תקציר סביר כרך ד' חוברת 19

בג"צ 272/69 - אליאס אסעד משיאל נגד עירית שפרעם ואח'

*הגשת ערבות בנקאית באיחור כאשר הדבר נדרש במכרז לבנית בית ספר.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

החלטה - השופט לנדוי:
א. במכרז שפורסם ע"י המשיבה לבניית בית ספר הגיש העותר באיחור של יומיים את הצעתו, ועל כל פנים ברור שהגיש באיחור של יומיים את הערבות הבנקאית שנדרשה במכרז. אי צירוף הערבות הבנקאית עם ההצעה פוסלת את ההצעה שכן היא חסרה את הפרט המהותי של הערבות הנדרשת.
ב. הצעתו של המשיב השני נותרה כהצעה יחידה במכרז, והיא נפתחה רק לאחר שמהנדס העיר הכין אומדן מחיר בנית בית הספר והצעת המשיב השני היתה זולה מאומדן זה, שהיה מבוסס על מידע שקיבל מהנדס העיר מקבלנים בנצרת על המחירים הנהוגים אצלם. העובדה שאומדן מהנדס העיר היתה יקרה מהצעתו היחידה של המשיב השני מהוה נימוק מספיק לאישור ההצעה למרות שהיתה הצעה יחידה.
ג. ביצוע המכרז לקה בליקויים שונים אך למרות הצטברותם של ליקויים אלה אין בהם כדי לפסול את המכרז בדיעבד.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד י. גנון לעותר, עוה"ד עמאר, שאנן ורובין למשיבים. 5.2.70).

בג"צ 7/70 - צבי אגאי נגד שר החקלאות ואח'

*סמכותו של בג"צ להתערב בטענת עובד מדינה נגד ביטול מכרז פנימי לקבלת משרה.
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה ברוב דעות)

העובדות:
העותר הינו עובד מדינה וכאשר פורסם מכרז פנימי לתפקיד בכיר מתפקידו הנוכחי הציג את מועמדותו יחד עם אחרים. המועמדים האחרים לא עמדו בתנאי הכשירות בדבר רמת ההשכלה והעותר היה היחידי שעמד בתנאים. ועדת המינויים לא זומנה במשך חודשים ובינתיים פורסם מכרז חדש שלפיו ניתן למלא תנאי כשירות של ההשכלה הנדרשת ע"י מספר שנות נסיון בעבודה. העותר מתנגד למכרז השני וטוען שאין לו תוקף. התעוררה השאלה אם הענין נתון, בסמכותו היחודית של ביה"ד לעבודה או שגם בג"צ מוסמך לדון בעתירה.

החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. ענין הנוגע לפעולתה של רשות ציבורית לקראת קשירת יחסי עובד ומעביד נשאר בסמכותו של בג"צ. אבל במקרה דנא יחסי העבודה שבין העותר והמדינה כבר קיימים והם תנאי מוקדם להשתתפותו ולזכייתו במכרז.
העותר הינו עובד מדינה והמכרז היה מכרז פנימי. נכון שמטרתו של העותר היא לזכות במשרה חדשה, אולם בשלב זה שבו נתון הענין, יסוד היסודות של עתירתו הוא היותו עובד אשר זכה או צריך לזכות במכרז. עילתו נעוצה איפוא ביחסי עבודה קיימים והיא צריכה להידון בביה"ד לעבודה שהוא בעל הסמכות היחודית בתובענות מסוג זה.
ב. ביה"ד לעבודה מוסמך לפי סעיף 29 לחוק ביה"ד לעבודה, להוציא צו המונע קיום מכרז כל זמן שענינו של הפונה לא נחתך סופית לגופו ע"י ביה"ד.
ג. באשר לטענה שבית דין לעבודה אינו יכול לתת צו מניעה נגד המדינה - גם אם אין סמכות לבית הדין לתת צו מניעה כנגד המדינה אין די בכך כדי לפתוח את שערי הבג"צ

בפני העותר מה גם והוא יוכל לבוא על סיפוקו על ידי קבלת פס"ד הצהרתי מבית הדין והרי זהו הסעד המבוקש ע"י העותר.

אין צורך לנקוט עמדה לגופה אם ביה"ד לעבודה מוסמך לתת צו מניעה נגד המדינה. בכל משפט אזרחי כשקיים קשר חוזי בין האזרח לבין המדינה והאזרח אינו יכול לקבל צו מניעה או צו עשה אין הדבר פותח בפניו את שערי הבג"צ.

השופט לנדוי: מסכים.

השופט ויתקון (דעת מיעוט):
עיקר הסכסוך בין הצדדים אינו ביחסי העבודה שהיו קיימים ביניהם בעבר, אלא ביחסים שלקראתם חותר העותר ולפיכך יש להשאיר את הסכסוך בגדר סמכותו של הבג"צ.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד עמאר לעותר. 3.2.70).

ע.א. 500/69 - אהוד מורדוף ואח' נגד יוסף מזרחי ואח'

*גובה הפיצויים בתביעת נזיקין.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בת.א. 3629/69 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

העובדות:
בתאונת דרכים שבה נושאים המיטיבים ב- 90 אחוז מהאחריות נהרגו הורי המערער הראשון שהיה אז בן 5 והמערער עצמו נחבל וסבל מזעזוע מח והוא עודנו סובל מהפרעות נפשיות. ביהמ"ש פסק למערער פיצויים על הפגיעה ועל הפסד השתכרות בעתיד וכן פסק למערערים 1, 2, סכומים שונים כתלויים באביהם המנוח. על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנוגע לסכומי התשלומים השונים נסב הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. לענין הפסד ההשתכרות בעתיד שבגינו נפסקו 15 אלף ל"י - מצד אחד קיים סיכוי שהפסד ההשתכרות לא יהיה כה גבוה ומצד שני קיים סיכון שמא ההפסד יהיה גבוה יותר. ביהמ"ש שקל זה לעומת זה את הסיכון ואת הסיכוי והגיע לאומדן שאין לשנותו. ב. כתלויים באביהם המנוח פסק ביהמ"ש למשיבים סכומים שונים מתוך הנחה שהמנוח השתכר 700 ל"י לחודש. המערערים טוענים כי אילו נותר בחיים היה כבר מרויח היום 900 ל"י לחודש. הראיה בדבר עליית הכנסותיו של המנוח היתה בגדר הערכה והשערה גרידא, ובכגון דא הולכים אחר הכנסותיו של המנוח בשעת מותו, ומוסיפים עליהם רק את ההעלאות והתוספות הקבועות והמקובלות בשוק העובדה. כיון שהמנוח היה עצמאי ולא שכיר אין לדבר על העלאות ותוספות קבועות ומקובלות.
ג. כתלוי באמו המנוחה פסק השופט למערער הראשון כ- 12 אלף ל"י על כך שאמו אינה יכולה עוד לטפל בו. הסכום בנוי על חישובים הנוגעים להוצאות לשכירת עוזרת בית. לענין זה לא הובאה בחשבון העובדה שמאז קרות התאונה מטפלת סבתו של המשיב במשיב ולא סתם טיפול כאם המטפלת בילדה, אלא מפאת מצבו הנפשי של המערער היתה צמודה אליו 24 שעות ביממה ולפי חוות דעת רפואיות הצילה בכך את חייו. ביהמ"ש המחוזי דחה תביעת הסבתא בגין הפסדי השתכרות שעה שטיפלה בנכדה וזאת מן הטעם שנזק זה אינו נובע ישירות מהתאונה והוא מרוחק יתר על המדה. אם אמנם אין הסבתא זכאית לכיסוי נזקה, הרי שהם לומר כי הפסד זה הוא הפסדו של המערער הראשון. נזקו אינו מתמצה רק בצורך בשכירת עוזרת בית. מה שאבד לו היתה אם הדואגת לצרכיו הגופניים והנפשיים.

נזק זה שבמקרים רבים לא ניתן לבטאו בכסף, ניתן במקרה דנא להערכה של ממש, היינו שעות העבודה שהסבתא הקדישה לו.
ד. במהלך המשפט הפקידה המדינה הנתבעת סכום של 50 אלף ל"י לטובת המערערים בקופת ביהמ"ש. ברם היא לא שלחה למערערים הודעה על ההפקדה לפי תקנה 228, ולא יכלו המערערים לדעת אם שולם הסכום לסילוק התביעה כולה או חלק מעילות התביעה וממילא לא עמדה להם למערערים הזכות האמורה בתקנה 230, ולא יכלו לבקש את הכסף. כיון שכך אין לשחרר את המשיבים מרבית על הסכום המופקד מתאריך ההפקדה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, קיסטר. עו"ד וינברג למערערים, עו"ד נתן למשיבים. 29.1.70).

ע.א. 96/69 - משה חמר נגד מיכאל וסטפניה רייך

*אכיפת התחייבות שהושגה בלחץ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 525/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
בין המערער לבין המשיבים היו קיימים יחסי מסחר ולידי המערער הגיעו שטרות החתומים ע"י המשיבים על סך 40 אלף ל"י. בשנת 1956 עלה באש מפעלם של המשיבים והם התכוננו לצאת לחו"ל. המערער הגיש תביעה על מקצת השטרות והשיג צו המונע מהמשיבים לצאת מהארץ. הדיון בתובענה הסתיים בפשרה בה נקבע כי המשיבים ישלמו למערער סך 16 אלף ל"י לחיסול כל תביעותיו. הצדדים גם קבעו בפשרה את התנאים בהם יסכים המערער לבטל את צו איסור היציאה מהארץ שהוצא נגד המשיבים. כעבור כמה ימים, (בעוד צו איסור היציאה עומד בתקפו, איים המערערעל המשיבים כי יתנגד לכל ערב שיציעו לחוב שנפסק בפשרה ובכך ימנע יציאת המשיב מהארץ, אלא אם כן יתוקן הסכם הפשרה. כתוצאה מכך תוקן הסכם הפשרה,במשרדו של מי שהיה אותו זמן פרקליטו של המערער והמשיבים הוזהרו לבל יגלו לעורך דין שלהם את דבר תיקון הפשרה. לפי תיקון זה נתווסף לחוב של 16 אלף ל"י עוד סכום של 18 אלף ל"י הצמוד למדד יוקר המחיה. עתה הגיש המערער תביעה נגד המשיבים לתשלום הסכום הנוסף הנ"ל וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו. על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. אין צורך להכריע כאן בנימוק הראשון של ביהמ"ש המחוזי לדחיית התביעה, היינו השאלה אם אכיפת חבות מותנית במתן תמורה, שכן יש לדחות את התביעה מן הטעם השני שניתן ע"י ביהמ"ש.
ב. דיני היושר אינם מודדים התנהגותו של בעל חוב החפץ להיפרע חוב שחבים לו, לפי קנה המידה הנוהג כלפי מי שחפץ לזכות בהתחייבותו של אחר. ביחסי בעל חוב וחייב לא תמיד החייב הוא האדם החלש. פעמים שגביית החוב היא קשה עד כדי כך שבעל חוב נאלץ לנקוט באמצעים שאינם נראים לאניני טעם. אך מקום שהשתמש אדם באמצעים פסולים כדי לזכות בהתחייבותו של אחר, דיני היושר מונעים ביצוע ההתחייבות, מפני תיקונו של עולם.
בענין דנא הוצרך המשיב לנסוע לחו"ל לצרכי פרנסה והמערער איים למנוע צאתו לחו"ל ע"י פסילת כל ערב שיביא לחוב הפסוק, והדרך היחידה שהשאיר בפניו היתה ע"י תיקון הפשרה ולנוכח כל הנסיבות הנזכרות קשה להלום נסיבות יותר חמורות של שימוש באמצעי כפיה לשם יצירת חבות ובצדק נפסלה החבות.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד ל. מדר למערער, עו"ד ל. נודלמן למשיבים. 28.1.70).

ע.א. 392/69 - גרגורי נימץ נגד אחים משולם בע"'מ

השתק בתביעת שכר עבור שעות נוספות.
עבודת שעות נוספות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים גוברניק, סלוצקי, עציוני) בע.א. 126/68 - הערעור נתקבל ונדחה בעיקרו).

העובדות:
המערער עבד אצל המשיבה מ- 1949 עד 1965. ב- 1958 נערך הסכם בכתב בין הצדדים בו הוגדרועבודות שעל המערער לבצע ותפקידיו בעיקר שמירת לילה, וכן ניקוי המשרדים וכיוצא באלה עבודות קטנות. בהסכם חוייב המערער להימצא בדירה שניתנה לו בשטח המחסנים של המשיבה משעה 4 אחה"צ עד השעה 7 בבוקר. תמורת העבודות נקבעה לו משכורת וכן נקבע כי יהיה זכאי לתוספת וותק, תוספת משפחה, ותוספת יוקר וכן שיהיה זכאי לימי חופשה.
בשנת 1965 שיגר המערער מכתב למשיבה בו טען שבמשך כל תקופת עבודתו אצלה עבד בלילות שבת ומועד ושעות נוספות ודרש שלושה סכומים: 60,000 ל"י עבור שעות עבודה נוספות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה; כ- 1000 ל"י פדיון חופשה; כ- 2000 ל"י הפרשי שכר באשר שולם לו רק תוספת יוקר ואילו יתר התוספות לא שולמו. ביהמ"ש המחוזי שאליו ערערו הצדדים מבית משפט השלום, דחה את התביעה בגין שעות נוספות, דחה ברוב דעות גם את התביעה בגין הפרשי שכר ובאשר לימי חופשה פסק למערער -.195 ל"י בלבד. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. צדק ביהמ"ש בדחותו את תביעת המערער בגין שעות נוספות וזאת משני נימוקים: 1. המערער קיבל את משכורתו במשך כל התקופה מבלי לעמוד על תביעתו שהעלה מפעם לפעם לשכר בעד שעות נוספות, ואף קיבל משכורת 13 שלא נקבעה לו בהסכם. אילו עמד המערער על טענתו לשכר שעות נוספות היתה המשיבה יכולה לחדול מלשלם לו משכורת 13 או להפסיק את הקשר עמו לגמרי. נוצר איפוא השתק, שכן התנהגות המערער מוכיחה על ויתורו והמשיבה שינתה את מצבה לרעה בהסתמכה על התנהגות זו. אין ספק בכך שתביעה לתשלום בעד שעות נוספות ניתנת לוויתור בדיעבד. במקרה של אפס מעשה של העובד, הכל תלוי בנסיבות אם יש לראות בהתנהגות משום ויתור בדיעבד על זכויותיו לפי החוק. כאן היו נסיבות ברורות המצביעות על ויתור וזאת לנוכח אורך הזמן וקבלת הנאות אחרות שלא נזכרו בהסכם.
2. אין לומר שהמערער עבד שעות נוספות כלל ועיקר. הוא לא הגיש חשבון מפורט על שעות אלו ואין כל אפשרות לשחזר היום חשבון כזה. העובדה שהיה צריך להמצא במקום משעה 4 עד 7 בבוקר וגם בשבתות וחגים אינה מצביעה על עבודה נוספת. הזמן שבו היה חייב להמצא בשטח המחסנים, זמן שבו עבד מעט ואחר כך היה ישן, הרי שעות השינה אינן "שעות עבודה" והחובה להימצא בשטח היא כשלעצמה אין פירושה "עבודה".
ב. אשר לפדיון חופשה - נכון שמגיע למערער פדיון חופשה אך אין ממש בערעור על גובה הסכום.
ג. לענין הפרשי השכר - ההפרשים בגין תוספת וותק, תוספת משפחה ותוספת יוקר, הגיעו למערער על - פי ההסכם אך הוא קיבל רק תוספת יוקר וצדק שופט המיעוט של ביהמ"ש המחוזי שיש לשלם למערער את ההפרשים. השאלה היא אם גם בנדון זה מנוע המערער מלהגיש את תביעותיו לאחר שקיבל במשך תקופה ארוכה את משכורתו בלי כל התוספות המובטחות לו בהסכם שבכתב. התשובה היא שלילית. מכוון שאותם הפרשים מגיעים למערער על - פי ההסכם ולא חורגים ממנו כמו התשלום בעד שעות נוספות, אין למצוא כאן השתק.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד בר-טוב למערער, עו"ד שריה למשיבה, 28.1.70).

ע.א. 510/69 - מקיקס כהן נגד עלי טבק בע"מ

*תשלום פיצויי נזיקין כאשר הניזוק מקבל מהמוסד לביטוח לאומי סכום העולה על פיצויי הנזק שנקבעו לו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בת.א. 582/67 - הערעור נדחה)

החלטה - השופט לנדוי:
א. המערער נפגע בתאונת עבודה ונקבע לו פיצוי של 18 אלף ל"י הפסד השתכרות ו- 5000 ל"י עבור כאב וסבל. ברם תביעתו נדחתה משום שסך הכל הפיצויים אינו מגיע לסך התשלומים שאותם קיבל ויקבל המערער מן המוסד לביטוח לאומי. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי.
ב. בהתאם להלכת ביהמ"ש העליון יש לנכות את מלוא התשלומים של המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים. כך שאין להוציא מחשבון הניכוי את הסכום שנפסק בתור כאב וסבל ואין גם להקטין את אחוז התשלומים של המוסד במקביל לאחוזים שלפיהם חושבו הפיצויים.
ג. כיון שלא הובאו הוכחות על גובה הוצאות הריפוי בעתיד, להבדיל מעדות כללית על כך שהמערער יהיה עוד זקוק לטפול רפואי, צדק ביהמ"ש כשלא פסק הוצאות על חשבון טיפול רפואי בעתיד.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד א. מ. שפירא למערער, עו"ד י. סהר למשיבה. 1.2.70).

ע.א. 64/69 - חברת אופק רזניק בע"מ נגד טוביה ביאלוסטוצקי ואח'

*בקשה לרשות להתגונן המערערת העלתה 4 טענות בבקשה לרשות להתגונן נגד תביעת המשיבים. הרשם נכנס לפני ולפנים טענות אלה ובדקן ביסודיות ובהחלטה המשתרעת על 10 עמודים דחה את הבקשה לרשות להתגונן. הערעור על כך נתקבל. טענות ההגנה לא נפסלו בתור שכאלה ומן הדין היה לאפשר למערערת להתגונן כדי לברר את טענותיה בדרך הרגילה. אמנם לפעמים אף טענות עובדתיות ניתנות להזמה מידית על פני תצהירו של הטוען, אך בדרך כלל מן הדין הוא כי טענות עובדתיות יבוררו ע"י הבאת ראיות וראיות שכנגד בפני בית המשפט ולא יחתכו לשבט בשלב המוקדם של הבקשה לרשות להתגונן.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד ב. שטרן למערערת, עו"ד א. פלומנבס למשיבים. 22.1.70).

ע.א. 335/69 - פלוני נגד פלונית.

*גובה מזונות לילד ההורים נתגרשו והילדה הקטינה גרה עם אמה. המערער, האב, הוא צבעי המשתכר כ- 500 - 600 ל"י לחודש כשהוא עובד. הוא עובד כקבלן עצמאי לעבודות קטנות ולא תמיד מצויה עבודה ויש עונות שפל. מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה שאדם כמו המערער שהוא חרוץ ומוכשר יכול להרויח יותר מאשר 500 - 600 ל"י לחודש, וחייב אותו בתשלום 150 ל"י לחודש לילדה, וזאת בשים לב לצרכי הקטינה ובכך שעל המערער לזון את אשתו השניה ועוד 4 ילדים קטנים. הערעור על כך נדחה. אין כל פגם בשיקולי השופט לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בטאט למערער, עו"ד יאיר למשיבות. 28.1.70).

בג"צ 230/69 - רבקה כהן נגד שר העבודה ואח'

*היתר לפיטורי אשה בהריון העותרת טוענת נגד מתן היתר לפיטוריה ע"י שר העבודה כשהיא היתה בהריון. הצו
על תנאי שהוצא לבקשתה בוטל. על פי סעיף 9(ב) לחוק עבודת נשים איסור התרת פיטורין הוא אמנם מוחלט אם הפיטורין הם בקשר להריון, ברם השאלה אם הפיטורין הם בקשר להריון אם לאו מסורה להכרעתו של שר העבודה והיא הקובעת. בשיקול דעת רחב זה לא יתערב בית המשפט בדרך כלל, אלא מקום שהשימוש בו נעשה בחוסר תום לב, בענין דנא בדק השר היטב את המקרה ושקל את כל העובדות שהובאו לפניו ואין למצוא פסול במסקנתו. (בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד ג. הולין לעותרת, עוה"ד י. ברסלע ומ. דותן למשיבים. 20.1.70).

המ' 790/69 - מררכי אברבוך נגד פ. י. ת. בע"מ

*טענת אילוץ כעילה לתביעת השבת כספים טענת אילוץ המבוססת על העובדה שהטוען שילם את הסכומים לשוטרים שבאו לעצרו על - פי צו יו"ר ההוצל"פ אינה טענה. נכון שאין לך אילוץ גדול מזה - דא עקא שהאילוץ הוא חוקי, ונעשה על פי הוראות המחוקק על ידי האנשים הממונים על ביצוע החוק. תהא אשר תהא מידת הכפייה בהליכים אלה, כל עוד נעשים הם במסגרת החוק אין הם יכולים לשמש עילה לא לתביעת השבה ולא לתביעת פיצויים, ולא לקובלנה פלילית.

(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד פלדמן למבקש, עו"ד קב למשיבה. 29.1.70).

ע.פ. 401+415/69 - אפרים ליבאור ואח' נגד היועץ המשפטי

*זיהוי עבריין בערעור זה התעוררה שאלה אם ניידת משטרה שרדפה אחרי טנדר שבו ברחו פורצים יכול היה לשמור במשך כל זמן הרדיפה על קשר עין עם הטנדר הבורח. ביהמ"ש העליון ציין כי זו שאלה שבעובדה הנתונה להכרעתו של השופט ששמע את העדים ובדק את כל הפרטים והגיע למסקנה שלא נאבד קשר העין בין שני כלי הרכב. אך מלבד זאת קיימות ראיות נוספות והן זיהויו של הטנדר במשטרה על - ידי שתי עדות וזיהויו של אחד המערערים במסדר זיהוי ע"י אחת העדות. אין למצוא פגם במסדרי הזיהוי כפי שנערכו.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד הייק ועצמון למערערים, עו"ד חסיד למשיב. 29.1.70).

ע.פ. 5/70 - יצחק בן ציון לוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) המערער נדון ל- 3 שנות מאסר לאחר שהורשע בהתפרצות לדירה של קרובת משפחה שלו וגניבת 15000 ל"י. את העבירה עבר המערער 5 ימים בלבד אחרי שהורשע בעבירות אחרות, יש לו רשימה של עבירות קודמות ואת הכסף שגנב לא החזיר ולא גילה את מקום הימצאו. נסיבות העבירה הן חמורות ומעידות על זלזול גמור בחוק ויש בה מידה מיוחדת של שחיתות מוסרית. לפיכך, למרות שזו הפעם הראשונה שהמערער נדון למאסר, אין להקל בעונשו.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, ח. כהן. החלטה השופט לנדוי. עו"ד יאיר למערער. עו"ד גב' איתן למשיבה. 20.1.70).

ע.פ. 375/69 - מחלוף ביטון נגד מדינת ישראל

*סיוע לעדות מתלוננת בעבירת זנות

השופט נתן אמון בעדות המתלוננת שהיא מסרה את אתננה לאשת המערער ופעמים אף מסרה אותו ישירות למערער. על יסוד עדות זו היה השופט רשאי להרשיע את המערער בעבירה על סעיף 1 (א) (2) לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) ובלבד שיובא סיוע לעדות המתלוננת. באחת הנקודות שבה העידו עדויות סותרות המערער והמתלוננת באו ראיות לתמוך בגירסת המתלוננת ודי בראיה כזו כדי להרשיע ע"פ עדות המתלוננת.
משהוכח שהמערער והמתלוננת שעסקה בזנות גרו יחדיו, היה על המערער להוכיח שהוא לא חי על רווחי הזונה והוא לא עשה כן. לכן לולא הרשעתו בעבירה לפי סעיף 1(א) 2, היה מקום להרשיעו בעבירה על סעיף 1 (א) (1) לאותו חוק, מכח החזקה שנקבעה בסעיף 1 (ג).