תקציר סביר כרך ד' חוברת 13

ע.א. 123/69 - "מרניל" שותפות רשומה נגד לודויג אקר עו"ד ואח'

*טענת העברת חוב כנגד כונסי נכסים.
כונסי נכסים של תבור וכו'
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת,א, 2429/68 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערערת שסיפקה לחברת תבור חוטים קיבלה מתבור כתב העברת חוב שחבה לה חברת אורטקס מוינה שאליה שלחה חברת תבור את החוטים. הכסף היה צריך להגיע לתבור דרך בנק קרדיט ואליו נשלח כתב העברת החוב. מאידך לא נשלחה הודעה לאורטקס עצמה. בינתיים הסתבך בנק קרדיט והכסף הגיע לבנק אחר. המשיבים שנתמנו לכונסי נכסים של תבור גבו אתהכסף והמערערת תבעה מהם מסירת התמורה על יסוד הזכות שרכשה לעצמה עקב העברת החוב. ביהמ"ש המחוזי פסק כי העברת החוב לא תפסה מהנימוק שלא היתה זאת אלא העברת חוב חלקית. על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. צודק ב"כ המערערת כי נימוקו של ביהמ"ש המחוזי אינו מבוסס. בתצהיר המשיבים ששימש להם כתב הגנה, לא נטען שהיתה זו העברת חוב חלקית, ולא מן הראוי היה שביהמ"ש יזדקק לטענה זו. נוסף לכך, הסכום שהעבירה אורטקס לישראל זהה עם סכום העברת החוב.
ב. ברם העברת החוב לקויה בחסר אחר והוא, שלא ניתנה לחייב הודעה על כך כדרוש לפי פקודת החוב (העברה) ובאין הודעה כזו המעביר נשאר בעל החוב והחוב לא עבר לנעבר. אמנם אין הכרח בהודעה לחייב ודיה הודעה ל"אדם אחר שהמעביר היה זכאי לקבל ממנו אותו חוב או סכום" אך כאן לא היתה גם הודעה כזו. אילו הגיע הכסף לישראל דרך בנק קרדיט היה מקום לדון בשאלה אם מספקת ההודעה לבנק, אך הכסף הגיע דרך בנק אחר ולזה לא ניתנה הודעה.
ג. העברה מכללי היושר מקומה לא יכירנה בארץ ולכן אין לקבל את הטענה כי יש ליתן תוקף להעברת החוב מכח כללי היושר, אף אם לפי הדין היא לא הושלמה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, מני. עו"ד ע. גורט למערערת, עו"ד ד. ז'בוטינסקי למשיבים. 21.12.69).

ע.א. 183/69 - עירית פתח תקוה ואח' נגד אברהם טחן

*בטלותה מדעיקרא של החלטה של העיריה מפאת פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 2797/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיב עבד כשוחט במעברת "עמישב" ומשנת 1960 קיבל קביעות כעובד בעירית פתח תקוה. בנובמבר 1961 שלח לו ראש העיריה מכתב פיטורין בשל הפרת משמעת. המשיב התעלם מכך
והמשיך לעבוד. משכורתו הופסקה לו ובשנת 1965 פנה לממונה על הגנת השכר ותבע את שכרו לכל השנים, אז נודע לעיריה כי למעשה הפיטורין אינם תופסים שכן לפי הוראות סעיף 171 לפקודת העיריה צריכה מועצת העיריה לאשר את הפיטורין וזאת לא נעשה, כיון שכך הובא הענין לפני המועצה וזו החליטה לפטר את המשיב. דא עקא, שגם הפעם לקו הפיטורין בכך שהמשיב לא הוזמן להשמיע דברו בפני מועצת העיריה בטרם החליטה על הפיטורין. שוב המשיך המשיב בעבודתו וביוני 1966 הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי לתשלום שכר עבודה לכל התקופה, ביהמ"ש המחוזי חייב את העיריה בתשלום שכר העבודה ובביהמ"ש העליון הסכימה העיריה בדבר חבותה לשלם משכורת למשיב עד 1965 בשל אי חוקיות הפיטורין, אולם לגבי התקופה שלאחר החלטת המועצה טען ב"כ המערערת כי מעשה פיטורין זה, אפילו נפגם מפאת הפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, לא היה בטל מדעיקרא אלא היה רק נפסד וניתן לביטול, וכיון שכך לא יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי הפיטורין לא תפסו אלא על המשיב היה לפנות לבג"צ לפסילת הפיטורין.

החלטה - השופט זוסמן:
לגבי השאלה אם פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, עקב סירוב או הימנעות מלשמוע דברו של צד, פוגמת את מעשה המינהל עד כדי לבטלו מדעיקרא או שמא רק יבוטל המעשה כאשר הצד הנפגע פונה לביהמ"ש, חלוקים הפוסקים באנגליה. ברם בישראל אין מניעה לכך שעילה פלונית תסווג כאחת מעילות הבטלות לחלוטין, אף אם אין בה כדי חריגה מן הסמכות. על פי ההוראה הרחבה של סעיף ד לחוק בתי המשפט אפשר לקבוע, כי דין פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי כדין חוסר סמכות, היינו שהמעשה יהיה בטל מעיקרו. אין צורך לפנות לבג"צ לפסילת פיטורין אלה וכל בימ"ש מוסמך לדון בכך בגדר סמכותו הנגררת מכח סעיף 35 לחוק בתיהמ"ש.

השופט כהן:
א. הפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי כמותה כחריגה מהסמכות ותוצאתה שהיא מבטלת את מעשה הרשות מדעיקרה, ואין צורך במעשה ביטול ע"י בג"צ, אין לראות כל תקלה בכך שבטלות זו היא כלפי כולי עלמא ולא רק כלפי הנוגע בדבר.
ב. יכול העובד לוותר על זכותו להופיע ולהשמיע דברו בפני המועצה, ואין צורך להכריע כאן אם הויתור צריך להיות מפורש או די לויתור בשתיקה כטענת המערערת, שכן המשיב לא שתק ומרגע פיטורו תבע המשך תשלום משכורת והמשיך בעבודתו.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד אברהם בר למערערות, עו"ד משה ח. כהן למשיב. 21.12.69).

ע.א. 420/69 - בנקרס אנד טריידרס בע"מ נגד סאלח ביומי

*הוכחת תנאי בפוליסה, בדבר תקינותו של רכב שנגרמה בו תאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.א. 913/69 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיב היה מבוטח אצל המערערת בביטוח אישי בפני תאונות ובביטוח מקיף של מכוניתו. בתקופת הביטוח קרתה לו תאונה, הוא נחבל והמכונית ניזוקה. הוסכם בין הצדדים על גובה
הנזק והשאלה היחידה שעמדה בפני ביהמ"ש היתה אם המשיב עמד באחד מתנאי הפוליסה שלפיו על המבוטח להחזיק את הרכב במצב תקין. טענת המערערת היתה כי הרכב לא היה במצב תקין בעת התאונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. לכל הדעות עול ההוכחה של הטענה הנ"ל היא על המבטח, ומתוך הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש העדיף השופט את עדויות המשיב כי הצמיגים הקדמיים של המכונית היו במצב תקין. במקרה כזה, כאשר השאלה היא אם היה חומר מספיק בפני ביהמ"ש כדי להגיע למסקנתו ואם העדיף ביהמ"ש ראיה אחת על השניה, אין ביהמ"ש שלערעור שוקל מחדש את הראיות שמא הוא היה בא למסקנה שונה.
ב. אשר לטענת המערערת כי עומק הפרופיל של הצמיגים היה פחות מהנדרש בתקנות התעבורה ועובדה זו מראה על אי תקינותו של הרכב - התנאי בפוליסה בדבר מצב תקין של הרכב אינו אומר "במצב תקין לפי תקנות התעבורה". על כן אין התקנות משמשות בהכרח קנה מידה לתקינות הרכב הנדרשת לפי הפוליסה. הדבר נתון לדעת מומחים מה נחשב כתקין וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנתו לנוכח הראיות שבאו לפניו.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד י. בן ישראל למערערת, עו"ד ריבק למשיב. 9.12.69).

ע.א. 667/68 - מרים אשקאר ואח' נגד מוחמד איסמעיל ואח'

*קביעת משכורתו לצורך פיצויים של אדם שנהרג בתאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 1323/64 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערערים הם אלמנתו וילדיו הקטינים של המנוח פאריס אשקאר שנפטר כתוצאה מתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבים אחראים לתאונה אלא שדחה את התביעה משום שמצא כי סכום הגמלאות של הביטוח הלאומי עולה על סכום דמי הנזק שנגרמו למערערים בתורת תלויים במנוח. השופט קבע כבסיס לחישוב הנזקים שהמנוח היה משתכר בממוצע 500 ל"י לחודש. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. אין חולק כי בשלשת החודשים האחרונים שלפני פטירתו השתכר המנוח כ- 650 ל"י לחודש, והטעם שהניע את ביהמ"ש לקבוע את הכנסתו החדשית הממוצעת של המנוח בסך 500 ל"י היתה מבוססת על עדויות שהתיחסו למקצוע של המנוח באופן כללי ולא לענינו של המנוח עצמו. כמו כן התעלם ביהמ"ש מעדות אחרת על תשלום יותר גבוה. לכן לא היתה הצדקה לקבוע את שכרו הממוצע של המנוח לפי 500 ל"י לחודש בלבד.
ב. את סכום גמלאות הביטוח הלאומי יש לנכות לא מסכום הקרן של דמי הנזק בלבד, אלא שמן הדין לעשות את הנכוי מסכום הפיצויים יחד עם הריבית עד ליום מתן פסק הדין, לגבי ההפרש שבין דמי הנזק באותה תקופה לבין גמלאות הביטוח הלאומי ששולמו בה, אם יש הפרש כזה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד סבוראי למערערים, עו"ד גב' גילאור למשיבים. 3.12.69).

ע.א. 402/69 - פלוני נגד פלוני

*שופט המשמיע פס"ד של שופט אחר שלא נחתם ע"י אותו שופט ההחלטה נשוא הערעור נכתבה בידי השופט רוזנפלד המנוח אך הוא לא חתם עליה לפני מותו. השופט שילה רשם מתחת לתדפיס ההחלטה כי היא הוכנה ע"י השופט המנוח
והודיע עליה לבאי כח בעלי הדין אחרי שחתם עליה. המערערים טענו כי לא נתמלאה דרישת התקנה 216 של תקנות סדר הדין שלפיה שופט רשאי להשמיע החלטה של שופט אחר רק אם נכתבה וגם נחתמה ע"י השופט האחר. הטענה נתקבלה והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שישקול אם להתחיל בדיון מתחילתו או להשתמש בסמכותו לפי תקנה 191 ולהמשיך בדיון מן השלב שבו הפסיק השופט המנוח, וזאת אחרי ששני הצדדים ישמיעו טענותיהם.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד בסוק למערערים, עו"ד סלנט למשיב. 8.12.69).

המ' 526/69 - שתולים מושב עובדים נגד אריה שלום ואח'

*קנס בשל בזיון ביהמ"ש שנפסק שלא לטובת המדינה ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערת לתקן צינור מים וכו' עד ליום מסוים והטיל עליה חובת תשלום למשיב בסך 250 ל"י עבור כל יום של איחור. ההחלטה של תשלום הכסף עבור ימי האיחור בוטלה שכן היא פסולה על פניה, מפני שהיא בניגוד לסעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש שלפיו מגיע הקנס עבור בזיון ביהמ"ש למדינה ורק למדינה ולא לצד במשפט.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד פפו למבקשת, עו"ד העצני למשיבים. 4.12.69).

ע.א. 291/69 - עבר אברהים כלאילה ואח' נגד יוסף דדוש ואח'

*חלוקת האחריות בין שני נהגים מזיקים המערער הוא נהג מונית שהתנגש במשאית צבאית נהוגה בידי המשיב. המקרה אירע בכביש צר שבו היו שני הנהגים צריכים לרדת לשוליים. נהג המונית לא עשה כן וממילא אחראי גם הוא לתאונה. ברם לא היה מקום להטיל עליו אחריות של שליש לתאונה. מידת ההשתתפות של כמה מזיקים מותנית במידת האשמה של כל אחד מהם. נהג המשאית הצבאית נהג במהירות מופרזת בכביש צר שלא הכירו, ומהירות זו היא שאילצה אותו לאחר שירד לשוליים להפנות רכבו שמאלה לכביש כדי לא להתהפך. לעומתו כאשר ראה נהג המונית כי המשאית יורדת לשוליים ומכבדת את זכות הקדימה שלו לפני גשרון שנמצא במקום, לא חייב היה לחזות מראש שברגע האחרון יחזור הנהג ויכנס למסלול נסיעתו. לפיכך יש להעמיד את אחריות המערער על 15 אחוז בלבד.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד ולנט למערערים, עו"ד נתן למשיבים. 18.12.69).

בג"צ 321/69 - קרס שולמית נגד הועדה הרפואית לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'

*שיהוי בהגשת עתירה לבג"צ העותרת הוכרה כנכה ע"י הרשות המוסמכת ונקבעו לה 35 אחוזי נכות. היא ערערה על כך לועדה הרפואית וזו הקטינה את דרגת הנכות ל- 28 אחוז. זה אירע בשנת 1960 ועתה פונה העותרת לבג"צ לפסול את החלטת ועדת הערעורים וטענתה כי ההחלטה ניתנה ללא סמכות באשר הועדה לא נתבקשה ע"י הרשות המוסמכת להקטין את אחוז הנכות, העתירה נדחתה מחמת השיהוי במשך כ- 10 שנים בהגשתה. העתירה מבוססת על הלכה שנפסקה בבג"צ 112/61 (פד"י ט"ו 1830) בשנת 1961 ולטענת העותרת נודע על הלכה זו לבא כוחה רק בשנת 1965. גם אם יוצדקו נימוקי העותרת לאיחור בפניה לבג"צ משנת 1965 עד עתה, אין למצוא הצדקה לשיהוי עד אותה שנה. זכות העותרת לבקש את ביטול ההחלטה קמה מיד עם נתינתה ואי ידיעת המצב המשפטי אינה סיבה טובה להצדקת השיהוי, מה גם והמצב המשפטי הובהר לאשורו לפני סוף 1961.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד זיינפלד לעותרת. 8.12.69).

בג"צ 315/69 - גדעון גלמן נגד הועדה המקומית חדרה ואח'

*שיהוי בהגשת עתירה לבג"צ העתירה היא לביטול היתר בניה שניתן למשיבה מס' 6 ביום 1.6.69 ע"י הועדה המקומית בטענה שבבנית הבית יש משום שמוש חורג שאין להרשותו אלא אחרי שנתמלאו
תנאים מסוימים לפי חוק התיכנון והבניה. העותר פנה לפני כן לעיריה ולאחר מכן לבימ"ש השלום ורק לאחר שתביעתו נדחתה פנה לבג"צ.
עתירתו נדחתה משום שהשהה את הגשת העתירה יתר על המידה והמתין בפניתו לבג"צ עד לאחר שנכשל בבימ"ש השלום. אין זאת מידת הזריזות הדרושה מן הפונה לבג"צ, במקרה זה בולטים הטעמים המהותיים שמאחורי ההלכה הדורשת זריזות בפניה לבג"צ כי במשך החודשים שעברו ממתן היתר הבניה נוצרו עובדות על ההיתר סמך והתערבות בג"צ בשלב זה תגרום נזק למשיבה מס' 6.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד ב. איבצר לעותר, 8.12.69).

ע.פ. 460/69 - דוד בן שמואל מרג'י נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (נסיון לאינוס) בתיק קודם נדון המערער ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים ל- 3 שנות מאסר בשל נסיון לאינוס ונסיון לבעילת ילדה. בתיק נשוא הערעור הוטל על המערער בבית - משפט בת"א מאסר של שנתיים מהן חצי שנה מצטברת לעונש הקודם. היות והעבירות בשני התיקים נובעות ממסכת אחת של יחסים עם אותה נערה מן הראוי להסתפק בעונש שהוטל בתיק הראשון והעונש בתיק השני יהיה כולו חופף לעונש שבתיק הראשון. (בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיב. 8.12.69).

ע.פ. 443/69 - מדינת ישראל נגד יואב בן משה רוזנה

*קולת העונש (גניבה והתפרצות) זה 12 שנה שהמשיב הולך בדרך הפשע וצבר עד כה כ- 100 תיקים וכל אמצעי הטיפול והענישה לא צלחו עליו. הפעם עמד לדין על 15 עבירות התפרצות וגניבה שביצע זמן קצר לאחר ששוחרר מבית הסוהר. הוא נדון ל- 4 שנות מאסר ומהן 20 חודש בפועל והיתר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. לנוכח עברו של המשיב לא היה מקום לתקוותו של ביהמ"ש דלמטה שמא ע"י עונש זה ניתן יהיה להחזיר את המשיב למוטב. העונש הוחמר והועמד על שלוש שנות מאסר.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' איתן למערערת, המשיב לעצמו. 9.12.69).

ע.פ. 409/69 - ג'ון אומלי נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (החזקת חשיש) המערער הורשע בהחזקת כמות של למעלה מ- 9 ק"ג חשיש ונידון לשנתיים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל, בהתחשב בכך שהמערער שיתף פעולה עם חוקריו והוביל אותם אל האדם שמכר לו את החשיש. העונש הועמד על 18 חדשי מאסר. (בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' סוכר למשיב. 4.12.69).

ע.פ. 372/69 - אלברט סמי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד ונסיון לשחרר אנשים בריאים מהצבא) המערער שעבד בביה"ח "רמת מרפא" ברמת גן נטל שוחד מארבעה חיילים בריאים כדי לגרום לשחרורם מן הצבא. בשלושה מקרים ביים התאבדות ובמקרה אחד ביים מחלת רוח. הוא קיבל סכומי כסף בין 700 ל"י ל- 3500 ל"י בכל מקרה, וסיפר לחיילים כי מתוך סכומים אלה הוא צריך לשחד את חברי הועדות הרפואיות, הוא נדון לחמש שנות מאסר והערעור על כך נדחה. למרות נסיבותיו המיוחדות של המערער אין להקל בענשו לנוכח החומרה הרבה שבמעשיו. היה כאן לא רק יסוד התרמית אלא בעיקר חתירה תחת עניני הבטחון ובנוסף על כך הוצאת לעז על נושאי תפקידים בצבא וסכנת דמורליזציה אילו
היתה מתפשטת הידיעה מפה לאוזן שקיימת דרך כלשהי להשתמטות מן השירות בדרכי תרמית.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. החלטה - השופט לנדוי, המערער לעצמו, עו"ד גב' ראב למשיבה. 15.12.69).

ע.פ. 423/69 - דוד בוזגלו נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (עבירות זנות) המערער כבן 23 הורשע בעבירה על חוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) ונדון לשתי שנות מאסר, וכן הופעל מאסר על תנאי כמצטבר לעונש זה. הערעור על כך נדחה. למערער עבר עשיר בעבירות מסוג זה והפעם ביצע את העבירה סמוך לשחרורו מהכלא, מצות החוק היא שעונש מאסר על תנאי המופעל צריך להיות מצטבר לעונש אחר ולא חופף אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות. במקרה דנא אין נסיבות שיצדיקו קביעת העונשים כחופפים.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 15.12.69).

ב.ש. 193/69 - מזהר גאזי נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*אחור בהגשת בקשה לרשות ערעור המועד האחרון להגשת בקשה לרשות לערער בענין דנא היה ביום 28.10.69 והבקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לרשות לערער הוגשה לרשם ביום 19.11.69.
המבקש העלה נימוקים שונים שגרמו, לטענתו, לאיחור בטיפול בתיק אך גם טענות אלה מתיחסות עד ליום 4.11.69 ואילו מיום 4.11.69 עד לתאריך הגשת הבקשה לא היה כל טעם מיוחד שיצדיק את ההשהיה.

(בפני: השופט ברטוב. עו"ד ג. רגב למבקש, עו"ד נ. כרמל למשיבות. 16.12.69).

בג"צ 306/69 - חפציבה אלבלה נגד שר העבורה ואח'

*מתן היתר ע"י שר העבודה לפיטורי אשה בהריון העותרת פוטרה מעבודתה בבנק יעקב יפת מחמת התנהגות רעה ולאחר שהודיעו לה על פיטוריה היא השיבה כי היא בהריון ולכן אין תוקף לפיטורין. הבנק פנה לשר העבודה בהתאם לחוק עבודת נשים וביקש היתר פיטורין וההיתר ניתן. בקשה להוציא צע"ת נגד שר העבודה נדחתה. השר יכול להתיר פיטורין אם לפי דעתו אינם בקשר להריון. במקרה דנא אין טוען שהמעביד ידע בעת הפיטורין כי האשה היא בהריון ולכן לכאורה אין לומר שהפיטורין הם בקשר להריון. ולא זו בלבד אלא שלפי החוק דעתו של שר העבודה היא הקובעת אם היו הפיטורין בקשר להריון אם לאו.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן, החלטה - השופט זוסמן. עו"ד א. הכהן לעותר. 30.11.69).

בג"צ 255/69 - יהודה בלט נגד שר הפנים ואח'

*מינוי ועד מקומי במושב

העותר מתגורר במושב עמינדב. שבו קיימות שתי קבוצות בעלי משקים. אנשי קבוצה אחת הם חברים באגודה שיתופית והשניה הם בעלי משקי עזר שאינם חברים באגודה. העותר נמנה על הקבוצה השניה המונה למעלה מ- 20 אחוז חברים. ועד האגודה השיתופית משמש כועד מקומי והעותר מבקש כי ימונה ועד מקומי שאינו ועד האגודה. העתירה נדחתה. המקום הוא "ישוב שיתופי" ולפי צו המועצות המקומיות משמש ועד האגודה כועד מקומי. פרישתם של חלק מהתושבים מהאגודה השיתופית אינה מהוה סיבה המאפשרת מינוי ועד מקומי במקום ועד האגודה המשמש כועד מקומי.