ע.א. 450/68 - פאטמה מוחמד אלסייד נגד מנהל עזבון המנוח שריף שנטי
*דיון בסכסוך בעניני מקרקעין הנתונים בהליכי הסדר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 4254/63 - הערעור נתקבל)
העובדות:
בשנת 1962 הגיש המנוח שריף שנטי תביעה לביצוע בעין נגד יורשי המנוח עבדאללה שניר לרישום מספר חלקות על שם שריף שנטי. ניתן פס"ד בפשרה שלפיה נרשמו החלקות על שם שריף שנטי. לאתר מכן הגישה המערערת תביעה לביטול הרישום בטענה כי גם היא היתה יורשת של המנוח עבדאללה שניר והצדדים עשו קנוניה בהסכם הפשרה, נגד תביעה זו העלה אחד הנתבעים טענה כי יש לדחות את התביעה או למחקה על הסף מן הטעם שביום 25.10.45 פורסמה הודעת הסדר לזכות הקנין לפי פקודת הקרקעות לגבי החלקות הנ"ל ולכן אין עוד להמשיך בתביעה של המערערת, לאור הוראות סעיף 6(1) לפקודת הקרקעות. הוגשה תעודה מטעם פקיד ההסדר שהחלקות הנ"ל נמצאות בהסדר וטרם פורסם לגביהן לוח הזכויות. בעקבות זאת ביקשה המערערת תיקון כתב תביעתה ע"י הוספת עילה שהרישום שנעשה על יסוד הסכם הפשרה בתיק הקודם בטל ומבוטל ויש למחקו הואיל וביהמ"ש היה מנוע עקב הוראות סעיף 6 הנ"ל מלהזקק לתביעה ההיא.ביהמ"ש דחה את תביעת המערערת לגבי החלקות שבהסדר מחוסר סמכות לפי סעיף 6 הנ"ל. על החלטה זו נסב הערעור
החלטה - השופט לנדוי:
א. ביהמ"ש מוסמך לדון בתביעת המערערת הן על יסוד העילה הראשונה של רישום שנעשה בעקבות פסק דין שהושג בתרמית, והן על יסוד העילה השניה בדבר בטלות פסק הדין הקודם לנוכח הסעיף 6 לפקודת הקרקעות.
ב. סעיף 6 הנ"ל מונע הגשת תביעות ביחס לזכויות בקרקע אחרי פרסום הודעת ההסדר ולפני פרסום לוח הזכויות, אולם ישנם סוגי תביעות שאינן נוגעות במישרין לזכויות בקרקע אבל הן עשויות להשפיע בעקיפין על זכויות כאלה, בהן מותר לביהמ"ש לדון. התביעה דנא היא מסוג התביעות שביהמ"ש מוסמך לדון בהן בתוקף סמכותו לפי סעיף 18 לחוק בתי המשפט, המדובר כאן בתביעה הצופה פני העבר וכל עיקרה אינה אלא לתיקון מעוות שנעשה, לטענת המערערת, ולהחזיר את המצב לקדמותו אך בלי להתערב בהליכי ההסדר ובלי לקבוע למי יגיעו החלקים שבסכסוך בסופו של דבר בהליכי ההסדר.
ג. לענין עילת התביעה לביטול פסק הדין של הפשרה בטענת התרמית - מי שנפגע בזכותו על ידי פס"ד שניתן בין שנים אחרים רשאי להגיש תובענה להסרת הפגיעה. ביטול פס"ד כזה אינו בסמכות פקיד ההסדר אלא בסמכות ביהמ"ש שנתן את פסה"ד. למעשה אין זה אלא המשך של הדיון בתביעה המקורית.
ד. הוא הדין בעילת השניה שפסק הדין הקודם ניתן בחוסר סמכות לנוכח סעיף 6 הנ"ל. בעילה זו מתבקש ביהמ"ש להפעיל את סמכותו "הטבועה" לבטל בעצמו פסק דין שניתן על ידו תוך סטיה יסודית מדרכי הדיון אשר כמוה כחריגה מסמכות שהופכת את פסיקתו לאפס. אכן יכול להיות שפסק דין כזה יבוטל בדרך אחרת ע"י הגשת ערעור כאשר הצד הקובל היה צד להליכים או בהליכי הסדר, אך דרכים אלה אינן מוציאות זו את זו וגם הגשת תביעה חדשה לביטול פס"ד קודם היא דרך נכונה לביטול פס"ד שניתן בחוסר סמכות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, י. כהן. עו"ד סלמן למערערת, עוה"ד אוטנזוסר ואלבק למשיבים, 25.11.69).
ע.א. 175/69 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד יוסף מועלם ואח'
*קביעת רבית על שטר
* חיוב בהוצאות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2368/65 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
החלטה - השופט זוסמן:
א. משיב יכול בערעור שכנגד להשיג על פסק הדין כלפי המערער, אבל לא כלפי משיב אחר.
ב. על פי סעיף 58(3) לפקודת השטרות יכול ביהמ"ש לשלול מאת האוחז בשטר את הרבית כולה או מקצתה מיום חלותו של השטר. בענין דנא הוכחו הנסיבות המיוחדות ואין לשלול את פסה"ד שלא חייב את המשיב בתשלום הרבית למערער לגבי כל התקופה מיום חלותו של השטר.
ג. התובע תבע בכתב התביעה 9 אחוז ולטענתו זו הרבית לפי הדין העירקי שהיה מקום עשיית השטרות. טענה זו הוכחשה בכתב ההגנה ע"י המשיב והתובע לא הוכיח את טענתו. כיון שכך בדין חייב ביהמ"ש את המשיב בתשלום רבית חוקית של 11 אחוז לפי הדין הישראלי .
ד. הטענה בערעור הנגדי כי אין זה מן הראוי שהמשיב (הנתבע) ישא במלוא הוצאות המשפט לאחר שהתביעה היתה על סכום של כ- 20 אלף ל"י ופסה"ד ניתן רק על 7500 ל"י בדין יסודה. בקביעת ההוצאות יש להביא בחשבון את האגרה ששולמה על הסכום שנפסק.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד י. דלומי למערער, עו"ד י. ברוש למשיב. 23.11.69).
ע.א. 295/69 - שמעון שושן ואח' נגד החברה לעבודות חוץ ונמלים בע"מ
*ניכוי סכום גימלה שמקבל ניזק מביטוח לאומי מן הסכום שחוייב בו המזיק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 1949/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המנוחה שמחה שושן נחבלה בגופה עקב פיצוץ שנעשה בסביבת מקום עבודתה על ידי המשיבה שלא היתה מעבידתה ותבעה פיצויים על נזקי גוף. המוסד לביטוח לאומי תבע גם הוא מהמשיבה שיפוי על הגימלה ששילם ושהוא עתיד לשלם למנוחה. שתי התביעות נדחו מן הטעם שביהמ"ש הטיל את מלוא האשמה על המנוחה, זו ערערה לביהמ"ש העליון אך לפני שנשמע הערעור נפטרה. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי יש לחלק את האחריות במידה שוה בין המנוחה למשיבה. המוסד לביטוח לאומי לא ערער ולגביו נעשה פסק הדין סופי ואין הוא יכול עוד לתבוע שיפוי מאת המשיבה הדין הוחזר לביהמ"ש המחוזי ובו הודיעו הצדדים שהגיעולכלל הסכמה שסכום הפיצויים המחושב הוא 12 אלף ל"י ושהמנוחה קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי בקשר לתאונה סכום של 6000 ל"י. ביהמ"ש נתבקש לפסוק בשאלה אם יש לנכות מדמי הנזק את תקבולי המנוחה מהמוסד. ביהמ"ש השיב בחיוב לשאלה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הלכה מקובלת היא, והיא עולה מסעיף 150 (א) לחוק הביטוח הלאומי, כי המוסד זכאי לתבוע ממזיק את סכום הגמלאות ששילם לניזק או לתלויים בו, ואת הסכום הזה יש לנכות מדמי הנזק של הניזק או של התלויים בו. זאת בין אם המזיק הוא מעבידו של הניזק ובין אם אינו מעבידו.
ב. משמעותו האמיתית של סעיף 150 הנ"ל היא יצירת סוברוגציה לטובת המוסד לגבי הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלם ואין נפקא מינה אם המוסד עומד על זכות השיפוי
שלו אם לאו. המזיק זכאי להפחתת סכום הפיצויים אפילו לא נדרש לשפות את המוסד, לא כל שכן כאשר המוסד ניסה ולא הצליח לממש את זכותו. רק כאשר המוסד מוותר על זכותו לטובת הניזק אין המזיק זכאי להפחתת סכום הגימלה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד וינטר למערערים, עו"ד אלקס למשיבה. 28.11.69).
ע.א. 62/69 - בראנה חיים ואח' נגד שמואל שטרנברג
*תביעת שאירים ממעביד שלא שילם פרמיות לקרן ביטוח פנסיה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 1317/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
מורישם של המערערים עבד כשכיר אצל המשיב ולאחר שנפטר התברר כי המשיב לא שילם עבורו תשלומים לקרן ביטוח פנסיה לפועלי הבנין ולכן לא יוכלו לקבל גימלת שאירים. עקב זאת הגישו המערערים תביעה נגד המשיב ועילתם היא שהפר חבות חוזית של הסכם מפורש או הסכם מכללא לתשלום הפרמיות לקרן הביטוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה חבות חוזית כזו עד שנת 1963 ואילו התחיל אז לשלם את הפרמיות כדין עד יום פטירת המנוח לא היתה תקופת תשלומים זו מספקת לזכות את שאירי המנוח בגימלת שאירים, ועל כן אין קשר סיבתי בין אי תשלום הפרמיות לבין אי תשלום גימלת השאירים. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. התביעה בגין העילה החוזית נופלת בעקבות קביעתו של ביהמ"ש המחוזי ובכך אין להתערב.
ב. המערערים מבקשים בערעור להשתית את תביעתם על נוהג שהיה קיים לטענתם במקצוע הנגרות עוד לפני 1963 ואשר מכוחו היה חייב כל נגר לשלם את הפרמיות בין אם היה צד להסכם הקיבוצי ובין אם לא היה צד. נוהג כזה לא הוכח כלל במשפט וכבר משום כך יש לדחות עילה זו.
ג. חוק ההסכמים הקיבוציים משנת 1957 קובע כי הסכם קיבוצי חל לא רק על המעבידים שהיו בעת חתימת ההסכם חברים בארגון המעבידים אלא גם אם הצטרפו לארגון יותר מאוחר. קביעה זו אין בה כדי לחייב את מי שהצטרף לארגון למלא רטרואקטיבית את החיובים שלפי ההסכם הקיבוצי. כיון שכך לא היה חייב המשיב בהצטרפו לארגון המעבידים בשנת 1963 לשלם רטרואקטיבית את כל התשלומים שמחייב ההסכם הקיבוצי שנחתם בתחילת שנת 1962.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד י. לוי למערערים, עו"ד י. גונן למשיב. 24.11.69).
ע.א. 370/69 - פלוני נגד פלוני
*גובה סכום מזונות לילד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוזנפלד ז"ל) בתיק מזונות 811/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
בשנת 1968 נקבע כי המשיב, ילדו של המערער, ימצא ברשות האם והאב חוייב לשלם מזונות של 350 ל"י לחודש בעוד התביעה היתה ל- 450 ל"י. זמן קצר לאחר מכן התברר כי האם אינה יכולה להחזיק בילד והיא מסרה אותו למשפחה אומנת בתשלום של 600 ל"י (שבינתיים הופחת ל-500 ל"י) ועוד עולה לה 50 ל"י לחודש לגן. כיון שכך הגיש המשיב בקשה בדרך המרצה להעלותאת המזונות לשעור של 600 ל"י לחודש. האב טען שהסכום הוא מוגזם וכי הוא מוכן לקבל להחזקתו
את הילד. ביהמ"ש דלמטה ראה עצמו קשור לפס"ד קודם שאין למסור את הילד לאב ובענין המזונות פסק לשלם למשיב 550 ל"י לחודש. על כך הערעור.
החלטה:
א. לפני השופט דלמטה לא עמדה אלא הבקשה לשינוי שיעור המזונות ובדין דחה את הבקשה לדון במסגרת זו בשאלה בידי מי צריך הילד להמצא. זאת למרות שפקידת הסעד המליצה על מסירת הילד לאב. אם רוצה האב לקבל את הילד עליו להגיש בקשה לשינוי ההחלטה הקודמת בדבר החזקת הילד ע"י האם.
ב. לטענה כי הסכום של 500 ל"י שמקבלת המשפחה האומנת הוא מוגזם - פקידת הסעד העידה שמשפחה אומנת מקבלת 300 עד 400 ל"י ויש משפחות המקבלות יותר. כיון שכך הרי הסכום של 500 אולי נוטה לצד גבוה אך לנוכח העדות שיש משפחות המקבלות יותר מ- 400 ל"י אין למצוא פסול במה שפסק ביהמ"ש דלמטה.
ג. אשר ליכלתו של המערער - לטענתו הוא מרויח רק כ- 900 ל"י נטו לחודש אולם מתברר כי יש לו רכוש ומניות בעסק שבו הוא עובד עם אביו, ולאחרונה אף שילם הפרשי מס הכנסה בסך 22 אלף ל"י בשל "הלבנת מס", והרי זו ראיה שהכנסתו אינה כה צנועה כפי שהוא טוען.
ד. אמנם בתביעה המקורית נתבע המערער לשלם רק סכום של 450 ל"י. אולם, אין להגביל את ביהמ"ש לפסוק במסגרת המכסימלית שנתבעה בתביעה המקורית. ביהמ"ש רשאי לפסוק במסגרת סכום התביעה שבהמרצה להעלות את סכום המזונות ל- 600 ל"י.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד טיטונוביץ למערער, עו"ד רפואה למשיב. 2.12.69).
ע.א. 285/69 - דוד בן יחזקאל נגד לאה אנגלברג ואח'
*דחית תביעה כשהעילה נגועה באי חוקיות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט מני) בת.א. 3986/64 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער עם מורישן של המשיבות ערכו הסכם בדבר עסקי אמרגנות מסוימים. המערער תובע חלקו המוסכם ברווחים וביהמ"ש קבע כי מקצת הרווחים הושגו בדרכי גניבה ומירמה כלפי צד שלישי .מחמת אי חוקיות דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת המערער ועל כך הערעור.
החלטה השופט כהן:
א. נכון הדבר שכאשר קיימת בידי תובע עילה חוקית לתבוע תביעתו מהנתבע אין ביהמ"ש נזקק לטענה, שקדמה לעיסקה המשמשת עילת תביעה עיסקה אחרת, שהיתה פגומה באי חוקיות אך אשר אינה משמשת עוד עילה לתביעה.
ב. בענין דנא אין זה חשוב שההסכם בין המערער לבין מורישן של המשיבות בדבר חלוקת הרווחים היה חוקי. עובדה היא שהצד השני גילה למערער שבדרכי מרמה שונות הוא גונב ולוקח לעצמו חלק מההכנסות המגיעות לאמנים הזרים. המערער לא מחה על כך ובעדותו בביהמ"ש הצטדק שהמדובר "בגניבות מהגויים". תביעת המערער היא לרווחים הכוללים בתוכם כספי גניבות ופשיטא שביהמ"ש לא יושיט יד להצלחת תביעה לקבלת פדיון גניבה, ואין נפקא מינה שבניסוח כתב התביעה לא היה צורך לגלות את הגניבה.
ג. צודק המערער שביהמ"ש היה צריך להפנות תשומת לבו שהוא עומד לחתוך את גורל התביעה בגין פגם של אי חוקיות, אשר איש מבעלי הדין לא העלה אותו בטענותיו. ברם למערער ניתנה הזדמנות בערעור לשכנע את ביהמ"ש שלא היה מקום לפסול את התביעה מחמת אי חוקיות, והמערער לא הצליח לעשות כן ולא הראה מהי הטענה העובדתית שיכול היה לטעון בביהמ"ש המחוזי נגד דחיית התביעה מחמת אי חוקיות. הוא העלה טענה שהאשם העיקרי היה מורישן של המשיבות אך בענין עיסקה לא חוקית אין מודדים מידת
השתתפותו של כל אחד ואחד מבעלי הדין במעשה הבלתי חוקי ואין עורכים "מחקר השוואתי" בין חלקו של זה לבין חלקו של זה במידת האי - חוקיות.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, א. מ. מני. עו"ד סמואל למערער, עו"ד חזן למשיבות 24.11.69).
ע.א. 352/69 - חברת מנהטן נגד המגפר בע"מ
*הפרת סימני מסחר רשומים ועוולות ימרנות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט עציוני) בתיק 821/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת, חברה רשומה בארה"ב, היא בעלת סימני מסחר הרשומים בישראל שאחד מהם הוא "מנהטן". המערערת נתנה רשיון לחברת "אתא" למכור תוצרת לפי השם המסחרי "מנהטן" והחל מ- 1967 מוכרת "אתא" תוצרת זו במקומות שונים בארץ. המשיבה מיצרת דברי הנעלה והיא מוכרת בישראל נעליים לפי השם "מנהטן". לטענת המערערת מהווה מכירת הנעליים לפי השם הנ"ל הפרת סימני המסחר של המערערת וכן עוולה של ימרנות לפי סעיף 33 לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לפי העילות הנ"ל ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לענין הפרת סימני המסחר - הסימן נרשם לגבי "חולצות, לבוש תחתון, פיג'מות, עניבות וכו'". מכיוון שסימני המסחר הנ"ל לא נרשמו לגבי נעליים הרי לפי ההגדרה של "הפרה" שבפקודת סימני המסחר כפי שתוקנה, יכולה המערערת להצליח בתביעתה רק אם נעליים הן סחורות מאותו "הגדר" כסחורות שלגביהן נרשם סימן המסחר. בענין זה יש להחיל את הפסיקה האנגלית ולא את זו של ארה"ב ולפי פסיקה זו אין להרחיב את המלים "מאותו הגדר" ולהוציאן ממובנן הרגיל, כך שנעליים אינן מאותו "הגדר" כשל הסחורות שלגביהן נרשמו סימני המסחר הנ"ל.
ב. מכיוון שנעליים אינן טובין "מאותו הגדר" כטובין שלגביהן נרשמו סימני המסחר של המערערת, הרי אף אם בחרה המשיבה בכוונה בשם "מנהטן" כדי ליהנות מהשם הטוב שרכשה תוצרת המערערת, אין בכך כדי לשנות את התוצאה לגבי תביעה לפי פקודת סימני המסחר.
ג. אשר לתביעה לפי עילת הימרנות - ביהמ"ש דלמטה הגיע לכלל מסקנה שהמערערת לא הוכיחה כי קהל קוני הנעלים בשם מנהטן עשוי לחשוב כי נעליים אלה מקורן בתוצרתה של התובעת או של חברת "אתא". נטל ההוכחה בדבר חשש ההטעיה היה על המערערת והראיות שהביאה היו קלושות, והתביעה למי עילת הימרנות לא הוכחה.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד זליקסון למערערת, עו"ד נבט למשיבה. 30.11.69).
ע.א. 168/69 - ראש עירית חיפה ואח' נגד יעקב בן נתן
*תביעת העיריה מבעל נכס להשתתף בהוצאות סלילת כביש הגובל בנכסו כאשר סלילת הכביש נוגדת את תכנית בנין ערים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 53/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
בשנת 1939 החליטה ועדת בנין ערים לעיר חיפה לתת תוקף לתכנית בנים ערים מפורטת וזו אושרה בשעתו כדין ומאז לא בוטלה ולא שונתה. לפי אותה תכנית היו צריכים לסלול ליד
נכס של המשיב כביש ברוחב מסוים. בשנת 1965 החליטה העיריה לסלול כביש יותר רחב מזה שבתכנית המפורטת הנ"ל ובהתאם לחוק העזר של העיריה חייבה את המשיב כבעל נכס גובל בהשתתפות בהוצאות סלילה הכביש. העיריה הגישה תביעה נגד המשיב וזה התגונן בטענה כי החלטת העיריה משנת 1965 על הרחבת הכביש לא נתקבלה בדרך חוקית והיא בטלה מעיקרה בהיותה נוגדת את תכנית בנין ערים שאישרה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. התכנית המפורטת שנתקבלה בשנת 1939 היא מחייבת וענין קביעת רוחב מסלולי הכביש, הקצבת שטחים לרוכבי אופנים וכו' הינם בגדר סמכותה של הועדה לבנין ערים. משנכנסה התכנית לתוקפה אסור שתיעשה כל עבודת בניה, וסלילת כביש בכלל זה, שלא בהתאם לתכנית. כדי לשנות את התכנית היתה העיריה צריכה לנקוט בדרכים הקבועות בחוק ואת זאת היא לא עשתה. כיוון שכך אין ההחלטה משנת 1965 יכולה לעמוד מול תכנית בנין הערים המאושרת משנת 1939.
ב. לנוכח אי החוקיות שבסלילת הכביש בניגוד לתכנית המאושרת אין המערערת זכאית לאכוף על המשיב את חבות תשלום המקדמה.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד א. טויסטר למערערים, עו"ד א. רובין למשיב, 12.11.69).
ע.א. 393/69 - ס. פרוסט נגד א. פולני ושות' בע"מ
*זכות קיזוז של נושה כנגד חוב של פושט רגל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 3427/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
אחד, חיים דרוקר, עסק בענף הפרדסנות ורגיל היה לשווק פריו באמצעות המשיבה. ביוני 1966 קיבל מהמשיבה סכום של עשרת אלפים ל"י כמפרעה וחתם על הוראה בלתי חוזרת ששימשה כהתחייבות לשווק את פרי פרדסיו דרך המשיבה בלבד, ושזו תנכה את סכום המפרעה. בינתיים הוכרז דרוקר כפושט רגל וניתן צו קבלת נכסים נגדו. המשיבה שיווקה את פריו של פושט הרגל וסירבה לשלם לנאמנים את מלוא הסכום שקיבלה וקיזזה לעצמה את הסכום שנתנה לדרוקר כמפרעה. תביעת הנאמנים נגד המשיבה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. המוצגים שהוגשו לביהמ"ש מעידים כי הסכום של עשרת אלפים ל"י שנתנה המשיבה לפושט הרגל אמנם היה מפרעה על חשבון הפרי ואין לומר כי זו היתה הלואה רגילה רק משום שהמשיבה קיבלה ריבית על המפרעה לתקופה שבין נתינתה לבין גבית פדיון הפרי. ב. לענין סעיף 31 לפקודת פשיטת הרגל שלפיו רשאית המשיבה לקזז את המפרעה כנגד התשלומים שהיא חבה לפושט הרגל - הסעיף הנ"ל חל לא רק כשסכום החוב המגיע לפושט הרגל כבר ידוע בתאריך צו קבלת הנכסים, אלא די אם קיים חוזה לתשלומים בעתיד. כשהעסקאות הן חוזיות די אם אפשר לערוך חשבון ולבטא את התביעה, בסופו של חשבון, בסכום קצוב, כדי שהיא תהיה ניתנת לקיזוז.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עוה"ד פרוסט ובכר למערערת, עו"ד לאלו למשיבה. 30.11.69).
ע.א. 308/69 - שמואל שיק נגד עזבון חנה בראון ואח'
*בקשה לשינוי צו ירושה שהוגשה 18 שנה לאחר מתן צו הירושה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק 65/46 - הערעור נדחה)
העובדות:
במרץ 1946 ניתן צו ירושה שלפיו איזיק בראון (להלן בראון) הוא יורשו היחידי של המנוח פנחס בראון (להלן המנוח). בראון נפטר באוגוסט 1959 וניתן צו ירושה לפיו הוכרזה אלמנתו כיורשת יחידה שלו. גב' בראון נפטרה באוגוסט 1964 ויום אחד לפני פטירתה הגיש המערער בקשה לביהמ"ש המחוזי לשינוי צו הירושה שניתן ב- 1946 על עזבון המנוח וטענתו שהוא היורש היחידי של המנוח. הבקשה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. המערער הוא תושב הארץ משנת 1925 והוא ניהל את הבתים שהיו רכושו של המנוח שנספה בשואה וזאת עד שנת 1946. משניתן צו הירושה מסר המערער לבראון את ניהול הבתים. חלפו יותר משמונה עשר שנה מזמן מתן צו הירושה ועד הבקשה לתיקון הצו. המערער הודה בכך שידע על מתן צו הירושה זמן קצר אחרי שהצו ניתן ולא טען שלא ידע על הגשת הבקשה ע"י בראון. כמו כן העיד שידע לפני מתן צו הירושה את כל העובדות שעליהן ביסס את בקשתו לשינוי הצו. הוא נתן תירוצים שונים לכך שבמשך תקופה כה ארוכה לא עשה כל פעולה בענין צו הירושה. הסיבות שנתן אינן יכולות להצדיק את השיהוי הרב בהגשת הבקשה לשינוי הצו.
ב. כדי להעתר לבקשה לשינוי צו ירושה צריך נסיבות מיוחדות. אין הבדל בין אדם שהיה צד להליכים שבהם ניתן צו ירושה לבין מי שידע על הליכים אלה ולא השתתף בהם. שניהם צריכים להראות טעם מיוחד מדוע לא הביאו הוכחותיהם בשעת הדיון, כדי שביהמ"ש יזדקק לבקשתם לשינוי צו ירושה.
ג. המערער לא טען שלא ידע בזמנו על הגשת הבקשה לצו הירושה. העובדה אם ידע או לא ידע על הגשת הבקשה היא בידיעתו המיוחדת של המערער ושתיקתו בענין זה היא בבחינת "שתיקה רועמת", ומה גם שגם לדבריו היה ביחסים הדוקים עם בראון ועל סמך צו הירושה מסר לבראון את ניהול נכסי העזבון.
ד. גם אם לא ידע המערער עד לאחר מתן צו הירושה על הגשת הבקשה לא תהיה התוצאה שונה. בגלל השהיית בקשת המערער במשך 18 שנה אין אנו יודעים ולא נדע לעולם מה יכלו לטעון בראון ואשתו ומה הראיות שיכלו להביא. מי שהשלים במשך שנים כה רבות עם צו הירושה אינו יכול לזכות ביתרון שהאדם המעוניין לא יוכל לעמוד כנגדו בבירור המשפט.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד נועם לאוזר למערער, עו"ד האז למשיבה 17.11.69).
ע.א. 323/69 - יעקב גניזדוביץ נגד ארנסט ליזיר
*ביצוע הסכם העברת מקרקעין המערער מכר חלקת אדמה למשיב והתחייב להעבירה על שמו. המשיב שילם את הסכומים שהיה חייב לשלם והמערער חתם לו על יפוי כח שיוכל לבצע בעצמו את ההעברה. ברם המשיב לא יכול לבצע את ההעברה באשר המערער סירב לשלם את מס השבח שחוייב בו ע"י מנהל מס שבח וזה לא נתן את האישור להעברה, בהתאם לחוזה מוטל על המערער
תשלום מס השבח. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לבצע את ההעברה או למסור למשיב את האישורים הדרושים לביצוע ההעברה כדי שהוא יוכל לבצע בעצמו את ההעברה. הערעור על כך נדחה. חתימתו על יפוי כח אינה משחררת את המערער מביצוע חיובו שלפי החוזה, שכן יפוי הכח בלבדו אינו מאפשר לקונה לקבל על שמו את רישום הנכס כל עוד המוכר לא שילם מס השבח.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד קמני למשיב. 17.11.69).
ע.א. 358/69 - אלי עזרא ואח' נגד ולטר לבלד
*תביעת ספק עצים על יסוד חשבונות שהגיש המערערים חוייבו לשלם למשיב סכום כסף, בהתאם לחשבונות שהגיש, בגין עצים שסיפק להם בתקופה של שנתיים, הערעור על החיוב נדחה וביהמ"ש ראה את הערעור כמטריד ושמגמת הגשתו היתה אך לגרום סחבת ולפיכך חייב את המערערים בתשלום אגרה נוספת כאגרת הערעור המקורית. ביהמ"ש העיר גם שעו"ד שהגיש בשם המערערים את הערעור והתפטר לפני ברור הערעור נהג שלא בהתאם לתקנות כשהסתלק מהענין ללא נטילת רשות מביהמ"ש. לענין אחד הנתונים בכתב הגנתו של המערער ציין ביהמ"ש כי תקנה 91 מחייבת בעל דין החפץ להכחיש, שלא לעשות כן על דרך ההתחמקות, אלא עליו לגלות את גוף המחלוקת, קל וחומר בסדר דין מקוצר שבעל הדין חייב להיכבד ולפרט בתצהירו את טענותיו כדי לזכות ברשות להתגונן.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט זוסמן. 17.11.69).
ע.א. 472/69 - שיקגו ישראל... בע"מ נגד מוסך הצומת בע"מ
*מחיקת כתב הגנה עקב אי גילוי מסמכים בית המשפט הורה על המערערת לגלות מסמכים תוך 15 יום מתאריך ההוראה ועברו מספר חדשים והמערערת לא עשתה כן. כיון שכך ביקשה המשיבה מחיקת כתב ההגנה של המערערת וגם אז לא גילתה המערערת את המסמכים כנדרש. ביהמ"ש מחק את כתב ההגנה והערעור על כך נדחה. עתה מאוחר מדי לערער על עצם מתן הצו לגילויי מסמכים. אשר למחיקת כתב ההגנה, בית המשפט נוקט סנקציה זו כשאין לו ברירה אחרת לכפות על בעל דין ציות להחלטתו. כאן היה מקרה כזה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד ברמה למערערת, עו"ד ברוידא למשיבה. 25.11.69).
ע.א. 290/69 - שלמה נבסקיקויאט נגד אפרים קריזמן ואח'
*תביעה על פי שטרות שהיו עליהם סימני קריעה והשמדה המשיבים תבעו את המערער על פי מספר המחאות בחתימת ידו וביניהן 3 המחאות שנבדלו מן היתר בכך שנראים עליהם סימני קריעה והשמדה. ביהמ"ש קבע כעובדה כי המערער קרע את ההמחאות שלא ברשות המשיבים שעה שהמשיבים היו האוחזים שלהן. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום ההמחאות והערעור על כך נדחה. נכון שסימני הקריעה מעידים לכאורה על ביטול ההמחאות ולפי סעיף 63 לפקודת השטרות, מקום שנראה שהשטר או החתימה שעליו בוטלו, הצד שטוען שהביטול נעשה שלא במתכוון בטעות או שלא ברשות עליו הראיה, ברם במקרה דנא יצאו המשיבים ידי חובת ההוכחה כשהוכיחו שהמערער הוא שקרע את ההמחאות שלא ברשותם כאמור. חובת הראיה כי ההמחאות נפרעו ע"י המערער ולכן היה זכאי להשמידם מוטלת על המערער. משהוכח כי ההמחאות בוטלו שלא ע"י האוחז או בהסכמתו, שוב הביטול אינו ביטול וחובת ההוכחה של טענת "פרעתי" מוטלת על המערער כמו בכל המחאה אחרת.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט כהן. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד צ. דרזנר למשיבים. 30.11.69).
ע.א. 178/69 - עזבון המנוח שמעון בראונר ואח' נגד ציון אייל ואח'
*חלוקת הרשלנות בין שני נהגים שהיו מעורבים בתאונה המנוח נהג משאית במהירות ונכנס לצומת מבלי להעצר ליד תמרור עצירה המוצב לפני הצומת. הוא התנגש במונית נהוגה בידי המשיב שנסע במהירות של 45 קמ"ש. בית המשפט המחוזי מצא כי שני הנהגים התרשלו אך לדעתו רשלנותו של נהג המשאית מגיע ל- %90 ושל נהג המונית ל- %10. הערעור על כך נדחה. בחלוקת הרשלנות הולכים לא אחרי מידת הסיבתיות אלא אחרי מידת האשמה וכאן היתה אשמתו של נהג המשאית חמורה ביותר. לעניין רשלנות נהג המונית, שדה הראייה שלו היה מוסתר במקצת על ידי בניין והדבר חייב אותו להיות דרוך יותר משהיה לאפשרות שכלי רכב יבוא משמאלו אע"פ שהיתה לו זכות קדימה ומהירותו לא היתה מופרזת. ענין חלוקת הרשלנות הוא ענין של התרשמות השופט מהעדויות ובית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בכך.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד כנפי למערערים, עו"ד ולנט למשיבים. 18.11.69).
ע.א. 551/69 - מאיר גודל ואח' נגד מפעלי זכוכית פניציה בע"מ
*צו מניעה זמני המערער שהוא בוגר הטכניון נתקבל לעבודה אצל המשיבה והתחייב כי בתום קבלת ההדרכה אצלה או בתום עבודתו במפעלה, הכל לפי התאריך המאוחר יותר, לא יעבוד במשך שלוש שנים במפעל זכוכית מתחרה. הוא קיבל הכשרה במפעל המשיבה ולאחר עבודה קצרה התפטר ועבר לעבוד אצל ביח"ר לייצור זכוכית מתחרה. המשיבה ביקשה צו מניעה בהסתמכה על ההסכם ועל כך שהמערער הגיע לכל המידע הסודי של המשיבה ועתה הוא עלול להעבירו למתחרים. כמו כן ביקשה צו מניעה זמני וזה ניתן והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש דלמטה קבע כי אכן טומנים בחובם מפעלי המשיבה סודות מקצועיים שאליהם ניתנה למערער גישה חופשית וההגבלה שלא יעבור למפעל מתחרה במשך תקופה מסויימת באה כדי להגן על אינטרס "קניני" של המשיבה. אמנם אין זו קביעה לגבי התביעה הסופית אך לצורך הוצאת צו מניעה זמני די בכך שהמשיבה הצליחה להוכיח כי יש לה סיכוי להצליח בתביעה. שיקולי ביהמ"ש אינם מגלים כל טעות שתצדיק התערבות בימ"ש שלערעור. העובדה שעד שהתביעה תתברר לגופה עשוי לעבור זמן רב ובינתיים יפוג צו המניעה הזמני אין בה כדי למנוע מתן צו זמני. גם אם הצו הזמני יספק את כל מבוקשה של המשיבה במקרה של דחיה בבירור התביעה אין בכך כדי לשלול מתן סעד זמני.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני. עוה"ד ש. רכטמן וי. ל. פודהורצר למערערים, עו"ד ר. נבט למשיבה. 4.12.69).
המ' 691/69 - רפאל לוי ואח' נגד דוד סלמון ואח'
*בקשה לפירוש החלטת בימ"ש בהמרצה קודמת ניתנה למשיבים רשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי ובמתן הרשות נקבע כי "הוצאות הבקשה, בסך 500 ל"י, יהיו כתוצאות הערעור". המשיבים נמלכו בדעתם ולא הגישו את הערעור וכעת מבקשים המבקשים "פירוש מוסמך" להוראה הנ"ל לענין ההוצאות, הבקשה נדחתה. אין מקום ל"פרש" את ההחלטה של "הוצאות לפני התוצאות" שכן ברורה היא ואינה צריכה לפרשנות. אי הבהירות בשאלה אם חבים המשיביםבתשלום התוצאות אינה נובעת מניסוח סתום של ההחלטה, כי אם מן העובדה שלא נתקיים התנאי בו היה מותנה דין ההוצאות שנקבעו. על המבקשים למצוא פתרון בדרך אחרת לשאלה זו ולא ע"י בקשה למתן פירוש.
(בפני: השופט זוסמן. 27.11.69).
ע.א. 177/69 - פקיד השומה נגד חברת אוקבה בע"מ
*הכרה בפרמיה ששילמה חברה לביטוח חיי מנהלה כהוצאה לצרכי מס .114 המשיבה ביטחה בסכום של 50 אלף ל"י את חיי מנהלה שהיה מיסדה ובעל המניות הראשי שלה, עם פטירת המנהל קיבלה המשיבה את סכום הביטוח. החברה ביקשה מפקיד
השומה להתיר לה ניכוי הפרמיות ששולמו על ידה בקשר עם הביטוח הנ"ל במספר שנות מס כהוצאה שהוצאה בייצור הכנסתה. פקיד השומה סירב להיעתר לבקשה אך ביהמ"ש קיבל את ערעור המשיבה והערעור על כך נדחה. מן העדויות ברור כי המנהל המנוח בשל מעמדו, הידע שלו וקשריו המצויינים והענפים, היווה לחברה נכס רב ערך ומותו עלול היה לפגוע קשה בעסקיה. הוצאות שחברה עומדת בהן בביטוח חיי מנהליה התופסים בה עמדות מפתח ושהינם חשובים לעסקיה הינן הוצאות המותרות בניכוי. לא נטען כי סכום הביטוח מוגזם ואינו עומד ביחד הולם לנזק האפשרי מפטירת המבוטח.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד ע. נתן למערער, עו"ד בועז נהיר למשיבה. 4.12.69).
בג"צ 177/69 - שלום שרף נגד שר הדתות ואח'
*ביטול צע"ת עקב אי גילוי עובדות העותר טוען שהוא ראוי להיות חבר במועצה הדתית ברמת גן בתוקף אישיותו וכמיצג את עניני הצבור הדתי בשכונת רמת עמידר. הוא העלה טענות שונות לביסוס עתירתו. אולם מכיון שהעלים עובדות שעשויות היו להשפיע על בית המשפט בעת הוצאת הצו על תנאי, בוטל הצו ללא בירור העתירה לגופה.
(בפני השופטים לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד פיברסקי לעותר עו"ד חשין למשיב. 19.11.69).
בג"צ 282/69 - "דן" אגודה שיתופית... בע"מ נגד ראש ההוצאה לפועל תל אביב ואח'
*עתירה נגד יו"ר הוצל"פ כשקיימת דרך של ערעור ענינה של עתירה זו טענות של העותרת נגד יו"ר הוצאה לפועל שעיקל כספים אצל העותרת לפי דרישת המשיבה השניה התובעת כספים מבעלה. כיוון שהעותרת יכלה להגיש ערעור ברשות לפני ביהמ"ש המחוזי על החלטת יו"ר ההוצאה לפועל כאמור בסעיף 80 (ב) של חוק ההוצאה לפועל החדש אין מקום לעתירה לבג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. כספי לעותרת).
בג"צ 303/69 - טופיק עוסרי נגד נציב שרות המדינה ואח'
*טענת העדפה במכרז העותר טוען כי ועדת בחירה למשרת מזכיר ראשי של ביהמ"ש השלום בעכו העדיפה על פניו ברוב קולות מועמד אחר למרות שלטענתו היה צריך להעדיף אותו. בדיקת התאמתם של מועמדים היא ענינה של ועדת הבחירה ושל המשיבים ובהחלטותיהם אין להתערב אלא אם מתברר על פני העתירה שהם לא פעלו כדין או שהפרו את עקרונות הצדק. השגותיו של העותר אינן ממין זה ולכן אין להעתר לבקשתו.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. בזק לעותר. 30.11.69).
ע.פ. 381/69 - אברהם סיומי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה ברצח
המערער נכנס ללשכתו של הרופא הנפתי בעכו כשאקדח טעון מוסתר על גופו ודרש ממנו כמות מורפין. משסרב לרשום לו, שלף המערער את אקדחו וכיונו לעבר הרופא. המנוח ניסה להתערב ולהפריע למערער ואז ירה בו שתי יריות, אחת מהן במצח, וגרם בזה למותו. יוצא איפוא שהמערער כיוון את יריותיו כלפי המנוח ובעובדת כיוון האקדח הוכח מעשה הכנה במובן הסעיף 216 (ג) לפח"פ, והמעשה מהוה רצח לפי סעיף 214 (ב) לפח"פ.
כמו כן מהווה מעשה הנאשם עבירה על הסעיף 214 (ג) לפח"פ כי היריות על המנוח נורו כדי לסלק מכשול של המערער ולהקל על השגת מטרתו הפלילית דהיינו השגת המורפין.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד אלדר למערער, עו"ד קירש למשיבה. 23.11.69).