תקציר סביר כרך ג' חוברת 9

בג"צ 181/68 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ופלוני

*עניני סמכות ביה"ד הרבני לדון בחינוך ילדים לאחר גירושי בני הזוג, וההבחנה בין החזקת הילד לבין אפוטרופסות עליו.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי).

העובדות:
לעותרת ולמשיב השני (להלן המשיב) שני בנים תאומים מנישואיהם. בשנת 1967 נתגרשו בני הזוג ובהסכם הגירושין שאושר ע"י ביה"ד הרבני נקבע כי הילדים (שהיו אז בני 3) הם בחזקת האם ונשאריםבחזקתה". כן נקבע כי למשיב תהיה זכות פגישה עם הילדים. המשיב הגיש עתה תביעה לביה"ד הרבני שכותרתה "בקשה להסדר פגישות בין האב וילדיו". בסעיף 7 של בקשת האב נתבקש ביה"ד לקבוע כי הילדים יתחנכו בגן ילדים דתי וכן כי בעניני חינוך על האם לפעול בהסכמת האב. העותרת כפרה בסמכות ביה"ד הרבני לדון בענין הילדים. ביה"ד הרבני דחה את טענת האם ועל כך העתירה לבג"צ.

החלטה השופט זוסמן:
א. ענין החזקת הילד נכרך בתביעת הגרושין וביה"ד הרבני היה מוסמך לפסוק בו כאשר סודרו הגירושין, כמו כן על פי כלל ההמשכיות הידוע, ביהמ"ש או ביה"ד שדן בענין בתוקף סמכותו, מוסמך לשוב ולדון בו ולשנות פסקו הקודם. אך צודקת העותרת כי ענין חינוך הילדים הנדרש עתה ע"י הבעל אינו ענין של חזקה אלא ענין אחר, של אפוטרופסות, וההכרעה בו לא נמסרה לביה"ד הרבני.
ב. על פי סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. משמע לכל אחד מהם יש דעה בענינו של הילד. הרשות בידי ההורים לקבוע בהסכם על מי מהם תהא האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, ומי מהם יחזיק בילד. ההסכם טעון אישור ביהמ"ש, בהיעדר הסכם, מוסמך ביהמ"ש, בהתאם לחוק האפוטרופסות, לקבוע ענינים אלה, החוק גם קובע כי כאשר ביה"ד הדתי הוסמך על פי דין לשפוט בענין, בידו כח השיפוט האמור.
ג. הזכות להחזיק בקטין היא אחת מזכויות האפוטרופסות. תתכן התפצלות של זכות החזקה וזכות האפוטרופסות, כאשר זכות החזקה בילד נמסרה להורה אחד בעוד האפוטרופסות נשארה גם בידי ההורה השני וגם בידו הזכויות העודפות על זכות החזקה שנמסרה להורה האחר.
ד. ענין חינוך הילדים היא זכות שנשארה בידי שני ההורים ולא בידי ההורה שנמסרה לו זכות החזקה בקטין. מקום ששני האפוטרופסים חלוקים בדעותיהם בדבר החינוך הסמכות היא, כאמור, בידי ביהמ"ש לקבוע מה חינוך ינתן לקטין.

מה שנמסר לפסיקת ביה"ד הרבני הוא ענין החזקה ולא ענין האפוטרופסות שהוא כאמור נבדל מזכות החזקה, כיון שכך צדקה העותרת שאין סמכות לביה"ד הרבני לקבוע ענין חינוך הילדים.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, מני. עו"ד קנת לעותרת, עו"ד ארידור למשיבים. 18.11.68).

בג"צ 242/68 - ד"ר ישראל ארצי נגד מועצת רואי חשבון

*פסילת העותר מקבלת תואר רואה חשבון מחמת הרשעה פלילית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העובדות:
העותר שהוא היום בן 62 עסק עוד בהיותו בחו"ל בראיית חשבון. לאחר עלותו לישראל נתמנה לפקיד בכיר במשרד מס הכנסה ובשנת 1961 הגיש בקשה להעניק לו רשיון רואה חשבון לאחר שעמד בבחינות. הדיון בבקשתו נדחה לאחר שנפתחה נגדו חקירה באשמת קבלת שוחד, בעקבות החקירה הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע בפלילים על יסוד הודאתו במשטרה, כי קיבל תשלום מאחד ישראל ארנון בקשר לטיפול בשני תיקים של נישומים, הגם שלא הוכח שהיה בכך משום סטיה מן השורה. התיק הפלילי נסתיים בינואר 1966 בביהמ"ש העליון (ע"פ 264/65 (פד"י כ' (1) 225) כאשר הערעור על ההרשעה נדחה ואילו ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל והעותר נדון לשנה אחת מאסר וקנס של 3000 ל"י. בהחמירו בענשו ציין ביהמ"ש העליון את חומרת המעשה של העותר כפקיד אחראי ואת העובדה כי שחיתות כגון זו מערערת את יסודות היושר ואמון הציבור. לאחר שריצה מקצת מעונש המאסר שוחרר העותר ממאסר בגין מצבו הבריאותי וחידש בקשתו לקבל רשיון של רואה חשבון. מועצת רואי החשבון דחתה את בקשתו מהטעם שאינו ראוי מבחינת אופיו לשמש במקצוע האמור. בבואה למסקנה זו שיוותה המשיבה לנגד עיניה את הדברים שאמר ביהמ"ש העליון לענין הגדלת העונש וקבעה כי ענינים של יושר ואמון הצבור הם יסודות עיקריים מיסודות מקצוע ראיית החשבון. על כך העתירה.

החלטה - הנשיא אגרנט:
א. חוק רואי חשבון מסמיך את מועצת רואי חשבון, על פי שיקול דעתה להחליט בשאלה אם מבקש רשיון "ראוי מבחינת אפיו לשמש רואה חשבון", ובג"צ לא יתערב בשימוש בשיקול דעתה אלא אם הוא נעשה בחוסר תום לב, בשרירות או בשל התחשבות בדברים זרים לענין או תוך התעלמות מאלה השייכים לו. העקרון המנחה הוא שהמחוקק הטיל על גוף סטטוטרי, היא מועצת רואי חשבון, את התפקיד לשמור על רמת המקצוע הן מבחינת ההכשרה האישית והן מבחינה ההתנהגות המוסרית. כל עוד השתמשה המשיבה בסמכותה באורח משפטי, בתבונה ובסבירות וללא שרירות לב לא יתערב בג"צ בהחלטותיה.
ב. בענין דנא, במקצוע הדורש יושר ואמון רשאית ואף חייבת היתה המשיבה להסיק כי אדם אשר רק בשנת 1966 נידון ע"י ביהמ"ש העליון למאסר וקנס מתוך השיקול כי העבירה מהוה שחיתות המערערת את יסודות היושר ואמון הצבור - אין לראותו היום כראוי מבחינת אפיו לשמש כרואה חשבון.
ג. השיקולים של גיל המערער, מצב בריאותו והעובדה שלא יוכל עוד בעתיד להיות רואה חשבון אם לא יקבל כיום את רשיונו, אינם יכולים, על אף משקלם המצטבר, לעמוד כנגד השיקול היסודי הפועל לרעת המערער כאמור לעיל.
ד. העובדה שאותו ישראל ארנון קיבל רשיון כרואה חשבון אין בה הפלייה לרעה של העותר, אותו אדם לא הורשע על מתן שוחד כי לא היו הוכחות נגדו באין הודאתו של העותר קבילה כראייה נגד נותן השוחד. כך שאין כאן יסוד של אפלייה וגם אם טעתה המשיבה במתן רשיון לאותו אדם אין בכך להצדיק מתן רשיון לעותר.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון , כהן. עו"ד צ. גינצבורג לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבה. 18.11.66).

ע.א. 461/68 - מדינת ישראל נגד אליעזר בן יקיר

*חוסר עילת תביעה כאשר על פני התביעה לתשלום נזק מתגלה שלא היה נזק.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוזנפלד) בת.א. 3731/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
למשרד הרישוי הוגש מסמך שהתיימר להיות שטר מכר של מכונית חתום ע"י המשיב הראשון (להלן המשיב). משרד הרישוי רשם שינוי בעלות על המכונית בהתאם לשטר המכר. המשיב תבע את משרד הרישוי לתשלום מלוא מחיר המכונית בטענה כי הרישום נעשה ברשלנות וכי על ידי רישום זה נגרם למשיב נזק ממון רב המסתכם בסכום התביעה. המערערת ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת שאין היא מגלה כל עילת תביעה נגדה. הבקשה נדחתה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. הנזק הוא תנאי בלעדיו אין להיווצר עילת רשלנות ועילת הפרת חובה חקוקה על פי פקודת הנזיקין. אם על פני כתב התביעה מתגלה שלא היה נזק ולא יכול היה להיות נזק כתוצאה מרשלנות הנתבע פשיטא שפרשת התביעה אינה מגלה עילה. בענין דנא אין פעולת הרישום במשרד הרישוי מעבירה בעלות, והמשיב יכול להשיג החזרת הרישום על שמו אם יביא פס"ד ששטר המכר זויף. נמצא שהרישום אינו גורע במאומה מזכויות המשיב כך שלא נגרם לו כל נזק ואין פרשת התביעה מגלה עילת תביעה.
ב. הלכה פסוקה היא כי לא תידחה תביעה מחמת חוסר עילה אם ניתן להצילה בדרך של תיקון. אולם כאן לא תינצל התביעה שכן כל נזק אחר שהתובע טוען לו כיום, אינו נזק ואינו יוצר עילת תביעה. הטענה כי הוצאות ההתדיינות שהוציא המשיב בהתדיינותו עם המדינה ושיצטרך להתדיין עד לקבלת הרישום על שמו מהוה נזק - אינה טענה. הוצאות כאלה אינן בגדר נזק כמשמעותו בסעיפים 35 ו- 63 (א) לפקודת הנזיקין. שאם תאמר כן, לא תהא לך עוולה שאין נזק בצידה, וכל מאמצי המחוקק להבחין בין עוולות המשמשות עילת תביעה גם ללא הוכחת נזק, לבין עוולות שאינן משמשות עילה אלא אם גרמו נזק, היו עולים בתוהו.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד גב' אלבק למערערת, עו"ד שנידר למשיב. 11.11.68).

ע.א. 267/68 - יחיאל עוזרי נגד עירית ראשון לציון

*העלאת טענות הגנה נגד תביעה אזרחית למס עסקים כאשר הנתבע לא הגיש ערר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בע.א. 66/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער נתבע בתביעה אזרחית בסדר דין מקוצר לתשלום מס עסקים. הוא לא ערר לפני כן על חיובו לפני ביה"ד למס עסקים. המערער ביקש רשות להתגונן בשל שתי טענות: אחת נגד גובה המס וטענה אחת שלא קיבל חשבון מס לגבי כל שנה אלא הודעה אחת לגבי 4 שנים. הרשם נתן למערער רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי התיר למערער להוסיף טענה שבכלל לא עסק בעסקו בתחומי העיר ראשון ציון, אך אף על פי כן ביטל את הרשות להתגונן. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי כולל לא רק החלטה בדבר הערעור על החלטת הרשם, אלא גם פס"ד נגד נתבע, ששוב אין לו רשות להתגונן. פס"ד זה ניתן לערעור בזכות, ובו
ניתן לכרוך את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בשבתו בערעור על החלטת הרשם: לפיכך יש לדחות את הטענה המיקדמית של המשיבה שאין לערער על ההחלטה לבטל את הרשות להתגונן ללא נטילת רשות.
ב. ההשגות נגד גובה מס העסקים והתחשיב של המס שהעלה המערער בבקשה לרשות להתגונן, הן מן הטענות שניתן היה להעלות בפני ביה"ד למס עסקים ואם לא עשה כן הרי הוא מן הצועקין ואינם נענין, ואין הוא יכול להעלות השגות אלה בתביעה שמגישה העיריה נגדו גם אם העיריה מגישה את התביעה בדרך של תביעה אזרחית. ג. אשר לטענות בענין משלוח הודעת חיוב של המס - אם המדובר בהודעה הניתנת לפי סעיף 306 לפקודת העיריות הרי אין ספק שהיא נשלחה ואף נתקבלה. פגם בהודעה זו בודאי הוא מן הענינים שאפשר להעלות בהגנה לתביעה אזרחית, אך אין פגם בכך שההודעה נשלחה לכל שנות המס ביחד ולא הודעה נפרדת לגבי כל שנה. אשר למשלוחהודעה מן הסוג הנשלח כל שנה לחייבי מס עסקים, אין שום אחיזה בחוק לכך שהחבות במס תלויה במשלוח הודעה מעין זו.
ד. אשר לטענה שהוסיף המערער בפני ביהמ"ש המחוזי בה הוא כופר בחוב מכל וכל - מבלי לחוות דעה אם בענין מס עסקים שבו אפשר להעלות בפני ביה"ד למס עסקים טענה נגד החבות בכלל, ניתן לטעון טענה של חוסר חבות בהגנה נגד תביעה אזרחית - הרי לגופו של דבר עומדת טענה זו בסתירה לדברים שנאמרו בתצהיר המקורי ויש לדחותה.

השופט זוסמן: מסכים.

השופט כהן:
המחוקק קבע מועדים להגשת ערר על חיוב במס עסקים ומגמתו היתה לחתוך את הענין ולא לאפשר סחבת בקביעה הסופית של החיוב. כאשר ההודעה נמסרה לנישום כחוק והיה זכאי לערור עליה, וכאשר ההחלטה להטיל את המס נתקבלה ע"י מי שהיה מוסמך לכך ואינה בעיני החוק בבחינת אפס גמור והנישום לא ערער בפני הועדה ובפני ביה"ד למס עסקים, הרי מצבו כמי שהגיש עררו והערר נדחה. כשם שמי שנדחה עררו אינו יכול להתגונן בתביעה אזרחית המוגשת ע"י העיריה נגד חיובו, כן אי הגשת הערר משמשת מניעות לטענה נגד החבות. מי שעבר המועד לערר ולא הגיש את עררו כאילו הודה בחבותו לשלם את המס שנדרש לשלם, ועובדה זו משמשת מניעות שיש בה לסתום טענות הנתבע.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד מ. טורבוביץ למערער, עו"ד א. בר למשיבה. 5.11.68).

ע.פ. 471/68 - נסאן בן טופיק יוסף נגד מדינת ישראל

*קולת העונש - עבירת "פגע וברח".
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט קסאן) בת.פ. 423/67 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

העובדות:
העותר הורשע בארבע עבירות על פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו על פיה ונדון לקנס של 1100 ל"י, מאסר על תנאי ופסילת רשיון נהיגה למשך שנה. בין העבירות שהורשע בהן נמנות נהיגה רשלנית ופגיעה שתוצאתה גרימת חבלה של ממש וכן בריחה ממקום התאונה ללא הגשת עזרה לנפגעת.
המערער טוען נגד הרשעתו בהפקרת הפצועה וטענתו היא כי לא הרגיש כלל בתאונה. מאידך מערערת המשיבה על קולת העונש.

החלטה - השופט כהן:
א. באו ראיות לפני ביהמ"ש דלמטה שמהן יכול היה להגיע למסקנתו כי המערער הרגיש בפציעת אדם ואף על פי כן ברח מהמקום ללא הגשת עזרה לנפגעת. לפיכך בדין היתה הרשעתו גם בעבירה זו.
ב. המחוקק החמיר בדינו של נהג הגורם תאונה ואינו מגיש עזרה לנפגע, וקובע מאסר עד תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל על עבריין כזה מאסר על תנאי כעונש יחיד ולא ינתן עליו צו מבחן. רצונו של המחוקק הוא כי בתי המשפט יחמירו החמרה יתירה עם עבריינים כאלה שאין להם רגש אחריות אזרחי מינימלי ומוכנים הםלהפקיר חיי אדם ובלבד שאת נפשם יצילו.
ג. כאשר ביהמ"ש דלמטה הטיל על המערער מאסר על תנאי וקנס יצא את ידי חובת החוק שאין להטיל מאסר על תנאי כעונש יחיד, אך לא כיון לכוונת המחוקק באשר לא מאסר על תנאי ולא קנס מגיעים מבחינת חומרתם לכדי אותה ענישה שבתי המשפט מצווים להטילה.
ביהמ"ש דלמטה סבור היה כי איש כמו המערער דנא שנוהג זה תשע שנים משאית בלא שאירעה לו תקלה בנהיגתו וחי חיי אזרח תקינים עשוי המאסר להטות אותו מדרך הישר ולא להועיל לו. אכן זה שיקול שיש לאמצו אך מאידך חייב ביהמ"ש לעשות מעשה לא רק כדי להחזיר את העבריין למוטב ולהגן על הצבור מפניו אלא גם כדי להרתיע אחרים, בפרט במצב השורר בכבישי הארץ,
נהג המפקיר את קרבנו הוכיח בכך שאינו ראוי לנהוג בכבישים, יש לשמור על הצבור מפניו ויתירה מזו יש להוקיע התנהגותו ולהביא לתודעת הנוהגים בדרכים כי התנהגות אנוכית כזו וחוסר התחשבות בזולת אינה משתלמת.
בכל נסיבות הענין החליט ביהמ"ש העליון להחמיר בענשו של הנאשם ולהעמיד את תקופת הפסילה מנהיגה על עשר שנים.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. עוה"ד שמאי וסולימן למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 14.11.68).

ע.פ. 419/68 - מדינת ישראל נגד זאב בן מאיר רפאל

*ההבחנה בין גרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ לבין הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטים: אלקיים, אשכנזי, גלסנר) בת.פ. 183/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב נהג אגד הסיע אוטובוס מבאר שבע לכיוון תל אביב. הוא נסע מהר מדי, עקף טנדר במקום שהיה מקוטע פס לבן ועקב גבעה לא אפשר לו טווח הראות לראות מכונית שבאה מולו. הוא התנגש בה וגרם את מותם של שני נוסעים שהיו במכונית. המשיב הועמד לדין באשמת הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ כשבכתב האישום מצויינים הפרטים הנ"ל. המשיב הודה בפרטים אלה אך טען שהעובדות המפורטות בכתב האישום אינן עולות לכדי עבירה של הריגה אלא של גרימת מות לפי סעיף 218 לפח"פ ועל כך חלה החנינה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתו וזיכה אותו ועל כך הערעור.

החלטה השופט זוסמן:
א. מרכיבי העבירה של סעיף 218 אינם שונים ממרכיבי עילת הרשלנות בדיני הנזיקין. קו הגבול בין אחריות בנזקין, בשל רשלנות (באנגליה ובישראל) ובין עבירת הריגה, הוא כקו הגבול בין גרימת מות לבין הריגה.

ב. מקום שאדם חב חובת זהירות לאחר וגרם למותו עקב אי נקיטת אמצעי זהירות שאדם זהיר היה נוקטם מחייבים אותו בתשלום דמי נזק בשל רשלנות ומרשיעים אותו בגרימת מות לפי סעיף 218. קנה המידה לקביעת הרשלנות הוא אובייקטיבי וכללי. השאלה היא איך היה נוהג אדם סביר ולא מענינת השאלה אם קלטה מחשבתו של הנתבע (או הנאשם) את הסכנה הנשקפת ממעשהו או ממחדלו. די באי קיום קנה המידה האובייקטיבי ואין צורך ב"מחשבה פלילית". אף מידת הסטיה מן הנורמה האוביקטיבית אינה חשובה.
ג. הרשעה בעבירת הריגה לפי סעיף 212 מותנית בשתים: מידת הרשלנות שגרמה לתאונה היתה חמורה, "רשלנות רבתי" או "רשלנות עצומה"; וכן כי הנאשם נהג בפזיזות, היינו שהייה ער לסכנה שהיתה צפויה מהתנהגותו לחייהם של אחרים או לגופם של אחרים.
לענין התנאי הראשון, בכמותה נבדלת הרשלנות המחייבת הרשעה בהריגה מזו המחייבת הרשעה בגרימת מות בלבד. קובעת מידת הסטיה של הנאשם משורת ההתנהגות האוביקטיבית.
מה שאין כן לענין התנאי השני. פזיזות היא אחת משתי שלוחותיה של "מחשבה פלילית" (מנס ריאה) ובלעדיה אין מרשיעים אדם בעבירת פשע. קנה המידה לקביעת הפזיזות אינו אובייקטיבי וכללי, אלא סובקטיבי וספציפי. השאלה אינה כיצד היה נוהג אדם סביר, אלא כיצד נהג נאשם זה העומד לדין, על כל מעלותיו וחסרונותיו, ואם נתן דעתו על הסכנה שלקראתה הוא הולך. להבדיל מכוונה פלילית, שלוחתה הראשונה של "המחשבה הפלילית" אין פירושה של פזיזות שהאדם חפץ לגרום לתוצאה המזיקה. נהפוך הוא, ברוב המקרים היה חפץ שהתוצאה תימנע, אך עשה מה שעשה בידיעת הסיכון ומתוך תקוה כי יחלץ בשלום ממעשהו.
ד. כללו של דבר: צירוף של מידה רבה מאד של רשלנות להתעלמות הנאשם ביודעין מן הסכנה של פגיעה באדם מחייב הרשעה בעבירה הריגה. העולה מן האמור כי לצורך הרשעה בהריגה לא די שהנאשם היה צריך לדעת שהוא מסכן את הזולת. מי שחייב לדעת ובפועל אינו יודע אינו אלא מתרשל. מי שאינו יודע את הסכנה אינו מתנכר לתוצאותיה ואין לומר עליו שנהג בפזיזות.
ה. אולם, לענין הפזיזות, באין אפשרות לגלות תהליך שבנפש האדם חובתו של ביהמ"ש להסיק את המסקנה לפי מיטב יכלתו מחומר הראיות החיצוניות שבאו לפניו. כאשר ממסכת העובדות עולה ידיעת הסכנה והנאשם אינו מצליח להביא ראיות לסתור את ידיעת הסכנה רשאי ביהמ"ש להסיק שהנאשם אינו יוצא דופן ושגם הוא ידע את הידוע לכולי עלמא.
ו. בענין דנא כאשר המשיב נהג ברכב ציבורי, נהג מהר מדי, בכביש מרכזי, עקף בפס לבן ולפני גבעה, הרי עולה ממשקלן המצטבר של העובדות שראה את הנולד. אילו הביא ראיה שעל אף המשקל המצטבר של עובדות אלה לא ראה את הנולד היה מחובתו של ביהמ"ש לשקול את הראיה ויתכן שלא היה מרשיע את הנאשם. אך ראיה כזאת לא הובאה.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד גב' ברזל למערערת, עו"ד אליעד למשיב. 18.11.68).

ע.פ. 475/68 - תופיק אבו-עבד ואבישי תירם נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (הריגה) שני המערערים ועוד אחד שנפטר בינתיים הואשמו באשמת רצח ואחר שהודו בעובדות תיקנה התביעה את האשום להריגה והם נדונו למאסר 14 שנה. עתה מנסה כל אחד מהשניים לטעון שחברו ביצע את עיקר המעשה והוא רק עזר לו אך נוכח הודאתם בעובדות בבית המשפט המחוזי שהם פעלו בצוותא במעשה ההריגה ואחריו, אין לשעות עתה לטעונם החדש.
לעצם הענין בוצע המעשה בצורה ברוטלית ונסיבות סילוק הגופה והנסיון לטשטש בדם קר את העקבות לאחר המעשה עוד מוסיפים חומרה למעשה. לכן יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. מר בנבנישתי למערער 1, המערער 2 לעצמו, עו"ד בלטמן למשיב. 27.10.68).

ע.פ. 438/68 - משה לינדנבלט נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מס)

המערער נדון ל- 2,400 ל"י קנס בנוסף למאסר על תנאי של 3 חודשים, לאחר שהורשע בעבירה לפי סעיף 214 לפקודת מס הכנסה.
אמנם העונש המכסימלי הוא - 3,000 ל"י ושעור הקנס מתקרב כאן למכסימום אולם בעבירות על פקודת מס הכנסה יש להגיב בחומרה מפאת נזק הנגרם לצבור ע"י השתמטות מנשיאה בעול המסים. ביהמ"ש המחוזי נמנע מלהטיל על המערער עונש מאסר ממש ובזה הקל עמו די הצורך בהתחשב בכך שאין למערער עבירות קודמות.