תקציר סביר כרך ג' חוברת 7

בג"צ 215+209/68 - יחזקאל שמחי נגד נציב שרות המדינה ואח'

סמכות בג"צ במחלוקת שבין עובד מדינה למדינה בענין מכרז פנימי.
עובד שזכה במכרז פנימי למרות שלא נתקימו בו תנאי המכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי).

העובדות:
במכרז פנימי למשרה מסוימת אצל פקיד השומה הגיש העותר את מועמדותו. התכונות שנדרשו כללו בין היתר ותק של 8 שנים בעבודה. לעותר לא היה ותק זה והוא ציין במפורש בטופס המכרז כי הוא עובד משנת 1964. העותר הוזמן להתיצב בפני הועדה לבחינה ומבין המועמדים נבחר העותרלמשרה ואף קיבל הודעה כי עבר בהצלחה את המכרז וכי עליו להתחיל עבודה לנסיון. התערב ועד העובדים שאיים בנקיטת צעדים בשל קבלת העותר למרות שאינו עונה על דרישות המכרז בענין הותק. הממונה על עניני העובדים בנציבות שרות המדינה השיב לועד העובדים כי החלטת ועדת הבחינה אינה ניתנת לביטול ויש לשמור על תוצאות המכרז. לאחר איום נוסף של ועד העובדים החליטו המשיבים לבטל את תוצאות המכרז ולהכריז על מכרז חדש. על כך העתירה.
החלטה - השופט כהן:
א. לטענה כי סכסוך במכרז פנימי מהוה סכסוך בין המעביד לעובד שיש להביאו לביהמ"ש המחוזי ולא בבג"צ - הלכה פסוקה היא שסכסוכים הנובעים מיחסי עבודה קיימים, בין הרשויות לבין עובדיהם, יכולים לבוא על פתרונם בביהמ"ש המוסמך ואין בג"צ נזקק להם. זה הכלל, אך יש יוצאים מן הכלל. אין לקבוע מסמרות בכגון זה. תביעות עובדי מדינה לתשלום שכרם או להכרה בזכויות סיווגם או דירוגם יופנו אל ביהמ"ש המוסמך, אף על פי כן אין להוציא מכלל אפשרות שבג"צ יתערב גם בענינים כאלה והוא כאשר מתעוררת שאלה שענינה חורג מן האינטרס הכספי או האחר של עובד פלוני אלא הוא נוגע או עשוי לנגוע לכלל ולניהול התקין של עניני המדינה. בג"צ יתערב גם כאשר הענין אינו סובל דיחוי והפניה לבימ"ש אחר עלול לגרור לדחיה בדיון ובודאי לא יפנה בג"צ עותר לבימ"ש אחר כאשר שם לא תבוא עתירתו על תיקונה המלא. על פי הכללים המנחים את ביהמ"ש על בג"צ לדון בקובלנה הקשורה למכרז פנימי על משרה.
ב. לגופו של ענין - משהועבר תיקו של העותר ע"י הנציבות לועדה היתה הועדה מוסמכת לדון בענין והעובדה שהעותר לא היה לו הותק הנדרש במכרז אינה גורעת מסמכותה. מלכתחילה לא יגיש עובד מועמדותו אם לא נתקיימו בו כל תנאי המכרז אבל אם הציע מועמדותו אף על פי שאינה עונה לדרישה והצעתו נתקבלה פשיטא שבדיעבד בא הפגם על ריפויו.
ג. לטענה שבטעות הגיע הענין לועדה ולכן טעות לעולם חוזרת - ראשית: ספק אם ביהמ"ש ישעה לטענה השלטונות כי לא היה ידוע להם דבר הרשום בתיקיהם הרשמיים. טענת לא ידעתי - ריח של לא שמתי לב נודף ממנה, והעוצם את עיניו לא יישמע בטענה שלא ראה.
שנית, אין לך טעות גדולה מזו שכאילו כל טעות לעולם חוזרת. לא מיניה ולא מקצתיה. רבים המקרים שבהם הטעות אינה חוזרת וזאת כאשר נעשו פעולות ונוצרו מצבים חדשים ונרכשו זכויות בתום לב. אפילו נפלה טעות באחד ההליכים המוקדמים אין מחזירים את גלגל המינהל אחורנית.
השופט ויתקון (מסכים ומוסיף):
הפסיקה מבחינה בין סכסוכים בדבר קבלת משרה חדשה ובין סכסוכים על רקע יחסים קיימים בין עובד מדינה ומעבידתו. את המקרה שלפנינו יש לשייך לסוג הראשון של סכסוכים שכן מטרתו היא לזכות במכרז על משרה חדשה.
לגופו של ענין לא היתה כאן טעות בעובדה המזכה את הטועה לחזור בו מהסכמתו, אלא - אם בכלל - טעות משפטית. המשיבים טעו כשהרשו לעותרים להגיש את מועמדותם מבלי ליחס את המשקל הדרוש לשאלת הנסיון.
השופט זוסמן:
מכרז פנימי לא בא זכרו בחוק שרות המדינה מינויים, כמו מכרז חיצוני אלא בפרק בתקשי"ר המהוה הסכם עבודה בין המדינה לעובדים. זכות העותר להתקדם ולעלות בדרגה - וזה העיקר במכרז הפנימי - היא כמו כל זכות אחרת המוקנית בידו עקב יחסי העבודה. לפיכך נראה כי צריך היה להעביר את הענין לדיון בפני בימ"ש המוסמך. אולם מכיון שיש כאן פנים לכאן ולכאן "מוכן אני לבטל דעתי בפני דעת חברי".
לגוף הענין - המדינה כמעבידה כאשר היא מקבלת עובד שלא נתקיימו בו תנאי הכשירות קשרה הוא קשר, ככל קשר חוזי אחר. המשיבים טוענים כי הם טעו אך אין טוען כי המשיבים הוטעו ע"י העותר. אף אם נניח שעל פי העקרונות הכלליים הטעות נותנת בידי המדינה זכות לבטל את העיסקה, הרי המשיבים לא עשו כן וכאשר ועד העובדים פנה למשיבים וטען נגד הבחירה נענה כי יש לבצע את המינוי. זה קרה לאחר שכבר הועמדו המשיבים על טעותם. שום טעות לא השפיעה עוד על המשיבים ומאותו יום ודאי שמעשה המשיבים שריר וקיים.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 29.10.68).

בג"צ 121/68 - אלקטרה (ישראל) בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה ואח'

*חוקיותו של פריט הקלות במכס המפלה לרעה את העותרת.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העובדות:
העותרת עוסקת מזה שנים רבות בייצור ושיווק מכשירי חשמל בישראל. לאחרונה באה לכלל הסכם עם מפעל לייצור טלביזיות מארצות הברית בדבר הרכבת מכשירי טלביזיה בישראל. בשנת 1965 נודע לעותרת כי משרד המסחר והתעשיה עומד לתת זכויות יתר ליצרן אחר ופנתה מיד למשרד המסחר. זה הרגיע את העותרת כי אין לה מה לחשוש. במרץ 1968 התברר כי אכן היה לעותרת מה לחשוש. בתאריך זה פורסם צו מכס ובו פריט הנותן הנחות במסים ליצרני טלביזיה בישראל בעלי הסכמי ידע עם מפעלי חוץ ובלבד שהסכמי ידע אלה אושרו על ידי מנכ"ל משרד המסחר והתעשיה. משביקשה העותרת לאשר לה הסכם ידע שלה עם המפעל בחו"ל השיבו לה במכתב כי אי אפשר לאשר את הסכם הידע שלה באשר הממשלה קשורה בהתחייבות חוזית עם המפעל השני שעל פיה היא מנועה מלאשר הסכמים נוספים. בבג"צ הסכים ב"כ המשיבים כי התחייבות כזו של הממשלה אינה יכולה לכבול את ידי הממשלה, אך לטענתו אין לאשר את הסכם הידע משיקולים של מדיניות כלכלית.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין שחר לטענה כי אי אפשר לאשר את הסכם הידע של העותרת מכיון שלא השיגה אישור המפקח על מטבע חוץ להסכם זה. העותרת לא נטלה על עצמה כל התחייבויות כספיות כלפי החברה האמריקנית לתמורה כל שהיא תמורת הידע שזו תעניק לעותרת ולכן לא היה צורך באישור המפקח על מטבע חוץ. אך אילו היה צורך באישור כזה היה על המשיבים להעיר על כך לעותרת וזו יכלה להשיג את האישור הדרוש.
ב. אולם טענה זו היתה רק אמתלה והמשיבים הודו כי למעשה נדרש בפריט ההנחות הסכם ידע אך כדי לנעול את השער בפני יצרנים שאין המשרד רוצה להעניק להם את
ההנחות ואין המשרד מוכן לאשר הסכמי ידע אחרים זולת אלה שכבר אושרו לפני שפורסם הפריט הנ"ל. כבר בשל כך נראה הפריט פגום על פניו שכן הסלקציה שהוא הפעיל היא שרירותית ביותר.
ג. לטענת המשיבים כי אין על ביהמ"ש להתערב במדיניות הכלכלית ובתכנון המשק - יש סמכויות רחבות בידי השלטונות לווסת, לצמצם או לאסור פעילות כלכלית ע"י צעדים שונים, אך כאן ביקשו המשיבים להשיג את מטרתם הכלכלית של צמצום במספר היצרנים ע"י מיסוי מפלה. יהא בכך חידוש בלתי רצוי ומסוכן ביותר, אם ביהמ"ש יסמוך ידו על נוהל כזה. אפליה בין שוים ללא כל מבחן אוביקטיבי, אין לה אחיזה בחוק והיא נוגדת מושכלות ראשונים בתורת המסים. היא פוגעת בעקרון שבין משלמי מס שווים צריך להיות שוויון.
השופט זוסמן (מסכים ומוסיף):
הקורא את הפריט בצו הנ"ל סבור לתומו כי כל מי שיהיה בעל הסכם ידע יהנה מהנחות הכלולות בו. אך האמת היא שהמשיבים אינם מתכוונים לדברים האמורים באותו פריט. הצו הוצא למראית עין בלבד והכוונה האמתית שלא נגלתה בצו היא שיהא מכשיר בידי המשיבים לסגור את השוק כליל, לא להכנס עוד לבדיקת הסכמי ידע נוספים ולא לאשרם אפילו היו הטובים והמועילים ביותר.
הצו האמור של האוצר הוא תקנה בת פועל תחוקתי המחייבת פרסום ברשומות.
דבר חקיקה הוא מצוות המחוקק המופנית אל הצבור. הפרסום ברשומות דרוש כדי שידע הצבור מה המחוקק הורה לו. אך מה שהועלה על דפי הרשומות, הועלה למראית עין בלבד ולא פורסם על מנת שזה יהא הדין על פיו תנהג הרשות. ואילו הדין על פיו תנהג הרשות נשאר כמוס עמה. כאשר הפרסום ברשומות אינו מהוה מצוות המחוקק לאמיתה, ומה שהיה מצוותו לא פורסם, הרי דבר החקיקה פסול ובטל מעיקרא.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עוה"ד א. גורני וי. אלרואי לעותרת, עו"ד נתן למשיבים. 20.10.68).

ע.א. 58/68 - בנק הפועל המזרחי נגד מרדכי ושושנה זורגר

*חוקיות העמלה שמקבל הבנק בעסקות תווך שטרות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, גרשוני) בע.א. 528/66 - הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט הלוי).

העובדות:
המשיבים השיגו כספים כהלוואה באמצעות המערער בעיסקת תיווך שטרות. מלוה הכסף קיבל 11 אחוז רבית ואילו הבנק קיבל עוד 6 אחוז לשנה דמי תיווך. המשיבים טענו כי 6 האחוז שמקבל הבנק מהוה תוספת לרבית ולמעשה רבית מוסווית. שתי הערכאות דלמטה פסקו כטענת המשיבים ועל כך הערעור ופסה"ד שבו ניתחו שופטי ביהמ"ש העליון בהרחבה את חוקי הרבית, מגמותיו, הבעיותהכלכליות הכריכות בעסקות התווך וכו'.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. אין תשלום נחשב לרבית אלא אם כן הוא מגיע מן הלווה למלווה ולא למישהו אחר. המבחן הוא כמה אחוז מקבל המלוה ולא כמה משלם הלוה. מכיון שכאן קיבל הבנק 6 אחוז וקונה השטרות רק 11 אחוז בהתאם לחוק, ואם נניח כי לא הבנק נחשב כמלוה, אין לראות את עמלת הבנק כריבית שניתנה לידי המלוה.
ב. המלוה הוא קונה השטרות ולא הבנק. עיסקת תיווך שטרות היא עיסקה משפטית, נתונה לנורמות משפטיות, ולפי נורמות אלה תפקידו של כל אחד משלושת השותפים לעיסקה הוא מוגדר בתכלית: האחד, קונה השטר, הוא המלוה; השני, מוכר השטר, הוא הלוה; והשלישי, הבנק, אינו אלא מספק לשניים האחרים את שרותיו הטובים ואינו מעונין אלא בעמלה. לפיכך אין לראות את הבנק כמלוה אלא כמתוך.
השופט זוסמן:
משהוברר שהבנק המערער עשה בפועל ממש מלאכת תיווך ותמורתה גבה תשלום, שוב אין צידוק לקרוא לפעולתו בשם "מילווה" ולעמלתו בשם "ריבית". הבנק נתן למשיבים כסף מטעמו של אחר, והלווה לא קיבל מידו אלא את כספו של שולחו. עיסקת האשראי נעשתה בלא שהבנק יהא בעצמו צד לה.
אכן אין ביהמ"ש נרתע מלפרוץ את המחיצה שבין עיסקה פיקטיבית לבין מהותה הממשית, אך אין הוא מתערב בעיסקה אמיתית, אף אם הושגה דרכה אותה עיסקה כלכלית אשר לא ניתן היה להשיגה במישרין בדרך אחרת.
אין מקום להתעלם מעיסקת התיווך כפי שביהמ"ש היה מתעלם ממנה אילו ראה בה עיסקה בדויה. נכון שהורתה ולידתה של העיסקה ברצון להימלט משני איסורים של שמירה על הוראות הנזילות להגבלת האשראי ושל הגבלת שעור הרבית. אך העובדה שעיסקה מותרת באה במקום עיסקה אסורה אין בה, כשלעצמה, כדי להכתים אף אותה בכתם אסור.
השופט הלוי (דעת מיעוט):
"עמלת" הבנקים, הנגבית מאת הלווים בעסקות "תיווך שטרות" בשעור מסוים של אחוז מסוים מקרן המילווה לשנה, מהוה, לפי משמעותה הכלכלית ממשית, ריבית נוספת המשתלמת על ידי הלווה תמורת המילווה מעל ומעבר לריבית המירבית של 11 אחוז לשנה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, ויתקון, הלוי, קיסטר. עו"ד האזנר למערער, עו"ד בר שלטון למשיבים. 5.11.68).

ע.א. 290/68 - אריאלה אריאלי נגד מרדכי צינק ואח'

*חובת זהירות של הורים למעשי ילדיהם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.א. 1151/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב הראשון, נער בן 16, ירה ברובה אויר שהיה שייך למשיב השני, נער בן 14 ושלושה חדשים, ופגע בעינה של המערערת ילדה בת 14 שעברה לתומה ברחוב. המשיב השני קיבל את הרובה מתנה לרגל יום הולדתו ה- 14 והאב השיג לו רשיון לפי חוק כלי יריה. אחד מתנאי הרשיון הוא כי אין להתאמן בקליעה אלא במטווחים מאושרים שלגביהם ניתן הרשיון ע"י פקיד הרשוי. רשיון לכלי נשק כזה ניתן לנערים מגיל 14 ומעלה שהוא הגיל בו מתקבלים לגדנ"ע שם הם יכולים להצטרף לאחד ממועדוני הקליעה ושם נלמדים כללי הזהירות הנדרשים בשימוש ברובה אויר. ביום התאונה טרם הספיק המשיב השני להירשם למועדון הגדנ"ע. האב הראה לבן כיצד משתמשים ברובה אך לא לימדו שום כללי זהירות. הוא הזהירו רק שלא ישתמש ברובה מחוץ למסגרת הגדנ"ע. מאידך קיבל המשיב השני רשות מאמו להשתמש ברובה במקומות סגורים. ביום המקרה ניסו המשיבים הראשון והשני את ידיהם בקליעה בחצר וכך נגרמה התאונה.
המערערת הגישה תביעתה נגד המשיבים הראשון והשני וכן נגד המשיבים 4,3, שהם הורי המשיב השני. שני הנערים הודו ברשלנותם אולם הורי המשיב השני טענו נגד חיובם וביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתם. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. כידוע אין בחוק שלנו אחריות שילוחית של הורים בתור שכאלה לרשלנות ילדיהם אבל הם חבים חובת זהירות ישירה של השגחה על מעשי ילדיהם שלא יזיקו, לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר. אשר לחפץ מסוכן יכולה מידת הזהירות לחייב את ההורים שלא למסור את החפץ לידי הילד או לקיים פיקוח ראוי על הילד שלא יזיק הכל לפי מידת הסכנה שבחפץ, גיל הילד ותכונותו וכל יתר נסיבות הענין. גם במקרה דנא, כשמדובר בחפץ מסוכן, יש לבדוק את כל נסיבות הענין לקבוע אם היתה רשלנות מצד ההורים.
ב. העובדה שהנער קיבל רשיון בהגיעו לגיל 14 אינה משנה. התנאי ברשיון היה שהשימוש יהיה רק לצורך יריה במטווח. התנאי שברשיון היה צריך להעמיד את האב על המשמר ולהגביר זהירותו. לא זו בלבד שהאב נתן את הרובה בידי הבן אלא אף הראה לו כיצד להשתמש בו ובכך חיזק בו את הרצון להשתמש בו בפועל. האב לא לימדו אמצעי זהירות וכל שעשה היה אזהרה מילולית שלא להשתמש ברובה מחוץ למסגרת הגדנ"ע. באזהרות אלה לא די אפילו לגבי נער ממושמע ונבון לפי גילו של נער זה. על האב היה להביא בחשבון את הפיתוי להשתמש ברובה שהנו חזק לגבי נער נורמלי בגיל זה.
ג. מידת הזהירות הדרושה בנסיבות אלה, כאשר מקום המגורים הוא באיזור מאוכלס חייבה את האב למנוע את הרובה מבנו עד שיתחיל להתאמן במטווח הגדנ"ע. לפחות יכול היה למנוע ממנו את התחמושת, ואין זו טענה שהנער יכול היה לקנות תחמושת בחנות, כי יש הבדל רב בין הפרת המשמעת כשבידי הנער הרובה והכדורים ובין המריית פי האב עד כדי ללכת ולקנות תחמושת.
ד. בכל נסיבות הענין היתה רשלנות בעצם מסירת הרובה לידי הנער וקיים קשר סיבתי מספיק בין רשלנות זו לבין היריה שנורתה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד אמיתי למערערת, עו"ד קרינסקי למשיב 1, עו"ד ערב למשיבים 2-4. 31.10.68).

ע.א. 196/68 - סלמן ארבילי נגד ספן בע"מ

*חובת זהירות שחב מעביד לעובדו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כהן) בת.א. 1399/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבה היא בעלת ביח"ר והמערער הוא אחד מעובדיה. ביום התאונה עבד המערער בנגריה ונשלח ע"י הממונה עליו למחסן הכללי הנמצא בבנין סמוך להביא משם מצרכים שונים. על רצפת המחסן עמדו מנועים שגבהם 40 עד 50 ס"מ שהיו גלויים לעין והם נמצאו במרחק כ- 60 ס"מ מן הדלפק שם עמדו העובדים וקיבלו את מבוקשם. המערער קיבל את הסחורה מהדלפק, שכח על קיום המנועים, צעד אחורנית, נתקל במנוע ונחבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהעמדת המנוע במקום לא היתה רשלנות מצד המעביד שלא צריך היה לצפות שמנועים שעומדים גלויים יגרמו לחבלה לאנשים הבאים למחסן. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. מקום עבודתו של המערער לענין חובת הזהירות שחב לו מעבידו היה שטח ביהח"ר כולו. לא רק המקום המיוחד אשר בו צריך היה לעשות עבודתו המיוחדת והרגילה, אלא גם כל מקום אחר בתוך ביהח"ר אשר אליו נשלח או הלך תוך כדי עבודתו עבור מעבידו.
ב. המחסן הכללי נועד לחלוקת חומרים ומצרכים לעובדי המשיבה לצרכי עבודתם עבורה וחובה פשוטה מוטלת עליה לדאוג לכך שהגישה לדלפק במחסן תהיה חפשית ופנויה ממכשול. בכך בלבד שהמכשול היה גלוי לעין אין כדי לגרוע מן העובדה שבהעמדתו במקום אשר צריך להשאר פנוי וסלול, היה משום הפרת חובה שהיתה מוטלת על המעביד.
ג. מעביד סביר וזהיר צריך היה לצפות מראש שהמנועים שהונחו במקום עשויים להביא נזק ותקלה. העובדים באים למחסן להצטייד בחומרים ומצרכים וכשהם חוזרים ידיהם מלאות משא ואז יש לצפות לתקלה שמא מרוב משא נעלמים המכשולים מעיני הנושאים וכן המשא מקשה עליהם ההליכה.
ד. יחד עם זאת אין ספק כי היתה גם רשלנות חמורה מצד העובד. יש לחלק את מידת הרשלנות בחלקים שוים בין המשיבה והמערער.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. עו"ד ש. ברנר למערער, עו"ד ו. שרויאר למשיבה. 31.10.68).

ע.א. 302/68 - חורי אדם נגד דגניה א' קבוצת פועלים וכו'

*חובת זהירות שחב מעביד לעובדו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1159/65 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער עבד אצל המשיבה בריסוס במטעיה. את עבודתו עשה במכשיר ריסוס שהיה בו צינור גומי אותו צריך היה לחבר אל פי הנחושת של צינור המכשיר. במשך הלילה היה צינור הגומי מתקשה מפאת הקור וכדי לרכבו בבוקר היו העובדים עושים מדורה ומחממים את הצינור. לעובדים ניתנו ע"י המשיבה בגדים שהיו רוויים שמן וניתנים להתלקחות מהירה. בבוקר יום התאונה בא המערער לעבודה. לבש את בגדי העבודה, הבעיר את המדורה וכשהסתובב כדי לחבר את הצינור למרסס עלו מכנסיו באש והוא נכווה קשה. תביעתו לפיצויים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי הכוויות נגרמו למערער לא עקב קביעת שיטת עבודה פגומה ולא עקב הספקת בגדים רוויים שמן כי אם ברשלנות המערער עצמו. כן קבע כי במקרה שביהמ"ש העליון ימצא שהמעבידה בכל זאת אחראית הרי הוא מחלק את אחוז הרשלנות - 20 אחוז למעבידה ו- 80 אחוז למערער. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. המשיבה ידעה על הפגם בשיטת העבודה והקשיים בהרכבת הצינורית על המרסס. על אף הפגם לא עשתה המשיבה דבר כדי להסיר את הפגם על ידי הנהגת שיטת עבודה תקינה או מתוקנת ולא הדריכה את עובדיה כיצד ינהגו. אמנם המשיבה לא ידעה על השימוש במדורה להקלת הרכבת הצינור אך חייבת היתה ליתן דעתה על כך שהפועלים יחפשו דרכים להתגבר על קושי זה, וביניהן גם דרך חימום הגומי באש מדורה. כן ידעה כי בגדי הפועלים רוויים שמן והם עשויים להתלקח בנקל.
ב. שתי הידיעות הנ"ל צריכות היו להוליד בלבו של מעביד סביר וזהיר את הציפיה שתוך כדי חימום הגומי יתלקח בגד מבגדי פועל ויגרום לכוויתו. משלא נקטו פעולה כלשהי למנוע זאת הפרו את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם כלפי עובדיהם. אין גם ספק שהיה קשר ישיר ומידי בין הפרת חובת הזהירות ובין קרות התאונה.
ג. באשר לקביעתו החילופית של ביהמ"ש דלמטה בדבר חלוקת האחריות - אמנם בדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בקביעת ביהמ"ש בערכאה קודמת בדבר חלוקת האחריות אך ענין זה שונה מענינים אחרים. כאן פסק ביהמ"ש פסיקה אופרטיבית להסרת כל אחריות משכמה של המשיבה, וחלוקתו החילופית של האחריות אינה אלא אמרת אגב. אין זאת אומדנא דדיינא שהיה בה לחתוך את הדין, אלא הצעה לביהמ"ש לערעורים למקרה שפסיקתו לא תתקבל. לפיכך ניתן לשנות גם את מידת האחריות כך שהעובד ישא ב- 60 אחוז והמשיבה ב- 40 אחוז.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן ,כהן. 6.11.68).

ע.א. 268/68 - מכמורת ... בע"מ נגד יהודה שורץ

*תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה בענין שעות נוספות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, גרשוני) בע.א. 665/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב עבד כטבח אצל המערערת והערכאות דלמטה קבעו כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על המשיב, וכי הוא זכאי לתבוע מאת המערערת דמי שעות נוספות. נדחתה טענת המערערת שהמשיב היה מסוג העובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי או מסוג העובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם, סוג שאין החוק האמור חל עליו. על כך נסב הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. המערער מבקש להכניס את המשיב למסגרת סעיף 30 (א) לחוק שעות עבודה ומנוחה שלא יהיה זכאי לתבוע שעות נוספות. חובת הראיה להוכיח שחל כאן אחד החריגים שבסעיף 30 (א) הנ"ל מוטלת היתה על שכם המערערת אשר היא שטענה להגנתה תחולתם של החריגים דווקא.
ב. תיאור תפקידי המשיב אצל המערערת מביא למסקנה בלתי נמנעת שכל התפקידים שהיו בידי המשיב בעבודתו אצל המערערת, לא היה בהם לא תפקיד הנהלה, לא תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי וכן נעלה מכל ספק שהיה בידי המעביד לפקח על שעות העבודה והמנוחה של המשיב.
ג. העובדה שהמשיב קיבל משכורת גבוהה אין בה כדי להעיד על תפקידי המשיב שהיו תפקידי הנהלה. אין למצוא דופי במסקנת ביהמ"ש דלמטה כי המשכורת. הגבוהה נבעה ממצב ההיצע והביקוש של טבחים בתקופה הנדונה. נכון שיש ומשכורת גבוהה במיוחד יכולה להצביע - בין יתר נסיבות הענין - על תפקידי הנהלה מיוחדים, אך יהא גובה המשכורת אשר יהא אין בו בלבד כדי לחתוך לכאן או לכאן את טיב התפקידים המוטלים על העובד או את מידת האמון שרכשו לו.
ד. המבחן למידת האמון הנדרש לתפקיד שממלא העובד הוא אוביקטיבי ולא סוביקטיבי. אילו יכול היה מעביד להוציא את החוק מכלל תחולה על עובד פלוני ע"י הענקת מידה מירבית של אמון, אף בלא שתפקידי העובד מצריכים אמון כזה היה יכול לסכל את פעולת החוק כולו.

(בפני השופטים:זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד י. זיסמן למערערת, עו"ד צ. יעקבי למשיב. 31.10.68).

ע.א. 502/67 - אדיב נמר כאזן נגד נעים כליל תומא כורי

*ויתור על זכות קדימה ברכישת מקרקעין המערער תבע זכות קדימה במכירת נכס בו היה שותף ותביעתו נדחתה מן הטעם שויתר על זכותו. אכן חובת ההוכחה שהמערער ויתר היתה על המשיב אך זה הצליח להוכיח זאת. הוכח שבטרם נמכר החלק נשוא הערעור הגיש אחד השותפים בקשה לחלוקת המקרקעין והמערער הסכים לכך בכתב. בין אם הסכמה זו מהוה ויתור על זכות הקדימה ובין אם לאו, מכל מקום יש בה חיזוק וסיוע לטענת המשיב בדבר הויתור של המערער בשיחתו עם המשיב.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, הלוי. עו"ד נקארה למערער, עו"ד ברק למשיב. 13.10.68).

ע.א. 158/68 - כונס הנכסים נגד ויוה אינטרנשיונל בע"מ ואח'

*דין קדימה לשכר עובדים בפרוק חברות שתי המשיבות הן חברות בפירוק. שתיהן הפעילו מפעל לייצור משקאות כשהאחת עוסקת בייצור והשניה בשיווק. אותם אנשים כיהנו כמנהלי שתי החברות והעובדים עבדו בשתי החברות והמשכורת שולמה ע"י המערערת הראשונה ולאחר מכן התחלקו שתי החברות בהוצאות. עתה עם הפירוק קבע ביהמ"ש דין קדימה לשכר העובדים כאילו עבדו בשתי חברות נפרדות ובכל אחת מהן זכות קדימה עד למכסימום של 3,150 ל"י לפי סעיף 220א' לפקודת החברות וסעיף 27 לחוק פיצויי פיטורין. טענת כונס הנכסים כי מכיון ששתי החברות היו למעשה יחידה כלכלית אחת והעובד קיבל משכורת אחת יש לראות את מכלול העבודה כעבודה אחת ולהכיר בדין קדימה עד למכסימום הנ"ל רק בחברה אחת נדחתה. גם הערעור על כך נדחה.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. החלטה - השופט ברנזון. 28.10.68).

ע.א. 294/68 - רגיה מחמוד שוואנה ואח' נגד מדינת ישראל

*בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הליכי הסדר מקרקעין בשנת 1962 נסתיימו הליכי ההסדר בכפר סכנין ופורסם לוח הזכויות. בהתאם לפקודת הקרקעות יכלו המערערים לבקש תיקון הלוח תוך 3 חדשים מתאריך הפרסום אך לא עשו כן ורק בשנת 1967 פנו לביהמ"ש וביקשו להאריך להם את המועד להגשת הבקשה לתיקון הלוח. בקשתם נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. פרסום לוח הזכויות מיועד לסיים את הליכי ההסדר ולקבוע אחת ולתמיד מהן הזכויות במקרקעין. קשה להלום שאי ידיעת בעל דין על פרסום לוח הזכויות, כשהיא לעצמה, תוכל לשמש צידוק להארכת המועד. שאם לא תאמר כן לא יהיה לעולם סוף לסידור זכות הקנין. מה גם שבענין שלפנינו קשה להאמין כי המערערים אמנם לא ידעו על הליכי ההסדר בהתחשב שהמדובר בכפר קטן שבו נמשכו הליכי ההסדר משך שנים ובודאי הגיע הדבר לידיעת כל התושבים שמעונינים בהליכי ההסדר.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד הווארי למערערים, עו"ד גב' אלבק למשיבה. 21.10.68).

ע.א. 166/68 - יצחק צויק נגד יצחק לוי ואח'

*סמכות המזכיר הראשי של ביהמ"ש העליון לקבוע ערבון שיש להפקיד והמועד לכך המזכיר הראשי של ביהמ"ש העליון מוסמך לעשות את הפעולות לפי תקנות 395 ו- 396 לתקנות סדר הדין האזרחי. משקבע המזכיר הראשי את הערבון שיש להפקיד והמועד לכך והדבר לא בוצע, נרשם כדין שמיעת הערעור לדחייה. האיחור של חודש ימים בהפקדת הערעור מצדיק דחית הערעור.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ג. ולצר למערער, עו"ד מ. פסי למשיבים. 28.10.68).

ע.א. 168/68 - רפאל תושיה ואח' נגד מיכה פריהר ואח'

*טענת רשלנות תורמת והוכחתה המשיב הראשון נפגע בנסעו בעגלה נהוגה בידי המערער הראשון. המשיב העיד כי נסע כשרגליו לא בולטות החוצה ואילו בהודעת המערער בכתב שהובאה כראיה לביהמ"ש נאמר כי נסע כשרגליו בולטות החוצה. המערער לא העיד והשופטת החליטה
להעדיף עדות המשיב שנמסרה בבית המשפט על פני הודעת המערער שבחר שלא להעיד ושלא להיחקר על הודעתו. הערעור על כך נדחה. אמנם התובעים הם שהגישו את הודעת המערער אך העובדה שנתקבלה כראיה אינה מונעת מתן משקל יותר גדול לעדות המשיב ופסיקה לפיה שהמשיב לא גרם ברשלנותו התורמת לתאונה. זה ענין של מהימנות הראיות ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ע. ברנבלום למערערים, עו"ד ד. גרובר למשיבים. 24.10.68).

ע.א. 172/68 - גינתון וכו' נגד אברהם בן יוסף ואח'

*הארכת מועד להגשת בקשה לבטול פסק דין שנתן בהעדר הגנה על פי התקנה 488 לתקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, אם הראה המבקש טעמים מיוחדים לכך. "טעמים מיוחדים" פירושו טעמים מיוחדים לצידוק האיחור. אם קיימים טעמים כאלה רשאי ביהמ"ש, אך אינו חייב, להעתר לבקשת ארכה, ובדונו בבקשה מותר לו לשקול גם את גוף הענין. אם אין טעמים מיוחדים אין הוא רשאי להאריך את המועד, יהיו אשר יהיו העובדות לגוף הענין. מכיון שכך נדחה הערעור.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ש. חייט למערערת, עו"ד פ. אמיר למשיב. 31.10.68).

ע.א. 521/68 - יצחק רוזנטל נגד קצין התגמולים

*הוכחת קשר סיבתי בין מחלה של פלוני לבין שרותו הצבאי המערער נתקבל לשרות צבאי כשהוא בריא ולאחר כשנתיים אובחנה בו מחלת הסכרת. אין חולקים שהסכרת החלה אצל המערער בהיותו בצבא אך קצין התגמולים וכן הועדה הרפואית קבעו כי המערער לא הוכיח קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי. ערעורו של המערער על ההחלטות הנ"ל נדחה שכן על פי חומר הראיות שבא בפניה רשאית היתה הועדה הרפואית להגיע למסקנתה הנ"ל. השופט כהן העיר כי אין דעתו נוחה מן התוצאה הנובעת מכך שעל החייל להוכיח את הקשר הסיבתי דבר שברוב המקרים הוא קשה מנשוא.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד י. שפיגל למערער, עו"ד ג. חסיד למשיב. 6.11.68).

בג"צ 267/68 - יוסף בראשי ושות' נגד מועצת עירית ירושלים ואח'

*סרובה של עיריה למסור עבודה באמצעות מכרז לקבלן שלא עמד בלוח זמנים של בצוע עבודה קודמת העותר קבל נגד העיריה שנמנעה מלמסור לו עבודות נשוא מכרז שהתקיים. עתירתו נדחתה מן הטעם שעבודות שנמסרו לו בעבר לא נגמרו על ידו בזמן ועובדה זו היה בה כדי להטיל דופי בכושרו של העותר לבצע את העבודות נשוא המכרז בזמן הקבוע. העובדה שהעיריה שלחה לקבלן את הטופס השגרתי שהיא שולחת לקבלנים לצורך כל מכרז חדש אין בה כדי למנוע ממנה טענה נגד כושרו של העותר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד בן מלך לעותר, עו"ד גב' נחמד למשיבים. 4.11.68).

ע.פ. 432/68 - מדינת ישראל נגד עלי חוסין נסרה

*הוכחת הכוונה בגרימת חבלה חמורה המערער הועמד לדין באשמת גרימת חבלה חמורה אך ביהמ"ש החליף את סעיף האישום מן הטעם שלא הוכחה כוונה לגרום חבלה חמורה ובהתחלף סעיף האישום חל על העבירה חוק החנינה. הערעור על כך נתקבל. המערער דקר את המתלונן בסכין שתי דקירות, אחת באזור החזה ואחת בירך. מי שדוקר את חברו בסכין גדולה, בין בחזהו ובין בירכו, בין מלפניו ובין מאחוריו וגורם לו חבלות חמורות מתכוון לחבלות חמורות, ואין בנסיבות המקרה כדי לגרוע במאומה מן ההנחה שאדם מתכוון לתוצאות הצפויות של מעשיו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. החלטה - השופט הלוי. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד חאג' מחמד למשיב. 20.10.68).

ע.פ. 314/68 - משה בן אלברט גרון נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הרשעה בפריצה על יסוד החזקת הנכסים הגנובים משבאה עדות לפני ביהמ"ש כי המערער מכר סודר מסוים סמוך לפריצה שבוצעה לבית דירה שבה נגנב הסודר ובנוסף לכך מצטרף הכזב שבגירסת האליבי של המערער המראה כיצד ביקש להרחיק עצמו מן הפשע רשאי היה השופט למצוא את המערער אשם בעבירה המיוחסת לו של התפרצות.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 20.10.68).

ע.פ. 406/68 - מרדכי בן יחיא עמרם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה על סעיף 1 (א)(2) לחוק לתקון דיני עונשין (עבירות זנות) אתנן שקיבלה פרוצה בוזבז יחדיו ע"י המערער והאשה ורובו הוצא על קניות בשביל האשה. די בכך שהמערער שלט בכסף שנמסר לרשותו ומכיסו הוצא, ולפחות בחלק ממנו היתה לו גם טובת הנאה כשאכל במסעדה יחד עם האשה על חשבון אותו כסף כדי להרשיעו בעבירה על סעיף 1(א)(2) לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות). העונש של שנתיים וחצי מאסר שהוטל על המערער אינו חמור מדי אף כי מדובר במעשה אחד בלבד.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. עו"ד קורינלדי למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 3.11.68).

ע.פ. 416/68 - אלברט גליק נגד מדינת ישראל

*חיוב עובד בפצויים למעביד לאחר שהורשע בגניבה מהמעביד המערער גנב ממעבידו סחורות ונדון לשמונה חדשי מאסר ולתשלום אלף ל"י פיצויים למעביד. הערעור על המאסר נדחה אולם החיוב בפיצויים בוטל לאחר שסחורות בסכום העולה על הפיצוי החלקי הנ"ל נמצאו בידי המערער והוחזרו למעביד. מסתבר כי תביעת המעביד עולה בהרבה על הסכום הנ"ל והוגשה בגין כך תביעה אזרחית. בנסיבות אלה אין יסוד לחיוב בפיצויים.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. עו"ד שטיינהרץ למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 3.11.68).

ע.פ. 170/68 - אברהם בוהדנה נגד מדינת ישראל

*גרימת חבלה חמורה - חומרת העונש המערער גרם חבלה חמורה לאשתו ע"י בעיטות בבטנה ונדון לשנתיים מאסר בשל כך. ערעורו נדחה. אין ספק כי הבעיטות בבטן שגרמו לצורך לנתח את האשה ולהוציא לה את הטחול היה בהן כדי לגרום חבלה חמורה. נוכח נסיבות הענין והרשעותיו הקודמות של המערער אין להקל בענשו.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד צ. שפירא למערער, עו"ד ג. חסיד למשיבה. 18.10.68).

ע.פ. 420/68 - יצחק בן חיים לוי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה על יסוד החזקת הנכסים הגנובים

המערער הורשע בפריצה לביתו של המתלונן וגניבה. סמוך למעשה הגניבה נמצאו בידי המערער הטובין הגנובים אלא שלטענתו לא הוא גנב אותם אלא קיבל אותם מידי אחר שגנבם. אם אמנם כטענתו כך היו פני הדברים כי אז יהנה מחוק החנינה.
ביהמ"ש דחה את גירסתו וערעורו על כך נדחה. טענת המערער היא כי אם אדם מחזיק בחזקה טריה נכסים גנובים והוא טוען כי קבלם מאחר על ביהמ"ש לברר אמיתות הטענה הזאת, ולא לסמוך סתם על המסקנה הנובעת לכאורה מתוך החזקה הטריה. אולם כאן הובא לעדות האיש שלטענת המערער קיבל ממנו את הטובין וזה הכחיש את טענת המערער. אמנם עדותו של זה היו בה דברי שקר אך ביהמ"ש היה רשאי להאמין לדברי העד בנקודה זו אף ששיקר בעובדות אחרות. יש עוד לציין כי המערער לא העיד בביהמ"ש והסיפור שהשמיע הוא סיפור דמיוני שנראה כסיפור בדים בעיני בית המשפט.