ע.פ. 215/69 - מדינת ישראל נגד נסים בן כדורי שרבני
*השאלה מה מהוה "פסק דין" המקנה זכות ערעור במשפט פלילי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.פ. 288/66 - הערעור נדחה ברוב דעות).
.
העובדות:
נגד המשיב הוגש כתב אישום המחולק לשני חלקים תחת שתי כותרות: העובדות; והוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם. בחלק הראשון מסופרות העובדות ברציפות אחת ובחלק השני מאוזכרות שתי עבירות: עבירת קשר להונות את הציבור ועבירת מרמה בנסיבות מחמירות, ביהמ"ש המחוזי החליט שעל עבירת המרמה חלה החנינה על פי חוק החנינה ואילו על עבירת הקשר אינה חלה החנינה. על החלטה זו הגישה המדינה ערעור, אלא שכאן התעוררה השאלה אם החלטת ביהמ"ש מהוה "פסק דין" כמשמעותו בסעיף 19(א) לחוק בתי המשפט הניתן לערעור בזכות לביהמ"ש או לא.
החלטה - השופט כהן (דעת הרוב):
א. כדי להחליט בשאלה מה מהוה "פסק דין" המקנה ערעור ומה מהוה החלטה שאינה מקנה ערעור בזכות, אין לפנות למשפט האזרחי ולנקוט אמת המידה של ההבחנה במשפט האזרחי, שלפיה כל אימת שביהמ"ש מסיים דיון בענין פלוני ניתן לערער על כך בזכות גם אם המשפט טרם נגמר. לשם פירוש המונח "פסק דין" במשפט פלילי יש לפנות לחוק סדר הדין הפלילי שהוא מאוחר לחוק בתי המשפט והינו חוק מיוחד לענין הפלילי, ולראות אם ניתן מתוכו להגיע לכלל ההגדרה של "פסק דין" במשפט פלילי.
ב. לפי סעיף 177 הכרעת הדין וגזר הדין מהוים יחד את "פסק הדין", ובמקרה של זיכוי מהוה הכרעת הדין בלבד את פסק הדין. לפי סעיף 142 לחוק קיימת אפשרות של זיכוי בהסתיים פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה לכאורה ובמקרה כזה קובע החוק כי רואים זיכוי בשלב מוקדם זה כ"פסק דין".
ג. מאידך לענין ביטול אישום מחמת טענות מקדמיות לפי סעיף 134 סתם המחוקק ולא פירש אם מהוה הדבר פסק הדין ויש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם במקרה שביהמ"ש מבטל את כל האישום מהוה הדבר פסק דין המעניק למדינה זכות ערעור. אולם במקרה דנא לא בוטל האישום כולו והביטול של סעיף אחד ופרשת עובדות אחת אינה מהוה ביטול אישום אלא תיקון כתב האישום ותיקון כזה אינו מהוה פסק דין ואינו מעניק זכות לערעור.
ד. נכון שכאן צורפו לכתב אישום אחד מספר אישומים היכולים לעמוד כל אחד לחוד בכתב אישום נפרד, אלא משצורפו האישומים יחדיו מתנהל המשפט לפי כתב אישום אחד, ומשביטל ביהמ"ש אישום אחד מחמת טענה מקדמית אין הדבר מהוה אלא תיקון כתב האישום שאינו מעניק זכות ערעור.
ה. באשר לתקדים מימי המנדט שהמערערת ביקשה להסתמך עליו - מאז קום המדינה לא הוגש ערעור על זיכוי חלקי ולא נעשה שימוש באותו תקדים, והלכה דיונית אשר במשך עשרים שנה נשארה אות מתה ואיש לא נהג לפיה הרי היא כאילו אבד עליה הכלח, בחינת הלכה ואין מורין כן.
השופט ברנזון (דעת מיעוט):
יש תוקף רב להשוואה בין החלטה במשפט פלילי הגומרת וחותמת את הדיון באישום אחד המתבטל למעשה לבין פסק דין חלקי במשפט אזרחי המכריע סופית באותו חלק ומהוה פסק דין לצורך ערעור בזכות.
אף שהחוק מאפשר לצרף מספר אישומים בכתב אישום אחד, הרי גם לאחר הצירוף
עומד כל אישום בפני עצמו ומשנסתיים בו הדיון על ידי החלטת זיכוי ולו על יסוד טענה מקדמית, מהוה הדבר פסק דין המקנה זכות של ערעור.
הלכה שנפסקה בתקופת המנדט, רשאי ביהמ"ש להסתייג ממנה ולנהוג בה יתר חרות מאשר בהלכה שנפסקה ע"י ביהמ"ש לאחר קום המדינה, ברם אין לומר כי הלכה דיונית שנתישנה מהוה הלכה ואין מורין על פיה רק משום שהמדינה לא השתמשה בה במשך עשרים שנה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, כהן עו"ד מ. קירש למערערת, עו"ד ר. כספי למשיב 8.9.69).
ע.פ. 220/69 - אילן אשרוב נגד מדינת ישראל
*הרשעתו של מסייע בעבירה שבוצעה ע"י העבריין העיקרי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים לובנברג, אלון, קוארט) בת.פ. 485/68 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער ועוד אדם הופיעו בשעת לילה מאוחרת בביתו של אחד דהאן לשם השגת מטרה כלשהי ע"י איום באקדח שנשא האיש השני. המערער נכנס לתוך הבית והשני האלמוני נשאר עומד בחוץ כשהדלת פתוחה במקצת. המערער עמד עם דהאן ולפתע נשמעה יריה שנורתה ע"י האלמוני ודהאן נפצע. לדין הועמדו המערער ואחד עובדיה הללי. ביהמ"ש המחוזי זיכה את הללי מחמת הספק ולא האמין לעדות דהאן ואשתו כי האלמוני הוא הנאשם הללי. מאידך האמין לנפגע ואשתו כי המערער הוא שהיה בתוך הדירה והרשיע אותו בגרימת חבלה חמורה לפי סעיף235(א) לפח"פ בקשר עם הסעיף 24 לפקודה, ודן אותו ל- 3 שנות מאסר. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. מותר היה לביהמ"ש המחוזי לראות בזיהויו של הללי ע"י דהאן ואשתו כיורה היריה תוספת לעדות שאינה ראויה לאימון ומאידך לתת אימון בעדותם כי המערער הוא זה שהיה בפנים הדירה.
ב. העובדות שהוכחו במשפט אין בהן כדי לבסס הרשעה לפי הסעיפים 235(א) ו-24 הנ"ל. כאשר נורתה היריה עמד למעשה המערער בין היורה ובין דהאן ועובדה זו מראה שהיריה עצמה נורתה ללא תיאום עם המערער ואף בניגוד לרצונו. במצב הדברים אין לקבל כמוכחת את ההנחה שהיורה ירה יריה מכוונת אל גופו של דהאן כשחברו, המערער, עומד בינו ובין דהאן בלי שהיורה, העומד בחוץ, רואה את מקום עמידתם של השניים, אך יודע שחברו עומד בתוך שדה היריה. מתוך עובדות אלה יש להניח לזכות המערער את ההנחה הנוחה לו, שהיריה נפלטה לא רק בניגוד לרצונו של המערער אלא גם בניגוד לרצונו של היורה האלמוני. כיון שכך, הרי אפילו באו השנים להשיג איזו שהיא מטרה בעזרת השימוש באקדח אין להחיל עליו את הסעיף 24 הנ"ל. כדי להרשיע בסיוע לפי סעיף זה צריך שהמעשה שנעשה ע"י העבריין העיקרי היה תוצאה אפשרית ומסתברת מהקשר העיקרי של השנים. כאן האירוע הינו יוצא דופן שהוא אמנם תוצאה אפשרית מהמעשה אך לא תוצאה מסתברת, שהמערער היה חייב לצפותה מראש, מן החתירה למטרה המשותפת שהיתה בלב השנים כשבאו לדירת דהאן. לא די שהיה בין השנים קשר פלילי כל שהוא ותוך כדי כך נעברה העבירה, אלא צריך שהעבירה תהיה תוצאה מסתברת מהקשר הפלילי וכאן כאמור אין התוצאה מסתברת.
לפיכך ניתן להרשיע את המערער רק לפי סעיף 36(ז) לפח"פ, בקשירת קשר להשיג מטרה בלתי ידועה (כשרה או בלתי כשרה) באמצעי בלתי כשר, היינו בעזרת האיום באקדח.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד עצמון למערער, עו"ד חסיד למשיבה 8.9.69).
ע.א. 213/69 - חברת החשמל ואח' נגד עתון הארץ ואח'
*טענת הגנה של עתון לפי סעיף 15(2) לחוק לשון הרע.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בע.א. 290/68 - הערעור נתקבל)
העובדות:
בהגנתם נגד תביעת הוצאת דיבה של המערערים העלו המשיבים בין היתר טענת הגנה כי גם אם הדברים אינם נכונים עומדת להם ההגנה לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע וטענתם שהיחסים בין העתון לבין קהל קוראיו מטילים עליו "חובה חוקית, מוסרית או חברתית"לעשות את הפרסום נשוא התביעה. המערערים לא הסכימו עם טענת הגנה כזו וביקשו למחקה על הסף. הרשם דחה את תביעתם וביהמ"ש המחוזי אישר עמדה זו ונימוקו של ביהמ"ש המחוזי הוא שיש לתת לעתון מעמד של מחנך ולהעניק לו את המעמד המיוחד של חובתו לצבור קוראיו. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין להעניק לעתון מעמד מיוחד לצורך הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, והמשיבים אף הסכימו בטיעונם בערעור כי העתון והאזרח דין אחד להם ומקום שסתם אזרח רשאי לראות עצמו מחוייב לדבר בגנות הזולת, רשאי גם עתון, אך אין העתון מוגן יותר מסתם אזרח.
ב. היחסים הרגילים בין עתון לקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי, ועל כן גם אינם מקנים לו זכיה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשימצאו בלתי נכונים. עתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום בו שוללים את אושרם ואת יושרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בעניני הצבור. אם בכלל ייתכנו מקרים כאלה, שבהם עשויה הזכיה לעמוד למפרסם, עליו להביא את תלונתו קודם כל לפני הרשות המוסמכת לטפל בה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עו"ד א. גולדנברג למערערים, עו"ד מ. מוזר למשיבים. 9.9.69).
ע.א. 599/68 - לנקרי מכלוף נגד מדינת ישראל
*ניכויים לפי חוק הטבת נזקי גוף של תשלומי סעד ששולמו לניזוק מתוך סכום פיצויים שחוייב בהם המזיק.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 336/67 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער נפצע במחנה צה"ל ותבע תשלומי נזיקין מהמשיבה. ביהמ"ש פסק תשלומי נזק למערער אך ניכה מתוך הסכום תשלומי סעד בסך של חמשת אלפים ל"י ששילמה לשכת הסעד למערער בתקופת היותו פצוע. השאלה שהתעוררה היא אם צדק ביהמ"ש בנכותו את הכספים שקיבל המערער מאת לשכת הסעד.
החלטה:
א. תשלומי הסעד ששילמה לשכת הסעד אינם בגדר הטבת נזק במובן חוק הטבת נזקי גוף תשכ"ד ואינה חלה עליהם הזכות של המשיב (לשכת הסעד) להפרע את הסכום מאת המזיק. כך שהמדינה אינה צריכה לחשוש שמא תצטרך לשלם סכום זה גם לתובע וגם ללשכת הסעד.
ב. תשלומי הסעד גם אינם בגדר הטבת נזק שהמזיק רשאי לנכות מאת הניזוק כאשר המיטיב שילם סכומים אלה. זאת משום שהניזוק צפוי לתביעה להחזרת סכומים אלה לפי סעיף 8 של חוק שירותי הסעד. המזיק יכול לנכות סכומים שקיבל הניזוק כהטבת הנזק רק אם המיטיב אינו יכול לתבוע החזרת אותם סכומים. שאם לא תאמר כן עלול הניזוק למצוא עצמו לוקה משני הצדדים: המזיק לא ישלם לו סכומי ההטבה הנ"ל והמיטיב מאידך יתבע חזרה מהניזוק את סכומי ההטבה שנתן לו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד וינטר למערער, עו"ד אלטס למשיבה. 17.9.69).
ע.א. 318/69 - קופת מלוה וחסכון "המזרח" בע"מ נגד תעשית טבק "המזרח" ואח'
*ויתורו של ערב על טענת התישנות בשטר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 3778/68 - הערעור נתקבל)
החלטה - השופט כהן:
א. האמור בסעיף 96 לפקודת השטרות ש"צד לשטר" יכול לוותר בשטר על כל זכות לטעון טענת התישנות חל לא רק על חותם השטר אלא יש לראות כ"צד לשטר" לענין זה גם את הערב ערבות אוואל. כשם שהקבל והמסב ועושה השטר יכולים לוותר על טענת התישנות כן יכול לוותר גם הערב. גם אם עושה השטר עצמו לא ויתר על טענת התישנות יכול הערב לוותר על טענה זו.
ב. המשיבה הראשונה שהיא עושה השטר נמחקה מרשימת החברות. אפילו פקעה משום כך חבותה של החברה הרי משום כך בלבד לא פקעה עוד חבותם של הערבים לה. הערב חב ונשאר חב לפי סעיף 57(ג) לפקודת השטרות אף אם התחייבותו של הצד שבעדו ערב פסולה מכל סיבה שאינה פגם בצורה. אם כי נכון שעילת פטור שנולדה לאחר עשיית ההתחייבות, והמשמשת הגנה טובה לחייב העיקרי, עומדת גם לערב לו, הרי בענין דנא אין מחיקתה של החייבת העיקרית מרשימת החברות יכולה לשמש לחייבת זו לא עילת פטור ולא טענת הגנה. ולא זו בלבד אלא אפשר להחיותה ולהחזירה לרשימת החברות תוך 20 שנה מיום מחיקתה.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד גרושקה למערערת, עוה"ד אולשנסקי ומנהיים למשיבים. 11.9.69).
ע.א.567/68 - מקס וראובן שפלן נגד קאופר אליעזר
*חיוב בתשלום דמי שכירות עבור יציע בבית עסק.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הכהן, ארליך, בייסקי) בע.א. 176/68 - הערעור נדחה ברוב דעות),
העובדות:
המשיב שכר בית עסק מהמערערים ובו יציע. המערערים תבעו דמי שכירות גם עבור היציע. ביה"ד לשכירות שביקר במקום נחלק בדעתו לאחר שביקר במקום. היציע הוא מבנה איתן
שבו קורות עץ כבדות העומדות על הרצפה, ועליהן קורות ברזל מקיר אל קיר המהוים את היציע ועולים אליו במדרגות עץ. לפי החוק יש לשלם דמי שכירות עבור היציע כאשר הוא מחובר חיבור של קבע למושכר והשאלה היתה אם בנתונים האמורים היציע מחובר חיבור של קבע למושכר או לא. הרוב בביה"ד לשכירות קבע כי לנוכח העובדה שהיציע איתן יותר מהמושכר עצמו לא ניתן לומר עליו כי אינו מחובר חיבור של קבע למושכר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את דעת שופט המיעוט כי אין חשיבות לשאלה אם היציע איתן או לא, וכיון שהוא רק נשען על הקירות ולא מחובר חיבור של קבע אין לשלם עבורו דמי שכירות. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון (דעת מיעוט):
החוק אינו מפרש חיבור של קבע מהו וקשה לתת הגדרה ממצה למושג זה. חלק כלשהו של היציע צריך להיות צמוד לחלק כלשהו של המושכר, היינו צריך להיווצר קשר או מגע קבוע בין היציע והמושכר שאינו ניתן לפירוק או להפרדה על נקלה. קורות העץ הניצבות על רצפת המושכר גם יכולות להוות את חיבור הקבע האמור. כיון שהרוב בביה"ד לשכירות שראה את המושכר והתרשם ממנו הגיע למסקנה כי היציע מחובר חיבור של קבע אין להפוך את מסקנתו על סמך שיקולים מופשטים התלושים מהמצב הממשי במקום.
השופט לנדוי (דעת הרוב):
בודאי שרצוי הוא כי יציע מסיבי ואיתן כמו זה שנתגלה לעיני ביה"ד לשכירות יגרור אחריו תשלום דמי שכירות, אולם אין להוציא את המקרא "חיבור קבע" מידי פשוטו. "חיבור" מצריך הצמדה פיזית, או לפחות חדירה אל תוך הריצפה או הקיר. כאן לא היה חיבור כזה ולפיכך אין לחייב תשלום דמי שכירות עבור היציע.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד מ. רפלד למערערים, עו"ד י. שטיינמן למשיב. 18.9.69).
ע.א. 581/68 - יוסף מאיר נגד הרקליה פוליסיס
*ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 162/66 - הערעור נדחה)
החלטה - השופט לנדוי:
א. נגד המערער ניתן פס"ד לסילוק יד ביום 6.9.51 בהיעדר המערער שהוזמן כחוק ולא הופיע, העתק פסק הדין נמסר לו רק בשנת 1964 והוא הגיש בקשה לביהמ"ש לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו. בימ"ש השלום נעתר לבקשה וביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, ביטל את פסק הביטול.
ב. אין המערער זכאי לפסק בטלות פסה"ד על יסוד התקנה 164 של תקנות הפרוצדורה האזרחית שהיו קיימות בעת מתן פסק הדין. תקנה זו קובעת כי פסק שניתן "אקס פרטה" יהיה בטל כלפי הצד שכנגדו ניתן אם לא הומצא לו תוך 6 חדשים מיום נתינתו. אולם המונח "אקס פרטה" בתקנה זו יש לפרש כמשמעותו הרגילה, דהיינו החלטה שניתנה במעמד צד אחד, מבלי שהוזמן יריבו כלל, כגון צוי בינים דחופים, ולא כאשר הצד הוזמן ולא הופיע.
ג. אין גם לבטל את פסק הדין על פי שיקול הדעת הניתן לביהמ"ש לפי תקנה 163 לתקנות הנ"ל. כדי לבטל פסק דין שניתן בהעדר צד לפי אותה תקנה, על מבקש הביטול להראות שיש לו סיכוי להצליח בהגנתו אם הפסק יבוטל וכאן לא הראה זאת המערער.
הוא טען טיעון סתמי ללא מתן כל פרטים כי יש לו הגנה חזקה אך טיעון סתמי כזה אין בו די לביטול פסק דין כאמור.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד א. לין למערער, עו"ד מ. שמיר למשיבה. 18.9.69).
ע.א. 715/68 - פרו - פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נגד ל. פרומין ובניו בע"מ ואח'
*תביעה למתן צו מניעה נגד שימוש בשמות הרשומים והעשויים להטעות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 3868/63 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבה ביקשה לאסור על המערערת המיצרת ביסקויט את השימוש במלים "פרומין" "פרו - פרו" ו"פרו - ביסק" וכן תבעה פיצוי על הנזק שנגרם לה עקב הפגיעה בזכויותיה. היא ביססהאת תביעתה על שלושה: הפרת סימני המסחר הרשומים שלה; עוולת יומרנות לפי סעיף 59 לפקודת הנזיקין; שימוש בשם הדומה לשמה עד כדי הטעייה בניגוד לסעיף 24(4) לפקודת החברות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה במידה שהסתמכה על סעיף 24 הנ"ל, אך הכיר בה על סמך עילות ההפרה וגניבת - העין והעניק למשיבה את הסעדים שביקשה לרבות תשלום פיצוי נומינלי בסך 1000 ל"י. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לקבל את טענת המערערת כי לפי פקודת סימני המסחר 1938 החלה על המקרה לא היתה קימת זכות לתביעה אזרחית רגילה על הפרת סימן מסחר, וכי התרופה הרגילה היתה רק הגשת משפט פלילי. זכות תביעה אזרחית קיימת, גם קיימת, לפי הפקודה המקורית משנת 1938 וכל מה שעל התובע להוכיח בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו הוא מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה.
ב. אין לקבל את טענת המערערת כי המשיבה לא הוכיחה נזק כספי ושבאין נזק כספי אין גם זכות לצו מניעה. הסעיף 74 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אינו יכול לעזור למערערת. ראשית, כלל לא ברור שלא נגרם למשיבה נזק כספי; שנית, אפילו לא הוכיחה המשיבה נזק כספי עדיין היא זכאית לקבל צו מניעה לפי הסיפא של סעיף 71 לפקודת הנזיקין שלפיה ביהמ"ש רשאי לתת צו מניעה בשל עוולה גם כשלא נתבעו או לא נפסקו פיצויים, והעוולה של גניבת עין אינה דורשת שהתובע יסבול נזק כספי; שלישית, למעשה לא נתקיים כאן אף אחד מן התנאים האמורים בסעיף 74 הנ"ל שרק כוחם המצטבר יכול להצדיק אי מתן צו מניעה.
ג. אשר לטענה כי אין לפסוק פיצויים נומינליים שכן אין לפסוק פיצויים עבור נזק שהתובע לא מסר עליו פרטים בכתב התביעה - נכון שכדי לזכות בפיצויים ממשיים על התובע לטעון את הנזק עם הפרטים הדרושים ולהוכיחו בדרכי הראיות המקובלות. אך כדי לפסוק פיצויים נומינליים אין צורך בכל זה. התובע תבע פיצויים ככל שיקבע ביהמ"ש ופיצויים כאלה ניתנים כדבר מובן מאליו עקב הפרת סימן מסחר, הן בתביעה לפי עילה רגילה של הפרה והן לפי עוולה של גניבת עין.
ד. החלטתו של ביהמ"ש העליון בשעתו לבטל צו מניעה זמני נגד המערערת ביחס לשימוש בסימן "פרו - פרו" מן הטעם שהראיות באותו שלב לא היו מספיקות, אין בה כדי
למנוע צו מניעה בשלב הסופי לאחר שהובאו כל הראיות במשפט. מה שנפסק בהליך בינים מחייב רק לצורך אותו הליך כאשר מדובר בקביעות ומסקנות עובדתיות, אף כי הלכות ועקרונות משפטיים הנקבעים באותו הליך יש להם ערך ותוקף גם מעבר לו.
ה. החלטה אם קיימת הטעייה או סכנת הטעייה בין השמות היא בידי ביהמ"ש ועדות בענין זה לכאן או לכאן אינה יכולה לחרוץ את גורלה. השאלה כיצד הגיעה המערערת לשם שבחרה חשיבותה היא משנית והשאלה המכרעת היא אם בפועל עשוי השם להטעות ועל כך ענה ביהמ"ש בחיוב על יסוד המבחנים הקבועים לענין זה.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. עו"ד מ. שרף למערערת, עו"ד זליגסון למשיבה 9.8.69).
ע.א. 736/68 - יוסף קנפו נגד החברה לבנין ולעבודות צבוריות וכו'.
*תביעת נזיקין בטענה רשלנות המערער שימש כשומר במקום עבודה של המשיבה ומשהתקרבו ילדים למקום וחשש שישלחו ידיהם ברכוש המשיבה, והיה לו יסוד סביר לחשש זה, קם וגירש אותם. תוך כדי ריצה מעד ונפל אל תוך בור ונחבל קשות. הוא הגיש תביעה נגד המשיבה המבוססת על טענת רשלנות שמעביד זהיר חייב היה לגדור את שטח העבודה, מקום התאונה, ואילו המשיבה לא גדרה אותו. לא באה בפני ביהמ"ש כל ראיה שבנסיבות העבודה שבוצעה במקום ובזמן ההוא ע"י המשיבה הזהירות הסבירה היתה מחייבת גידור המקום. על פי הידיעה השיפוטית של ביהמ"ש אין אפשרות לקבוע כי אכן היה צורך סביר כזה. אין גם להניח כי מעצם קרות התאונה נובעת סבירות כזו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד א. ישראלי למערער, עו"ד ר. נבט למשיבה. 4.9.69).
ע.א. 546/69 - תנועת העולם הזה ואח' נגד ההסתדרות הכללית וכו'.
*זכות בחירה פסיבית בבחירות להסתדרות בחוקת הבחירות של ההסתדרות מותר היה לסייג את זכות הבחירה. ההוראות השונות של החוקה הן בלתי עקביות ונסוחן מרושל ורשאי היה ביהמ"ש לפרשן באופן סביר לפי הגיון הדברים שחבר שלא שילם מסיו להסתדרות במשך שנים ואיבד את זכות הבחירה האקטיבית שלו יפסיד ממילא גם את זכות הבחירה הפסיבית.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד א. זכרוני למערערים, עו"ד בר שירה למשיבה. 1.9.69).
ע.א 747/68 - מטלקס בע"מ נגד וולנדרלי ושות'.
*מתן רשות להתגונן בדונו בבקשה לרשות להגן אין זה מתפקידו של הרשם לחרוץ משפט בענינים השנויים במחלוקת. עליו להתרכז בתצהירו של הנתבע ולבדוק אם הוא מגלה עילת הגנה ואם כן - לתת לו רשות להתגונן, אלא אם ההגנה נסתרה או נשללה ע"י חקירת המצהיר, ומובן כי ב"תצהיר" כלול גם כל מה שצורף לו ונעשה חלק בלתי נפרד ממנו. במקרה דנא ערך הרשם השוואות בין שני תצהירים שהוגשו מטעם המערערת ומצא סתירה בהם, אך המצהיר לא הוזמן לחקירה ולא ניתנה לו האפשרות להסביר את הסתירה. כמו כן ערך הרשם מחקר השוואתי מקיף במסמכים השונים שהיו לפניו ושצורפו לתצהיר וזאת על מנת לסתור את הגירסה הברורה והחד משמעית שהועלתה בתצהיר. המסמכים אינם חד
משמעיים לסתירת דברי המצהיר ואין בהם כדי למוטט כליל את גירסת המערערת. לפיכך מן הדין היה לתת למערערת רשות להתגונן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ברנזון. עו"ד ב. גרוס למערערת, עו"ד ג. שמלצר למשיבה. 18.9.69).
ע.א. 193/69 - אברהם גלר נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*בקשת פסק דין הצהרתי המבקש ביקש פסק דין הצהרתי כי עסק בתקופה מסויימת בריפוי שיניים. אותה תקופה עסק המערער בריפוי שיניים ללא רשיון והוזהר ע"י שלטונות הבריאות שהתעסקות ללא רשיון היא עבירה על החוק. משלא שעה לאזהרה צדק ביהמ"ש כשסירב להעניק לו את ההצהרה ולא עזר לו להיבנות מהתעסקותו הבלתי חוקית. אין אדם יכול לרכוש לעצמו כל זכות ממעשה המהווה עבירה פלילית
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד י. עבר-כהן למערער, עו"ד מ. חשין למשיב. 9.9.69).
ע.א. 201/68 - אריה גדליה רוזנזון ואח' נגד בנק אלרן בע"מ ואח'.
*חיוב בתשלום לבנק על יסוד כתבי התחייבות בערעור הועלו טענות שונות נגד חיובי המערערת בתשלומים למשיבה, חלק מהטענות נדחו על יסוד ניסוחי התחייבות המערערים לגבי הבנק.
אשר לטענת סילוק החוב בחשבון אחר בבנק שהיה למערערת - טענה זו לא נטענה לא בכתב ההגנה ולא בפרטים האחרים שהוגשו. אמנם ביהמ"ש הרשה מפעם לפעם חריגה ממסגרת הטיעון אבל היה זה לפנים משורת הדין ובהתנגדות המשיבה. אשר לעיון בכרטיס מסוים של הבנק - הבקשה הוגשה בשלב האחרון של הראיות והבנק טען לחיסויו. אם רצו המערערים לעיין במסמכים יכלו להעלות דרישותיהם במסגרת בקשות לגילוי מסמכים ועיון בהם ולברר בראשית המשפט את טענת החסיון של המסמכים. אין לראות מספר סעיפים בכתב הערבות של המערערים כבטלים לפי חוק החוזים האחידים באשר כתב הערבות אינו "חוזה אחיד" כי אין הוא חוזה להספקת מצרך או למתן שירות.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. הדר למערערים, עו"ד פ. גולדשטיין למשיבים. 17.9.69).
ע.א. 151/69 - חיים קריצמן נגד צומת נתניה ואח'.
*טענת התישנות של ערב בשטר המשיב מס' 3 (להלן המשיב) חתם כערב על שטרות לבטחון הלואה שניתנה על פי הסכם הלואה. התביעה נדחתה נגד המשיב באשר עברה תקופת ההתישנות מיום החתימה על השטרות. (השטרות הם ברי פרעון עם דרישה ומירוץ ההתישנות מתחיל בהם מיד עם חתימתם "שכן האוחז רשאי לדרוש מיד את הפרעון"). טוען המערער ששולמה רבית במרוצת השנים ובכך בוצעה מקצת הזכות ואין מתחיל מרוץ ההתישנות אלא מהיום האחרון של הרבית ששולמה - דא עקא ששום רבית לא שולמה על חשבון השטרות אלא על חשבון עיסקת היסוד ואין לראות בתשלום כהודאה בחבות על פי השטרות, ולא באה כל טענה שהמשיב ערב לעיסקת היסוד.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. החלטה - השופט כהן, עו"ד י. צ. בוכהלטר למערער, עו"ד ר. ערב למשיב השלישי. 1.9.69).
בג"צ 182/69 - כדורי דוזלי נגד שר הבריאות ואח'.
*מכרז פנימי במכרז פנימי הופיע העותר כמועמד יחיד והומלץ ע"י ועדת הבוחנים לעבודה בתפקיד שבמכרז בתנאי שיופיע כעבור 3 חדשים שנית בפני הועדה. החלטה זו אין משמעותה
שהמועמד נמצא כשיר למשרה ובהיותו מועמד יחיד יתמנה לה, אלא משמעותה כי לא השיג את הרמה הדרושה להיותו מניה וביה כשיר למשרה הנידונה ולכן עליו להופיע שנית בפני הועדה. על כן אפשר לאחר מכן לפרסם מכרז פומבי אם הועדה באה לאחר הבחינה הנוספת למסקנה שהעותר לא נמצא כשיר באופן ברור למשרה בלי שיופיע במכרז פומבי.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד יאיר לעותר).
בג"צ 153/69 - רחל ויחזקאל להבי נגד המועצה האזורית חוף השרון ואח'[פ"ד כג (2) 41]*דרישה כי רשות חינוך אזורית תשא בהוצאות חינוך חובה כשקיימת רשות חינוך מקומית יותר מצומצמת העותרים הם תושבי רשפון ולהם בת שהיא בגיל חינוך חובה. התעוררה שאלה מי היא הרשות החייבת לשאת בהוצאות החינוך. ועד רשפון או המועצה האזורית חוף השרון. המועצה טוענת כי ועד רשפון הוא רשות חינוך מצומצמת ולכן עליו לשאת בהוצאות החינוך ומאידך לא פנו העותרים לועד רשפון שכן לטענתם הם אמנם גרים ברשפון, אך מושב רשפון הוא מושב שיתופי והם אינם חברי המושב השיתופי ולכן, לטענתם, אינם בשיפוטו של ועד רשפון. עתירתם נגד המועצה האזורית נדחתה. ועד רשפון הוא רשות חינוך מקומית ואין שום רמז בחוק כי רשות חינוך היא רשות רק ביחס לחברים המאוגדים באותו מושב ולא לאנשים הגרים במושב ואינם חברים באגודה השיתופית. התוצאה היא שהעותרים לא הצליחו לשכנע את ביהמ"ש שאין כאן רשות חינוך יותר מצומצמת מהמועצה האיזורית ובמיוחד לא פנו העותרים אל ועד רשפון וזה לא השיב להם כי אינו הרשות החינוכית במקרה דנא.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר, החלטה - השופט קיסטר. עו"ד מ. סגל לעותרים, עו"ד י. בר סלע למשיבים. 1.9.69).
בג"צ 189/69 - פלונית נגד פלוני.
*בקשה להחזקת ילד לפי החלטת ביה"ד הרבני צריך ילדם של הצדדים להיות ברשות האם עד שיסודר במוסד. האב העביר את הילד ממוסד למוסד וכעת הוא מחזיק אותו בביתו. עתירת האשה היא כי ביהמ"ש יצוה על האב למסור את ילדם הקטין לרשות האם. העתירה נדחתה שכן בהתחשב עם קורות הענין, יש בידי האם סעד אחר של פניה לביה"ד הרבני במדה והיא מבקשת לשנות את החלטתו, או למשרד הוצל"פ במדה ובדעתה לבצע צו שניתן בעבר ע"י ביה"ד הרבני.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר, עו"ד ה. לוינגר לעותרת. 8.9.69).
בג"צ 215/69 - פלוני נגד ביה"ד הרבני באר שבע ואח'.
*בקשה לחייב בי"ד רבני להחיש דיון בתביעת גט העותר מבקש צו נגד ביה"ד שיחיש החלטתו בתביעת גרושין שהוגשה ע"י העותר. מתוך תרשומת ביה"ד עולה כי העותר התפרץ באולם ביה"ד וגידף את חברי ביה"ד ואת האשה. נוכח התנהגות זו של העותר, ומטעם זה בלבד, ברור שאין זה אחד הענינים המחייב התערבות הבג"צ. אף אם הדיונים נמשכים כבר זמן רב, משהתנהג העותר בבית הדין בצורה מעליבה המבזה את הדיינים אין הוא יכול לצפות ליד עזר בבג"צ. (בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. 10.9.69).
בג"צ 159/69 - זליבנסקי אברהם חיים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*עיכוב הליכים פליליים ע"י היועץ המשפטי העותר התלונן במשטרה נגד רופא בקופת חולים שגנב ממנו ארנקו, תוך כדי טיפול רפואי. המשטרה הגישה אישום בגניבה נגד הרופא והיועץ המשפטי לאחר ששמע את העותר ואת הנאשם, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של הרופא, החליט לעכב את ההליכים המשפטיים. עתירת העותר נגד הצו לעיכוב ההליכים נדחתה. בג"צ לא יתערב בהחלטת היועץ המשפטי לעכב הליכים פליליים נגד נאשם פלוני אם יסודה ביושר ובתום לב,
במניעים טהורים ובמטרה שאינה עומדת בסתירה ברורה לאינטרס הציבורי. לאחר שביהמ"ש קיבל במקרה דנא את ההסברים לעיכוב ההליכים והשיקולים שהניעו לכך את היועץ המשפטי אינו מוצא עילה להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. העותר לעצמו, עו"ד מ. חשין למשיב. 1.9.69).
בג"צ 26+20/69 - לאנג פאולה ואח' נגד הישות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*הארכת מועד להגשת תביעת תגמולים של נכי רדיפות הנאצים בשני בגצי"ם נדונה שאלת תום לבן וכנות טעותן של מגישות תביעות פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים אשר איחרו את המועד החוקי להגשת תביעותיהן לתגמולים. בניגוד לרשות המוסמכת קבע ביהמ"ש כי טעותן של העותרות כפי שהוסבר מהוה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת הבקשה לתגמולים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. החלטה - השופט הלוי. עו"ד זיידנפלד לעותרות, עו"ד ברנזון למשיבה. 9.9.69).
בג"צ 203/69 - גאולת הכרך ואח' בע"מ נגד שר האוצר
*בקשה לצוות על שר האוצר לשלם סכום תביעה שאינו שנוי במחלוקת בתביעת העותרות נגד המדינה בביהמ"ש המחוזי נפסק נגד המדינה סכום אשר בתוכו יש חלק שאין המדינה חולקת בחובה בו ואף הודתה בחבותה. לפי סעיף 7 לחוק לתקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) תשי"ח - 1958 אין שר האוצר חייב לבצע פסק שניתן נגד המדינה אלא שעה שאין עליו עוד ערעור. במידה ויש ערעור אין הוא חייב לשלם גם סכומים שבהם הודתה המדינה בחבותה.במקרה דנא הוגש ערעור ואין העתירה מגלה עילה המצדיקה להיענות לבקשת העותרים ולצוות על שר האוצר לשלם לפנים משורת הדין את הסכום שאינו שנוי במחלוקת.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט כהן. עו"ד ורניק לעותרים. 3.9.69).
בג"צ 198/69 - אוצר הארגזים בע"מ ואח' נגד ראש עירית ת"א ואח'. *בקשה כי העיריה תקצה לעותרות מקום מתאים לניהול עסקיהן
העותרות מנהלות עסק של אחסנה ואספקה של ארגזי עץ בשוק הסיטוני שבתל אביב, זה שנים רבות ועד עתה לא נזקקו לרשיונות. עתה משהן זקוקות לרשיונות נתקלו בסירוב רשויות הרישוי כל עוד לא נקטו אמצעי בטיחות נאותים נגד שריפות. לטענתן אין אפשרות במקום זה לנקוט באמצעי הבטיחות הדרושים והן מבקשות לצוות על המשיבות לאתר להן מקום מתאים להמשך ניהול עסקן. הבקשה למתן צו על תנאי נדחתה. אף כי חובה מוטלת על העיריה לפי סעיף 239 לפקודת העיריות להסדיר את עניני השווקים הצבוריים שבתחום העיריה, אין כל חובה לאתר או להקציב מקומות עסק חלופיים לסוחרי השוק משנמצאו המקומות שבהם הם מנהלים את עסקיהם בלתי ראויים לכך מן הבחינה החוקית.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט כהן. עו"ד אולשנסקי לעותרות. 3.9.69).
בתוכן
* ע.פ. 215/69 - ..................14 ─* השאלה מה מהוה "פסק דין" המקנה זכות ערעור במשפט פלילי. ─* ע.פ. 220/69 - ...........................15 ─* הרשעתו של מסייע בעבירה שבוצעה ע"י העבריין העיקרי. ─* ע.א. 213/69 - ...................16 ─* טענת הגנה של עתון לפי סעיף 15(2) לחוק לשון הרע. ─* ע.א. 599/68 - ..........................16 ─* ניכויים לפי חוק הטבת נזקי גוף של תשלומי סעד ששולמו לניזוק מתוך─ סכום פיצויים שחוייב בהם המזיק. ─* ע.א. 318/69 - ..........17 ─* ויתורו של ערב על טענת התישנות בשטר. ─* ע.א. 567/68 - .....................17 ─* חיוב בתשלום דמי שכירות עבור יציע בבית עסק. ─* ע.א. 581/68 - .........................18 ─* ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. ─* ע.א. 715/68 - ..............19 ─* תביעה למתן צו מניעה נגד שימוש בשמות הרשומים והעשויים להטעות. ─* ע.א. 736/68 - תביעת נזיקין בטענה רשלנות ............................20─* ע.א. 546/69 - זכות בחירה פסיבית בבחירות להסתדרות ...................20─* ע.א. 747/68 - מתן רשות להתגונן .....................................20 ─* ע.א. 193/69 - בקשת פסק דין הצהרתי ..................................21 ─* ע.א. 201/68 - חיוב בתשלום לבנק על יסוד כתבי התחייבות ...............21 ─* ע.א. 151/69 - טענת התישנות של ערב בשטר .............................21 ─* בג"צ 182/69 - מכרז פנימי ...........................................21 ─* בג"צ 153/69 - דרישה כי רשות חינוך אזורית תשא בהוצאות חינוך חובה ─ כשקיימת רשות חינוך מקומית יותר מצומצמת ...............22 ─* בג"צ 189/69 - בקשה להחזקת ילד ......................................22 ─* בג"צ 215/69 - בקשה לחייב בי"ד רבני להחיש דיון בתביעת גט ............22 ─* בג"צ 159/69 - עיכוב הליכים פליליים ע"י היועץ המשפטי ................22 ─* בג"צ 26,20/69 - הארכת מועד להגשת תביעת תגמולים של נכי רדיפות ─ הנאצים .............................................23 ─* בג"צ 203/69 - בקשה לצוות על שר האוצר לשלם סכום תביעה שאינו שנוי ─ במחלוקת ...............................................23 ─* בג"צ 198/69 - בקשה כי העיריה תקצה לעותרות מקום מתאים לניהול עסקיהן..23 ──
─
─
─