ע.פ. 476/69 - אריה שטרן נגד מדינת ישראל
*חובה להציג חשבונות בפני פקח לצורך ביצוע חוק עזר להיטל סעד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, קוארט, חלימה)
בע.פ. 190/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער, בעל בית קפה, הואשם בכך שסרב להציג בפני פקח עירוני חשבונות ומסמכים שלפיהם ביקש הפקח לבדוק אם המערער מקיים את הוראות חוק העזר בענין היטל סעד ונופש. המערער הודה בעובדות שנטענו בכתב האישום שבו נאמר כי המפקח נכנס לבית הקפה "לבדוק ולבקר חשבוניות . . .הדרושים כדת לברר אם קוימו הוראות חוק העזר", אך טענתו היא כי למפקח לא היתה זכות חוקית ידרוש הצגת מסמכים ועל כן לא נעברה עבירה. לטענתו אין הוא חייב לנהל חשבונות ולא נטען שהיה חייב לנהל חשבוניות, וממילא אין הוא חייב להראות חשבונותיו למפקח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם בעל קפה שלא חוייב, כאמור בתקנות, לנהל חשבונות ועושה כן מרצונו הטוב חייב להראות את החשבונות לפקח כשם שחייב לעשות בעל מקום שחוייב לנהל חשבונות. כאן הודה המערער שהמפקח נכנס לחצריו כדי "לבדוק ולבקר חשבונות . . . הדרושים כדת לברר אם קוימו הוראות חוק העזר", והוא לא מילא אחר דרישת המפקח, וכמוהו כמודה שמוטל עליו לנהל חשבונות, שאם לא כן לא היו אלה דרושים כדת.
ב. העיריה רשאית להתקין חוקי עזר לא רק לביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם על פי פקודת העיריות, אלא גם על פי כל דין אחר וחוק היטל סעד בכלל זה. ממילא אין לקבל את הטענה כי העיריה לא היתה מוסמכת לקבוע את החובות לנהל פנקסים ולהראות פנקסי החשבונות לפקח.
השופט לנדוי:
חובת הצגת החשבונות על ידי בעל המוסד, לפי חוק העזר העירוני, חלה גם כאשר ניהל בעל המוסד חשבונות כ"מתנדב" בלי שקיבל דרישה לכך לפי תקנה 1 של תקנות שר הפנים בדבר ניהול פנקסים ע"י בעלי מוסדות אירוח.
השופט ברנזון:
מסכים לדחיית הערעור הן מטעמיו של השופט זוסמן, והן מטעמיו של השופט לנדוי.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון עו"ד נ. א. הורנשטיין למערער, עו"ד ש. הרצוג למשיבה. 4.1.70).
בג"צ 176/69 - המועצה המקומית כפר יסיף נגד שר התחבורה ואח'
*הענקת רשיון מונית לגוף משפטי ושיקול הדעת הניתן לועדת הרשיונות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
החלטה - השופט כהן:
א. תקנות התעבורה משנת תשכ"ח הקובעות את הנתונים האישיים הנדרשים מבעל רשיון מונית אינן באות למנוע הענקת רשיון מונית לגוף משפטי. פקודת התעבורה מדברת על הענקת רשיון מונית לבעל רכב ומשמעותו גם תאגיד ואין התקנות יכולות לאסור הענקת רשיון לתאגיד. לפיכך יש לפרש את התקנות כך שבמידה והרשיון ניתן לאנשים טבעיים נדרשות מהם אותן תכונות האמורות בתקנות, אך אין זה מונע מתן רשיון מונית לתאגיד.
ב. ועדת הרשיונות למוניות לפי תקנה 532(1) לתקנות התעבורה יש לה שיקול דעת גם בשאלה אם יש צורך להוסיף מונית במקום פלוני ואין היא חייבת לקבל את עמדת המפקח על התעבורה בענין זה.
ג. על המפקח על התעבורה להביא בפני הועדה את כל השיקולים בעד ונגד הוספת מוניות במקום פלוני. לא רק את השיקולים שלו אלא גם את השיקולים של נותני השירות ומקבליו במקום בו מתבקשת הוספת המוניות, הפניות שבאו בפני הרשות לענין זה, וכיוצא באלה שיקולים ומסמכים הנוגעים לענין. בבואה להכריע בענין הוספת מוניות על הועדה להגיע לאיזון בין האינטרס הצבורי הכללי ובין דרישות מקומיות ופרטיות לגיטימיות.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד עמאר לעותרת, ,עו"ד ברסלע למשיבים. 5.1.70).
ע.א. 313/69 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד מנהלי עזבון המנוח יוסף רוטנברג
*תשלום תוספת מס.
(ערעור על החלטת ועד העררים לפי חוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג - 1963 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המנוח התקשר בשנת 1948 עם חברת שיכון המזרחי בחוזה שלפיו התחייבה החברה להעמיד לרשותו מגרש של הקק"ל לבנית דירה והמנוח התחייב לקק"ל מגרש זה בחכירה. המנוח שילם לחברה את כל התשלומים וקיבל את החזקה בקרקע לפני תחילת חוק מס שבח תשכ"ג, אך לא עשה כל הסכם עם הקק"ל לפני תחילת החוק. לאחר שנכנס לתקפו חוק מס שבח עשה המנוח את ההסכם עם הקק"ל בדבר חכירת האדמה. מנהל מס שבח חייב את מנהלי העזבון בתשלום תוספת מס בקבעו כי אמנם החזקה והקניה המעשית נעשו לפני תחילת החוק אך האקט הפורמלי המשפטי של חוזה החכירה עם הקק"ל נעשה לאחר תחילת החוק ואין מנוס מלחייב את העיסקה בתוספת מס. ועדת העררים הפכה את החלטת המנהל ופטרה את מנהלי העזבון מן התשלום על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
החוזה השני עם הקק"ל אף שלא הוסיף כל זנות למנוח על הזכות שרכש בחוזה הראשון עם חברת השכון, מהוה "מכירה" לפי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק. החוזה השני הוא שהעניק את זכות החכירה למנוח ולפיכך הוא מהוה מכירה לצורך החוק. היותו של המנוח בעל זכות שביושר במקרקעין חשובה לגבי קביעת "יום הרכישה" לענין חישוב המס אך לא לגבי עצם החיוב, בתוספת מס.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד ע. נתן למערער, עו"ד א. ולד למשיבים. 10.1.70).
ע.א. 445/69 - טוביה שלומוביץ ואח' נגד הרמן וינינגר ואח'
*ביצוע בוררות והגשת תובענה לסעד הצהרתי בדרך של המרצת פתיחה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 4378/69 - הערעור נדחה)
העובדות:
שני הצדדים ניהלו במשותף מאפיה בנכס שהיה מושכר ע"ש שני הצדדים. התעורר סכסוך בין הצדדים והענין נמסר לבוררות. נפסק כי המאפיה תשאר של המשיבים וכי מניות המערערים (לאחרונה נוהלה המאפיה בצורת חברה) יועברו למשיבים. ביהמ"ש נתן צו לאכיפת פסק הבוררות ולאחר מכןביקשו המשיבים בדרך של המרצת פתיחה כי ביהמ"ש יכריז שלמערערים אין זכויות בחוזה השכירות וכי שמותיהם ימחקו מחוזה השכירות. בקשתם נתקבלה ע"י ביהמ"ש למרות טענות המערערים כי למשיבים אין מעמד בבקשה וכי לא היה מקום לפנות לביהמ"ש בהמרצת פתיחה. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. אין להבין את הטענה של חוסר מעמד. ברור שלמשיבים אינטרס כי ביהמ"ש יקבע שהם ולא המערערים הינם בעלי זכויות השכירות בנכס בו מתנהלת המאפיה.
ב. תובענה לסעד הצהרתי ניתן להגיש בדרך של המרצת פתיחה לא רק לגבי הענינים המפורטים בתקנות 310 עד 314 לתקנות סדר הדין אלא בכל תובענה לסעד הצהרתי שבה דרך של הגשת כתב תביעה וכתב הגנה עשויים רק לסרבל את ההליכים, אם ביהמ"ש נוכח בעת הדיון בהמרצה שהענין הנדון מעורר טענות עובדתיות כאלו הדורשות ברור מקיף הוא יכול לבטל את ההמרצה ולהפנות את בעלי הדין לתובענה בדרך הרגילה. כאן לא נטען שהתעוררו טענות כאלו הדורשות דיון בדרך תובענה רגילה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני. קיסטר. עו"ד יפה למערערים, עוה"ד קרני וברוידס למשיבים, 8.1.70).
ע.א. 493/69 - מדינת ישראל נגד בנימין חדד ואח'
*פסילת תנאי מגביל בחוזה אחיד.
* פסילת תנאי בחוזה בטענה שהוא נוגד טובת הצבור.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת'"א (השופט גביזון) בת.א. 2082/67 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיב הראשון נחבל בתאונת עבודה שעה שעבד אצל המשיבים האחרים (להלן המשיבים) בפירוק מכונית ישנה שנימצאה בסדנא של המשטרה ואשר נקנתה ע"י המשיבים מאת המשטרה. בחוזה המכר שבין המדינה לבין המשיבים נאמר בסעיף 6 כי "האחריות... לתאונה... (העלולים להגרם בנפש או ברכוש לקובה או לכל אדם אחר ... מכל סיבה שהיא... לא על המשרד היא אלא על הקונה בלבד". הניזוק תבע פיצויי נזיקין מהמדינה ומהמשיבים. המדינה הגישה למשיבים הודעת צד שלישי ואלה השיבו בכתב הגנתם להודעה כי אין החוזה "חי על התאונה... או לחילופין סעיף 6... איננו תופס ו/או בטל מעיקרו". המשיבים לא גילו בכל מהלך המשפט על שום מה אין הסעיף 6 תופס או בטל ורק בסיכום המשפט הרימו את מסך סודם וטענו כי כוונתם לסעיף 14 של חוק החוזים האחידים שלפיו רשאי ביהמ"ש להתעלם בחוזה אחיד מסעיף שיש בו תנאי מגביל. 'לחילופין טענו כי סעיף 6 הנ"ל בטל על פי סעיף 64 לחוק העותומני על הפרוצדורה האזרחית, באשר הוא נוגד את הסדר הציבורי כפי שתואר והוגדר ע"י ביהמ"ש העליון ב"הלכת צים". ביהמ"ש המחוזי קיבל את שני נימוקי המשיבים, הטיל את האחריות על המדינה והמשיבים בחלקים שוים. ודחה את תביעת המדינה לשיפוי מאת המשיבים. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. בחוזה אחיד רשאי השופט להשתמש בסמכותו להתעלם מתנאי מגביל, ברם ברצותו להשתמש בסמכות זו חייב השופט להיווכח תחילה כי "בשים לב לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות" יש בתנאי המגביל "משום קיפוח הלקוחות או משום יתרון בלתי הוגן" וכו'. בעל דין הרוצה להניע ביהמ"ש להשתמש בסמכותו הנ"ל עליו לטעון בכתב הגנתו שיש לראות את התניה כבטלה בהיותה מגבילה לפי חוק החוזים האחידים ולפרט במידת האפשר את הנתונים היוצרים את הקיפוח. המשיבים דנא לא טענו טענה זו בכתב הגנתם ולא הביאו שמץ ראיה להוכחת הטענה שלא נטענה. כך שאין אנו יודעים אם אותו תנאי מגביל לא היה תוצאה של הקלות אחרות שניתנו למשיבים כתמורה לכך, ואין בו כל קיפוח או יתרון בלתי הוגן.
ב. אשר לטענה האלטרנטיבית כי הסעיף נוגד את טובת הצבור - טענה זו ניתן לראותה כאילו נטענה בכתב ההגנה במסגרת הטענה שהתניה "אינה תופסת" או "אינה מחייבת", זו טענה משפטית שאין צורך להוכיחה. ברם בהלכת צים הובהר כי לפסילת תניה של פטור לגבי נזיקין צריך שתהיה זו תניה שכופה צד אחד על הצד השני, כגון חברת הנסיעות שכופה על נוסע שאין לו ברירה אלא לנסוע באניה ובאותו ענין התניה היתה גם מוצנעת בין עשרות תנאים אחרים, כאן לא עמדו המשיבים בפני חוסר ברירה ויכלו שלא להתקשר
בחוזה לקנית הגרוטאות. כאן המדינה היא ספק כמו כל הספקים ורשאית היא להתנות תנאים של פטור מאחריות בנזיקין. קוני הגרוטאות הם סוחרים וקראו את החוזה שבו סעיף הפטור היה מובלט בראש העמוד של החוזה. על כן היה הסעיף המגביל כשר גם לפי הלכת צים.
ג. סעיף הפטור הנ"ל ברור ומפורט ואינו משאיר מקום לספק שגם מעשי רשלנות של המדינה הם בכלל המעשים שבהם השחרור תופס.
ד. התחייבות לשפות את המדינה על כל נזק שהיא תשא בו אינו צריך לכלול במפורש את המלה "שיפוי" דוקא. לשון הסעיף משמעו כי המשיבים נוטלים עליהם אחריות לכל נזק והתחייבות זו מוטלת לא רק לגבי האדם השלישי הניזוק שאינו צד לחוזה אלא דוקא כלפי המדינה שהיא צד לחוזה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד נתן למערערת, עו"ד נוימן למשיבים. 4.1.70).
ע.א. 215/69 - שדה עוזיה נגד ראובן יצחק
*בקשה לעכוב הליכי משפט בטענת הסכם בוררות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט דבורין) בת.א. 94/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב הוא חבר באגודה השיתופית המערערת ועבד אצלה עד שפוטר. הוא הגיש נגדה טביעה לפני תחילתו של חוק הבוררות" והמערערת התגוננה לגופה של התביעה וטענה בין היתר בתוך כתב ההגנה כי לנוכח תקנות האגודה צריכים סכסוכים בין הצדדים להתברר במשפט חברים של ההסתדרות כמשפט בוררים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה משני נימוקים: כי הסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך שבין עובד למעביד ולא סכסוך הנובע מהיותו של המשיב חבר באגודה וכן כי על המערערת היהלהגיש בקשה לעיכוב ההליכים והיא לא עשתה כן אלא הגישה כתב הגנה וטענה בו לגופו של ענין. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. אין צורך לחוות דעה על נימוק הדחיה הראשון של ביהמ"ש המחוזי שאין הסכסוך "נוגע לעסקי האגודה" שכן צדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקו השני.
ב. כתב ההגנה הוגש כאשר עדיין היתה בתוקף פקודת הבוררות שלפיה אי אפשר להכליל את טענת הבוררות בכתב ההגנה אלא צריך להגיש בקשה מיוחדת לעיכוב ההליכים בגין הסכם הבוררות.
ג. אמנם חוק הבוררות הוא חוק פרוצסואלי ולא מטריאלי וחוק דיוני בדרך כלל פועל למפרע. אולם במה דברים אמורים - כאשר ביהמ"ש בא להחיל על משפטים שהחלו לפני תחילת חוק דיוני חדש את ההוראות החדשות אבל אם הפעולה נעשתה לפני תחילת החוק החדש ובעת עשיית הפעולה היא היתה פסולה אין החוק החדש מכשיר אותה למפרע.
ד. ביהמ"ש לא יכול היה גם להיענות לבקשת המערערת לאפשר לה להגיש, לאחר תחילת החוק החדש, בקשה לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, שכן בקשה. כזו צריך להגיש לפני שהטוען, אותה טען לראשונה לגופו של ענין וכאן כבר טען לגופו של ענין. השופט זוסמן:
כאשר הגישה המערערת כתב הגנה עשתה בעצם מעשה זה צעד במשפט ובכך אבדה לה, לפי פקודת הבוררות, הזכות לבקש את עיכוב ההליכים. משעשתה את הצעד הראשון
במשפט עברה זכותה לבקש עיכוב הליכים ובטלה מן העולם ולכן גם לא יכלה לבקש זאת לפי 'החוק החדש ע"י הארכת המועד להגשת הבקשה לעיכוב הליכים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, לנדוי. עו"ד מ. פז למערערת, עו"ד י. שפירא למשיב. 14.1.70).
ע.א. 557/69 - שרה הופמן נגד תלוה מודל - שותפות רשומה ואח'
*חיוב עו"ד באופן אישי בהוצאות.
(ערעור על החלטה ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 4021/69 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערערת הגישה לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיבים בסדר דין מקוצר והשופט החליט למחוק את הכותרת "0דר דין מקוצר" וקבע כי התביעה תדון בסדר דין רגיל. על החלטה זו ביקש ב"כ המערערת רשות לערער. בתמיכה לבקשתו הגיש הפרקליט תצהיר משלו שלפיו מרשתו היא אשה ישישה ואין ביכולתה להצהיר על הדברים שהם מהוים את היסוד לבקשה, וכן גולל את השתלשלות הדברים בבימ"ש השלום. הצד שכנגד ביקש לחקור את הפרקליט על תצהירו ולאחר מספר שאלות החליט השופט להזמין את התיק מבימ"ש השלום ללמוד מתוכו את השתלשלות הדברים וכן החליט כי הבקשה לרשות ערעור תתברר כערעור גופו. ביהמ"ש החליט לבסוף למחוק את הערעור ולחייב את הפרקליט בתשלום אישי של הוצאות וזאת משום שעשה עצמו מצהיר ולא התפטר מהייצוג. המערערת ויתרה בביהמ"ש העליון על ערעורה על מחיקת הערעור בביהמ"ש המחוזי אך פרקליטה ערער על חיובו בהוצאות אישיות.
החלטה - השופט קיסטר:
א. פסיקת הוצאות נגד עורך דין באופן אישי הוא דבר נדיר ויש צורך בטעם מיוחד לכך. בנסיבות המקרה דנא לא היה נימוק שיצדיק הטלת הוצאות על עורך דין.
ב. אין זה מוחלט כי עורך דין אינו רשאי לתת תצהיר בתיק בו הוא מופיע. לפי כללי לשכת עורכי הדין יכול עורך הדין להעיד בענין שהוא פורמלי גרידא. כאן עיקר הדברים שעליהם הצהיר הפרקליט הם השתלשלות של ההליכים וההתכתבות שהם למעשה ענינים פורמליים ואם ישנם דברים שאינם פורמליים הרי הם גם כן דברים שאפשר היה לעורך דין להצהיר עליהם בבקשת בינים שהיא בקשת רשות לערער.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד מ. נדר למערערת, עו"ד בן חיים למשיבים, 4.1.70).
המ' 786/69 - פלוני נגד פלוני.
*הזמנת עדים בביהמ"ש של ערעור המבקש נולד מחוץ לנשואין ותבע מזונות מהמשיב. במהלך המשפט ביקש להזמין כעדות שתי נזירות מביה"ח הצרפתי בבית לחם שם נולד המבקש אך אלה סרבו להופיע למרות הזמנות חוזרות ונישנות. עתה מבקש המבקש כי בערעור תוזמנה העדות להעיד שכן בינתיים שונה המצב המשפטי וניתן להמציא הזמנה לשטחים המוחזקים. בקשתו נדחתה. גם עתה אי אפשר להכריח את העדות לבוא ולהעיד אם כי ניתן למסור להן את ההזמנות. כמו כן יכול היה המבקש לגבות את העדות מהנזירות, שלא רצו לבוא לביהמ"ש בת"א, כדרך שגובים עדויות בחו"ל. נוסף לכך אין בבקשה פרטים מה תהיה עדותן של שתי העדות. המבקש יוכל בערעור לבקש החזרת הדין לביהמ"ש המחוזי לשם שמיעת שתי העדות.
(בפני: השופט קיסטר. 6.1.70). ד"נ 27/69 - מאיר מלמד נגד מנחם הווארד.
*בקשה לדיון נוסף בע"א 199/69 (פד"י כ"ג (2) 210) נפסקה הלכה בדבר הליכי חלוקה של נכס מקרקעין שאינו ניתן לחלוקה והעותר מבקש לקיים דיון נוסף. עתירתו נדחתה. התנאי בדבר
חשיבותה, חידושה או קשיותה של ההלכה שנפסקה הוא אמנם תנאי בלעדיו אין לדיון נוסף, אולם גם אם נתקיים תנאי זה עדיין נתון הענין לשיקול דעתו של השופט הדן בעתירה לדיון נוסף. אחד העקרונות שנתגבשו לצורך השימוש בשיקול הדעת הוא כי "לא האינטרס האישי של המתדיין הטוען כי נפגע, אלא ההלכה העשויה להשפיע על אינטרסים של רבים אחרים - היא הקובעת. לא חשיבות הענין של המתדיין, אלא חשיבות ההלכה הנקבעת עקב הענין היא הקובעת". בענין דנא אבדה ההלכה את חשיבותה שכן חוק המקרקעין החדש מסדיר את הליכי החלוקה ,וההלכה שנפסקה אין לה עוד חשיבות כללית. זאת ועוד, ההלכה שנפסקה בע"א הנ"ל לא היתה חדשה וכבר נפסקה ע"י ביהמ"ש העליון בשנת 1963.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ש. פוגי למבקש, עו"ד ש. רוזין למשיב. 14.1.70).
בג"צ 330/69 - יפה פרס נגד שר החינוך והתרבות.
*פיטורין מעבודה העותרת פוטרה מעבודתה כגננת מחמת פסול מטעמים פדגוגיים שמצא בה שר החינוך. לא ניתן לה להופיע בפני ועדה כבקשתה כדי להשמיע טענותיה נגד הפיטורין ולטענת משרד החינוך לא היה מחובתו למנות ועדה לענין הפיטורין. באין הוראה חוקית המחייבת לשמוע בעל פה את טענות המפוטרת הרי די בכך שניתן לה להגיש השגותיה בכתב נגד הפיטורין. זכות הטיעון של אדם שענינו נפגע אין פירושה השמעת טענות בעל פה דוקא.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בירן למערערים עו"ד אלמוג לעותרת. 28.12.69).
בג"צ 224/69 - משה הללי נגד ראש עירית תל אביב ואח'.
*התנגדות המשטרה להענקת רשיון לניהול באר וקפה מחמת התנגדות המשטרה לא חודש לעותר רשיון ניהול עסק באר ומזנון מהיר בתל אביב ועתירתו לבג"צ נדחתה וצע"ת שהוצא לבקשתו בוטל. מתצהיר ב"כ המשטרה עולה כי היו חששות סבירים לפגיעה בשלום הצבור אם העותר יורשה להמשיך בניהול עסקו, ובהתאם להלכה די בחשש סביר, להבדיל מחשש בעלמא, פן תיפגע אחת המטרות של שמירה על סדרי הצבור ומניעת פגיעה בבטחונו, כדי להצדיק החלטת הסירוב למתן הרשיון, במידה שתמנע התערבות הבג"צ.
(מפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גבריאל כהן לעותר, עוה"ד הרצוג ובר סלע למשיבים. 29.12.69).
ע.א. 109/69 - חנה מרכוס ואח' נגד האחים שניידר בע"מ.
*החזרת תיק לביהמ"ש המחוזי מחמת אי הבהרת ענין עובדתי התלויים במנוח מרדכי מרכוס ועזבונו הגישו תביעה נגד המשיבה לתשלום פיצויים בשל תאונת עבודה בה נספה המנוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו שלא מצא אצל המשיבה רשלנות בגרם התאונה. השאלה היתה עובדתית, באיזה מקום אירעה התאונה ואם טיפוסו של המנוח ונסיונו לעבור ממשטח למשטח היה מעשה רשלני מצד המנוח. לא הוגש תרשים לביהמ"ש על מקום התאונה והענין לא הובהר די הצורך. לנוכח אי הבהירות בשאלה הטכנית מאיזה משטח עמד לעבור כשנפל יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיתן דעתו מחדש בשאלות העובדתיות השנויות במחלוקת.
(עו"ד בירן למערערים, עו"ד אלמוג למשיבה. 31.12.69).
ע.א. 350/69 - עזבון המנוחה אסתר שינויס ואח' נגד מכס נבנצאל ואח'.
*ראיות מספיקות לסתור רישום בטאבו בעלי הדין הם יורשים של המנוחה מרים נבנצאל, ע'"ש המנוחה, האם, היה רשום פרדס ולטענת המשיבים היה הפרדס שייך להם בחלקו ואין להעביר את כולו בירושה ליורשים האחרים. ביהמ"ש המחוזי המחוזי קיבל את טענת המשיבים אך ביהמ"ש העליון מצא שאין חומר הראיות מספיק כדי לקבוע זאת, והמשיבים לא הצליחו לסתור את החזקה שהרישום על שם האם משקף את המצב הנכון של הבעלות.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד מלווי ואגולסקי למערערים, עו"ד הופמן למשיבים. 28.12.69).
ע.א. 340/69 - מרדכי פינקלשטיין נגד הסוכנות היהודית.
*התערבות בממצא עובדתי של ביהמ"ש המחוזי
המערער היה אחד מתושבי מושב היוגב וטענת המשיבה היא כי בתור שכזה קיבל המערער ממנה משק, ציוד, אינונטר וכו' ועזב את המשק בלי לשלם לה את החוב שחב לה. המשיבה ביקשה להוכיח את החוב באמצעות מסמכים הנחזים להיות חתומים ע"י המערער אך הוא הכחיש את חתימתו והסוכנות לא הביאה מומחה לכתב יד להוכיח את החתימה אלא הסתפקה בעדויות עדים שהוא אשר חתם על המסמכים. מחמת שעבר זמן רב מאז החתימה לא היה השופט מוכן לסמוך על כושר הזכרון של העדים לענין זה. מאידך סמך ביהמ"ש על אותם עדים לצורך ההכרעה שאכן קיבל המערער את המשק וכו' מהמשיבה. הערעור על כך נדחה. העדות לענין אמיתות החתימה לא נדחתה מחמת חוסר אמינות לעדים ולכן מותר היה לשופט לסמוך על עדותם שהמערער קיבל את הרכוש מהסוכנות ולא מהמושב. לענין זה היו עדויות ברורות שהמתישבים ללא יוצא מן הכלל קיבלו את רכושם לא מהאגודה אלא מהסוכנות, ואין להתערב בממצא העובדתי של ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד קשת למערער, עו"ד שריג למשיבה. 6.1.70).
בתוכן
* ע.פ. 476/69 - ................................158 ─ * חובה להציג חשבונות בפני פקח לצורך ביצוע חוק עזר להיטל סעד.
─* בג"צ 176/69 - ...............158 ─ * הענקת רשיון מונית לגוף משפטי ושיקול הדעת הניתן לועדת הרשיונות.
─* ע.א. 313/69 - ...............159 ─ * תשלום תוספת מס.
─* ע.א. 445/69 - .................159 ─ * ביצוע בוררות והגשת תובענה לסעד הצהרתי בדרך של המרצת פתיחה.
─* ע.א. 493/69 - ...........................160 ─ * פסילת תנאי מגביל בחוזה אחיד.
─ * פסילת תנאי בחוזה בטענה שהוא נוגד טובת הצבור.
─* ע.א. 215/69 - .................................161 ─ * בקשה לעכוב הליכי משפט בטענת הסכם בוררות.
─* ע.א. 557/69 - .................162 ─ * חיוב עו"ד באופן אישי בהוצאות.
─* המ' 786/69 - הזמנת עדים בביהמ"ש של ערעור ...............................162─* ד"נ 27/69 - בקשה לדיון נוסף ...........................................162─* בג"צ 330/69 - פיטורין מעבודה ............................................163─* בג"צ 224/69 - התנגדות המשטרה להענקת רשיון לניהול באר וקפה ...............163 ─* ע.א. 109/69 - החזרת תיק לביהמ"ש המחוזי מחמת אי הבהרת ענין עובדתי ........163 ─* ע.א. 350/69 - ראיות מספיקות לסתור רישום בטאבו ...........................163 ─* ע.א. 340/69 - התערבות בממצא עובדתי של ביהמ"ש המחוזי .....................163─
─
─
─
─
─