תקציר סביר כרך ד' חוברת 14

בר"ע 150/69 - שמואל פיין נגד ויולט אפל ואח'

*החזקה בדבר החפצים וחצרים השיכים לחייב לצורך עיקול.
(בקשה לרשות לערער - הבקשה נדחה).

העובדות:
המערער השיג פס"ד נגד אחד אברהם אפל המתגורר ברחוב שניאור 3. המבקש פנה ללשכת ההוצל"פ בבקשה לביצוע פסה"ד ופקיד ההוצל"פ הלך לכתובת הנ"ל ושם פגש את גרושתו של החייב שאמרה לו "אנו גרושים כבר כמה שנים. בעלי אינו גר בבית". אעפ"כ עיקל הפקיד כמה חפצים. האשה הגישה התנגדות לעיקול וראש ההוצל"פ הורה להסיר את העיקול, הואיל "ולא הוכח שהמעוקלים הם רכושו של החייב". בקשת המבקש לרשות ערעור לביהמ"ש על החלטה זו נדחתה ועל כך הבקשה לרשות ערעור.

החלטה:
על פי סעיף 21 לחוק ההוצל"פ רשאי ראש ההוצל"פ לצוות על עיקול מטלטלין "בתוך החצרים של החייב; בחצרים המוחזקים ע"י אדם אחר, לאחר שנמסרה למחזיק הודעה כיאות...", לענין ההוצאה לפעול חזקת חפץ משמשת הוכחה לכאורה לבעלות, וחזקת חצרים - הוכחה לכאורה לחזקת החפצים המצויים בהם. חפצי החייב שאינם מוחזקים בידו אלא בידי צד שלישי, מעקלים בדרך מיוחדת הקבועה בסעיף 43 לחוק. אולם הדרך הקבועה בסעיף 43 אינה הדרך היחידה וגם סעיף 21 נתן לראש ההוצל"פ זכות כניסה לחצרים שאינם מוחזקים בידי החייב עצמו, ולעקל חפצי החייב המצויים בהם.
יו"ר ההוצל"פ נעזר בחזקות האמורות בבואו לעקל חפצים, אם ידוע לו כי החייב מחזיק בחצרים שאז לכאורה החפצים הם של החייב ואם מישהו אחר מחזיק בחצרים אז דרושה ראיה נוספת להוכיח את בעלות החייב בטרם יעקל. גם לענין זה ניתן להעזר בסימנים חיצוניים המספקים ראיה לכאורה: השם בדלת הכניסה לדירה או לחנות ואף המען הרשום בפסק הדין הם סימנים כאלה.
אולם כאשר טענה המשיבה בזמן הטלת העיקול כי היא גרושתו של החייב והיא שגרה בדירה, לכאורה נסתרה ההנחה הנובעת מרישום המען שבפסק הדין. האשה הביאה ראיות לגירושיה, וההנחה שעקב הגירושין המקום שבו מתגוררת האשה אינו עוד מקום מגוריו של הבעל, גוברת על החזקה העולה מרישום המען בפסק הדין.
נמצא לכאורה לא הוכח כדי שביעות רצונו של יו"ר ההוצל"פ שהחצרים הם חצרי החייב, אף אין הוכחה שמטלטלי החייב נמצאים ברשות האשה.
המבקש יכול להביא ממשרד מרשם התושבים את מענו של החייב או ראיה אחרת למקום מגוריו ואז בודאי יאות המוציא לפועל לבצע שם את פסק הדין.

(בפני: השופט זוסמן. 18.12.69).

ע.פ. 255/69 - ראובן הרינג נגד מדינת ישראל

*סיוע לעדות שותף לדבר עבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חלימה) בת.פ. 932/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות שמוש ברכב ללא רשות הבעלים; פריצה בכוונה לגנוב; החזקת חומר נפץ מתוך כוונה להשתמש בו לביצוע עבירה. המערער הועמד לדין יחד עםאחרים בגין אותן עבירות והרשעתו מבוססת על עדויות העברינים האחרים, על הודאתו בשיחה עם חוקר משטרה וכן על כך שעל מכנסי המערער נמצאה אבקה שפוזרה ע"י המשטרה במכונית הגנובה ובכך ראיה שהוא היה בתוך אותה מכונית. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. העדים שהיו שותפים לדבר העבירה היו נאמנים על ביהמ"ש אלא שעדות כל אחד מהם טעונה סיוע ואין אחת העדויות יכולה לשמש סיוע לעדותו של שותף אחר לפשע.
ב. האבקה הזוהרת שפוזרה ע"י המשטרה במכונית הגנובה על מכנסי המערער דיה כדי ביסוס ההרשעה, באין הסבר משכנע שהדבר אינו קשור לעבירה, ברם למעשה הובאה בפני ביהמ"ש ראיה מסייעת אחרת שהיה רשאי להסתמך עליה.
ג. הראיה המסייעת הינה הודאתו של המערער בשיחה עם מפקח משטרה. להודאה זו לא היה צורך ב"דבר מה" לביסוס הרשעה שכן אין כאן ביסוס הרשעה על הודאת הנאשם. כאן ההרשעה היא על יסוד עדותו של שותף לדבר עבירה וההודאה משמשת רק כסיוע לעדותו של השותף לדבר עבירה, לצורך חיזוק ראיה אחרת הטעונה סיוע אין חובה להעביר את מה שהנאשם אמר בהודאתו בכור המבחן של "דבר מה" נוסף.
ד. נכון שבהודאת המערער לא דובר על כל פרטי העבירות בהן הורשע אולם מכיוון שמדובר כאן במסכת עובדות העשויה מקשה אחת ובמהלך של עיסקה אחת לפי תכנית פלילית אחת די שהסיוע מתיחס לחלק מפרטי העבירות.
ה. העובדה שהחוקר לא הזהיר את המערער לפני ששמע את הודאתו אינה פוסלת את את ההודאה. האזהרה המוקדמת איננה תנאי לכשרות ההודאה.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד א, וקסלר למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה 25.12.69).

ע.א. 714/68 - יהודה זיס נגד המועצה המקומית אשדוד

*נתבע לתשלום מס רכוש המעלה בביהמ"ש טענות הגנה שמקומן היה בועדת ערר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בת.א. 17/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה תבעה מהמערער בסדר דין מקוצר תשלום ארנונה ל- 4 שנות כספים בטענה ששמו רשום בלוח השומה בתור בעליהם ומחזיקם של הנכסים המפורטים בו. המערער ביקש רשות להתגונן וטענתו כי הוא איננו לא הבעלים ולא המחזיק של הנכסים והרישום בלוח השומה אינו משקףאת המציאות ולכן אינו חב בתשלום הארנונה. הבקשה לרשות להתגונן נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. לגבי חלק משנות השומה הגיש המערער ערר לועדת ערר ולגבי חלק לא הגיש ערר. עררו נדחה וביהמ"ש המחוזי סירב לשנות את החלטת ועדת הערר. בפני ועדת ערר יכול המערער להעלות את הטענות "שהוא נרשם, או לא נרשם, שלא כדין כבעל או כמחזיק של נכס... ששומתו של נכס... אינה נכונה או אינה צודקת" וטעמים אלה העלה המערער בעררו שנדחה.
ב. המועצה רשאית לגבות את חוב הארנונה שלא שולם בדרכי הוצאה לפועל ואם היא רוצה בכך היא יכולה לתבוע את תשלום החוב כחוב אזרחי בסדר דין מקוצר והבחירה בין צורות הגביה מסורה לשיקול דעתה של המועצה.
ג. בין אם הגיש הנישום ערר לועדת ערר ועררו נדחה ובין אם לא הגיש והזמן עבר, הרי הענין שהובא או שיכול היה להיות מובא לדיון בועדת ערר אין להעמידו בסימן שאלה עוד, ואחת היא אם המועצה גובה את החוב בדרך מנהלית או שהיא מגישה תובענה רגילה לבית המשפט, או אם הנישום בעצמו יוזם תובענה לביטול החבות.

ד. המדובר בענינים היכולים להתברר בפני ועדת ערר שהנישום מנוע מלכפור בהם. כל ענין שנמסר לסמכותה של ועדת הערר בחיקוק הרי אם דנה בו הועדה נעשה מעשה בית דין, ואם לא הוגש ערר ולא דנה בה הרי זה כאילו היה מעשה בית דין. הטענות שמעלה המערער כנגד תביעת החוב היו בסמכות ועדת הערר ואין עוד לעוררן. ה. לנישום נשארות טענות הגנה אחרות אך כאלה לא העלה המערער בתצהירו. דרך משל הוא יכול לטעון טענת "פרעתי" או שהשומה היא אפס גמור בעיני החוק באשר הליך השומה נפגם עד כדי לפסול את השומה מכל וכל, או שלא נשלחה לנישום הודעה לשומה וכדומה. הטענה שהמערער אינו בעל הנכסים ולכן לא היה כפוף לכח המיסוי של המועצה אינה מבוססת כל עיקר. השאלה המתעוררת היא אם המערער יכול להשמיע בהליך זה את הטענה שהוא אינו בעל הנכסים ולא מחזיקם ומכיוון שכאמור אין הוא יכול להשמיע את הטענה יורדת שאלת הבעלות ממילא מעל הפרק. אין כאן ענין של אי חוקיות הפוסלת את ההליך לחלוטין ומדעיקרא, אלא החלטה העומדת בחזקת אמת המשתיקה כפירת הנישום בחבות.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד מ. אורנשטיין למערער, עו"ד ר. ישעיה למשיבה. 25.12.69).

ע.א. 186/69 - ניסן אריזדה נגד חאג' צודקי אלג'ברי ואח'

טענה כי סכום פיצויים שנקבע בהסכם מהוה קנס.
מחיקת תביעה על הסף.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בת.א. 267/68 - הערעור נתקבל בחלקו)

העובדות:
בין המערער למשיבים נחתם הסכם שלפיו מכר המערער למשיבים חנות בירושלים, לפי ההסכם שילמו המשיבים למערער חלק מהתמורה עם חתימת הסכם והיתרה בסך 13.000 ל"י התחייבו לשלם בעת רישום החנות על שמם במשרד רושם הקרקעות. המערער התחייב לבצע את ההעברה עד סוף חודש אפריל 1968. המערער טוען כי היה מוכן להעביר את הבעלות במשרד ספרי האחוזה כפי שנקבע בהסכם אלא שהמשיבים לא הופיעו לקבל את ההעברה כנגד תשלום היתרה למרות שנדרשו לעשות כן, ולכן תבע בסדר דין מקוצר את יתרת מחיר החנות וכן 10,000 ל"י כפיצויים קבועים מראש לפי ההסכם. המשיבים ביקשו מחיקת התביעה על הסף מחוסר עילה וכן טענו כי הסכום של 10,000 ל"י הינו קנס ולא פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכום של 10,000 ל"י אמנם מהווה קנס וכן מחק את התביעה ביחס ליתרת המחיר באמרו כי היתרה צריכה להשתלם לפי ההסכם עם ההעברה ומכיוון שזו לא בוצעה אין התביעה מגלה עילה. כמו כן המערער לא הביע נכונות לבצע את החוזה עתה, ואין לו תביעה לביצוע בעין, על כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. באשר לתביעת הפיצויים צדק ביהמ"ש כי סכום זה מהווה קנס. כשמדובר בסכום קבוע לגבי כל הפרה של אחד מתנאי ההסכם, כפי שכתוב בהסכם זה, אין הסכום מהווה אלא קנס.
ב. לא היה כאן מקום לאפשר תיקון התביעה, שכן אם ברצונו של המערער לתבוע פיצויים על הפרת החוזה שלא לפי סעיף הפיצויים בהסכם, עליו לכתוב בפרשת התביעה מהו הנזק שסבל ולתבוע אותו נזק. אין ביהמ"ש יודע עד כה מה עומד המערער לטעון בנקודה זו ובפרשת התביעה לא הוזכר אף ברמז כי המערער סבל נזק כל שהוא.

ג. לעומת זאת לא היה מקום למחוק על הסף את התביעה לתשלום יתרת המחיר, בהסכם נאמר כי על הקונים לשלם את היתרה עם נכונותו של המוכר לבצע את ההעברה ולטענת המערער הרי היתה נכונות כזו, ולכן אף שהחוזה לא בוצע קם החיוב של תשלום היתרה. די לו למערער לטעון כי היה מוכן לבצע את ההעברה כדי שהתביעה לא תימחק. ד. אם לשופט היה נראה משום מה כי קיים ספק כלשהו אם המערער מוכן להעביר את הנכס נגד תשלום היתרה היה עליו לבקש הבהרה מהמערער ולתת לו הזדמנות להצהיר בביהמ"ש או אף לתקן את כתב התביעה בשאלה זו.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, קיסטר. עו"ד י. בן מלך למערער, עו"ד ש. נחמיאס למשיבים. 25.12.69)

ע.א. 247/69 - ישראל הוטלס אינטרנשיונל נגד הממונה על מס רכוש

*הטלת מס רכוש על מעליות בבית מלון בתורת "ציוד".
ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.מ.ר, 139/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
חוק מס רכוש שהיה בשנות המס הנדונות בערעור זה כלל בהגדרת המונח "בנין" את המלים "לרבות כל מבנה... אך למעט מתקן שהוא ציוד אף אם ניתן לסווגו כבנין" ואילו בהגדרת המונח "ציוד" נאמר "מכונות, מתקנים... המשמשים... ציוד לעסק". למערערת מעליות בבית המלון שלה והתעוררה השאלה אם המעליות חייבות במס בתור "ציוד" כטענת המשיב או שהן חלק מהבנין כטענת המערערת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב, ומכאן הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. אין יסוד לטענה כי המעליות הן חלק מהבנין ולא ציוד המשמש לעסק. המחוקק חשש שמתקנים המשולבים בתוך בנין יוצאו מכלל "ציוד" ומשום כך תיקן את החוק והוסיף את המלים "אך למעט מתקן שהוא ציוד", ועל כך שאמנם כזאת היתה כוונת התיקון מעידים דברי ההסבר להצעת התיקון. לאחר תיקון אותו חוק ברור כי העובדה שהמעלית היא חלק מהבנין אין בה כדי לעזור למערערת. השאלה היא, אך ורק, אם ניתן לראות במעליות "מתקן שהוא ציוד" שלפי ההגדרה "משמשים... ציוד בעסק". התשובה היא חיובית.
ב. אין לקבל את הטענה כי המעליות משמשות את הבנינים ולא את העסק. אם הבנין משמש את עסק המלונות, ממילא שהמעליות, המשמשות את הבנין, משמשות גם את העסק.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד ע. בן פורת למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב. 30.12.69).

ע.א. 399/69 - "קרן" יצוא ושווק שמנים בע"מ נגד משה ריישר

*טענת חוסר יריבות המערערת עסקה בשיווק תוצרת בתי חרושת לשמן והמשיב היה סוכנה של חברת יצהר לפני ייסוד החברה המערערת ושיווק סחורתה גם לאחר מכן. התעורר סכסוך בין המשיב לחברת יצהר, והחברה המערערת הגישה תביעה נגד המשיב לתשלום כמאה אלף ל"י "יתרת חשבון עבור סחורות שונות". המשיב טען חוסר יריבות בינו לבין המערערת וכן טענת פרעתי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתו השניה ודחה את התביעה וביהמ"ש העליון בדחותו את הערעור קיבל את טענתו הראשונה בדבר חוסר יריבות בהעדיפו את
המסמכים הרבים המצביעים על קשר מסחרי בין המשיב ליצהר על פני מסמך אחד המעיד כי הקשר המסחרי היה בין המשיב למערערת.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גורני למערערת, עו"ד רוטלוי למשיב. 25.12.69).

ע.א. 474/69 - קרני יוסף נגד פקיד השומה

*הארכת מועד להגשת ערעור על שומת מס הכנסה המערער ביקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור על שומה למס הכנסה ובקשתו נדחתה וגם הערעור נדחה. האחור של המערער מגיע ל- 10 חדשים בקירוב. נכון שקנה המידה שעל פיו חייב ביהמ"ש לנהוג בדונו בבקשה להארכת מועד לערעור בענין מס הכנסה הוא פחות חמור מהתנאי של "טעם מיוחד" הדרוש לפי סדר הדין האזרחי להארכת מועד הקבוע בחיקוק, ברם לנוכח האיחור האמור אין למצוא דופי בכך שביהמ"ש המחוזי, בתוקף שיקול דעתו, סירב להאריך את המועד.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד ברק למערער, עו"ד נתן למשיב. 18.12.69).

ע.א. 279/69 - "בחן" חברת בטוח בע"מ נגד טובה גרנשפן

*הוכחת הסכם בעל פה בעלה של המשיבה ניספה בתאונת דרכים, הוא היה מבוטח אצל המערערת ולפי תנאי הפוליסה הגיע למשיבה סכום הפוליסה. המנוח עבד אצל המערערת כסוכן בטוח והמערערת סירבה לשלם למשיבה את הסכום הנ"ל בטענה שהמנוח נשאר חייב לה סכום כסף. המערערת טוענת כי באה לידי הסכם עם המשיבה שלפיו הסכימה המשיבה כי המערערת תוכל לקזז או לעכב את הכספים שהמנוח היה חב לה. ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע שהמשיבה הסכימה לכך וחייב את המערערת בתשלום סכום הביטוח. הערעור על כך נדחה. הענין אם נעשה הסכם כזה או לא הוא ענין שבעובדה ובכגון דא סומך ביהמ"ש שלערעור בדרך כלל את ידו על מסקנתה של הדרגה הראשונה.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד אריאל למערערת, עו"ד מעוז למשיבה. 25.12.69).

בג"צ 335/69 - עפו מוחמד עונללה נגד ביה"ד השרעי לערעורים ואח'

*פניה לבג"צ נגד יו"ר הוצל"פ כשניתן לערער על החלטתו העותר התדיין עם אשתו, אחת המשיבות, בענין תשלום מזונות. לדיון היו מספר שלבים שבסיכומו חויב העותר בתשלום מזונות ועתירתו היא למניעת הוצאתו לפועל של פסק הדין בטענות שונות, עתירתו נדחתה. על פי חוק ההוצל"פ משנת 1968 ניתן לערער בפני ביהמ"ש המחוזי על פעולתו של יו"ר ההוצל"פ ומכיוון שהענין ניתן לבירור בביהמ"ש המחוזי לא יתערב בג"צ בדבר. ברם גם לגופו של ענין אין העותר צודק בטענותיו נגד ביה"ד.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד כ. עבוד לעותר. 18.12.69).

בג"צ 96/69 - חברת בית הידידות נצרת נגד הועדה המקומית נצרת ואח'

*סמכותה של הועדה המחוזית לפי חוק תכנון עיר להכין תכנית לשינוי תכנית מיתאר הועדה מחוזית לפי חוק תכנון ובניה רשאית להכין תכנית לשינוי תכנית מיתאר מקומית ללא אישור מוקדם מאת שר הפנים ואישורו של שר הפנים יכול לבוא לאחר שהועדה המחוזית סיימה את דיוניה. כמו כן ענין הכנת שינוי תכנית מיתאר נמצא בסמכות הועדה המחוזית, ולא דווקא כמאשרת תכנית שהוכנה ע"י ועדה מקומית.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד ג'ורג'ורה ואבו תנא לעותרת, עוה"ד דרויש ובר סלע למשיבים. 17.12.69).

ע.פ. 445/69 - חיים בן סלמן אברהם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד מזוין) המערער עם שניים אחרים ביצעו שוד מזויין בתחנת דלק כשהמערער חוטף את התיק מהנשדד. כשזה התנגד ירו עליו חבריו של המערער והרגוהו. המערער הואשם תחילה ברצח אך לנוכח טענת המערער כי לא ידע שחבריו מזויינים בנשק זנחה התביעה את האישום בעבירת הרצח והמערער הורשע על פי הודאתו בעבירת שוד, גרימת נזק לרכוש ושימוש ברכב ללא רשות הבעלים ונדון לשמונה שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה. אמנם המערער שתף פעולה עם המשטרה אך זאת רק משום שנפצע ולאחר שנפל עליו חשדה של המשטרה וזו חיפשה אחריו, שיתוף הפעולה אינו מראה איפוא על רצון של חרטה. לעומת זאת היה המערער הפעיל בביצוע השוד וכמו כן לנוכח עברו, העונש אינו חמור מדי ואלמלא הנסיבות המקילות היה נדון לעונש חמור יותר.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד קינג למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 14.12.69).

ע.פ. 362/69 - לוטפי אבו חמד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס) המערער נדון ל- 3 שנות מאסר לאחר שהורשע בעבירת אינוס. הוא הציג את עצמו כמי שמרפא באמצעות כישוף והבטיח למתלוננת לרפא את בתה החולה. כאשר בעלה של המתלוננת נעדר מן הבית אמר לה שלצורך ריפוי הבת עליו להוציא את השטן מן המתלוננת עצמה, הרדים אותה ובא אתה במגע. על סמך עדות המתלוננת כשהיא מסתייעת בשתי הודעות שהמערער מסר למשטרה אפשר היה להרשיעו בעבירה. גם העונש אינו חמור מדי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ברנזון. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד יצחק דוד למערער, עו"ד קירש למשיבה. 17.12.69).

ע.פ. 462/69 - יעקב בן דוד מיכאל נגד היועץ המשפטי

*הרשעה לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני עונשין (סחיטה, מרמה ועושק) המתלונן שהיה תייר בישראל סיפר בעדותו כי בשעת ערב ניגשו אליו שני אנשים והחלו ללחוץ על צוארו תפסו בבגדו ולא נתנו לו ללכת, המתלונן פנה לכיוון המלון בו התאכסן ואז הופיע המערער ואמר שרוצה לדבר עם המתלונן. המתלונן נכנס למלון אחר ומשיצא שוב נטפלו אליו השלושה והמערער דרש מהמתלונן 30 ל"י, המערער הורשע לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות סחיטה, מרמה ועושק) ונדון לשנתיים מאסר. טענתו של המערער כי בשלב הראשון כאשר היה שמוש באלימות עדיין לא היה נוכח ולכן לא הוכח שדרישת התשלום של 30 ל"י שנעשתה על ידו בשלב השני היתה "כדי להניע אדם לתת דבר" כאמור בסעיף 11 הנ"ל נדחתה. המערער ושני חבריו פעלו ביחד מתוך מטרה משותפת ועל - כן השימוש בכוח שנעשה כלפי המתלונן בשלב הראשון היווה חלק מהמזימה של שלושתם ומטרתו להניע את המתלונן לתת את הכסף שבשלב השני דרש אותו המערער. תפיסת המתלונן בצוארו ובחולצתו מהווה שימוש בכח במידה מספקת לצורכי סעיף 11 הנ"ל.
אשר לעונש הרי בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המערער שזה מקרה ראשון בו הוטל עליו מאסר ממש די אם שנה אחת משתי שנות המאסר תהיה מאסר בפועל והשניה על תנאי.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד קנת למערער, עו"ד רובין למשיב. 16.12.69).

בג"צ 278/69 - מ. אסרף נגד רשם ביהמ"ש העליון

*בקשה להארכת מועד להפקדת פקדון

העותר הגיש לרשם ביהמ"ש העליון בקשה לארכת מועד להפקדת פקדון בתיק בקשה לדיון נוסף. הרשם העביר את הבקשה לנשיא ביהמ"ש העליון שהחליט לדחותה. עתה טוען העותר כי הרשם חייב לדון בעצמו בבקשה להארכת המועד והתקנה 7 לתקנות סדר הדין שעל יסודה דן הנשיא בבקשה נוגדת לדעתו, את סעיף 8 לפקודת הרשמים וסעיף 46 לחוק בתי המשפט ולכן אין התקנה תופסת. העתירה נדחתה באשר אין יסוד לטענות העותר.