תקציר סביר כרך ד' חוברת 15

בג"צ 344/69 - גורדני כדורי נגד המועצה המקומית תל מונד

*סמכותו של בג"צ בסכסוך בין עובד ומעביד כשהמעביד הוא גוף ציבורי.
(בקשה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה)

העובדות:
העותר משמש כמזכיר וגזבר המועצה ולאחר הבחירות החליטה המועצה להעביר את העותר לתפקיד מנהל חשבונות ראשי ולפרסם מכרז למשרת מזכיר וגזבר. העותר טוען כי החלטה זו באה לתת תוקף להסכם קואליציוני ולתת משרתו כפרס לאחת הסיעות המשתתפות בקואליציה. התעוררה שאלה אם הסכסוך, שבעתירה זו הוא עדיין בסמכות הבג"צ או שמא הוא בסמכות בית הדין לעבודה.

החלטה - השופט ברנזון:
א. סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה מעניק לביה"ד האזורי "סמכות ייחודית לדון בתובענות בין עובד ומעביד שעילתן ביחסי עובד ומעביד". אמנם משרת העותר היא סטטוטורית אך לאחר מינויו למשרה היחסים בינו לבין המועצה המקומית הם יחסים רגילים של עובד ומעביד, גם אם הם כפופים לתנאים מיוחדים הקבועים בחוק או הנובעים ממנו, לפיכך באים יחסים אלה במסגרת השיפוט הייחודי של ביה"ד לעבודה.
ב. לפי סעיף 29 לחוק מוסמך ביה"ד לעבודה ליתן כל סעד שבימ"ש מחוזי מוסמך לתת לגבי ענין העומד לדיון, כולל צוי מניעה וצוי עשה. כיון שכך אין שום מניעה שביה"ד יתן צו מניעה, אם ימצא זאת לנכון, שיאסור על המועצה לפרסם את המכרז.
ג. גם עתה נותרה לבג"צ הסמכות, לדון בענין הנוגע לפעולתה של רשות ציבורית לקראת קשירת יחסי עובד ומעביד ובטרם נקשרו קשרים כאלה. כשידון ענין מכרז כשלעצמו יהיה הדבר בגדר סמכות בג"צ.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד יחיאל לעותר. 23.12.69).

ע.א. 366/69 - יוסף גלבגיסר נגד מינה דויטל ואח'

*חיוב ברבית מתאריך השטרות כאשר ביהמ"ש חייב את הנתבע שלא על יסוד עילת השטרות.
(ערעור על חלק מפסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אלון) בת.א. 3072/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער חתם כערב על שטרי חוב שנעשו לפקודת המשיבה. משנתבע המערער על פי השטרות הוברר כי הם לא הוצגו לפרעון במקום שנקבע לכך בגוף השטרות ומשום כך לא ניתן היה לתבוע על פיהם, אך ביהמ"ש חייב את המערער בתשלום הסכום הנקוב בשטרות, בהסתמכו על ההלכה כי אם נתבע תשלום החוב ע"י בעל החוב המקורי והשטר לא הועבר לאדם אחר, אין התובע חייב למצוא את תרופתו נגד הערב בפקודת השטרות דווקא, אלא יכול הוא לסמוך על הקשר החוזי הישיר בינו ובין הערב. על הלכה זו לא ערער המערער, אך ערער על ההחלטה לחייבו ברבית מתאריך הפרעון הנקוב בשטר שעה שלטענתו אפשר לחייבו בתשלום רבית מיום הגשת התביעה בלבד.

החלטה - השופט מני:

א. החיוב ברבית מיום הפרעון הוא על סמך פקודת השטרות, אך משנקבע כי אין לתובעת תביעה על פי פקודת השטרות, נשמט הבסיס לחיוב זה ובמקומו באה ההוראה הכללית של חוק פסיקת רבית לפיה תקופת הרבית תהיה מיום הגשת התביעה.
ב. לטענת המשיבה כי היתה פטורה מחובת הצגת השטרות ולכן ניתן לחייב את הערב לפי פקודת השטרות - העובדות שבעטיין פטור תובע מחובת הצגת השטרות הן חלק מעילת התביעה ולכן צריך היה לטעון בכתב התביעה שהיה ויתור על הצגה, טענה כזו לא נטענה בכתב התביעה ולפי קביעת ביהמ"ש אף לא הוכח ענין הויתור.
ג. לטענת התובעת שגם אם היא מנועה מלתבוע בגין השטרות עדיין יכולה היא לסמוך על עיסקת היסוד דהיינו הלואה הנושאת רבית ממועד נתינתה - התובעת לא ביססה את תביעתה על עיסקת היסוד אלא רק על השטרות והביסוס על השטרות נדחה כאמור.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד צ. ר. ברונשטיין למערער, עו"ד מ. קמינצקי למשיבה. 31.12.69).

ע.א. 404/69 - פלוני נגד פלוני

*סמכות ביהמ"ש לדון בתביעת מזונות של ילד לאחר שההורים באו להסכמה בדבר מזונות הילד בהסכם בפני ביה"ד הרבני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט אזולאי) - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער, ילד בגיל שנה, תבע באמצעות אמו מזונות מאביו, המשיב. התביעה נדחתה על הסף מן הטעם שהיא בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני, לאחר שהאב והאם עשו ביניהם הסכם גירושין בפניו שקיבל תוקף של פס"ד, ובו הסדירו גם את מזונות הילד. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. בכתב הגנתו לא טען המשיב שהמערער היה צד לדיון בביה"ד הרבני ולכן הוא מנוע מלהגיש, תביעתו מחמת מעשה בית דין. עיון במסמכים של ביה"ד הרבני מראה את ההיפך. לביה"ד הרבני הגישו האב והאם הסכם גירושין ובו הסדירו את מזונות הילד, אף הדיון וההסכם היו בין האב והאם ואילו הילד כלל לא הופיע, כצד ולא נערך דיון בגין ב. תביעת מזונות של הילד בעצמו אינה יכולה להיות בגדר סמכותו היחודית של ביה"ד הרבני אלא לאחר שכל והנוגעים בדבר הסכימו לכך. ההורים יכולים לכרוך בתביעת גרושין ענין מזונות הילד רק על דרך של תביעה לתשלום יציאותיו של הורה על מזונות הילד. כדי שבי"ד רבני יוכל לדון בתביעת מזונות של הילד צריכה להיות הסכמה ברורה בשמו של הילד לשיפוטו של ביה"ד ולא מספיק שההורים, אגב הדיון בענין הגירושין שלהם, מסכימים במפורש או בשתיקה, לכרוך בו את ענינו של הילד. במקרה דנא לא היתה הסכמה כזו בשם הילד.
ג. בולט הדבר לעין בהסכם שבין ההורים כי ההסכם לא היה לטובת הילד, ועיקר דאגת ההורים היו; להבטיח בראש וראשונה את הענינים שלהם, לפי ההסדר שוחרר האב למשך 20 חודש מתשלום מזונות ועול פרנסת הילד הוטל על ההורים הזקנים של האם, שכלל אינם חייבים במזונותיו.
על יסוד כל אחד משלושה הטעמים דלעיל יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד קניאל למערער, עו"ד גושן למשיב. 25.12.69).

ע.א. 344/69 - עזבון המנוח נפתלי קסטנבום ע"י מנהל עזבון נגד תלוה מודל שותפות רשומה ואח'.

*דיון בתביעה שכנגד לאחר שהתביעה הראשית נמחקה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 5168/68 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי ומני נגד דעתו החולקת של השופט כהן).

העובדות:
המערער, עזבון המנוח קסטנבום, הגיש נגד המשיבים תביעות המסתכמות, בסכום של 15,000 ל"י על יסוד שני שטרי חוב. המשיבים התגוננו בן היתר בטענה כי שלמו את הסכומים הנ"ל במלואם למנוח וכי בנוסף לכך הם, שילמו למנוח רבית מופרזת בסכום של 12,000 ל"י ואותו הם זכאים לתבוע בתביעה שכנגד על מנת שבית המשפט יקזז מסכום התביעה המקורי אם ביהמ"ש יעתר לתביעה המקורית. יחד עם הגנתם הגישו המשיבים תביעה שכנגד על הסכום של 12,000 אלף ל"י. לתביעה שכנגד הוגש כתב תשובה ע"י עו"ד מטעם אחד אפרים הנדרמן שטען שהוא יורש עפ"י הצוואה ובכתב התשובה הכחיש את האמור בתביעה שכנגד. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה המקורית "בשל העדר יצוג מצד התביעה" ובאשר לתביעה שכנגד הופיע הנדרמן ביום השמיעה וטען שעוה"ד שהגיש בשמו את כתב התשובה לא ייצג אותו ולא היה לו יפוי כח והוסיף וציין שהוא מסתייג מההגנה ואינו מקיים אותה. לאור זאת קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין בפניו הגנהכדין בתביעה שכנגד וחייב את המערער לשלם למשיבים, את הסכום של 12,000 ל"י. בערעורו טוען המערער כי משהודו המשיבים בכתב הגנתם כי את סכום הריבית יש לקזז מסכום התביעה המקורי הרי משנמחקה התביעה המקורית אין ממה לקזז ויש למחוק את התביעה שכנגד.

החלטה - השופט מני:
תביעה שכנגד היא, תביעה עצמאית לכל דבר ולפי תקנה 64 מתקנות סדר הדין האזרחי מותר לדון בה אף אם נמחק כתב התביעה המקורי.
הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי יש להחזיר להם את סכום הריבית המופרזת וטענת הקיזוז היתה רק טענה חילופית למקרה שטענת "פרעתי" לא תתקבל.
השופט לנדוי:
לאחר, שנמחקה התביעה המקורית נותרה רק התביעה שכנגד ובתביעה זו מותר היה לדון לפי תקנה 64 כאילו התביעה העיקרית לא הוגשה מעולם. אין נפקא מינה אם בהגנתם לתביעה המקורית ביקשו המשיבים לקזז את סכום התביעה שכנגד מסכום התביעה העיקרית. משנמחקה התביעה העיקרית אין למשיבים עוד צורך בקזוז ועילתם להחזרת הריבית המופרזת שבתביעה שכנגד עדיין עומדת להם. המצב יהיה כך אף אלמלא טענו המשיבים בהגנתם לתביעה העיקרית שישלמו משהו על חשבון הקרן של השטרות נשוא התביעה.
לא נטענה כל טענה שהתביעה שכנגד לא נמסרה בשעתו כדין לעזבון המערער.
השופט כהן:
א. אם כי מותר לפי תקנה 64 לדיון בתביעה שכנגד. אף לאחר שנמחק כתב התביעה העיקרי, אין התביעה שכנגד "תביעה עצמאית לכל דבר" לא מבחינה מהותית ולא מבחינה פורמלית. בתביעה שכנגד גם אין צורך לפרט את העובדות ודי שהנתבע יסתמך על העילות והעובדות הנטענות בכתב ההגנה.
לפי תקנה 64 מותר לביהמ"ש לדון בתביעה שכנגד כאשר נמחקה התביעה עצמה, אך הדבר נתון לשיקול דעת ביהמ"ש ולא תמיד ידון בתביעה שכנגד כשנמחקה התביעה העיקרית. ביהמ"ש יסרב לדון בה מקום ושעה שהתביעה שכנגד הוגשה כדי לצאת ידי חובה דיונית, למשל בענין רבית מופרזת, בעוד שבעיקרו של דבר ולפי מהותה מבוססת היא על טענת הגנה וקזוז, והרי כאן כתבו הנתבעים. עצמם שמגישים את התביעה שכנגד אך לצורך הגנה וקזוז.

ב. תחילה הוגש בשם אחד היורשים כתב תשובה לתביעה שכנגד ואח"כ ניער אותו יורש הוצגו מכתב התשובה. כשמדובר בתביעה נגד עזבון והוגש כתב הגנה מטעם יורש לתיק ביהמ"ש אין נזקקים לטענת היורש שהגנתו אינה שלו. לכאורה באה פעולת היורש לטובת כל היורשים ואם זכין ליתר היורשים שלא בפניהם ע"י קבלת כתב הגנה, אין חבין להם שלא בפניהם ע"י מחיקת כתב ההגנה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד י. עזרן למערער, עו"ד י. בן חיים למשיבים. 31.12.69).

ע.א. 127/69 - שולמית גולדשטיין נגד עזבון המנוח משה טוכר

*תביעת פיצויי פיטורין עקב התפטרות בשל הרעה במצב בריאות.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.א. 716/66 - הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל).

העובדות:
המנוח עבד בעסק של המשיבה משנת 1953 ועד סמוך לפטירתו ביום 28.12.65. עוד בשנת 1952 נתגלתה אצלו מחלת לב ולכן עבד בעבודה קלה. לפי עדויות רפואיות הורע מצבו מאמצע שנת 1965, הוא אושפז בבית החולים ושם נפטר. בבית החולים כתב צוואתו והורה לפרקליטו להודיע למערערת בכתב על התפטרותו מעבודתו מטעמי בריאות ולדרוש פיצויי פיטורין עבור שנות עבודתו. המכתב נשלח למערערת ובינתיים נפטר המנוח. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום פיצויי פיטורין למשיב לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורין ועל - כך מערערת המערערת. מאידך פסק ביהמ"ש כי המערערת יכולה לקזז סכום של -.1000 אלף ל"י מסכום הפיצויים וזאת מאחר ששולמה למנוח משכורת מיותרת עבור חודשיים מתוך הנחה כי יעשו אתו חשבון כשיעזוב את בית החולים. על כך מערער המשיב.

החלטה - השופט ברנזון:
א. נוכח העדויות ברור כי חלה הרעה בשנת 1965 במצב בריאותו של המנוח. כאשר ההתפטרות היא בגלל מצב בריאות אין צורך שהעובד יהיה במצב שאין הוא מסוגל להמשיך בעבודה בה עסק. סעיף 6 אינו מדבר על אי יכולת מוחלטת לעבוד, אלא על סיבה מספקת להתפטרות "לאור הממצאים הרפואיים, תנאי 'העבודה ושאר נסיבות הענין". יש לבדוק כל מקרה על פי נסבותיו המיוחדות כדי לקבוע אם הנסיבות מהוות סיבה מספקת להתפטרות.
ב. לענין קיזוז הסכום של 1000 אלף ל"י - הלכה פסוקה היא כי על הנתבע המתגונן בטענת קיזוז להוכיח קיומו של הסכם מפורש או מכללה המעניק לו זכות זו, או שהוא יכול לסמוך את טענתו על הוראה מפורשת בחוק, ושני הדברים האלה לא היו כאן.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד מ. וקסמן למערערת, עו"ד י. שכטר למשיב. 30.12.69).

ע.א. 430/69 - אשר עזיז נגד מפעלי זכרין לעבודות עפר ואח'

*קביעת שיעור הפיצויים בתאונות עבודה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 3042/64 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער עבד אצל המשיבה כמפעיל מחפר ואירעה לו תאונה וכתוצאה ממנה נחבל בכמה מחלקי גופו ובעיקר בעמוד השדרה. הוא היה נתון 4 חודשים בגבס וכשחזר לעבודה לא יכול היה לעבוד כמפעיל מחפר אלא כמנהל עבודה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים בתשלום עבור
חודשי בטלה הוצאות ריפוי ו- 7000 ל"י עבור כאב וסבל. בבטוח הלאומי נקבעה למערער נכות לצמיתות של %10 ואילו הרופא שטיפל במערער קבע לו דרגת נכות של %15 לצמיתות. המערער סרב להבדק ע"י רופא של המשיבים. ביהמ"ש המחוזי לא פסק למערער פיצוי על הפסד השתכרות בעתיד ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. עצתו של עורך דינו של המערער שלא יבדק ע"י רופא של המשיבים אלא ע"י פסק רפואי שיקבע ע"י ביהמ"ש, היא עמדה מוזרה ובלתי הוגנת כלפי הנתבע. יחד עם זאת לא הובאה שום אסמכתא חוקית שניתן לחייב תובע להבדק ע"י רופא הנתבע או להטיל עליו סנקציה בשל סרובו דוגמת ההוראה בסעיף 134 של חוק הבטוח הלאומי.
ב. אין ספק שכל ירידה בהכנסתו של נפגע בעקב הפגיעה אם בשעות רגילות ואם בשעות נוספות על הנתבע הנושא באחריות לתאונה לפצות את התובע על כך. אחרת, לא יוגשם הכלל היסודי בתורת הטבת הנזק שעל הנתבע להחזיר את המצב לקדמותו, שבו היה נמצא התובע אלמלא התאונה, עד כמה שהדבר ניתן להעשות בעזרת פיצוי כספי, וכבר בפסק כי יש לפצות גם על הפסד עבודת שעות נוספות.
ג. נכון שבתפקידיו החדשים אחרי התאונה נהנה המערער ממעמד יותר מכובד, אך לענין הפסד ההשתכרות אין לזה משקל או חשיבות. קנה המידה איננו מעמד או מאמץ, אלא פשוט רווח או הפסד של ממון.
ד. השאלה המכרעת היא אם על ידי ההכרח לעבור מעבודה אחת לשניה נגרם לתובע או עלול להגרם לו הפסד ממון בעבר, בהווה או בעתיד. העדויות בנידון זה אינן משאירות מקום לספק שאמנם כך הוא הדבר. לפיכך יש לקבוע הפסד השתכרות למערער בסכום של 25,000 ל"י.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד כסיף, למערער, עו"ד מנדה למשיבים. 30.12.69).

ע.א. 94/69 - רוזה הלאלי נגד עירית רמת גן

*תשלום קיצבה לשאירים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. ד5024/6 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המנוח שלמה הלאלי, בעלה של המערערת, עבד אצל המשיבה. ב- 1961 נתקבל כעובד זמני לתקופת נסיון של 9 חדשים ובסיומה, במרץ 1962 פוטר. בהשתדלות ועד הפועלים נתקבל בחזרו; לעבודה והתמיד בה עד יום מותו בדצמבר 1966. בהתקבלו לעבודה מחדש הוסכם שעד למציאת הסדר קבוע יעבוד בתנאים של עובד זמני. ההסדר הקבוע נתקבל בנובמבר 1963 ובו נקבע כי תנאי העבודה הנהוגים בעירית תל - אביב יחולו על פועל עירית רמת - גן.
חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות שנעשתה בין מרכז השלטון המקומי בישראל לבין הועד המרכזי של הסתדרות הפקידים חלה על המשיבה שלא הוכיחה שאין היא חברה במרכז השלטון המקומי. חוקת העבודה מחילה על ענין קיצבה לשארים של עובד שנפטר את חוק שרות המדינה (גמלאות) ולפי חוק זה יקבלו השארים גמלאות אם המנוח היה עובד שנפטר בזמן שרותו ושרת לפחות 5 שנים.
השאלה בענין דנא היתה אם המנוח עבד 5 שנים רצופות בעיריה ואם הפסקה עבודתו הזמנית בעת פיטוריו במרץ - 1952 מפסיקה את הרציפות. ביהמ"ש המחוזי פסק שאין האלמנה זכאית לגמלאות ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. בהתאם לחוק הגמלאות אין רואים רציפות בשירות כנפסקת מחמת העדרו של העובד מעבודתו לרגל "תאונה בעבודה, מחלה או כל הפסקה אחרת שחלה בשירות ואין לעובד
שליטה עליה". פטורי עובד אינם נכנסים לגדר "הפסקה אחרת.... שאין לעובד שליטה עליה" שכן הפיטורין אינם דומים למקרים המיוחדים שברישא ולפיכך מהווה אותה תקופה קצרה הפסקה בשירות. (בינתיים תוקן המצב והוא קובע במפורש כי פיטורי עובד גם אם הוא מתקבל מיד לעבודה בחזרה מהווה הפסקה רציפות אך תיקון זה נתקבל בשנת 1967 ובהיותו ענין מהותי אין לו תוקף למפרע ואין ללמוד ממנו לענין דנא).
ב. גם ההסדר של החלת תנאי תל - אביב כשלעצמו, שלפיהם לא היתה הפסקת רציפות, אינו יכול להועיל למערערת שכן תחילתו משנת 1964 ולא למפרע משנת 1962.
ג. ברם יש עילה אחרה להכיר בצדקת התביעה. סגן מנהל מחלקת המנגנון של המשיבה העיד שהחל משנת 1958 נהגה עירית רמת גן לפי תנאי תל - אביב, ואם כך הדבר הרי קובעים אותם תנאים שהפסקה בעבודה שאינה עולה על תקופה של 3 חדשים אינה מפסיקה את הרציפות.
ד. נכון שאם כך הדבר, ישנם תנאים אחרים בעירית תל - אביב שאם מחילים אותם בענין דנא יש בהם כדי לפגוע בזכויות המנוח, אולם "תנאי תל - אביב" יכולים לעמוד רק במידה שהם לטובת העובד ולא לרעתו בהשואה להסכם הקיבוצי הכללי החל על הצדדים.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד מ. אסטרייכר למערערת, עו"ד א. מוניץ למשיבה. 30.12.69).

ע.פ. 333/69 - נסים עמיאל נגד מדינת ישראל.

*זיהוי בלתי מספיק של חשוד המערער הורשע בהשתתפות בשוד על יסוד זהוי של שוטר שראה, אותו כאשר חברו שחטף מזודה עם כסף מפקיד בנק עלה על הקטנוע שהמערער נהג. השוטר העיד כי לא התרשם מראיתו לראשונה את המערער כשהפנה ראשו כדי להזמין את חברו לעלות על הקטנוע אך זיהה אותו לפי מה שראה אותו שנית כשהפיל את הקטנוע ונאבק עם השודד כדי לעצור את השודד. ביהמ"ש העליון החליט כי לא היה זה די לסמוך על הזיהוי על יסוד הראיה כשהיה עסוק במאבק עם השודד. הדבר נמשך כהרף עין ואין זה בטוח להרשיע על יסוד זיהוי זה לאחר שמהזיהוי הראשון לא התרשם השוטר.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד קידר למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 18.12.69).

ע.פ. 424+434/69 - מסא אל סייד ואח' נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (ריבוי נישואין) 11 המערערים שהם בדואים נדונו לתקופות מאסר שונות לאחר שהורשעו בעבירת ריבוי נשואין משנשאו נשים. שניות לאחר מלחמת ששת הימים. אותה תקופה נוצרה האפשרות להשיג נשים נוספות בשטחים המשוחררים בתשלום מוהר קטן מהמקובל בישראל.
נכון שאחרי מלחמת ששת הימים נתרבו המקרים מסוג זה ויש לקבוע עונשי מאסר כדי שלא לעשות מטרת המחוקק שקבע 5 שנות מאסר על עבירה זו פלסתר. ברם את השינוי במדיניות הענישה, לאחר שבעבר הקלו עם עברינים, מסוג זה, יש לעשות בצורה הדרגתית. יש להתחשב בכך שהמדובר באנשי הדת המוסלמית ובכך שהאשה הראשונה הסכימה לנישואין השניים. בהתחשב בכך הורד למחצית עונש המאסר, שהוטל על המערערים והועמד על שלשה עד ששה חודשי מאסר וקנסות כספיים מ - 750 עד 2,000 ל"י.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קזיס למערערים, עו"ד סוכר למשיבה. 21.12.69).

המ' 673/69 - אהרון פוזין נגד אברהם מסטשי.

*טענת חוסר סמכות של ביה"ד לשכירות

משהחליט בימ"ש השלום כי התביעה למתן ההצהרה הנדונה נתונה בסמכותו של ביה"ד לשכירות, היה עליו להעביר את הדיון בה לאותו בי"ד ואילו עשה כן לא היה עוד מקום לטענה כי ביה"ד לשכירות אינו מוסמך לדון בתביעה, וזאת בהתחשב בסעיף 37 (ב) לחוק בתיהמ"ש, מטרת המחוקק היא לשים קץ למצב שבעל דין יהיה נאלץ להתדפק על דלתות ביהמ"ש למיניהם אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. מבחינה זו המצב אינו שונה נוכח העובדה כי לאחר שבימ"ש השלום ביטל את התביעה משום שהיא נתונה בסמכות ביה"ד לשכירות הגיש המבקש את התביעה לביה"ד הזה. כך שהטענה בדבר חוסר סמכות של ביה"ד לשכירות לדון בתביעה זו אין לה סיכוי להתקבל. אשר לטענה כי בימ"ש השלום קבע ממצאים המהווים מעשה בית דין - אין יסוד לטענה זו נוכח העובדה כי הוא מצא שאין לו סמכות לדון בתביעה.