בג"צ 58/68 - בנימין שליט ואח' נגד שר הפנים ואח'
*רישום "לאום" במרשם התושבים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי ברוב דעות של 5 שופטים נגד דעת מיעוט של 4 שופטים .
העותר מסר לפקיד הרישום במחוז חיפה, בבואו לרשום את ילדיו הקטינים לפי חוק מרשם האוכלוסין, כי ה"לאום" של ילדיו הוא יהודי, וזאת לצורך הרישום בפריט "לאום" שבין יתר פרטי הרישום. על יסוד הוראות שר הפנים סירב הפקיד לרשום את הילדים כבני לאום "יהודי" באשר אמם של הילדים היא לא יהודיה.
ברוב דעות של השופטים זוסמן, ברנזון, ויתקון, כהן, מני, הוחלט לחייב את פקיד הרישום לרשום את ה"לאום" של הילדים בהתאם להודעה הנמסרת לפקיד ע"י מי שבא לרשום אותם, מבלי שתהיה לו סמכות להכריע בשאלה המשפטית אם הנרשם הוא יהודי אם לאו. שופטי המיעוט, הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, והשופטים לנדוי וקיסטר, סברו כי יש לבטל את הצו על תנאי שהוצא נגד שר הפנים ונגד פקיד המירשם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, לנדוי, ברנזון, ויתקון, ה. כהן, מני, קיסטר בנימין שליט לעותרים, היועץ המשפטי מר שמגר ועוה"ד טרלו וברסלע למשיבים. 23.1.70).
ע.פ. 467/69 - נחום טקסון נגד מדינת ישראל
*השאה החייבת להביא לפסילת הודאה שנמסרה במשטרה.
* החובה לקיים "משפט זוטא" ביחס לכשרות קבילותה של הודאה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים בנטל, אבנור, קוארט) בע.פ. 228/69- הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער עבד בבית חרושת לכלי בית ובחיפוש שנערך בביתו נמצאו כלים של ביהח"ר בסכום של כמה מאות ל"י. הוא הועמד לדין כחשוד בגניבת הכלים. שופטת בימ"ש השלום ציינה כי לנוכח הנוהג של קנית כלים ע"י עובדי ביהח"ר לא היתה רואה בהחזקת הכלים הוכחה, ולו רק לכאורה, לכך שהסחורה היא גנובה, ברם היא סמכה על הודאת המערער במשטרה בדבר גניבת הכלים והרשיעה אותו. ביחס לאותה הודאה טען המערער בפני השופטת נגד קבילותה וטעמו כי היא נגבתה ע"י השאה, פתוי, או הבטחה כי אם יודה שגנב חלק מהכלים ישוחרר מיד בערבות ואחרת יעצר עד אין סוף. השופטת החליטה שלא יערוך משפט זוטא עד קבילות ההודאה בקבעה כי הטענה שהובטח לנאשם שחרור בערבות אין בה כדי לפסול את ההודאה, היא הוסיפה ואמרה כי במהלך המשפט יהיה הנאשם רשאי לחקור עדים בדבר נסיבות גבית העדות וזה במידה שיש טענה לגבי תכנה או משקלה, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הטענה שנאמר למערער כי ישוחרר מיד אם יודה בגניבת הכלים ואחרת יובא בפני שופט ויעצר עד אין סוף, אם מתאמתת הטענה, הרי זו השאה החייבת להביא מאליה לפסילת ההודאה בגלל עצם דברי השאה מסוג בולט כזה, בלי שום חקירה נוספת בהשפעה שהשפיעו דברי החוקר בפועל על הנחקר.
ב. ההלכה שאין זה בטוח לסמוך על הודאה שהוצאה בדברי פיתוי של שחרור בערבות, חלה לא רק במקרה של הבטחת שחרור בערבות (ומה גם כשהיא מלווה באיום של מעצר עד אין סוף) אלא גם על הבטחה שיטיבו עם הנאשם במשפט אם יודה במשטרה.
ג. לפי הנוהג המקובל עוד מימי המנדט, על ביהמ"ש לקיים "משפט זוטא" כשמשמעים לפניו טענה כזאת, ואין לסטות מן הנוהג לערוך "משפט זוטא" על קבילותה של הודאה, מיד כאשר נאשם מתנגד לקבלתה וטעמי התנגדותו מגלים נימוק מספיק לפסילת ההודאה.
ד. החלטתה של השופטת שלא לערוך "משפט זוטא" גרמה לעיוות דין במקרה דנא, ולפחות אין בטחון שלא נגרם עיוות דין. בזה שבפסק דינה בחנה השופטת רק את משקל
ההודאה של המערער ולא בדקה את שאלת קבילותה במועד המוקדם של המשפט. יתכן שהשופטת לא היתה מפקפקת בהשפעת הלחץ שהופעל על הנאשם אלמלא התרשמה גם מתוכן ההודאה וגם מעדותו של הנאשם לגוף הענין.
השופט ויתקון: מסכים.
השופט כהן:
לענין קבילותה של הודאה קיימות שתי גישות - האחת כי יש לפסול הודאה אם הוצאה באמצעים פסולים מבלי לבדוק אם האמצעים הפסולים הביאו את הנאשם להודות במעשה שלא עשה; והשניה כי יש לבדוק האם במקרה הקונקרטי שעומד לדיון היה באמצעי הפסול כדי להביא את הנאשם למתן הודאת שקר. במקרה דנא יש לפסול את ההודאה גם לפי הגישה המחמירה שכן המערער נתבקש להודות בעבירה לא חמורה ואיום או פיתוי יכלו להביא את המערער למתן הודאת שקר.
(בפני השופטים: לנדוי,ויתקון ,י. כהן. עו"ד קנת למערער, עו"ד רובין למשיבה. 26.1.70).
ע.פ. 353+404/69 - מרדכי טולדו וזאק גרטי נגד מדינת ישראל
*פירוש הסייג של הסיפא של סעיף 309 לפח"פ.
* תחולת חוק החנינה.
* ה"דבר מה" הנוסף הנדרש להודאה במשטרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, בנטל, קוארט) בת.פ. 2/69 - ערעורו של טולדו נדחה וערעורו של גרטי נתקבל).
העובדות:
המערער טולדו עובד מדינה בשירות הדואר משנת 1951, שימש כאחראי על מחסן הציוד של הדואר ליד ת"א. בתקופה שבין ינואר 1966 - נובמבר 1967 גנב יחד עם אחר סחורות בשווי של כ- 170.000 ל"י.הסחורות נמכרו למערער גרטי, טולדו הורשע ונדון ל- 6 שנות מאסר וגרטי הורשע בקבלת נכסים גנובים לפי סעיף 309 ונדון למאסר וקנס. טולדו ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש וגרטי ערער בטענה שעל ענינו חלה החנינה.
החלטה - השופט זוסמן:
א. העונש הצפוי לעבריין העיקרי במקרה דנא הוא 10 שנות מאסר. העונש הצפוי למקבל רכוש גנוב על פי סעיף 309 רישא המקורי היה 10 שנות מאסר, אך על פי תיקון לפח"פ משנת 1966 הועמד העונש על 7 שנים. הסיפא של סעיף 309 יש בה סייג שלפיו אדם הנאשם בעבירה לפי אותו סעיף אפשר לשפטו בפני ביהמ"ש המוסמך לשפוט את הגנב עצמו ויהא צפוי לאותו עונש הצפוי לעבריין שגנב.
ב. אין לומר כי הסייג של הסיפא של סעיף 309 מעלה את התיקרה שהוקמה ברישא של הסעיף שהעונש המקסימלי למקבל רכוש גנוב הוא 7 שנים. הסייג לא בא לקבוע עונש אחר מהרישא, אלא בא להסמיך בית משפט אחר, שבדרך כלל אינו מוסמך לדון באישום של פשע לפסוק בענין, אלא שאותו בית משפט הוגבל להטיל על מקבל הרכוש עונש שאינו יותר גדול מהעונש שהוא מוסמך להטיל על העבריין העיקרי.
ג. כיון שהעונש המקסימלי על מקבל הרכוש הוא 7 שנות מאסר ולא 10 שנות מאסר הרי שחל על המקרה חוק החנינה.
ד. לטענת ב"כ המשיבה כי חלק מן העבירות בוצע לאחר ה- 5 ביולי 1967 - בענין התאריכים לוקה כתב האישום בחוסר בהירות ואין בו קביעה מפורשת שגרטי קיבל סחורות גנובות לרשותו לאחר יוני 67, והודאתו של גרטי בסעיפי האישום אין בה הודאה שביצע עבירות לאחר ה- 5 ביוני. הקטגוריה לא קיימה את מצוות הסעיף 75 (4) לחוק סדר הדין
הפלילי ולא נקבה בכתב האשום בתאריך בצוע העבירה אע"פ שהיתה לה האפשרות לעשות כן, כיון שכך אין מנוס מקבלת הערעור,
ה. לענין "דבר מה" נוסף שהיה צורך בו להודאתו של טולדו במשטרה - הודאתו של הנאשם בביהמ"ש שקיבל תמורת חלקו בגניבה 25000 ל"י מהווה את "הדבר מה" המוכיח את אמיתותה של הודאת חוץ, וזה מרחיק כל חשש שמא בדה המודה מן הלב את אשמתו.
ו. טולדו זייף מסמכים כדי להוציא את הסחורה ממחסני הדואר והרויח בעיסקה 25,000 ל"י. כיון שכך הרי שקיבל דבר באמצעות המסמכים המזויפים ובכך בא ענינו בגדר הסיפא של סעיף 8 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מירמה, סחיטה ועושק).
ז. העונש של 6 שנות מאסר אינו מן הקלים, מה גם שהמערער הוא אדם חולה ואין לו הרשעות קודמות. אולם המדובר בעובד ציבור שבידו הופקדה אחריות ושמירה על נכסי המדינה וכלפי אדם בעל עמדה כזאת המועל באימון ולנוכח ממדי הגניבה אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן.עו"ד מועלם למערער טולדו, עו"ד קנת למערער גרטי, עו"ד גב' ראב למשיבה. 18.1.70).
ע.א. 491/69 - ד"ר רן גוטשלק נגד רינה לוי ואח'
*החלטות מועצת מנהלים של חברה כשמספרם של המנהלים למטה מהמספר המינימלי הקבוע בתקנות.
* שיקול דעת ביהמ"ש במתן צו מניעה זמני.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בהמ' 2240/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
בחברת "מפעלי אלקטרודות" היו שתי קבוצות בעלי מניות שכל אחת מחזיקה ב- 50 אחוז ממניות ההצבעה ומניה מכרעת נמצאת בידי אדם מוסכם. לפי תקנות והחלטה שנתקבלה על יסוד התקנות מורכבת מועצת המנהלים מ- 5 חברים דהינו שנים מבין כל קבוצת בעלי מניות ואחד נויטרלי. לפי התקנות בישיבת מועצת המנהלים צריך להיות קוורום של 4 מנהלים ולא ניתן למועצת המנהלים לפעול אם פחת מספר המנהלים מהקוורם. מבין המנהלים של הקבוצה של המשיבים נפטר אחד והקבוצה השניה זימנה ישיבה של מועצת המנהלים, לאותה ישיבה לא הופיע המנהל השני של קבוצת המשיבים ולנוכח חוסר קוורם נדחתה הישיבה למועד אחר. בין שני התאריכים התפטר המנהל השני. המועצה התכנסה והחליטה להוציא סכום כסף בתור תמלוגים לחברה בשוודיה. נגד הוצאת סכום זה השיגו המשיבים צו איסור זמני ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
מקום שתקנות החברה קובעים כי לחברה יהיה מספר מסוים של מנהלים המהווים את מועצת המנהלים הרי פעולות הנעשות ע"י המנהלים כשמספרם הוא למטה מהמספר המינימלי הקבוע הן מחוסרות כל תוקף, הקובע הוא מספר המנהלים שמהם מורכבת המועצה ביום קיום הישיבה שבה נתקבלה ההחלטה ואין זה חשוב שזו רק ישיבה נדחית לישיבה אחרת מתאריך מוקדם יותר שבו עדיין היה בנמצא מנין חוקי של מנהלים.
השופט כהן:
המדובר כאן בצו מניעה זמני שהחלטה לתיתו נתונה כולה בשיקול דעתו של השופט הדן בדבר וביהמ"ש לערעורים לא ימהר להתערב בשיקול דעת זה של השופט, לפי כך אין צורך להזקק לטעמים המשפטיים שניתנו כדי לדחות את הערעור. השופט עשה שמוש נכון ושפוטי בשיקול הדעת כשאסר זמנית הוצאת כספים לחברה שוודית, כאשר השאלה אם מגיעים לחברה כספים שנויה במחלוקת בין בעלי הדין, וזה המחייב את דחית הערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. עו"ד קטאי למערער, עו"ד יובל לוי למשיבים. 6.1.70.)
ע.א. 461/69 - יעקב ביטון ואח' נגד הממונה על מס בולים
*סמכותו של ביהמ"ש בערעור לדון בגובה קנס המוטל ע"י הממונה על מס בולים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בתיק ע.ש. 9/69 - הערעור נתקבל).
העובדות:
שני המערערים הראשונים עובדים בתור סדרנים בבית קולנוע של המערערת השלישית. בבקורת שנערכה מטעם הממונה על מס בולים נמצא כי שני המערערים אספו מקהל המבקרים את כרטיסיהם בלא לתלוש את תלוש הבקורת והניחום שלמים בכיסיהם. בכך עברו עבירה והממונה הטיל קנס של 500 ל"י על כל אחד מהסדרנים וקנס של 4000 ל"י על החברה בעלת הקולנוע. על פי סעיף 90(ג) לפקודת מס בולים ערערו המערערים לביהמ"ש המחוזי וטענו כי אותו יום שבו אירע המעשה היה לחץ כבד של צעירים על בית הקולנוע ומשום כך לא הספיקו לתלוש את תלושי הבקורת אך עמדו להשמיד את הכרטיסים לאחר מכן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי סמכות הערעור לפניו היא רק על עצם החיוב אך אין הוא מוסמך להתערב בגובה הקנס ולהפחיתו, והוא המליץ בפני הממונה כי יקטין את הקנס. על קביעתו כי אינו מוסמך להפחית את הקנס נסב הערעור.
החלטה - השוטט זוסמן:
א. בין אם הממונה בא לגבות את הקנס שהוא מטיל בדרך שגובים חוב אזרחי ובין אם הוא בא לגבותו בדרך מינהלית הרי מהות החיוב אינה משתנה. בין אם בחר הממונה בגביה משפטית או מינהלית ניתן לערער על החלטתו ואם עבר המועד והחייב אינו מערער מהוה החלטת הממונה מעשה בי"ד, ואם מוגש הערעור מהוה פסיקת ביהמ"ש מעשה בית דין עם גמר ההליכים, ואין אפשרות להעלות בהליכי הגביה אותן טענות שניתן היה להעלות בערעור על החלטת הממונה.
ב. בענין דנא הגישו המערערים את הערעור במועד על החלטת הממונה וביהמ"ש סבר כי אינו רשאי בערעור לדון על גובה הקנס ולהפחיתו. החלטה זו של ביהמ"ש אינה יכולה לעמוד. השאלה איננה מה אופיו של החוב, אלא מה משמעות ה"ערעור" שניתן להגיש. הדיבור "ערעור" אינו חד משמעי ותלוי תמיד מה מאפשר המחוקק בערעור. כאן הערעור מופנה כלפי "הודעת הממונה על הטלת הקנס" ללא סייג, הפקודה הסמיכה את הממונה לקבוע הן את עובדות העבירה והן את שיעור הקנס ואין למצוא כל אחיזה כי סמכותו של ביהמ"ש בערעור צומצמה והיא קיימת רק לגבי חלק מצו המינהל. באין הגבלה של נימוקי הערעור אשר המערער רשאי להשמיעם, מוסמך ביהמ"ש לדון בכל ענין העולה מן ההחלטה שמערערים עליה.
לאור האמור לעיל הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בענין גובה הקנס.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן.זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד בן יקר למערערים, עו"ד רובין למשיב. 21.1.70).
בג"צ 171/69 - פנינה פילצר ואח' נגד שר האוצר ואח'
*סמכותו של שר האוצר לרכוש קרקע לצורכי ציבור לפי פקודת הקרקעות.
* ביטול דבר חקיקה מכללא ע"י חוק מאוחד.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
בשלהי 1968 הופקעו בשכונת ימין משה בירושלים כ- 34 דונם קרקע השייכים לעותרים. ההפקעה בוצעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי צבור). 27 בעלי הנכסים הגישו עתירה לביטול הרכישה וטענתם העיקרית מבוססת על כך שתוכנית השיקום של המשיבים ששימשה יסוד להפקעה היא נושא ראוי להפעלתו של חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום משנת 1965. טענת העותרים היא ששר האוצר אינו רשאי להשתמש בסמכויות הרכישה שלו לפי הפקודה לגבי
נושא הנכנס על פי טיבו וטבעו לגדר הוראותיו של החוק משנת 1965, שלפיו ניתנים לבעלי הקרקע יתרונות שאין להם לפי הפקודה.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אפילו אפשר היה להשיג באמצעות החוק אותן מטרות שניתן היה להשיג לפי הפקודה אין זה מונע את הפעלת הפקודה, ואפילו הוראות החוק הינן פחות נוחות לאזרח מאשר הוראות הפקודה.
ב. הפקודה והחוק הם שני מעשי חקיקה שווי דרגה, ואין בחוק שום הוראה מפורשת השוללת משר האוצר סמכותו לפעיל לפי הפקודה כשאפשר להשיג את המטרה המבוקשת ע"י הפעלת החוק.
ג. אין לקבל את טענת העותרים שיש לראות בחוק מעין ביטול מכללא של הפקודה לגבי כל המקרים המכוסים לפי החוק, המאוחר יותר מן הפקודה.
רק כאשר קיימת סתירה בולטת בין שתי הוראות חוקים מביא החוק השני בהכרח לביטול מכללא של ההוראה המוקדמת יותר, אך כשאין סתירה כזו יש לנהוג בזהירות יתרה בהכרזת חוק חרות כבטל מכללא. מאידך קיים טעם חזק לביטול מכללא של הוראה מוקדמת יותר בחוקים פליליים כשהחוק המאוחר קובע דרכי דיון שונות או עונש אחר.
ד. המסקנה היא כי אפילו היו שני מעשי החקיקה דנן חופפים זה את זה במטרותיהם החקיקתיות, במה שנוגע לשיקום שכונות עוני, עדיין אפשר היה לומר שאין ביניהם סתירה המחייבת בהכרח ביטול מכללא של הסמכויות לפי הפקודה. אך למעשה אין שני מעשי החקיקה חופפים וברור על - כן שהחוק אינו מבטל את סמכויות הרכישה לפי הפקודה ורשאי השר להשתמש בהם.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עוה"ד ד. ומ. ינובסקי לעותרים, עוה"ד ברסלע ושפאר למשיבים. 26.1.70).
ע.א. 365/69 - חברת בטוב בע"מ נגד מ.ח.צ. חברה לבנין בע"מ
*תביעות לפי חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 378/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה היא חברה קבלנית שהתחייבה להקים למערערת בנין. המשיבה חתמה על חוזה בנייה שהוכן במשרדו של עו"ד המערערת, המערערת לא חתמה על ההסכם, אך הצדדים נהגו בפועל על פי הוראות ההסכם. המשיבה הפסיקה את הבנייה כחודש ימים לפני השלמת הבנין ובהפסקה זו רואה המערערת משום הפרת החוזה. המשיבה תבעה שני סכומים: כששת אלפים ל"י שאושרו ע"י המהנדסים שנתמנו לכך בחוזה כמגיעים למשיבה עבור עבודות שבוצעו; כאלפיים ל"י שטרם אושרו ע"י המהנדסים אלא הושארו על ידיהם "לבירור". ביהמ"ש פסק למשיבה את הסכום הראשון שהמהנדסים אישרו וגם את הסכום השני בקובעו כעובדה שהמשיבה דרשה את "הבירור" והמערערת לא נענתה. התביעה הנגדית של המערערת על נזקים שנגרמו לה בשל הפסקה מוקדמת של הבניה נדחתה משני נימוקים: הנזקים לא נבעו מהפרת החוזה על ידי המשיבה; המערערת לא חתמה על החוזה ואין היא זכאית להישען על הוויתור על משלוח התראות נוטריוניות המצוי בו. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. המערערת טענה כי החשבון שהוגש היה חשבון חלקי ולא חשבון סופי ולכן היה לה זמן לפי החוזה לשלמו ששה חודשים לאחר הגשתו, התביעה אומנם הוגשה לפני תום
6 החודשים אך בינתיים עברו יותר מאשר ששה חודשים וצדק השופט בסרבו להזקק לטענה שהתביעה היתה מוקדמת.
ב. אשר לסכום של כ- 2000 ל"י - המהנדסים השאירו סכום זה "לבירור" ובאין ראיה לסתור, יש להניח שאין לך בירור טוב יותר מאשר הבירור השיפוטי בביהמ"ש, והנה בירר השופט חבות זו לגופה ופסק שיש לשלם את הסכום למשיבה.
ג. אין למצוא פגם במסקנת ביהמ"ש המחוזי שהאיחור בבנייה אין לזקוף על חשבון המשיבה ולכן יש לדחות את תביעת הנזקים הנגדית.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד גלברד למערערת, עו"ד לין למשיבה. 25.1.70).
ע.פ. 496/69 - סובחי עומר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות תנועה)המערער הורשע בשלש עבירות: נהיגת רכב בחוסר זהירות וגרימת תאונה שנחבל בה אדם; אי מסירת הודעה למשטרה; אי עצירת רכב במקום תאונה כדי לעמוד על תוצאותיה. על כל אחת מהעבירות נדון לתשלום קנס של 3000 ל"י וכן נפסל לנהיגה לתקופה של 10 שנים, המערער ערער על חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש בטענה שהיתה חובה להטיל על המערער עונש מאסר ממש ולחלופין מאסר על תנאי.
ביהמ"ש העליון קבע: א. סעיף 64 א' (א) לפקודת התעבורה אין בו כדי לחייב הטלת עונש מאסר ממש אלא די במאסר על תנאי בנוסף לעונש אחר שיכול להיות עונש של קנס ולא מאסר ממש. ב. העונש של 3000 ל"י על כל אחת מן העבירות הוא חמור מדי בהתחשב בכך שהמערער התיצב כ- 3 שעות לאחר התאונה מרצונו הטוב במשטרה והודיע על המקרה, הודה באשמות בביהמ"ש והפגיעה בקורבן התאונה לא היתה קשה במיוחד. לאור האמור הוטל על המערער עונש כולל של 4000 ל"י קנס, מאסר על תנאי של 6 חדשים והפסילה נשארה כאמור לעיל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ח. כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד ש. נשר למערער, עו"ד מ. קירש למשיבה. 5.1.70).
ע.פ. 563/69 - עומר חמד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשר לצאת מישראל לירדן)המערער הורשע בעבירת קשר לצאת מישראל לעבר הירדן ונדון ל- 6 חודשי מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה. לטענה שעל נאשמים אחרים שהועמדו לדין יחד עם המערער הוטל עונש יותר קל - השאלה היא עם העונש הולם את מהות העבירה ולא מה העונש שהוטל על האחרים. כאן העונש הולם את העבירה לנוכח המצב הבטחוני בו נתונה המדינה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד זבלודובסקי למערער, עו"ד בלטמן למשיב. 3.1.70).
ע.פ. 435/69 - גדעון ויאקובסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס הכנסה) המערער הורשע בשתי עבירות על סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, בכך שהשמיט הכנסות בשתי שנות מס בסכום של 25,000 ל"י. ביהמ"ש לא האמין לעדותו של המערער ועדויות בני משפחתו שהם הלוו לו כספים ומשום כך גדל הונו מעל לסכומי ההכנסה שהצהיר עליהם, על המערער הוטל עונש של 3000 ל"י קנס על כל אחת משתי העבירות, תשלום הוצאות המשפט בסך 1800 ל"י, ומאסר על תנאי של 3 חודשים אם יעבור עבירה
כלשהי על פקודת מס הכנסה, בהסכמת ב"כ המשיב הוגבל התנאי רק לעבירה לפי סעיף 217 או סעיף 220 לפקודה, וכן הוקטן החיוב בהוצאות המשפט ל- 1000 ל"י בלבד.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה. 15.1.70).
ע.פ. 486/69 - נורי איטג'י נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) המערער תקף את שכנו ולאחר שהלה התלונן במשטרה התנפל עליו המערער שנית ופצע אותו בחלקים שונים שבגופו. המערער נדון בשל כך לששה חדשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורו על כך נדחה בהתחשב בנסיבות החמורות של המקרה ועבירותיו הקודמות של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד סנובסקי למערער, עו"ד בר סלע למשיבה. 29.12.69).
ע.פ. 448/69 - ברנרד גרינברג נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המערער עבד יחד עם המנוח דוד דוידוב במפעל שבו עבדה גם ארוסתו של המערער. המנוח התנהג כלפי הבחורה בצורה מעליבה ופוגעת. ערב יום המקרה בילה המערער עם ארוסתו עד חצות, משם חזר לביתו, לקח סכין מטבח והסתירה בכיסו, הסתובב ברחובות העיר עד קרוב לשש בבוקר ואז בה לדירתו של המנוח ואמר לו שהוא חפץ לדבר אתו. המנוח אמר לו שהוא מסרב לדבר אתו. המערער המתין לפני הדלת וכאשר דוידוב יצא כדי ללכת לעבודה דקר אותו המערער למוות, המערער הורשע בעבירת רצח לפי סעיף 214 (ב) לפח"פ והערעור על כך נדחה, ביהמ"ש דחה את הגירסה שדוידוב התנפל על המערער. הארועים המתוארים על התנהגות הקורבן לפני המעשה אינם עולים לכדי קינטור. יתכן מאוד שדוידוב נתן דחיפה למערער כשיצא מפתח ביתו אך דחיפה כזאת לא די בה כדי לבסס טענת קינטור.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד כהן צידון למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 12.1.70).
ע.פ. 513/69 - מדינת ישראל נגד מלכי יחזקאל
*קולת העונש (קבלת רכוש גנוב) המשיב נמצא אשם בקבלת רכוש גנוב ונדון לעונש של 10,000 ל"י קנס ו- 18 חודשים מאסר על תנאי, ערעורה של המדינה נתקבל והקנס הוכפל. לעומת זאת נמנע ביהמ"ש מלהטיל על הנאשם עונש מאסר ממש למרות חומרת העבירה והעובדה שעל עבירת הפריצה בה נגנב הרכוש נדון הפורץ למאסר 3 שנים. ביהמ"ש התחשב בנסיבות המקילות של המקרה וכן בנטיה של ביהמ"ש שלא להטיל מאסר על נאשם שלא נדון לעונש כזה בערכאה ראשונה אלא אם העונש שהוטל אינו סביר כל ועיקר.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד גב' א. ברזל למערערת, עו"ד צ. לידסקי למשיב. 11.1.70).
ע.פ. 466/69 - בהג'ת אחמד נדה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (הריגה) המערערת נמצאה אשמה במעשה הריגה והוטל עליה עונש של חמש שנות מאסר. ערעורה על חומרת העונש נדחה. אמנם היא אשה זקנה ולא היו לה חיים קלים עם בעלה, קרבן המעשה, אך היה זה מעשה חמור ואכזרי ואין להקל בעונש.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד ע. חזון למערערת, עו"ד גב' א. ברזל למשיב. 11.1.70).
ע.פ. 232/69 - עובדיה גרשון בן חיים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בשוד המערער הורשע בעבירת השתתפות בשוד תוך כדי שמוש בנשק חם בפועל נגד קופאי בנק ונדון ל- 12 שנות מאסר. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. זיהויו של המערער כאחד הבורחים הוכח במידה מספקת ואי הדיוק בתאור של עדי ראיה ביחס
לתחבושת שהיתה על זרועו של הבורח יכול לגרוע רק במעט מן המשקל הראייתי הגדול של סימן זיהוי מעין זה. אי הדיוק יכול לקרות במיוחד כשהעדים המזהים היו במצב של התרגשות כמו כאן.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד קנת למערער, עו"ד בלטמן למשיב. 21.12.69).
ע.פ. 223/69 - מדינת ישראל נגד יעקב בן נסים מזרחי
*זיכוי מחמת הספק המערער זוכה מאשמה מחמת הספק והערעור על כך נדחה, יכול מאד להיות שאילו ישב ביהמ"ש לערעורים בערכאה ראשונה היה מסלק מלבו את הספק הקל ומרשיע את המשיב, ברם ביהמ"ש המחוזי ראה את העדים והיה בכך משום טשטוש הגבולות בין הערכאה היושבת לדין ובין ערכאת הערעור אילו היה ביהמ"ש שלערעור מתערב וקובע שביהמ"ש המחוזי חייב היה להתגבר על ספקותיו.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד לידסקי למשיב. 21.12.69).
ע.פ. 280/69 - שמעון חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר חוקי) המערער ברח ממאסר חוקי ונדון בשל כך לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ערעורו נדחה. נכון שלמעשה זוכה מן העבירה שבגינה היה עצור כאשר ברח מהמעצר, ברם בנסיבותיו של המערער שזו הפעם השלישית שהוא נשפט על בריחה ממאסר אין להביא בחשבון עובדה מקילה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד בירגר למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 28.12,69).
ע.א. 481/69 - כהן זאב נגד תעשית אבן וסיד בע"מ
*נזקי תאונה ביהמ"ש המחוזי קבע כי כליתו של המערער נחבלה שעה שעבד במפעל המערערת וזאת לאחר שהעדיף את העדויות הרפואיות מטעם התביעה על אלה שהובאו ע"י הנתבעים. הערעור על כך נדחה. ענין העדפת מומחה אחד על פני מומחה אחר נתון לשקול דעת השופט הרואה ושומע את העדים ושאלת המומחיות המיוחדת של העד ענין הוא לביהמ"ש השומע ורואה את העד ולא לביהמ"ש לערעורים לענות בו. לענין שעור הנזק היתה עדות כי המערער סובל בשל התאונה מהפרעות נוירוטיות ונכותו הוערכה בשעור של %10 לצמיתות, יש להוסיף לו 5.000 ל"י כפיצוי כולל על הנזק הכרוך בפגיעה הנפשית שנפגע.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד פיכמן למערער, עו"ד נבט למשיבות. 14.1.70).
ע.א. 469/69 - צינורות בע"מ נגד יעקב ממן ואח'
*אחריות לתאונת עבודה המשיב עבד אצל המערערת, החליק מעל הסלע שהיה חלקלק מגלי הים, ונחבל עקב נפילתו בעת עבודה שנדרש לעשות על סלע ליד הרציף של נמל אשדוד. בית המשפט מצא את המערערת אחראית בגין הרשלנות בכך שלא דאגה, לשיטת עבודה בטוחה באותו מקום שבו קיימת סכנת החלקה גלוייה לעין, וסביר היה שהמערערת תספק לעובד נעליים מיוחדות שיוכל לעבוד בהם בבטחה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד גב' וינברג למערערת, עו"ד וינוגרד למשיב. 7.1.70).
ע.א. 439/69 - פלוני נגד פלונית
*סמכות ייחודית של בית דין רבני בבית הדין הרבני מתנהל משפט גירושין בין בני הזוג והמשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה למתן הצהרה על שיתוף הרכוש בינה לבין המערער. בביה"ד הרבני אמנם אוזכרו מפעם לפעם עניני הרכוש אך הדברים לא הגיעו מעולם ל"כריכתם" ממש בתביעת הגירושין וכיוון שכך צדק ביהמ"ש המחוזי שאין הענין נתון לסמכות יחודית של ביה"ד הרבני.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד קניאל למערער, עו"ד פלפל למשיבה. 7.1.70).
ע.א. 620/69 - פלוני נגד פלונית
*מזונות לילד ולאשה המשיבות אשתו ובתו הקטנה של המערער תבעו מזונות, ביהמ"ש המחוזי, לאחר שלקח בחשבון לצורך מזונותיה של האשה את הכנסותיה מעבודה בסך -.400 ל"י לחודש, חייב את המערער לשלם למשיבות -.275 ל"י לחודש שיאפשר לשתיהן קיום בתוספת לרווחיה של האשה. המערער הוא עובד מדינה ומשתכר 550 ל"י לחודש נטו. למערער דירה בת 3 חדרים והוא יכול להשכיר חדר אחד ולהגדיל את הכנסותיו.
בחישוב צורכי המשיבות מן הדין היה להתעלם מצד אחד מרווחיה של האשה ומצד שני מחובת הבעל לזון את האשה וצריך היה לדון במזונות הקטינה כענין בפני עצמו מול חובתו הבלעדית של האב לזון אותה.
מתוך התייחסות כזו ובהתחשב בכל הנסיבות הרי הסכום שנפסק אינו מוגזם.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נסים למערער עו"ד אליגון למשיבות, 12.1.70).
ע.א. 245/69 - מאיר אלכסנדר נגד פקיד השומה חיפה
*פירוש סעיף בפקודת מס הכנסה סעיף 66 (ב) סיפא לפקודת מס הכנסה קובע חישוב נפרד לאשה עובדת שהכנסתה באה מחברה גם אם לבעלה יש כיום 10 אחוז בחברה ובלבד ש"היתה לאשה הכנסה כאמור מהחברה זמן סביר, ולא פחות משנה... לפני שלבעלה היתה זכות כלשהי... בחברה", את המלים "זכות כלשהי" יש לפרש כפשוטן וכלשונן ולא להגביל את הזכות ל- %10 מהזכויות בחברה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ג. נושי למערער. עו"ד ע. נתן למשיב. 13.1.70).
ע.א. 256/69 - דימנט שמריהו ונחמה ואח' נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצוים
*תשלום מס רכוש בבנינים חדשים לפי חוק מס רכוש סעיף 7 קיים הבדל בשומת המס בין דירות בבנינים חדשים ששטחם הכולל הוא למטה מ- 82 ממ"ר לבין דירות יותר גדולות. השאלה שהתעוררה היתה אם המלים "שטחם הכולל" פירושם לרבות מרפסות או להוציא מרפסות, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת מנהל מס רכוש שיש להביא בחשבון את המרפסות והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. פורסטר למערערים, עו"ד ע. רובין למשיב. 19.1.70).
המ' 651/69 - י. א. מטווך בע"מ נגד ריס... בע"מ ואח'
*תשלום הוצאות המשפט המערערת הגישה תביעה בהמרצת פתיחה נגד שלשת המשיבים להוכיח בעלותה על קופה רושמת שהיתה אצל המשיב השלישי ואשר הוטל עיקול עליה לפי בקשת המשיב. לפני הגשת תביעתה לא פנתה המבקשת למשיבה להודיע לה שהיא בעלת הקופה, וכשהגיעה המרצת הפתיחה לדיון לא חלקה המשיבה על זכותה של המבקשת בקופה, והסכימה למתן הצו המבוקש ע"י המבקשת. בימ"ש השלום לא פסק הוצאות למבקשת מהמשיבה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על כך בציינו כי המשיבה לא ידעה ולא יכלה לדעת כשהטילה את העקול שהקופה איננה רכושו של המשיב 3 ולכן אין המשיבה חייבת בהוצאות למבקשת. הבקשה לרשות ערעור על אי פסיקת ההוצאות נדחתה ובית המשפט העליון מתח בקורת על הבקשה לרשות ערעור בציינו כי אין לעודד ערעורים בענין הוצאות משפט ומה גם ערעור שני בענין כזה. ביהמ"ש ראה את הבקשה כטורדנית והמבקשת חויבה בתשלום 500 ל"י הוצאות הבקשה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן, עו"ד ז'בוטינסקי למבקשת, עו"ד מגידו למשיבה. 15.1.70).
בג"צ 279/69 - יוסף מילר ואח' נגד עירית הרצליה
*רשיון למשרד מוניות העותרים הם נהגי מוניות המקיימים מזה 18 שנה תחנת מוניות משותפת. לפני כ- 8 שנים הסכימה העיריה כי העותרים יקימו צריף כמשרד על המדרכה בשדרות חן והיא התנתה את הסכמתה בכך שהעותרים יקיימו שרות מוניות סדיר בין הרצליה ות"א. העותרים קיימו במשך שנה את הקו לת"א אך הם לא השיגו רשיון המפקח על התעבורה לקו השרות ולכן חדלו מקיום קו זה. מאמצי העיריה וארגון המוניות להשיג את הרשיון לא הצליחו. כיון שכך מסרבת העיריה לתת רשיון לפי פקודת המלאכות והתעשיות לקיום התחנה ועל כך העתירה לבג"צ. ביהמ"ש העליון הורה לעיריה לתת את הרשיון הנדרש בציינו כי העותרים אינם מסוגלים לקיים את הבטחתם להפעלת קו השירות נוכח עמדתו של המפקח על התעבורה שעליה אין לעותרים שליטה. הנימוק הפורמלי של העיריה המסרבת לחתום על הרשיון משום שהעותרים לא השיגו הסכמת הבעלים לקיום הצריף בו נמצא משרדם כדרוש יש לדחותו. העיריה היא בעלת הרכוש ובסרובה לחתום כבעלים של הרכוש על בקשת הרישיון של העותרים להפעלת התחנה יש משום שמוש בכוחה כבעלת רכוש הציבור למטרה הזרה לענין, דהיינו למטרת הפעלת לחץ פסול על העותרים להפעיל קו שרות שאין בידם להפעילו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. - החלטה השופט לנדוי. עו"ד פ. נתר לעותרים, עו"ד ח. אילת למשיבה. 13.1.70).
ע.פ. 6/70 - יעקב ביניא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף חתימות)
המערער זייף חתימות שני קרובים, אחד מהם גיסו, על ערבות להלואה מבנק בסך 6000 ל"י, וכמו כן זייף חתימת אימות של עו"ד לחתימת גיסו. הוא הורשע ונדון לעונש של מאסר שנה אחת, הערעור על חומרת העונש נתקבל לאחר שנודעו לביהמ"ש עובדות שלא היו ידועות לביהמ"ש המחוזי. מתברר שעד למעצרו הספיק לשלם כ- 4700 ל"י בתשלומים חודשיים לבנק בהתאם לתנאי ההלואה ויתרת ההלואה סולקה ע"י אשתו שנתנה ערבות אמיתית להלואה. לאחר שנודע "לערבים" דבר הזיוף לא הגישו תלונה ורק כשפרץ סכסוך משפחתי בין המערער ואשתו הגיש הגיס את תלונתו למשטרה. לאור עובדות אלה החליט ביהמ"ש כי ארבעה חודשים מתוך השנה יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד וילנקו למערער, עו"ד גב' איתן למשיבה. 20.1.70).