים היא שאינם חייבים לפרוע השטרות באשר הוציאום לנפרעת על פי חוזה שלא בוצע והמשיב ידע על כך. הם חוייבו לשלם סכום השטרות למשיב ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. משהתגוננו המערערים בטענת כשלון התמורה היה עליהם להוכיח לא רק שהתמורה נכשלה אלא גם מה היתה התמורה שהועדה לשטר, שבלעדי זאת לא ניתן לקבוע אם אמנם נכשלה התמורה. המערערים טענו שעשו חוזה בכתב אך לא הציגו אותו ואין לדעת אם בקשר לחוזה זה הוצאו השטרות.
ב. לענין חלק מהשטרות שהוכח לגביהם חוסר תמורה - משהוכח פגם שבזכות הקנין שבהם, היה על המשיב להוכיח שלאחר מכן ניתן בעדם ערך בתום לב. השטרות סוחרו למשיב לגוביינא וגם לבטחון חוב. במידה והמשיב נתן תמורה עבור השטרות לפני שנודע לו על כשלון התמורה שבין המערערים לנפרע, הרי הוא יכול לבסס עליה זכותו העדיפה של אוחז כשורה. כאן נתן המשיב תמורת בצורת ערבות שנאלץ לפרוע עבור הנפרע. למרות שהערבות נפרעה למעשה אחרי שנודע על כשלון התמורה, הרי משהתחייב המשיב בערבות לפני שנודע על כשלון התמורה כבר לא יכול לסגת מהתחייבותו כערב. די בכך שהערבות הראשונה ניתנה לפני שנודע על כשלון התמורה. העובדה שבתום מועד הערבות הראשונה חידש המשיב את הערבות אינה פוגמת בזכותו כאוחז כשורה, שכן את חידוש
הערבות עשה כדי להימנע מהצורך לשלם כבר אז את סכום הערבות ולא היתה כאן אלא ארכה שקיבל המשיב לתשלום התחייבותו, לענין מתן הערך על ידי המשיב יש לבדוק את מכלול השתלשלות הענינים ולא רק את הפעולה האחרונה שנעשתה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד נ. חלד למערערים, עו"ד א. אבן ארי למשיב. 15.10.68).
ע.א. 107+185/68 - נח פאר נגד יוסף דגן
*תשלום פיצויים של בעל בית לדייר שנאלץ לעזוב את המושכר לאחר שבעל הבית הציק לו.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 4617/64 - הערעורים נדחו).
העובדות:
התובע שכר אצל הנתבע שטח אדמה בתחנת דלק המתנהלת ע"י הנתבע כדי לנהל בו עסק של תיקון תקרים. התובע שילם לנתבע דמי מפתח בסך 3000 ל"י. לאחר שנה ביקש הנתבע העלאה בדמי השכירות שנקבעו בהסכם ומשסירב התובע פתח הנתבע נגדו במסע הטרדה והצקה עד שאחרי שנה לא היתה בידי התובע ברירה אלא לזנוח את המושכר ללא כל תמורה. התובע הגיש נגד הנתבע תביעה שהיתה מורכבת מ- 5000 ל"י כפצוי על הנזק שנגרם לו עקב עזיבת המקום ו- 3000 ל"י החזרת דמי המפתח ששולמו לנתבע, ביהמ"ש המחוזי פסק לתובע את הסכום של 5000 ל"י פיצויים בבססו אתהחישוב על סכום דמי המפתח שהיה יכול התובע לקבל (לפי הערכת שמאי מוסמך 10 אלפים ל"י בניכוי שליש לבעל הבית שאז הסכום עולה על 5000 ל"י) ומאידך דחה התביעה להחזרת דמי המפתח. את הפיצוי פסק ביהמ"ש על עילת נזיקין לפי פקודת הנזיקין וכן על עילה חוזית של תנאי מכללא להנאה בלתי מופרעת מהמושכר. על כך הערעורים.
החלטה - השופט לנדוי:
א. גם אם לבסס את שווי דמי הפינוי לפי טענת הנתבע על 6000 ל"י, מגיע לתובע סכום התביעה של 5000 ל"י, שכן אין הצדקה לנכות את השליש לנתבע בעל הבית. עזיבת המקום היתה נגד רצון התובע ובנסיבות אלה אין לעשות את החשבון כאילו הועבר המושכר בהסכמה הדדית, אלא שווי השכירות במלואו מהווה את שעור הנזק שנגרם לתובע.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי בבססו את החיוב בפיצויים הן על יסוד עילת הנזיקין והן על יסוד העילה החוזית.
ג. אין לקבל את הערעור של התובע ביחס להחזרת דמי המפתח. התובע החזיק במושכר במשך שנה ללא הפרעה ותקופה נוספת של למעלה משנה למרות ההפרעות. בנסיבות אלה אין לומר שדמי המפתח שולמו ללא קבלת תמורה בעדם. הפיצוי שנפסק לתובע כולל ממילא את ערכה של זכות החזקה, שהתובע רכש לעצמו על ידי תשלום דמי המפתח לנתבע.
ד. גם החיוב בדמי שכירות היה מוצדק. כל עוד לא עזב התובע את המושכר ולא התייאש כליל אין לומר עליו שפסקה הנאתו מן המושכר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. עו"ד ד. טריכטר למערער, עו"ד ו. חזן למשיב. 17.10.68).
ע.א. 114/68 - ניסים מסוקה נגד יוסף שנטי ואח'
*רשלנות תורמת בתאונת דרכים.
* הפסד כושר השתכרות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 3802/64 - הערעורים נדחו פרט לתקון קל).
העובדות:
המערער (התובע) נהג אופנוע ונפגע במכוניתו של הנתבע כאשר זה פתח את דלת המכונית. רוחב הכביש היה 7 מטר, ממול לא באה שום מכונית ואעפ"כ התקרב התובע כדי 35 ס"מ מהמכונית
החונה. ביהמ"ש קבע כי על הנתבע היה לבדוק את מצב הכביש לפני פתיחת הדלת, ומאידך ייחס לתובע תרומת רשלנות של 40 אחוז בכך שהתקרב למרחק כה קטן מהמכונית החונה. על כך הערעורים.
החלטה - השופט זוסמן:
א. אין חולק על כך כי הנתבע נהג ברשלנות כאשר פתח את דלת המכונית ללא שוידא שפעולה זו לא תגרום לתאונה. מאידך צדק ביהמ"ש גם כשיחס לתובע תרומת רשלנות בשעור הנ"ל. כשנשאר מרחב של 5 מטר ברוחב הכביש צריך היה התובע להתרחק מהמכוניות החונות וצריך היה לחשוב על אפשרות שמאן דהו יפתח את הדלת. פתיחה כזו של דלת אינה מקרה נדיר שנהג החולף על פני מכונית חונה רשאי להתעלם ממנה.
ב. בדין זיכה השופט את התובע בפיצוי על הפסד השתכרות בעתיד נוכח העדות הרפואית שלפיה נתהווה בברך תהליך העשוי לגרום בעתיד הפסד השתכרות אם כי בינתיים חזר מצב הברך לקדמותו.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. עו"ד ליאור למערער, עו"ד גב' שפיר למשיבים. 13.10.68).
ע.א. 322/68 - אני לדרמן נגד אלקה קרומביין ואח'
*השתתפותה של יורשת ע"פ צוואה בירושה על פי דין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (הרשם רזי) בתיק קיום צוואה + ירושה 292/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה הראשונה הינה אשתו השניה של המנוח קרומביין, המנוח השאיר צוואה בה לא ציוה על כל רכושו אלא על הדירה בה התגורר עם אשתו השניה והריהוט שבה. בצוואתו ציין כי הוא דואג לאשתו ולכן הוא מצווה לה חלק בבעלות על הדירה וכן שתגור בדירה וזכות שימוש בריהוט. הרשם פסק כי נוסף לאמור בצוואה תקבל האלמנה את חלקה בירושה לפי חוק הירושה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. המנוח אמנם לא אמר בצוואה כי מה שציוה לאלמנה יבוא בנוסף לחלקה בירושה על פי דין אך גם לא אמר את ההיפך מזה. מתוך הצוואה אין אנו יכולים להסיק את המסקנה כי רצה המנוח להוציא את האלמנה לגבי שאר הרכוש מכלל היורשים. על כן לפי סעיף 54(א) לחוק הירושה שיש לפרש צוואה על פי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתקפת מתוך הצוואה או מתוך הנסיבות, אין לבטל את חלקה של האלמנה בירושה על פי דין.
ב. סעיף 46 לחוק הנ"ל קובע כי במידה והמצווה מוריש לאחד מיורשיו "חלק יחסי מכל עזבונו" יבוא זה במקום חלקו על פי דין. אך כאן לא ציווה לאלמנה חלק יחסי מכל עזבונו אלא חלק באחד מנכסי העזבון.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד י. יהודה למערערת, עו"ד י. אנגל למשיבה 1. 26.9.68).
ע.א. 327/68 - שמחה בונים זינגר ואח' נגד ג'ון אדרד ביינון ואח'
*טענת חסיון של מסמכים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בהמ' 10965/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים הגישו נגד המשיבים תביעה המבוססת על פוליסה לביטוח יהלומים. טענתם היא שלמערער 1 אבדו יהלומים מבוטחים ושעל המשיבים להטיב את נזקם. המשיבים גילו שורה ארוכה של מסמכים לבקשת גילוי מסמכים של המערערים, אך התנגדו לצו עיון לגבי חלק מהם בטענה כי המסמכים הם חסויים בהיותם "דברים שהוחלפו בין עורך דין ללקוחו, וחומר שהוכן על ידי (נציגות המשיבים בישראל) או מטעמה ועבורה לקראת המשפט". המערערים מעונינים בעיקר בחוות דעת שהוכנה עבור המשיבים ע"י רואה חשבון שבדק את ספרי המערער 1 ומצאם לקויים, והמערערים מבקשים
להוכיח שאין זה כך. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא להרשות את העיון הן מהטעם שמדובר במסמכים חסויים כאמור, והן משום שאין צורך בעיון כדי לאפשר דין הוגן. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בענין זה מתנגשים שני עקרונות חשובים: מחד גיסא חשוב שמבראשית המשפט יגלה כל צד את מלוא החומר שברשותו כדי שהצד השני לא יופתע במהלך המשפט ויוכל להתכונן כהלכה למשפט ולא יוסתר ממנו דבר העשוי להוציא לאור את זכותו; ומאידך גיסא חשוב לא פחות לשמור על סודיות הקשר בין עורך דין ללקוחו, על מנת להבטיח ללקוח יעוץ והגנה על זכויותיו ללא חשש שדברים שעברו בין השנים יתגלו לצד שכנגד ויהיו לו לרועץ.
ב. חסיונם של מסמכים שהוכנו על ידי הלקוח ונמסרו לפרקליטו או שהוכנו על ידי הפרקליט ונמסרו ללקוח ברור למדי. הקושי מתעורר לגבי מסמך שהוכן על ידי אדם שלישי כשלוחו של הלקוח או הפרקליט ולפי בקשתם של אלו על מנת לשמש חומר לייעוץ משפטי בעת המשפט או לקראתו, לאחרונה המצב המשפטי הוא שיד עקרון החסוי גובר ומרחיב גבולותיו. אין צורך כי המסמך הוכן לשמש חומר ליעוץ משפטי בעת המשפט או לקראתו אלא די שהמסמך הוכן עבור עורך דין במובן זה שהושג כחומר שעל סמכו יתקבל ייעוץ מקצועי בהליכים תלויים או צפויים.
ג. במקרה דנא נוצרו אמנם המסמכים בשלב מוקדם למדי, לא רק לפני הגשת התובענה אלא אפילו לפני שהחליטו המשיבים לדחות את תביעת המערערים. אך גם מסמכים שנולדו בשלב זה ראויים להיות חסויים אם הוכנו למטרה (שאינה חייבת להיות היחידה), לשמש חומר לקבלת יעוץ משפטי תוך ציפיה שאם תידחה תביעת המערערים יובא הדבר לערכאות. ביהמ"ש שבדק את המסמכים הגיע למסקנה כי נכונה הצהרת המשיבים כי אכן כך היה הדבר. העובדה שברוב המקרים משלמת חברת ביטוח תביעות באלה ואין הדבר מגיע למשפט אינו שולל מהמסמכים את חסוים.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי גם בקביעתו השניה המסתמכת על תקנה 135 לתקנות סדר הדין שאין צורך במקרה דנא בעיון כדי לאפשר דין הוגן. כאן מדובר בעיקר בחוות דעת על ספרי המערער והמערערים אינם צריכים לצורך פנקסים אלה חוות דעת של מומחה המשיבים. המבחן של צורך בעיון לשם הבטחת דין הוגן נקבע לפי התקנה הנ"ל וגם בפסיקה האמריקאית והוא עשוי לסייע בידנו להכריע לכאן או לכאן במקרי גבול. כאן בדק ביהמ"ש המחוזי את המקרה גם לפי מבחן זה ואין מקום לחלוק על מסקנתו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר.)
ד"נ 8/68 - סולומון המספרסט נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הסתמכות על החזקה המשפטית של סעיף 44(ד) לחוק שרות בטחון באישום של אי התייצבות בכוונת השתמטות - הוכחת הכוונה להשתמט.
(דיון נוסף על פסק דין בע.פ. 172/68 שניתן ע"י מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני - הרשעת המבקש אושרה).
העובדות:
המבקש יליד 1926 עלה ארצה מאפגניסטן ביולי 1958. לפי צו שרות בטחון שפורסם באוקטובר אותה שנה היה עליו להתייצב חודש לאחר מכן והוא לא עשה כן. בעדותו סיפר כי במשך חמש שנים היה בבית עיש ושם לא ידע כי עליו להתייצב וכי גם השכנים שלו לא התייצבו. לאחר מכן עבר לתל
אביב שם שמע שיש מילואים אך עד מלחמת ששת הימים לא התייצב. רק אז התייצב, הועמד לדין והורשע בעבירת אי התייצבות מתוך כוונה להשתמט. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה של אי התייצבות הן ביחסו למערער ידיעה ממשית שעליו היה להתייצב והן בהסתמך על סעיף 44(ד) של חוק שרות הבטחון הקובע כי צו שפורסם ברשומות רואים אותו כאילו הגיע לידיעת האדם שעליו הוא חל בצהרי היום שלאחר יום הפרסום.
בערעור התעוררו שתי שאלות: נאשם שהועמד לדין באשמת אי התייצבות לשירות בכוונה להשתמט, לפי סעיף 35(ב) (1) האם יכולה התביעה להזקק לסעיף 44(ד) של החוק כדי להוכיח את ידיעתו עלחובת ההתייצבות; והאם ניתנת כוונת ההשתמטות להוכחה על ידי עצם עבור הזמן מאז קמה חובת ההתייצבות של הנאשם. מ"מ הנשיא אישר את ההרשעה בעיקר מכח הידיעה הקונסטרוקטיבית שיש ליחס למערער לפי סעיף 44(ד) והפיגור של 9 שנים בהתייצבות כמוה כהשתמטות המהווה עבירה על הסעיף 35(ב) (1), השופט מני אישר את ההרשעה מן הטעם שביהמ"ש היה רשאי להסיק את כוונת ההשתמטות מידיעתו הממשית של המבקש על חובתו להתייצב במשך 9 שנים, ללא מתן הסבר המניח את הדעת לפיגור הארוך, ואילו השופט כהן חלק על חבריו ודעתו היתה שלא הובאו הוכחות מספיקות על כוונת ההשתמטות של המבקש. בנושאים אלה דן ביהמ"ש העליון בדיון הנוסף, ואישר ברוב דעות את ההרשעה.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הסעיף 35 (ב) (1) דורש הוכחת כוונה מיוחדת שצריכה להתלוות אל אי מילוי החובה המוטלת על הנאשם, דהיינו הכוונה להשתמט משירות בטחון. אין כוונה ללא ידיעת העובדות החשובות לענין ובעבירה שלפנינו אין כוונת ההשתמטות ללא ידיעה על חובת ההתייצבות. ואילו את הידיעה על חובת ההתייצבות אין ליחס לנאשם מכח חזקה משפטית אלא זו צריכה להיות ידיעה ממשית.
מכיון שהמחוקק לא הצמיד את חזקת הידיעה המשפטית לסעיף של כוונת ההשתמטות, וניתן להחיל את החזקה למקרים אחרים אין להרחיבה לעבירה שבה דרושה כוונה פלילית מיוחדת כאמור. הגישה הכללית לפיקציות בפלילים מחייבת אותנו לנקוט פירוש מצמצם ולא לערבב אל תוך יסוד סובייקטיבי עובדה שהיא כולה, פיקטיבית, אלא אם כן לשון הכתוב אינה משאירה ברירה אחרת.
ב. לענין ההרשעה יחול הכלל הרגיל בדיני עונשין כי אדם העוצם את עיניו במתכוון מלראות עובדה פלונית נכוחה כמוהו כיודע אותה עובדה. אדם שאינו מתייצב במשך שנים והוא יושב בחיבוק ידים בלי לברר אם נתפרסם צו המטיל עליו חובת התייצבות יש לראותו - בהיעדר הסבר סביר לכך - כמי שעצם עיניו בפני התוצאה של ברור כזה ולכן כמי שחזקה עליו שידע על הפירסום הנ"ל ולא התייצב מתוך כוונה להשתמט. כלומר עצם עבור זמן ניכר מפרסום צו ההתייצבות דיו, במצב השורר במדינתנו, גם כדי להוכיח לכאורה את ידיעת הנאשם על חובת ההתייצבות וגם כדי להסיק מידיעה זו את כוונת ההשתמטות, אלא אם הנאשם מצליח לערער את ההוכחה הזאת על ידי הסבר משלו. ענין זה תלוי בנסיבותיו האישיות של הנאשם וביתר נסיבות הענין.
בענין שלפנינו: נתן המבקש הסבר סביר לאי התייצבותו במשך חמש השנים שהיה במושב אך לא הסביר את אי התייצבותו בשנים שהיה בתל אביב ואשר שם כבר שמע על מילואים ולא חקר לדעת אם עליו להתייצב. בזה ניתן להרשיעו בעבירה שיוחסה לו.
(הנשיא אגרנט הצטרף לפסק דינו של השופט לנדוי בהבהירו בהרחבה את יסודות האקטוס ריאוס והמנס ריאה של העבירה הנדונה ויסודות הידיעה, המניע והכוונה הדרושים להוכחת העבירה. השופט מני הסכים לפסקי הדין של הנשיא והשופט לנדוי,
מ"מ הנשיא זילברג והשופט כהן הסבירו מחדש את עמדתם כפי שבאה לידי ביטוי בדיון הקודם).
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, כהן, מני. עו"ד א. בכר למבקש, עו"ד גב' א. ברזל למשיב. 6.10.68).
ע.א. 350/68 - שבח ארצי נגד חיים קרסו
*תביעה לפיצויי נזיקין בגין הפרת חוזה.
* הוכחת הנזק.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קווארט) בת.א. 1327/66 - הערעור נתקבל והערעור שכנגד נדחה).
העובדות:
המערער (להלן: המוכר) מכר למשיב (להלן: הקונה) דירה אך הקונה הפר את ההסכם וסרב לקבלה. הוגשה נגדו תביעה לפיצויים על סך 4500 ל"י בטענה כי המוכר נאלץ למכור את הדירה בסכום נמוך יותר ממחיר ההסכם והפסיד את הסך הנ"ל, ביהמ"ש חייב את הקונה בתשלום 300 ל"י בלבד. המוכר מערער על פסיקת סכום נמוך של פיצויים והקונה על קביעת ביהמ"ש כי הסכם המכר היה הסכם מחייב.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אמנם לפי ההסכם צריכים היו לחתום עליו גם הצדדים וגם נשותיהם והנשים לא חתמו עליו. אולם עובדה זו אינה פוגמת בתביעה שכן גם לאחר שהיה ברור לשני הצדדים כי הנשים לא חתמו המשיכו בביצוע ההסכם והקונה המשיך בתשלומים לפיו.
ב. הוא הדין ביחס לטענת הקונה כי הוטעה כאשר נאמר בחוזה כי המוכר ואשתו הם הבעלים של הדירה, בעוד שלמעשה הדירה היא בבעלות חברה שבה למוכרים מניה וחוזה חכירה לתקופה ארוכה. מן המפורסמות הוא שחכירה ארוכה של דירה מחברת בית, בה לחוכר מניה, כמוה בפי הבריות כבעלות ממש. כמו כן המשיך הקונה בביצוע ההסכם גם לאחר שנודע לו במדויק ענין הבעלות ולכן גם טענה זו אינה יכולה לפגום בתקפותו של ההסכם.
ג. לעומת זאת יש ממש בערעור המוכר. היתה עדות שמחיר ההסכם היה 51 אלף ל"י ושהדירה נמכרה בסופו של דבר ב- 46,500 ל"י. אמנם עברו למעלה מ- 7 חדשים מהיום שבו רשאי היה המוכר לראות את ההסכם כמופר ולמכור את הדירה ועד שמכרה ונכון גם שלא הביא המוכר ראיה מה היה מחיר השוק של הדירה בשעת הפרת ההסכם, אולם אין בכך כדי לדחות תביעת המוכר. מחיר המכירה של הדירה לאדם אחר משמש ראיה בדבר מחיר השוק. משהוכח מחיר מכירת הנכס יצא המוכר ידי חובתו להוכיח את נזקו לכאורה. במידה שהנכס נמכר תוך זמן סביר, וענין זמן סביר תלוי בנסיבות הענין. לא הובאה כאן ראיה שאילו נמכרה הדירה יותר מוקדם היה בכך להקטין את הנזק. אין אנו יודעים מה היו מחירי השוק בתקופה 7 החדשים שעברו בין הפרת ההסכם למכירה, ואין לראות את הזמן בנסיבות אלה כבלתי סביר. גם אם ישב המוכר בחיבוק ידיים במשך הזמן אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוציא את הענין מהכלל שההפרש בין מחיר ההסכם למחיר המכירה משמש ראיה לשיעור הנזק.
ד. יתר על כן, נראית טענת המוכר שמשהוכיח, ולו אך לכאורה, את שיעור נזקו לא מחובתו היה להוכיח שעשה הכל לשם הקטנת הנזק, כי אם הקונה (הנתבע) היה חייב להוכיח שלא עשה כן.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד י. פרק למערער, עו"ד א. לובוצקי למשיב. 23.10.68).
ע.א. 276/68 - חיים טרכטינגוט נגד דב פרידמן ואח'
*הענקת סעד מן הצדק *העברת מושכר לדייר חדש לפי הסכם פשרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, צ'רנובילסקי, ארליך) בע.א. 350/67 - הערעור נדחה).
העובדות: י אבי המערער השכיר לאבי המשיב (להלן: המשיב) שתי חנויות. לאחר מכן הגיש תביעת פינוי נגד השוכר בטענה כי הלה מנהל במושכר עסקים בשם חברה. ביהמ"ש השלום נעתר לתביעה אך העניק לשוכר סעד מן הצדק שלא יבוצע הפינוי אם יפסיק השוכר לנהל במושכר עסקים בשם החברה. בערעור על אותו פס"ד התפשרו בעלי הדין דנא והסכימו כי המשיב יחזיר למערער אחת משתי החנויות ואילו באשר לשניה מותר יהיה לנהל בה את עסקי החברה ובלבד שלא ייעשה כל שינוי במצבה הכלכלי של החברה וכי בתוך שנה יוכל השוכר להעביר את החנות לדייר אחר אדם יחיד, ולמרות חוק הגנת הדייר ישלם למערער רק 15 אחוז מדמי המפתח. תוך שנה מיום הפשרה השכיר המשיב את החנות למשיב 2 ולמעלה משנתיים לאחר מכן הגישו המערערים תביעת פינוי נגד המשיבים, בטענה כי הדייר החדש משתמש במושכר שלא למטרות ששימש המושכר לפני כן לפי החוזה. התביעה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. לדעת ביהמ"ש המחוזי על ההנמקות השונות של שלושת השופטים יש להעניק למשיבים סעד מן הצדק - בכך בלבד די כדי לדחות את הערעור בכל נסיבות הענין. לפחות ניתן לומר כי נוסח הפשרה משתמע לכאן ולכאן ושלא הקפיד המערער בשעת ניסוחה לשמור בשפה ברורה וחד משמעית על התניה בדבר השימוש שבהסכם המקורי. אות הוא שלא ייחס לדבר חשיבות מרובה, כמו כן השינוי שחל כאן אין בו כדי להכביד על בעל הבית, או משום פגיעה באינטרסים שלו.
ב. נוסף לכך צדקו השופטים בדעתם שאין כאן הפרת התניה על השימוש במושכר שבהסכם המקורי. החזקה במושכר לא עברה לפי חוק דמי מפתח ומשום כך אין המערער יכול להסתמך על סעיף 27 לחוק הקובע כי בהעברת המושכר לפי החוק יחולו על המושכר תנאי השכירות כפי שהיו לאחרונה בין הדייר היוצא לבין בעל הבית.
החזקה עברה על פי ההרשאה שניתנה בהסכם הפשרה. משניתנה לשוכר הרשות לנהל במושכר את עיסקי החברה ללא הגבלה כלשהי לאותו עסק שבו עסקה החברה עד כה, הותרה הרצועה ואף חליפו של המשיב שוחרר ממנה.
זאת ועוד, הרשות להעביר את המושכר לאחר ובלבד שיהא אדם יחיד ושתהא ההעברה תוך שנה, תמורת הויתור על החנות השניה, די בה כדי לאפשר מסירת החנות לאדם שאינו מנהל עסק כאמור בהסכם. לא יעלה על הדעת שעל המשיב לחפש שוכר חדש העוסק דווקא באותו מסחר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ויתקון. עו"ד ח. טרכטינגוט למערער, עו"ד ה. מרגוליס למשיב 1, עו"ד מ. גרינבוים למשיב 2. 24.10.68).
ע.א. 376/68 - אברהם מחלב נגד יורשי המנוח אהרן דוד לוי, ע"י בנו היורש דודאהרן לוי
*דחיית תביעה מחוסר עילה המשיב תבע את המערער בשם העזבון וצירף לכתב התביעה העתק פס"ד עירקישלפיו הוא מתיימר להיות אחד היורשים. דא עקא שבאותו פס"ד נאמר אמנם שהירושהעברה ליורשים שביניהם גם התובע, אולם ביהמ"ש הוציא אותו בפסה"ד מכלל הירושהבאשר נשללה ממנו אזרחותו. כשאתה מוצא בכתב התביעה אזכורו של מסמך שצורףאליו ומהווה בסיס לתביעה, אתה מתבונן גם במסמך כדי לברר אם הראה התובע עילתתביעה. מכיוון שבצו הירושה שצורף לתביעה מוצא התובע מכלל היורשים הרי שאיןהתביעה מגלה עילה. התביעה הוגשה לפי המג'לה שאחד היורשים יכול לתבוע בשםהעזבון וכאן אין התובע אחד היורשים.
ביהמ"ש העליון נתן למשיב רשות לתקן את כתב התביעה ובעת בירור המשפטיחליט ביהמ"ש איזה משפט חל על הירושה, החוק הישראלי או העירקי המפלה יהודיםבאשר הם יהודים ואם אמנם מפלה כך החוק העירקי. הדין עירקי הוא עובדה הצריכהלהוכחה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד טויק למערער,עו"ד מ. לם למשיבים. 18.10.68).
ע.א. 291/68 - מפעלי טקסטיל עפולה בע"מ נגד ל. אקר עו"ד ואח'
*התנגדות למכירת מפעל ע" כונסי נכסים כונסי נכסים של חברה בע"מ עשו הסכם עם המערערת למכירת המפעל של החברהשבה הם שולטים בסכום של 1,4 מליון ל"י. המערערת לא עמדה בהתחייבויותיה לשלםבמועדים שנקבעו את סכומי הכספים ולאחר דחיות מרובות מכרו כונסי הנכסים אתהמפעל למשיבה 5 בסכום של 900,000 אלף ל"י. המערערת התנגדה לאישור ההסכםהשני למכירת המפעל אך ביהמ"ש אישר את ההסכם ועל כך ערערה המערערת. הערעורנדחה שכן המערער לא עמדה בתשלומים וספק אם לאחר ההסכם השני יכלה לעמודבתשלומים. במצב העניינים אין לומר כי ניתן היה להשיג עבור המפעל סכום יותר גבוהמאשר כונסי הנכסים קיבלו בהסכם השני. ביהמ"ש לא נכנס לשאלה אם בכלל ישמעמד למערערת להתנגד לאישור ההסכם כאשר אין היא לא בעל מניות ולא נושה שלהחברה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד נוביק למערערת, עוה"דוולובלסקי, רוטנברג, משה וכספי למשיבים. 15.10.68).
ע.א. 78/68 - מוסדות... "מלב"ן" וכו' נגד גזה פיק ואח'
*מתן פס"ד שלא בפני נתבע שלא הגיש כתב הגנה במקרה דנא הוגשה תביעה שכנגד על סכום כסף קצוב והתובעים לא הגישו כתבהגנה לתביעה שכנגד. אעפ"כ הזמין ביהמ"ש את הנתבעים בתביעה שכנגד לקחת חלקבמשפט ונזקק לטענתם שיש להעמיד את ההליכים מחמת סעיף בוררות.
הערעור על כך נתקבל. משהוברר כי האיש קיבל את התביעה שכנגד ולא התגונןבפניה חייב היה ביהמ"ש לקיים את האמור בתקנה 102 ולתת למערער פס"ד "על יסודכתב התביעה בלבד". תקנה זו הותקנה במטרה מפורשת שבהיעדר כתב הגנה ינתן פס"דשלא במעמד הנתבע ותרופת הנתבע היא רק בקשת ביטול פסה"ד לפי תקנה 227 לתקנותסדר הדין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, הלוי. החלטה - השופט מני. עו"ד א. שעשוע למערער,עו"ד י. אטלס למשיבים. 15.10.68).