תקציר סביר כרך ד' חוברת 16

ב"ש 190+220/69 - עבד אל רחמן ערבית ואח' נגד מרטין שורץ ואח'

*העברת דיון ואיחוד תביעות.
(שתי בקשות לאחוד דיון והעברתו מבימ"ש אחד לשני - הבקשות נתקבלו).

העובדות:
בעקבות תאונת דרכים שארעה הוגשו שבע תביעות נגד אותם נתבעים. חמש תביעות הוגשו לביהמ"ש המחוזי בחיפה ושתים לביהמ"ש המחוזי בנצרת. לשני בתיהמ"ש סמכות שיפוט. בתביעותבחיפה שאוחדו הוחל כבר בשמיעת עדי התביעה שטרם נחקרו חקירה נגדית, הנתבעים מבקשים מהנשיא כי יורה שבימ"ש אחד בחיפה או בנצרת ידון בכל התביעות גם יחד וזאת כדי למנוע כפילות באותו נושא.

החלטה:
א. לשאלה באיזה בימ"ש יש לרכז את התביעות - יש להניח שביהמ"ש בנצרת הוא היום פחות עמוס מאשר ביהמ"ש בחיפה וכמו כן רוב עדי הראיה שיופיעו במשפט מתגוררים בנצרת וסביבתה ואף התאונה קרתה קרוב לעיר זו. לכן עדיף להעביר את כל התביעות לביהמ"ש בנצרת.
ב. לשאלה אם יש צורך לקבל הסכמת השופט בחיפה שכבר התחיל בשמיעת המשפט - הסיפא של סעיף 36 לחוק בית המשפט המצריכה הסכמה כזו נועדה למקרה שבו מאזן הנוחיות (או סיבה טובה אחרת) דורש להעביר את הדיון בתביעה לבימ"ש אחר, בין אם יש לו סמכות מקומית לכך ובין אם לאו. לעומת זאת הסמכות לפי תקנה 5 לתקנות סדר הדין, נותנת בידי הנשיא האפשרות לקבוע את מקום השיפוט כאשר הוגשו תובענות בנושא אחד לשני בתי משפט אשר לכל אחד מהם סמכות לדון בהם והמגמה של מניעת כפילות הדיון דורשת לרכז את כולן בידי בימ"ש אחד. במקרה ספציפי זה אין צורך בהסכמת השופט שעליה מדבר סעיף 36 הנ"ל.

(בפני: הנשיא אגרנט. 23.12.69).

ע.פ. 465/69 - ד"ר קופרמן נגד מדינת ישראל

*טענת טעות בעובדה בעבירת תנועה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים גביזון, חלימה, ולנשטיין) בע.פ. 258/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הואשם בעבירת תעבורה בכך שבצומת כביש הבטחון, פינת ירושלים ת"א, בדרך שהיתה עירונית, נהג במהירות של 80 קמ"ש. המערער הודה בעובדות של העבירה המיוחסת לו אך התגונן בטענת טעות על - פי סעיף 12 לפח"פ, ולביסוס הגנתו העיד כי כביש הבטחון באותו קטע הוא דו מסלולי, כל מסלול בן שלשה נתיבים, ובאמצע שדרה, ולכן חשב שזה כביש בין עירוני. טענת הגנה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש השלום והמחוזי ועל כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. נכון שהקטע בו נעברה העבירה אינו מאוכלס ומצידו האחד אף משתרעת אדמה חקלאית. אולם דרך עירונית נקבעת ע"י תמרור המיועד לכך ואין נפקא מינה אם האיזור מאוכלס או לא.
ב. טענתו בדבר טעות של המערער נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי הן משום שלא היתה הגיונית כאמור בסעיף 12 הנ"ל והן משום שהעבירה הנדונה היא בבחינת עבירה מוחלטת אף בהעדר תודעה פלילית. מכיון שנימוקו הראשון של ביהמ"ש נכון אין צורך לדון בשאלה אם אמנם זו עבירה מוחלטת.
ג. אין חולק על כנות טעותו של המערער אך כנות הטעות אינה דיה אם הטעות אינה עומדת במבחן הנוסף של ההגיון, ההסבר כי משום שהכביש הוא רחב יש מקום לטעות
ולחשוב שהוא כביש בין עירוני אינו הסבר הגיוני. חזקה על נהג שהלכות התחבורה נהירות לו ועליו לדעת כי לא מספר המסלולים קובע לענין המהירות המותרת אלא התמרור המוצב. האומר כי מפאת מספר המסלולים חשב שיצא מדרך עירונית, אומר שהתרשל מלוודא אם הגיע לתמרור השם קץ להגבלת המהירות. המתרשל בכגון דא כמוהו כמסרב לראות את המציאות ואינו יכול לטעון שטעותו עומדת במבחן ההגיון.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד אריאל למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 15.12.69).

ע.פ. 419/69 - פנינה שתי נגד מדינת ישראל

*גניבה ע"י פקיד דאר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.פ. 785/68 - הערעור נדחה).

החלטה - השופט זוסמן:
א. המערערת היתה ממונה על סוכנות דאר בשכונת מונטיפיורי בת"א שנמסרה לה על פי חוזה שעשתה עם משרד הדאר. היא הואשמה והורשעה בגניבת בגדים שהגיעו בחבילה מחו"ל, עבירה על סעיף 83 לפקודת הדאר. אין לקבל טענתה כי לא חלה עליה הפקודה הנ"ל. כדי להכלל במסגרת של פקיד דאר אין צורך שהאיש יהיה עובד מדינה ודי שיעסוק "בכל עבודה מעבודות בתי הדאר והטלגרף". עצם העסקתו של אדם באחד העסקים של הדאר היא העושה אותו לפקיד בית דאר לענין הפקודה.
ב. לענין הראיות שבאו לביהמ"ש - רשאי היה ביהמ"ש לקבל את ההודאה שמסרה המערערת במשטרה, ברם היו ראיות מספיקות להרשעתה גם בלעדי הודאתה. הבגדים החסרים מהחבילה נתפסו אצל המערערת והיא נתנה הסברים כוזבים לעובדה זו. הכזבים שבגירסת המערערת מחזקים את גירסת המתלוננת שמחבילתה נגנבו הבגדים.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד יבניאל למערערת, עו"ד בלטמן למשיבה. 29.12.69).

ע.פ. 517/69 - לושי פנחס נגד מדינת ישראל

*היעדר ראיות מספיקות להרשעה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים גולן, עדן ומ. כהן) בע.פ. 96/69 הערעור נתקבל ברוב דעות).

החלטה - השופט קיסטר (דעת הרוב):
א. המערער הורשע בעבירה של סטיה מקו נסיעתו, ללא שאותת, כאשר נהג באוטובוס. עד התביעה היחידי לא אמר מאומה בדבר סטייתו של המערער מקו הנסיעה וביהמ"ש הסיק שאכן סטה ממסלול הנסיעה מדברי העד כי "האוטובוס נכנס לתחנה... ולא אותת".
ב. המערער טען כי אין עדות על מרחק השוליים בנסיעה או בעצירה ולכן אין עדות על סטיה. ביהמ"ש דחה את הטענה בקבעו כי מן המפורסמות הוא שתחנה היא בצדי הכביש ממש ושנהג אוטובוס במהלך נסיעתו הרגילה אינו נוסע בצדי הכביש ממש. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער בקבעו שהוכח מדברי עדי ההגנה שהמערער סטה ממסלול נסיעתו.
ג. יש לקבל את הערעור, שכן אין לביהמ"ש ידיעה משפטית על כך כי הבטוי "נכנס לתחנה" משמעו שהנהג סטה מקו נסיעתו, וביהמ"ש ששמע את העד לא קבע כי כך הבין את דברי העד, כמו כן אין בעדויות ההגנה כל ראיה שהמערער סטה מקו נסיעתו.

השופט לנדוי (דעת מעוט):
כשעד התביעה, שביהמ"ש האמין לו, המשתמש במלים "נכנס לתחנה" התכוון, כך יש להניח, לסטיה ימינה ממסלול נסיעתו של האוטובוס. ואם נשאר כאן ספק סיפק המערער בעדותו את החסר בהעידו "אותתתי שאני נכנס לתחנה אתות ימני". הגנת המערער היתה איפוא שהוא אותת וביהמ"ש לא האמין לו אלא לעד התביעה. ממילא הודה המערער שהיה חייב לאותת.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד בן שהם למערער, עו"ד קירש למשיבה. 31.12.69).

ע.א. 198/69 - חגי אריאלי נגד בכור מכלוף ואח'

*תשלום נזיקין לנפגע תאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.א. 4054/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער נפגע בתאונת דרכים והמשיב אחראי לתאונה. המערער קיבל זעזוע מוח, נמצא בטיפול במשך 4 חודשים, כחודש וחצי לא עבד בכלל ואחר כך עבד עבודות קלות. המערער הוא חקלאי העובד עם אביו במשק השייך לאב. בתקופת המחלה כתוצאה מהתאונה לא נתאפשרו שתילה ועבוד של אדמות שונות וכמו כן היו הוצאות מיוחדות על עבודות טרקטור ופועלים במשקומניעת רווח מעבודות חוץ בטרקטור של המשק.
ביהמ"ש המחוזי היה בדעה כי הואיל והמשק שייך לאב וההכנסות הן של המשפחה כולה תוך ניהול קופה משותפת יש לזקוף על חשבון המערער רק את מחצית ההפסדים. כמו כן קבע השופט שהיה מקום להקטנת הנזק ע"י עבוד השטחים שלא עובדו, ע"י שכירים. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. שגה השופט בחלקו את הנזק שנגרם ע"י אי יכולתו של המערער לעבוד במשק בין האב לבין המערער. כאשר שניים עושים במשימה המשותפת ושניהם נהנים מההכנסה הנובעת ממנה ונמנע מאחד מהם למלא את חלקו במשימה וכתוצאה מזה ההכנסה פוחתת אין לומר שההפחתה היא נזק המשותף של שניהם, אלא הנזק הוא כולו של הנפגע.
ב. לחילופין, אפילו היה האב נושא במחצית ההפסד לא היתה כל סיבה שלא לפסוק את מלוא הסכום למערער רק בשל כך בלבד שהתביעה הוגשה ע"י המערער בלבד ולא ביחד עם האב. אילו היה צורך בכך אפשר היה לצרף את האב כתובע נוסף אפילו בשלב הערעור ושום עול לא היה נגרם למשיבים בשל כך.
ג. באשר להקטנת הנזק באמצעות עבודה שכירה - טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה והועלתה לראשונה רק בסיכומים ומחוסר ידיעה על קיום הטענה לא הביא המערער עדויות להפריכה, גם לגופו של ענין צודק המערער שעשה כל שיכול להקטנת הנזק.
ד. באשר לתביעה בגין אבדן המכונית של המערער - הרי למרות שהמכונית נקנתה רק כחודש לפני התאונה אין המחזיק צריך לשלם לפי ערכה של מכונית חדשה אלא לפי ערכה של מכונית שהיתה בשימוש כחודש ובכך יצא ידי חובת החזרת המצב לקדמותו. רק אם אין אפשרות להשיג בשוק מכונית שהיתה בשמוש אותה תקופת זמן, צריך המזיק לשלם לפי מחיר מכונית חדשה. כאן המכונית שהיתה למערער אינה מיוחדת במינה ולא הובאה עדות שאי אפשר היה להשיג מכונית מסוג כזה בשוק.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד א. הררי למערער, עו"ד נשיץ למשיבים, 31.12.69).

ע.א. 138/69 - אילן אריאלי נגד בכור מכלוף ואח'

*תשלום נזיקין לנפגע תאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.א. 1721/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער נפצע בתאונה הנזכרת בע.א. 198/69 המובא לעיל (אגב, שני המערערים ששם משפחתם זהה אינם קרובים) וגם כאן השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש היתה ענין גובה הנזק. המערער ניהל במושב משק חקלאי של המשפחה השייך לאמו וכתוצאה ממחלתו נגרם נזק למשק וכמו כן היה צורך להעזר בפועל שכיר. על קביעותיו של ביהמ"ש נסב הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. כמו בע.א. 198/69 גם כאן לא היה מקום לחלק את הנזק הכספי בין המערער ואמו, ויש לקבוע כי הנזק הוא כולו של המערער.
ב. גם לענין הקטנת הנזק נעשה כל מה שניתן היה להעשות. המערער היה פצוע קשה, היו לו שברים בגולגולת ואבוד הכרה, נעשו לו קידוחים בעצם הגולגולת ולא יפלא כי במצב זה הוזנחו העבודות במשק והאם ישבה ליד מיטת החולה יומם ולילה וסעדה אותו בחליו. האם אינה חבה למשיבים להקטין את הנזק שנגרם למערער. גם אילו היתה ההזנחה מצד האם בלתי מוצדקת, ואין לומר זאת לגבי אם יהודיה שכל דאגתה היתה נתונה לגורל בנה המתענה ביסוריו, גם אז נכון מה שאמר ביהמ"ש דלמטה כי אם תאונת המערער גרמה להזנחת המשק ע"י קרובו וע"י כך נגרם נזק כספי למערער באופן אישי הרי יכול הוא לתבוע את נזקו מהמזיק.
ג. אשר להפסד ההשתכרות וההכנסה בעתיד הרי השופט שילב ביחד את התקופה עד למתן פסק הדין ואת הפסד ההשתכרות בעתיד ופסק פיצוי כולל של 25,000 (עשרים וחמשה אלף) ל"י. ביהמ"ש העליון העלה את הסכום ל- 50 אלף ל"י.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד א. הררי למערער, עו"ד פ. ג. נשיץ למשיבים. 31.12.69).

ע.א. 489/69 - ד"ר א. ברנר - רובינשטיין נגד שרה גולדמן ואח'

*שחרור אפוטרופא של קטין שנתמנה בנוסף להורה הקטין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק המ' 872/69 - הערעור נתקבל ברוב דעות)

העובדות:
המערערת צורפה כאפוטרופא על קטין יחד עם אמו של הקטין. בין האם לבין האפוטרופא נתגלו סכסוכים והאם, שתחילה ביקשה צירוף האפוטרופא, ביקשה מביהמ"ש לשחרר את המערערת מתפקידה. הקטין הוא כיום בן 7 ועתיר נכסים שירש מאביו נכסים אלה הם בגרמניה שם מונה ע"י ביהמ"ש נאמן לרכוש של הקטין. ביהמ"ש המחוזי החליט להיעתר לבקשת האם לשחרור המערערת מתפקידה כאפוטרופא ועל כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. אין ביהמ"ש ממנה אפוטרופוס לקטין בנוסף להורה אלא אם ראה סיבה מיוחדת לכך לטובת הקטין. על יסוד הוראה זו שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מינה ביהמ"ש המחוזי את האפוטרופסים הנוספים במקרה דנא ואין חולק כי הצורך שהביא למינוי זה בעינו עומד.
ב. כאשר חדלו יחסי ההבנה בין ההורה לבין האפוטרופוס הנוסף דורשת טובת הקטין כי ביהמ"ש ישחרר את האפוטרופוס הנוסף. ברם הלכה זו כוחה יפה כאשר האפוטרופוס הנוסף הוא גם על גופו וגם על רכושו של הקטין. במקרה דנא די בכך כי המערערת תשוחרר
מאפורפוסותה על גופו של הקטין, אולם יש להשאירה כאפוטרופא נוסף על רכושו של הקטין. שחרורה של המערערת מתפקידה בכל הנוגע לרכושו של הקטין מסכנת את עניני הקטין במקרה דנא.

השופט ח. כהן (דעת מעוט):
מכיון שאין לקטין רכוש בתחום סמכותו של ביהמ"ש בישראל אין מקום להשאיר את המערערת כאפוטרופא בישראל לרכוש הקטין. מתוך חומר הראיות ניתן להבין כי רכושו של הקטין בישראל מסתכם בדירה בה גרה האם עם הקטין וכסף המזונות המתקבל מגרמניה. זהו רכוש אשר אין להפריד כלל בינו לבין צרכי גופו של הקטין ואם אין שפה משותפת בין ההורה לבין האפוטרופא הנוסף כי אז קיומו של אפוטרופא על רכוש מעין זה עשויה אך להזיק לקטין.

(בפני השופטים: לנדוי, ח.כהן, י. כהן.)

ע.א. 239/69 - פקיד שומה חיפה נגד אחים רביב וכו' בע"מ

*תשלומי מס הכנסה מרווחי הצמדה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בעמ"ה 156/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה הינה קבלן לבניה ועוסקת בהקמת שכונים. נעשתה עיסקה בינה ובין המדינה להקמת שכון ובין היתר הוסכם שהחברה תשתתף בחלק מסכום עבודות הבניה ע"י "מימון עצמי", כך שהחברה תלוה אותו חלק לבנק האפותיקאי לתקופה של 7 שנים על מנת שהבנק יתן את הסכום למשתכנים בהלואות ל- 10 שנים. אותו חלק של מימון עצמי היה על הממשלה לנכות ממחיר העיסקה הכולל ולגרום לכך שחשבון החברה בבנק יזוכה בסכום הנ"ל והבנק יוציא לחברה תעודת פיקדון. ההלואה היתה צמודה לשער החליפין של הדולר ובבוא העת קיבלה מהבנק את התשלומים בצירוף רבית והפרשי הצמדה. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לשלם על הפרשי ההצמדה מס הכנסה. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. הרווחים מההצמדה אינם נובעים מעיסקת הבניה שבין המשיבה לבין המדינה. נכון שהסכום הועבר לבנק כחלק ממחיר ההסכם שבין המשיבה לבין המדינה, אולם במציאות העיסקה היתה שהממשלה שילמה למשיבה את מחיר ההסכם אם כי חלק מהמחיר נפרע לא ישירות למשיבה אלא לבנק האפותיקאי. למעשה הרי זו הלואה שנתנה המשיבה לבנק האפותיקאי כדי לתת הלואות למשתכנים. בכך נותק הקשר בין עיסקת הבניה לבין קבלת הפרשי ההצמדה ואין ההפרשים נובעים מעסק הקבלנות.
ב. אין גם לקבל את טענתו החילופית של פקיד השומה כי אפילו היתה זו הלואה של החברה הרי שיש לראות בה פעולה מסחרית מצד החברה במהלך עסקיה הרגילים ולא עיסקה הונית. טענת פקיד השומה כי יש לראות בחברה, אדם העוסק בעסקי מימון ובמתן הלואות, אינה מן הקלות ויש לה פנים לכאן ולכאן. לא בלי הסוסים יש לקבוע במקרה דנא, שעסקי ההלואה שהכניסה הפרשי הצמדה, אינה נובעת ממסגרת העסקים הרגילים של החברה, אלא מהווה עיסקה הונית.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד ע. נתן למערער, עו"ד א. תירוש למשיבה. 31.12.69).

ע.פ. 343/69-386 - מרינת ישראל נגד פלוני ואח'

*קולת העונש (רצח ע"י קטינים) שני המשיבים, שאחד מהם גם מערער בערעור נגדי, הם קטינים (גיל 16 - 15) שהורשעו ברצח המנוחה בלהה קרשנבאום, ונדונו לחמש שנות מאסר. ביהמ"ש העליון דחה טענת אחד הנערים כי בענישת קטינים שומה על ביהמ"ש להתעלם ממהות העבירה ועליו לחשוב רק על צורת הענישה. אין זה מתקבל על הדעת שבגלל גניבה פעוטה ינקוט ביהמ"ש באותם האמצעים שהיה מפעיל לגבי רוצח.
מאידך נתקבל ערעורה של המדינה על קולת העונש ומאסרם של השנים הועלה ל- 8 שנים. ביהמ"ש ציין כי הוא מסתפק בעונש זה מכיון שהעלאת עונש המאסר לאחר זמן מהוה כבר חומרה מיוחדת לגבי הנאשמים.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד בלטמן למדינת ישראל, עוה"ד לידסקי, מרינסקי ומני למשיבים. 31.12.69).

ע.פ. 454/69 - סלים אבו עמר ואח' נגד מדינת ישראל

*גניבה ממעביד חמשת המערערים נמצאו אשמים בעבירה של גניבה ממעביד, בכך שגנבו דגים מבריכת הדגים של חברת "תמידור" שהיתה המעבידה של אחד המערערים, האיש שעבד בחברה הנ"ל נדון למאסר של שנה אחת והאחרים לשמונה חדשי מאסר. ערעורו של אחד המערערים על ההרשעה נדחה מאחר שחומר הראיות מצדיק הרשעתו בעבירה שיוחסה לו. אשר לעונש הרי בהתחשב כי העונש המירבי על עבירה של גניבה ממעביד הוא 7 שנות מאסר וכן בהתחשב בעברם של המערערים אין העונש חמור מדי.

בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. המערערים 4 - 1 לעצמם, עו"ד פוקס למערער 5, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 22.12.69).

ע.פ. 420/69 - שמעון קמחי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעילה של פקיד בנק) המערער הורשע במעילה בהיותו פקיד בבנק ונדון ל- 3 שנות מאסר בפועל. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי העבירה של מעילה ע"י פקיד בנק היא חמורה ומחייבת תגובה חמורה. עם זאת החמיר ביהמ"ש יתר על המידה עם המערער בהתחשב בנסיבות שהביאו אותו למעילה ובהיותו נכה מלחמה ובעל ילדות קשה שהתגבר עליה בכוחות עצמו. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל על 9 חדשים והיתר מאסר על תנאי. (בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 21.12.69).

ע.פ. 451/69 - ג'ק בן נעים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הוצאת כספים במרמה)

במשך עשרה חדשים הוציא המערער במרמה מאנשים שונים ברחבי הארץ סכומים שונים המצטרפים לסכום כולל של למעלה משלושים אלף ל"י. הוא נדון בשל כך לשלוש שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נתקבל בהתחשב בנסיבות המיוחדות. נכון שזה מקרה חמור מבחינת היקף הסכום, היקף המרומים, היקף המקומות שבהם פעל המערער ואורך הזמן שבו בוצעו העבירות. ברם יש להתחשב במאמץ שנעשה על ידו לאחר מעשה לבוא לידי סידור עם המתלוננים ולהחזיר קמעה קמעה את הסכומים, הוא נשוי לאשה המטופלת ב- 4 ילדים, שנים שלה ושנים מנשואיו הקודמים של המערער, וגם מצב בריאותה אינו תקין. בנסיבות אלה ניתן להמיר שנה אחת של מאסר במאסר על תנאי.