תקציר סביר כרך ג' חוברת 6

ע.א. 246+247/66 - שמואל ורחל קלוז'נר נגד רנה שמעוני

העובדות הצריכות לפירוט בתביעת פינוי.
הכלל של מעשה בית דין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"א 29/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערים נכנסו לגור בדירה בירושלים לפי צו החרמה מיום 5.7.48 ויש לראותם כאילו נכנסו לגור לפי צו דיור בהתאם לחוק הסדר תפיסת מקרקעין בשעת חירום תש"י (1949). המשיב דנא רכש את הבעלות על הדירה מאת הבעלים שנגדו ניתן צו ההחרמה. בשנת 1957 הגיש המשיב נגד המערערים תביעה לסילוק יד ופינוי על סמך שלוש עילות חילופיות: הסגת גבול; אי תשלום שכר דירה; צורך עצמי.
העילה של הסגת גבול נדחתה מהטעם שהעובדה של הוצאת צו החרמה והפיכתו להיות צו דיור מספיקה בהחלט כדי לקבוע שהתובע לא הצליח להוכיח, אפילו לכאורה, שהנתבע נמצא בדירה בלי זכות ושהוא מסיג גבול. כמו כן נדחו שתי העילות האחרות. פסה"ד בתביעה האמורה הפך לסופי.
בתביעה נשוא הערעור דנא ביסס המשיב תביעת פינוי על סעיף 8(ב)(5) לחוק להסדר תפיסת מקרקעין שלפיו ינתן צו פינוי לגבי דירות שנתפסו מכח צו דיור אם בטלה העילה לצו הדיור ובית המשפט סבור כי מן הצדק והיושר לתת צו פינוי לאחר ששוכנע כי יש לדייר דיור חלוף או כי מובטחקיומו של הסדר שבית המשפט יקבענו, לטובת הדייר אם בהמצאת מושכר חלוף ואם בדרך אחרת.בתביעה נטען כי לנתבעים אין יותר צורך בדירה הנדונה, כי העילה לצו ההחרמה חלפה וכי התובע נכון להעמיד לרשות הנתבעים סידור חלוף על פי החוק על ידי תשלום סך 3000 ל"י או כל סכום אחר שיחליט עליו ביהמ"ש. (ביהמ"ש החליט על סכום של למעלה מ- 30 אלף ל"י).
הנתבעים התגוננו בטענת חוסר עילה וכן בטענת מעשה בית דין. בימ"ש השלום קבע כי קיימת עילת תביעה אך לדעתו אכן נכנס המקרה לגדר מעשה בית דין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התביעה אינה חסומה מכח מעשה בית דין ועיקרו של הערעור נסב על השאלה של חסימת התביעה מחמת מעשה בית דין.

החלטה - הנשיא אגרנט:
א. הגירסה האומרת שבקביעת עילות פינוי בלעדיות בפקודת הדירות הלך המחוקק בדרך "הסמכותית", היינו בדרך של הגבלת השימוש בסמכות הפינוי של בתי המשפט בלי שהכניס "שינוי בחוק הסנבסטנטיבי הקובע את זכויות בעלי הבית" יסודה מונח בלשון המיוחדת בה נוסחה הפקודה. בינתים חל שינוי בגישה שמצא ביטויו בסטיה שבנוסח סעיף 36 לחוק הגנת הדייר לעומת הנוסח הקודם, וכיום הפכה זכותו של הדייר ליהנות מהגנת החוק למעין זכות חפצא מהותית.
ב. בעל בית המגיש תביעת פינוי נגד דייר חוקי צריך לציין בכתב התביעה נוסף לעובדת בעלותו על הדירה, את העובדה שהדייר הינו דייר סטטוטורי וכן שהענין שייך לאחד המקרים שלגביהם שלל המחוקק מאת הדייר את הגנת החוק ואת הנימוקים העובדתיים שבגללם נשללה מהדייר הגנת החוק.
החובה האמורה בסעיף הנ"ל מתיחסת רק לנימוקים העובדתיים אך לא לשיקולים שביהמ"ש צריך לשקול אותם לאחר שהוכחו הנימוקים האמורים. כלומר, נימוק של אי המשכת תשלום שכר דירה, צורך עצמי וכד' צריך לציין בכתב התביעה אך לא את העובדה שיש דיור חלוף לנתבע שאת זאת צריך ביהמ"ש לשקול.
גם בעניננו היה די לטעון שעילת צו הדיור פסקה ואין צורך לטעון שמובטח הסדר לדייר או שמן הצדק והיושר לתת את צו הפינוי.
ג. הלכה פסוקה היא שעם השתנות הנסיבות שהיו קיימות בעת שנדחתה תביעה קודמת אפשר להגיש תביעה שניה שעילתה זהה המבוססת על הנסיבות החדשות ותביעה כזאת לא תהא חסומה מכח מעשה בית דין, די באפשרות בלבד כי בבירור התביעה יוכיח התובע שהנסיבות של העילה הנדונה לא היו קיימות בעת הדיון הקודם כדי לא לדחות על הסף את התביעה מחמת מעשה בית דין.

אם בטענותיו שבתביעה גילה התובע איזו עילה שהיא שאיננה חסומה מחמת מעשה שפוט, כי אז צריכה התביעה לגבי אותה עילה להתברר כמות שהיא.
ד. את הכלל של מעשה בית דין יש להחיל על פי המבחן של זהות העילה ולא על פי המבחן של זהות הסעד. את עקרונות מעשה בי"ד בישראל יש לשאוב מהמשפט המקובל האנגלי ולא מהוראות המג'לה.
ה. תורת מעשה בי"ד של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים:
1. הכלל הראשון הוא כי מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה ע"י בימ"ש מוסמך אין להיזקק לתביעה נוספת אם זו מבוססת על עילה זהה. זה הכלל של "ענין שנדון" המהווה "השתק ישיר".
2. הכלל העיקרי האחר הוא שאם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות. כאן מדובר ב"השתק עקיף".
בכלל השני של השתק עקיף לא די שהעובדה הועמדה במחלוקת במשפט הקודם אלא גם שפסק הדין מבליט במפורש או מכללא שאמנם נפלה שם הכרעה לגביה. שאם לא כן לא יהיה בפסק הדין כדי להשתיק את העלאת הטענה העובדתית מחדש במשפט השני.
זאת ועוד, בניגוד למצב באנגליה הרי בישראל קבעה הפסיקה כי הממצא שנקבע במשפט הקודם לגבי הנקודה העובדתית חייב להיות ממצא "חיובי" להבדיל מממצא של "חוסר הוכחה". סייג זה אינו שייך לכלל של "השתק העילה שהכלל של מעשה בי"ד לגביו יחול גם אם פסק הדין הקודם היה מבוסס על ממצא "שלילי", של "חוסר הוכחה".
ו. מבלי למצות את תכנם של שני הכללים האמורים, די בדברי הבאור של כלל השתק העילה להראות כי אם נטענת הטענה של מעשה בי"ד חייב ביהמ"ש להכריע בטענה על פי מבחן זהות העילה להבדיל ממבחן זהות הסעד.
ז. בתורת "מעשה בית דין" לא קיים כלל רחב המחייב תובע שלא ל"פצל" בין עילות התביעה העומדות לרשותו. להיפך, התובע רשאי שלא להביא את כל עילות התביעה בתובענה הראשונה. אולם לכך קיים סייג המרחיב לענין השימוש במבחן זהות העילה, את מושג המשמעות של "עילת תביעה" אל מעבר למשמעותו הרגילה, והמקובלת. מחובתו של תובע לכלול בכתב תביעתו את כל מכלול הנימוקים העובדתיים העומדים אז לרשותו והמצביעים על התקיימות של עובדות היסוד המעמידות בעיני החוק את הזכות או החיוב אשר הלה דורש לממשם. אם לא עשה כן ותביעתו נדחתה אזי אם יגיש תביעה נוספת המבוססת על אותם אלמנטים שעליהם הושתתה תביעתו הקודמת, תהיה התביעה חסומה מחמת "זהות" העילות של שתי התביעות אף אם מקצת הפרטים שנכללו בה הם חדשים. לשון אחר, אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא, ביסודה, זהה אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי יהיה כאן מעשה בי"ד.
מה שאין כן בעניננו שהעילה של בטלות צו הדיור שונה ביסודה מהעילות (הסגת גבול, צורך עצמי ואי תשלום שכר דירה) שעליהן הושתתה התביעה הקודמת. כאן יחול הכלל המתיר פיצול בין עילות התביעה דבר המחייב לדחות טענת מעשה בי"ד.
ח. אין לקבל את הטענה כי הבעלים הקודם של הדירה ראה במערערים מכללא דייריםשלא מכח צו הדיור. התקופה הארוכה שעברה מיום מתן צו הדיור אין לראות בה שינוי
מכללא ביחסים בין הדייר לבין בעל הבית. לשם כך יש צורך בהתקשרות חוזית כלשהי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ויתקון. עו"ד מ. מזובר למערערים, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב. 18.10.68).

ע.א. 117+80/68 - ברנה בע"מ נגד יעקב צור

*הצורך כי בתביעה על יסוד שיק יצויין כי היתה העדה או שלא היה צורך בהעדה ומדוע.
* מצב התביעה כאשר לא נטען בתצהיר הבקשה לרשות להתגונן, שהתביעה אינה כוללת את הטענה שהיתה העדה או שלא היה צורך בהעדה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר) בת.א. 1818/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב תבע את המערערת בגין שטר חוב וזו טענה בתצהיר שצורף לבקשה לרשות להתגונן כי מדובר בשטר בטחון שאין המשיבה חייבת לפרעו. כן טענה בי מכיון שאין זהות בין הסכום שנכתב בספרות לבין זה שנכתב במלים יש לקחת בחשבון את הסכום שפורט במלים. עוד טענה כי אין לחייבה ברבית מתאריך הוצאת השיק אלא מתאריך הגשתו לגביה בבנק. ניתנה רשות להתגונן והתצהירהפך לכתב הגנה. בעת הדיון העלתה המערערת טענה נוספת כי פרשת התביעה אינה מגלה עילה שכן לא נאמר בה אם הועד השיק או שלא היה צורך בהעדה ומדוע לא היה צורך. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום סכום השטר כפי שנכתב בספרות, חייב ברבית מתאריך כתיבת השיק ובאשרלטענת חוסר עילה דחה את הטענה מכיון שלא צויינה בתצהיר. על כל אלה נסב הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לא הרשה למערערת לחקור עד בענין שבו לא נחקר התובע (המשיב) בשתי וערב. הימנעות פרקליט לחקור את התובע בענין הראיה לסתור שהוא עומד להביא נגד עדות התובע אינה פוסלת את הראיה אלא גורעת רק ממשקלה.
ב. הלכה פסוקה היא כי על התובע להכליל בכתב התביעה הטענה כי היתה העדה או לפרט בכתב התביעה העילות לפטור מחובת העדה. בהיעדר פירוט כזה עילת התביעה אינה שלמה.
ג. העובדה שטענת חוסר עילה בגין אי ציון הפרטים הנ"ל לא נטענה בתצהיר ההגנה אין בה לרפא את פגם חוסר העילה. אין לדרוש מהנתבע לטעון טענת חוסר עילה בתצהיר המצורף לבקשה לרשות להתגונן. בתצהיר יש לפרט את הטענות העובדתיות שיש לאמתן בשבועה, אך טענות שאינן של עובדה ושאין צורך לאמתן בשבועה אין לדרוש הכללתן בתצהיר. בהיעדר עילת תביעה לא יתן ביהמ"ש פסק דין לטובת התובע גם אם לא הוגש כתב הגנה.
ד. לגבי טענת חוסר עילה בגין היעדר טענה עובדתית שהיה לכוללה בכתב התביעהושקבלתה מביאה לידי מחיקת התביעה ולא לידי דחייתה יהא ביהמ"ש נוטה לאפשר לרפא את הפגם על ידי הוספת אותה טענה עובדתית שהיה לכוללה בכתב התביעה כל עוד אין בתיקון כדי להזיק לזכויותיו של הצד שכנגד או כדי לגרום לעיוות הדין.

ה. הטוען חוסר עילה מן הדין שיטען טענה זו בתחילת המשפט אם בדרישה למחיקה על הסף ואם בדרך אחרת בהקדם האפשרי, ואל לו לשחק משחק מחבואים ולהביאה באיחור שאז תוטלנה עליו הוצאות המשפט ואולי אף לא יישמעו טענותיו המשפטיות. גם בתביעה בסדר דין מקוצר ניתן להגיש בקשה למחיקה על הסף בגין העדר עילה.
ו. יש והנתבע לא יושע מטענת חוסר עילה כנ"ל וזאת כאשר הובאו למעשה הוכחות שנתקבלו ללא התנגדות שעל פיהם מתברר שהיתה העדה או שהתובע היה פטור ממנה.
ז. מקום שיש סתירה בין סכום הספרות לבין הסכום שצויין במלים, הסכום שהמלים מורות עליו הוא הסכום שיש לפרעו. גם הסכום שבגינו ניתן השיק אינו קובע שכן בתביעה על פי שיק הקובע הוא הסכום של השיק ולא הסכום שהינו התמורה לשיק.
ח. באשר לסכום הרבית - יש לפסוק רבית מיום הצגת שיק בבנק ולא מיום הוצאת השיק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. עו"ד ד. ז'בוטינסקי למערערת, עו"ד ח. יניב למשיב. 27.10.68).

ע.א. 352/68 - יצחק סיון נגד ישראל רייזמן

*תביעה על יסוד הסכם הנגוע באי חוקיות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.א. 1665/66 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

העובדות:
המערער חתם הסכם עם המשיב להעסקתו במפעלו. בהסכם נקבע כי המשיב יקבל 650 ל"י נטו לחודש ועוד 150 ל"י "אשר ירשמו כהוצאות בהתאם לפרוט אשר יוסכם עליו בין הצדדים". הוסכם כמו כן על תקופת עבודה לנסיון במשך 6 חדשים. המשיב פוטר מעבודתו לפני תום ששת החדשים והוא תבע את שאריה משכורתו למשך תקופה של חדשיים עד שהשיג עבודה אחרת, בתורת פיצויים או כשכר עבודה. התביעה בסיכומה היתה על המשכורת של 650 ל"י ולא על הסכום הנותר של 150 ל"י. ביהמ"ש המחוזי מצא כי ההסכם נגוע באי חוקיות מפאת הרישום של 150 ל"י כהוצאות כדי להתחמק ממס הכנסה, כטענת המערער, אולם חייב בכל זאת את המערער על פי ההסכם מפני שלא היה משוכנעכי התובע היה ער לאי חוקיות שבנסוח ההסכם וכן כי המערער הוא שהיה היוזם של ההצעה הבלתי חוקית. על כך הערעור.

החלטה - מ"מ הנשיא זילברג (דעת הרוב):
א. אינו דומה המקרה דנא למקרה שבו נתבע שכר מוסכם על פי הסכם נגוע באי חוקיות או לחלופין שכר ראוי שאינו תלוי בהסכם שבו זכה התובע בשכר ראוי. כאן לא עבד המשיב אצל הנתבע במשך החדשים שעבורם תבע את הפיצוי וממילא אין כאן מקום לחייב את הנתבע בשכר ראוי וכל התביעה תלויה בהסכם בלבד.
ב. אין ערך לעובדה שהצד התובע לא היה ער לאי חוקיות, מספיקה העובדה שהחוזה היה בלתי חוקי כדי לפוסלו בשל כך. חוזה בלתי חוקי לא ניתן לאכיפה אף אם שני הצדדים לחוזה לא ידעו כי מה שעשו הוא בלתי חוקי.

ג. במקרה דנא לא היה צד אחד חוטא וצד אחד חף מעבירה אלא שני הצדדים היו עוברי עבירה. אך גם כאשר צד אחד הוא "חף" הרי ההבדל בין הצד "החף" ובין הצד החוטא הוא בזה שהצד החוטא לא יכול להסתמך לא על החוזה הבלתי חוקי לשם קיומוולא על האי חוקיות שבו לשם ביטולו. לעומת זה הצד החף יכול להסתמך על אי חוקיות החוזה לשם ביטולו, אך איננו יכול אף הוא להסתמך על החוזה כעילה לקיומו.
ד. שני הסכומים שהותנו בהסכם הם תמורה אחת ושלימה בעד עבודת המשיב ואין כאן מקום להשתמש ברעיון הפיצול בין חלקיו הפסולים לבין חלקיו הכשרים של ההסכם.
השופט ויתקון (דעת מיעוט):
מי שטוען אי חוקיות והוא עצמו שותף לעבירה אין טענתו צפויה להתקבל בסבר פנים יפות. אמנם הדרך בה רצה ביהמ"ש המחוזי להתגבר על טענת האי חוקיות אינה דרך אך אפשר למצוא רוח והצלה להסכם ממקום אחר, וזאת בכך שלא הוכח כלל שההסדר שעליו הסכימו הצדדים היה הסדר בלתי חוקי. על המערער היה להוכיח כי למשיב לא היו הוצאות המסתכמות בסכום שהוסכם עליו והוכחה כזו לא היתה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. 30.10.68).

ע.א. 356/68 - הינדה פוה ואח' נגד חיה ביגלמן ואח'

*מהות התשובות הצריכות להינתן לצו גילוי מסמכים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 2977/68 - הערעור נתקבל ביסודו).

העובדות:
לבקשת התובעים נתן הרשם נגד המשיבים צו גילוי מסמכים שנגעו לעסקי מורישם. חלק מהמשיבים הגיש תצהיר ובו פרטים כלליים על המסמכים הנמצאים ברשותם בלי לציין שאלה כל המסמכים ובלי לציין אם היו בידיהם מסמכים אחרים והוצאו מידיהם, וחלק מהמשיבים הסתפק בתצהיר כי הם לא טיפלו בעניני אביהם המנוח ולא היה להם אף פעם כל מסמך הקשור לעניניו. המערערים טענו כי תשובות המשיבים אינן ממלאות אחר הצו של גילוי מסמכים וביקשו למחוק את התביעה. בקשתם נדחתה ומכאן הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. חובתו של בעל דין הוא לגלות, בעקבות צו גילוי מסמכים, את המסמכים הנמצאים כיום ברשותו; שהיו ברשותו; ואם היו מה אתם כיום; ואם לא היו ברשותו מסמכים נוספים עליו להצהיר כי לא היו לו; וכן עליו לציין בתצהירו כי זולת מסמכים אלה שהוא מגלה אין לו ולא היו לא עוד מסמכים.
ב. בענין דנא לא השיב התצהיר על כל הפרטים הנ"ל. כמו כן התצהיר של חלק מהמשיבים שלא טיפלו ברכוש אביהם גם הוא אינו מספיק שכן לא נשאלו אם טיפלו או לא, ואמירתם שאף פעם לא היו בידיהם מסמכים עדיין אינה מגלה שגם כיום אין בידיהם מסמכים.
ג. היוצא מכך כי כאשר באה בקשת המחיקה של התביעה מפי המערערים לא היה בידי ביהמ"ש כל תצהיר בהתאם לצו הרשם ודין התביעה היה להימחק. אולם בינתיים, לאחר הגשת הערעור, הגישו המשיבים תצהירים כדין. לפיכך אין למחוק את תביעתם כי רק לעתים רחוקות ישתמש ביהמ"ש בסמכותו למחוק תביעה בשל אי גילוי מסמכים, אולם המשיבים חוייבו בהוצאות הערעור וההחלטה דלמטה.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד ש. ארליך למערערים, עו"ד י. רוטנברג למשיבים. 29.10.68).

ע.א. 130+139/68 - בתיה ומשה הכטמן נגד יעקב בן ארצי

*כריתת חוזה תוך מצג שוא במרמה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר) בת.א. 258/66 -הערעור נדחה ברוב דעות והערעור הנגדי נתקבל).

העובדות:
המערערים רכשו מאת המשיב דירה ב- 50 אלף ל"י. המשיב הבטיח כי יפנה מהבנין מוסך השייך לו. מיד כאשר נכנסו התובעים לדירה ונוכחו כי המוסך לא הועבר מהבנין תבעו הפסקת עבודת הצביעה, שלחו התראה נוטריונית לנתבע, דרשו החזרת סכום המכר ופיצויים.לביהמ"ש הגישו תביעה למתן צו סגירת המוסך ולחילופין הכרזה כי חוזה המכר בטל והחזרת סכום המכירה ופיצויים בסך 10 אלפים ל"י. כן ביקשו צו מניעה נגד המשך עבודת צביעת המכוניות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לו סמכות לתת צו מניעה והתובעים ביקשו צו מניעה כזה בבימ"ש השלום ושם טרם ניתנה ההחלטה בעת בירור ערעור זה. מאידך מצא ביהמ"ש כי המערערים הונעו ע"י המשיב לעשות את חוזה הקניה ע"י מצג שוא במרמה של המשיב. אף על פי כן קבע ביהמ"ש כי התובעים אינם יכולים עוד לתבוע ביטול החוזה ונותרה להם הזכות לתבוע פיצויים על הנזק שנגרם להם, ופסק להם סכום של 3000 ל"י. על החלטת ביהמ"ש המחוזי מערערים שני הצדדים.

החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. בידי הצד שרומה על ידי מצג שוא בתרמית לבטל את החוזה שנעשה בהשפעת המצג או לעמוד על קיומו למרות התרמית. הקביעה אם התובע השתמש בברירה ובחר באחת החלופות שבברירה תלויה בנסיבות הענין. נשוא המצג היתה פעולה שהנתבע היה מסוגל לעשותה בכל עת אילו רצה בכך ולכן נראית עמדת התובעים סבירה מבחינת הזמן שחלף ומכל יתר הבחינות, שלא השתמשו בברירה. הוא הדין בפרשת התביעה שבה בקשו תרופה חלופית ועדיין הם יכלו במהלך המשפט להכריע באיזו תרופה הם בוחרים. מה שאין כן לגבי התביעה לבימ"ש השלום להוציא צו מניעה המתבססת על ההתחייבות החוזית ולחלופין על טענת מטרד. בתביעה ההיא לא אמרו התובעים כי הם מבקשים את צו המניעה רק למקרה שלא יזכו בתביעה בביהמ"ש המחוזי להחזרת סכום המכירה.נמצא כי הבקשה לצו מניעה סותרת את התביעה לביטול החוזה. בבקשם את צו המניעה השתמשו בברירה של קיום העיסקה ואינם יכולים עוד לבקש ביטולה.
ב. הצהרת הנתבע שהמוסך יועבר מן הבית אמנם לא נכללה בהסכם אך היא ניתנה בעל פה עובר לכריתת החוזה בכוונה להשפיע על התובעים שיתקשרו בחוזה ובפועל השפיעה עליהם כך. הרי זה מצג שוא בתרמית הנותנת זכות לבטל את ההסכם. אם זכות הביטול אבדה לתובעים מסיבה אחרת עדיין יכלו התובעים לתבוע נזק שנגרם להם עקב התרמית.
ג. אילו היה המוסך נשאר ובכך היה יורד ערך הדירה ניתן היה לקצוב את גובה הנזיקין בהפרש שבין ערך הדירה עם המטרד לבין ערך הדירה בלעדיו. אולם מכיון שהתובעים עשויים להשיג צו מניעה ביקשו התובעים תשלום נזק בגין הסבל הנגרם להם כל עוד המוסך פועל. כיון שכך צדק הנתבע כי בהתאם לסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אין עילה אלא אם התובע פעל על פי ה"היצג" וסבל על ידי כך נזק ממון הניתן לשומה בכסף. בהפרשים של מחירי השוק שהיו מאפשרים שומה בכסף אי אפשר להשתמש כאן כקנה מידה של הנזק כאשר תקופת הנזק מוגבלת, ואילו נזק. בשל עגמת נפש ונזק לנוחות גופנית אינו נזק ממון הניתן לשומה. לפיכך אין ברירה אלא לבטל את החיוב בפיצויים שנפסק ע"י ביהמ"ש דלמטה.
השופט הלוי (דעת מיעוט):
התובעים נאלצו להגיש תביעתם לצו מניעה לביהמ"ש השלום לאחר שביהמ"שהמחוזי קבע כי אין לו סמכות לדון בה. שינוי הפורום מביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש השלום
אין בו משום שימוש בזכות ברירת התובעים לבטל החוזה או לקיימו.
השימוש בברירה צריך להיות מפורש או ע"י התנהגות חד משמעית. כל זמן שבעל הברירה לא הכריע כאמור ברירתו עומדת לו. תביעת ההשבה של הכסף התלויה ועומדת בביהמ"ש המחוזי לא בוטלה ע"י הגשת צו המניעה ומצבו של הנתבע לא השתנה במאומה ע"י העברת חלק מן התביעה החלופית לבימ"ש אחר.
מטעמים אלה צריך לקבל את ערעור התובעים ולחייב את הנתבע על השבת הכספים.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. עו"ד גב' כגן למערערים, עו"ד ב. לוינבוק למשיב. 24.10.68).

ע.פ. 326/68 - פאיז מוחמד דראושה ואח' נגד היועץ המשפטי

*סיוע לעדות שותף לדבר עבירה שני המערערים הורשעו בהצתת יער אקליפטוסים ערב מלחמת ששת הימים מתוך כוונה להשמיד רכוש יהודים. הם נדונו לשנתיים מאסר. המערער הראשון מערער על ההרשעה ועל העונש והשני רק על העונש.
באשר להרשעה - עדותו של השותף לדבר עבירה נסתייעה במידה מספקת בעדויות אחרות עד כדי להרשיעו, אם כי טעה ביהמ"ש דלמטה כאשר ראה סיוע גם בשקרים של המערער בעדותו הוא. שקריו של נאשם יכולים למוטט את האמון בדבריו אבל לא מסוגלים להוסיף משקל של סיוע לעדות הקטגוריה.
אשר לעונש - בהתחשב במצב המתוח ששרר בימים בהם בוצעה העבירה ובמכסימום של 15 שנות מאסר הקבוע בחוק לעבירה זו אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד הווארי למערערים, עו"ד גב' ברזל למשיב. 17.10.68).

ע.פ. 328/68 - אליהו קרסנטי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש - הוצאת כסף בטענות כוזבות בתקופת מלחמת ששת הימים לבש המערער בגדים צבאיים ענד סימן דרגה של סרן (דרגתו הצבאית היא רב"ט), זייף מסמך כדי להשתמש בו בתור כרטיס עבודה לרכב צבאי, קיבל שירותים בבתי מלון על ידי טענות כוזבות ועל כך נדון לששה חדשים מאסר בפועל ושנה על תנאי. המערער הועמד לדין גם בפני בי"ד צבאי בשל היעדרות מהשירות ונדון לחדשיים מאסר ולטענתו אילו הועמד בפני אותו בי"ד לדין על שתי העבירות היה העונש ההוא נבלע בעונש זה ולכן יש להקל במקרה דנא בענשו לאחר שכבר ישב חדשיים בכלא, טענתו נדחתה שכן אין לדעת כיצד היה משפיע מעשהו הנוכחי של המערער על ביה"ד הצבאי ויתכן שהיה עוד מחמיר בענשו. בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער אין מקום להקל בענשו.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד קירש למשיבה. 13.10.68).

ע.פ. 282/68 - יוחנן שרעבי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש - גרימת חבלה חמורה המערער וחברו נסעו במכונית ונהיגתו של נהג שנסע לפניהם הרגיזה אותם משום מה. הם רדפו אחרי אותו נהג ומצאו אותו כשהוא משוחח מחוץ למכוניתו עם חבר שכלל לא היה במכונית. המערער וחברו התנפלו על המתלוננים וגרמו להם חבלות חמורות. המערער נדון לארבעה חדשי מאסר וערעורו נדחה. בוצע כאן מעשה בריונות הראוי למעשה לעונש יותר חמור מזה שנקבע ע"י ביהמ"ש דלמטה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט זוסמן. 30.9.68).

ע.פ. 363/68 - משה קריאף נגד היועץ המשפטי

*הוכחת עבירה של קבלת טובת הנאה מאתנן זונה וחומרת העונש עבירת המערער על סעיף 1(א) (1) של החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) הוכחה בעזרת החזקה שבסעיף 1(ג) של החוק כי המערער היה רגיל להלוות אל עדת התביעה דרך קבע בהבטיחו לה נישואין, וזו קיימה יחסי מין עם גברים בשידולו של המערער תמורת אתנן.
העונש של שלוש שנות מאסר שהוטל על המערער אינו חמור מדי בהתחשב עם חומרת העבירות ועם עבירותיו הקודמות של המערער וביניהן בעילה קטינה.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד בנאי למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 17.10.68).

בג"צ 164/68 - שלמה ליבוביץ נגד עירית חיפה ואח'

*חידוש רשיון לניהול מוסך המשטרה התנגדה לחידוש רשיון העותר לניהול מוסך וזאת מחמת היות הדבר סכנה לשלום הציבור וגורם מפריע לזרימת התנועה. כיון שכך צדקו המשיבים בסרבם לחדש את רשיונו של העותר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. עו"ד ארוצ'ס לעותר, עוה"ד אברהם ובר סלע למשיבים. 22.10.68).

בג"צ 205/68 - מוחמד חסין תחאוכאו נגד המועצה המקומית כפר קמא

*התנאת תנאים בחידוש רשיון לניהול בית קפה העותר קובל נגד שני תנאים שהציגה לו המועצה לחידוש רשיונו לניהול בית קפה: סגירת העסק בין השעות 23 ו-6 בבוקר; איסור השימוש בחצר החיצונית של העסק לשם ישיבה וכו' והמנעות מלעשות כל דבר העלול להפריע מנוחת השכנים. קובלנותיו נדחו. הענקת רשיון נתונה לשיקול דעת המועצה וזו מוסמכת להשתמש בשיקול דעתה להשגת המטרות הנזכרות בצו המועצות המקומיות ובין היתר המטרה של סגירת עסק בשעות מסוימות. הסמכות ניתנת להפעלה גם במקרה מסוים ולא רק בדרך התקנה תקנות עזר כלליות. כמו כן סמכות המועצה לחייב תושבים שיאחזו באמצעים להבטחת הסדר והבטחון רחבה דיה שיתנו גם את התנאי השני הנ"ל.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד אופיר לעותר, עו"ד שמואלי למשיבה. 23.10.68).

בג"צ 232/68 - בן מיכאל אבנר נגד ועדת השחרורים

*ביטול רשיון להתהלך חפשי בעתירה זו התעוררה השאלה אם ועדת השחרורים נהגה כדין כאשר ביטלה את הרשיון של העותר להתהלך חפשי לפני שהורשע בעבירה החדשה שבגינה בוטל השחרור. החלטת ועדת השחרורים אושרה ע"י הבג"צ. בפני הועדה היו שתי הודאות של העותר וזה לא אמר דבר בפני הועדה על הודאותיו פרט לכך שבבית המשפט אינו מודה באשמה. עצם הגשת האישום אמנם אינו יסוד לביטול הרשיון, אבל מאידך אין צורך בהרשעה דווקא כדי לשכנע את ועדת השחרורים, כגוף מעין שיפוטי, שבעל הרשיון הפר את החוק באופן שרשיונו ניתן לביטול. היה די בהודאות העותר כדי לשכנע את הועדה שהופר תנאי הרשיון.

(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד בר סלע למשיבה. 30.9.68).

בג"צ 25/68 - סמי קונפורטי נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*מכירת נכס של רשות הפיתוח לדייר הגר בו העותר יחד עם דייר אחר היו שוכרים משותפים של נכס מרשות הפיתוח. השותפות נתפרדה והשנים חילקו בפועל את הנכס וכל אחד החזיק בחלק ממנו. רשות הפיתוח פנתה אליהם בהצעה לרכוש את הנכס והשנים השיבו בחיוב לאחר שהוסבר להם כי המינהל ימכור את הנכס רק בשלמותו לשניהם ביחד.
לאחר מכן כאשר היה צורך להפקיד סכומים על חשבון העיסקה לא הפקיד העותר את הסכומים ולא עשה כן למרות דרישות והתראות ומתן ארכות. לבסוף עמד המינהל ומכר את כל הנכס לדייר השני.

עתירתו של העותר לביטול המכירה לדייר השני נדחתה. העותר אין לו זכות קנויה לרכישת הנכס שהוא מחזיק בו, אלא זכותו היחידה כלפי המינהל היא כי המינהל ינהג לפי הנוהל שקבע לעצמו וכאן נהג המינהל לפי הנוהל ונהג עם העותר כדין ולפנים משורת הדין.
הצטרפותה של אשת הדייר השני לרכישה אינה יוצרת רכישה על ידי מי שאינו דייר. הפרקטיקה במקרים כאלה היא שרואים את זכותה של האשה כנאצלת מזכותו של הבעל ואין לראות את בני משפחת הדייר המעונינים לרכוש את הנכס כזרים לענין.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מויאל לעותר, עוה"ד חשין ופלדמן למשיבים).

מ.ח. 6/68 - טוביה בן אברהם שמשון נגד היועץ המשפטי לממשלה

*מתן עדות שקר במשפט פלילי בענין "חשוב" במובן הסעיף 117 לפח"פ בבית משפט צבאי הועמד לדין אדם בשם נאשף באשמת חברות בארגון אל פתח והתביעה הגישה את הודאתו במשטרה. המערער העיד כי ראה את החוקר המשטרתי מכה את נאשף דבר שעשוי היה לפסול את ההודאה. לבסוף הרשיע ביהמ"ש הצבאי את נאשף על יסוד ההודאה בקבעו כי היא קבילה. המבקש הועמד לדין באשמת עדות שקרונדון לשלוש שנות מאסר. בינתיים ערער נאשף בפני ביה"ד הצבאי לערעורים וזוכה לאחר שנקבע כי לא היה די בהודאתו להרשיעו. עתה טוען המבקש כי מכיון שנאשף זוכה אין עוד להרשעתו בשל עדות שקר על מה שתסמוך. הבקשה למשפט חוזר נדחתה ע"י הנשיא בציינו כי ביה"ד הצבאי לערעורים לא זיכה את נאשף מחמת שההודאה אינה קבילה אלא שלמרות קבילותה לא היה מקום להרשעה. מכיון שתוכן ההודאה של נאשף היה רלבנטי להוכחת העבירה הרי העובדה כי זה לא הספיק לצורך ההרשעה אין בכוחה לשנות את פני המסקנה כי העדות הכוזבת של המבקש היתה "חשובה" במובן הסעיף 117 לפקודת החוק הפלילי.

(בפני: הנשיא אגרנט. 23.10.68).

ב.ש. 135/68 - משה גרוס נגד שרתון וכו' ואח'

*בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בענין זה ביקשה המבקשת הארכת מועד להגשת ערעור. בנימוקים לאי הגשת הערעור במועד היה טעם מיוחד להארכת המועד כנדרש, אולם מכיון שהמבקש איחר ב- 5 שבועות בהגשת הבקשה להארכת המועד נדחתה הבקשה.

(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד מנוסביץ למבקש, עו"ד שמלץ למשיבים. 16.10.68).

ע.א. 244/68 (המ' 579/68) - אחמד מצטאפה מחאמד נגד מדינת ישראל ואח'

*בקשה להשמיע עדים חדשים המבקש שהוא המערער בערעור הנ"ל מבקש בהמרצה כי יאופשר לו להעיד עדים והוא מבקש להגיש תצהיר של בנו כי בישיבת ביהמ"ש דלמטה ביום פלוני ביקש בנו בשמו לדחות את המשך המשפט כדי לאפשר לו להביא את עדיו שלא הובאו על ידו באותה ישיבה. הבקשה אינה רשומה בפרוטקול, אך אפילו היא נכונה לא היה צריך ביהמ"ש להיעתר לבקשה. כאן לא מדובר בבעל דין ששבילי ביהמ"ש לא נהירין לו והוא מבקש שביהמ"ש יסייע בידו. כאן היה למבקש עורך דין אלא שפיטרו בגין חילוקי דעות בדרך ניהול המשפט. המבקש הראה שנהירין לו שבילי בתי המשפט ולא היה צריך ביהמ"ש לחרוג ממסגרת הדיון הנכון ולדחות את הישיבה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מחרז למבקש, עו"ד הרצברג למשיבים. 27.10.68).

בר"ע 105/68 - עו"ד ע. אלישר נגד האפוטרופוס הכללי

*שכר טרחת עורך דין המערער ייצג קטין בתביעת נזיקין והוסכם שיקבל 15 אחוז מסכום הפיצויים כשכר טרחה. הוא הצליח בפשרה להשיג 50 אלף ל"י פיצויים ומשפנה לביהמ"ש לפסוק לו שכ"ט פסק לו ביהמ"ש שכ"ט בשעור של 1500 ל"י בלבד. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בציינו כי המערער ביצע פעולות רבות וענפות והביא לסיום מוצלח של תביעת הקטין. הסכום של 15 אחוז שכ"ט נראה סביר ואין כל סיבה שלא לפסוק למערער סכום זה. העובדה שמדובר בקטין ודאי אינה מחייבת או מצדיקה שלא לשלם לעורך דין את השכר המגיע לו. לא זו בלבד שההורים כאפוטרופסי הקטין עשו הסכם כאמור, אלא עורך דין זכאי לשכר כמו בכל מקרה אחר, שאם לא תאמר כן לא ימצא עורך דין שידאג לענינו של קטין כיאות ולפי מיטב כשרונו המקצועי.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. 11.10.68).

ע.פ. 442/68 - אברהם בן ברוך וזאנה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש - פריצה וגניבה המערער שהוא בן 58 בילה שנים רבות בין כתלי הכלא. הפעם הוא נדון לשנתייםמאסר בשל פריצה וגניבת 4 ל"י מתוך בית דירות. בהתחשב עם הרשימה הארוכה שלעבירותיו הקודמות אין לומר כי העונש שהוטל על המערער חמור מדי. עם זאת ניתן לראות כי המערער אינו מבצע עבירות כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. בהתחשב בכך הועמד המאסר ממש על 18 חדשים ו- 6 חדשים נוספים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. המערער לעצמו, עו"ד וולינסקי למשיבה. 18.9.68).

בר"ע 137/68 - הומס... נגד האפוטרופסים של הקדש...

*מינוי בורר המשיב הוא הקדש המחזיק במוסד לילדים יתומים. בהיות מצב המוסד קשה בא להסכם עם המבקש לפיו הורכבה הנהלה בת 9 חברים שמהם 5 מטעם המשיב ו- 4 מטעם המבקשת. ההסכם כלל סעיף שהזכות בידי כל אחד מהצדדים לבטל את ההסכם בהסכמה הדדית ואם אחד הצדדים לא יסכים יועבר הענין לבוררות. המשיב ביקש לבטל את ההסכם והמבקשת התנגדה. המשיב מינה בורר ומשסרבה המבקשת למנות בורר מטעמה פנה המשיב לביהמ"ש שזה ימנה בורר. הוא נעתר לבקשה והערעור על כך נדחה.
א. השיפוט הייחודי לביה"ד הרבני לנהל הקדש מכוון להנהלת ההקדש גופו אך ההסכם דנא אינו נוגע לניהול ההקדש אלא לניהול של מוסד המוחזק. בידי ההקדש. סכסוך הנובע מחוזה ניהול מוסד המוחזק בידי הקדש אינו בסמכות שיפוט ייחודי של בי"ד רבני.
ב. השאלה שבמחלוקת היא השאלה היחידה שנמסרה במפורש בהסכם להכרעת בוררים, לכן על בעל דין המתנכר לסעיף הבוררות להביא נימוקים כבדי משקל לעמדתו. הטענה שבמקרה של פסילת ההסכם תבוטל ההנהלה הקיימת ויווצר חלל ריק ואיש לא ידאג לחניכים אין בה כדי לשלול את הבוררות. אם יושם קץ להסכם הנ"ל לא יהיו החניכים הפקר ומי שרשאי למנות מנהלי המוסד ימנה הנהלה חדשה במקום זו הקיימת.

(בפני: השופט זוסמן. עו"ד י. נחושתן למבקשת, עו"ד ע. אלישר למשיבה. 28.10.68).

ע.א. 285/68 - פלונים נגד פלוני

*תביעת מזונות של קטין א. תביעת מזונות של קטין באמצעות אפוטרופא אינה נכנסת לגדר סעיף 20(5) לחוק הכשרות המשפטית ואינה טעונה אישור ביהמ"ש.
ב. תביעת מזונות בין ההורים בביה"ד הרבני אינה חוסמת לילד שלא היה בעצמו צד לאותם הליכים, את הדרך לביהמ"ש המחוזי לתביעת מזונות.