תקציר סביר כרך ד' חוברת 21

ע.פ. 301/69 - גד ברסינא נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת מות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים אזולאי, וינוגרדוב, י. כהן) בע.פ. 26/69 -הערעור נתקבל)

העובדות:
בשעות הלילה, במאי 1968, ארעה בכביש חיפה עכו התנגשות בין מכונית ובין רוכב אופניים שבה קיפח רוכב האופנים את חייו, המנוח עלה מכביש אחר מקביל וחצה את הכביש שעליו נסעה המכונית ולא ידוע באיזה נקודה עלה המנוח לכביש זה. המדינה טוענת שהמנוח הגיע לכביש זמן ניכר לפני המכונית ונסע בו לארכו עד שהמערער פגע בו מאחור. לעומת זאת טען המערער כי רוכב האופנים חתך לו את הדרך כ- 7 מטרים לפני התאונה ואי אפשר היה למנוע את ההתנגשות. המערער הורשע בדין והרשעתו אושרה ברוב דעות בביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. סימני הפגיעה הם "נויטרליים" לגבי השאלה איך קרתה התאונה ולפיהם אין לקבוע איזו מן הגירסאות נכונה במציאות.
ב. רוכב האופניים זילזל באופן מחריד בחייו כשנסע בלילה ללא מחזיר אור וגם לא נסע סמוך לשפת הכביש אלא התרחק כ- 2 מטרים. ברור שרשלנותו של רוכב האופנים, אם רק תרמה לתאונה, אינה משחררת את המערער מאחריותו הפלילית. אך אם המדובר הוא באדם שממש מפקיר את חייו, הרי גירסת ההגנה שהמנוח נכנס פתאום למסלול הנסיעה נעשית יותר מתקבלת על הדעת. משמוטל היה על המדינה להוכיח את גירסתה לא בנקל יוכל ביהמ"ש להעמיד אדם כזה בחזקתו שרכיבתו היתה תקינה.
ג. אין לקבל את הקביעה שהסברו של המערער שהמנוח "חתך" אותו, אינו ראוי לאמון מפני שלא נמסר במשטרה מיד אחר קרות התאונה. המערער אמר במשטרה כי הבחין "באופן פתאומי" ברוכב האופנים ובכך העמיד את גירסתו העובדתית לרשות המדינה ואותה שעה לא נדרש להסביר דבר. אם נכנס המנוח לשדה ראיתו של המערער ברגע האחרון הרי אין הוא רשלן אם ראה אותו "באופן פתאומי". לפיכך יש לזכות את המערער.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ח. כהן. 9.2.70).

ע.פ. 483/69 - זאב לימר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה על יסוד ראיות נסיבתיות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.פ. 1053/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
בלילה שבין ה- 17 וה- 18 באוקטובר 1968 בוצעה פריצה למשרד ונגנב מתוכו סכום של 1580 ל"י. פקידת המשרד זכרה שסכום זה היה מורכב מ- 31 שטרי כסף בני 50 ל"י כל אחד ו- 3 שטרות של 10 ל"י. ב- 18 לחודש בערב ראה שוטר שעבר לא הרחק ממקום הפריצה בחצר הבית תנועה חשודה והבחין במערער שהתרומם באותו רגע ממצב של כריעה וניסה להסתיר דבר מה. בחיפוש שנערך בבגדי המערער נמצאו 31 שטרי כסף בני 50 ל"י כל אחד שהיו רטובים ומלוכלכים בבוץ כי היו מוחבאים בתוך החצר. המערער נעצר ובתחנת המשטרה סירב למסור הודעה באמרו כי יגיד לשופט כל מה שיש לו לומר. בביהמ"ש הורשע המערער ועל כך הערעור.
החלטה:
א. ההרשעה התבססה על הוכחות שהיו כולן נסיבתיות ודרכו של בית משפט לבדוק אותן בדיקה קפדנית.
ב. הראיה העיקרית נגד המערער היתה מציאת 31 שטרות בני 50 ל"י כל אחד על גופו. לא היתה ראיה ששטרות אלה זהים לשטרות שנגנבו. ברם משנמצא סכום הכסף בידי אדם, סמוך מאוד לזמן הפריצה ובנסיבות שבהן הוא נמצא, על פי ההגיון ניתן להסיק שאותו
אדם הוא זה שגנב את הכסף. הגירסאות שהעלה המערער בפני השוטר שעצר אותו ובפני ביהמ"ש סותרות זו את זו. הסתירות בגירסה ההגנה מוסיפות לחשד שנפל על המערער ולכך נוספת העובדה שבזמן מעצרו של המערער לא נתן כל הסבר ספונטני לנסיבות המוזרות והחשודות שבהן נמצא הכסף על גופו.
ג. זכותו של אדם היא לשתוק כשהוא מואשם במשטרה, אולם אם נעשה לאחר מכן ניסיון לתרץ את התנהגותו, הרי השאלה היא האם לא היה אדם חף מפשע מגיב בצורה ספונטנית על האישום ע"י מתן הסבר אשר הוא מחזיק באמתחתו במשך חודשים רבים עד לבואו לביהמ"ש.
ד. קירבת הזמן בין הפריצה למציאת הכסף, קירבת המקום, זהות הרכב שטרי הכסף, הצורה שבה הם היו רטובים מלוכלכים ומוסתרים והעובדה הנוספת שבידי המערער לא היה כל הסבר הגיוני להחזקת סכום כה גדול באותו ערב, כל אלה יכלו לשמש יסוד להרשעת המערער.
ה. אשר לעונש - בגין עבירה זו נדון המערער לשנה וחצי מאסר כמצטבר לעונש של שנה וחצי מאסר שהמערער נושא בשל עבירה אחרת. עונש כולל זה של 3 שנים בשל שתי עבירות פריצה אינו כשלעצמו חמור יתר על המידה, בהתחשב גם בעברו של המערער. אולם לנוכח גילו הצעיר של המערער שהוא רק בן 20 מוכן ביהמ"ש להקל קצת בדינו, כך שששה חדשים מתוך עונש המאסר יהיו חופפים את עונש המאסר האחר באופן שתקופת המאסר הכוללת בפועל תהיה שנתיים וחצי בלבד.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד מירון למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 27.1.70).

ע.א. 276/69 - משה הילקוביץ ואח' נגד אלויס (ישראל) בע"מ

*ההגבלות החלות על מוכר מפעל על מוניטיו לסחור עם לקוחות המפעל הקודם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 305/69 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המשיבה רכשה מפעל שהיה שייך למערערים והתמורה כללה גם תשלום עבור מוניטין. לאחר מכן פתחו המערערים מפעל חדש המתחרה במשיבה והם אף פנו ללקוחות שהיו במפעל הקודם ושעברו למשיבה. המשיבה ביקשה צו מניעה כנגד המערערים ובין היתר לאסור על המערערים לסחור או להתקשר או למכור מוצרים ללקוחות של המשיבה, ביחס לבקשה זו ניתן צו בינים וביחס לבקשות אחרות נדחתה הבקשה לצו בינים. המשיבה ערערה על דחית חלק מבקשתה לצו וערעורה נדחה. המערערים ערערו על אותו חלק שלגביו ניתן כאמור צו בינים.

החלטה - השופט קיסטר:
א. אין שום חוזה מפורש שלפיו אסור היה למערערים להקים מפעל מתחרה והשאלה שנשארת היא אם קיים איסור על יסוד חוזה המכר של המפעל הקודם למשיבה אף שזה אינו קובע במפורש איסור כזה.
ב. קיים עקרון במשפט שההגבלות על חרותו של אדם להתעסק במלאכתו הן בניגוד לתיקון המדינה. ביהמ"ש לא יקיים תנאי בחוזה המטיל הגבלה כזאת אלא אם כן קיימת סיבה מיוחדת לכך. מכאן נובע גם שביהמ"ש לא בקלות יכניס בתוך חוזה תנאי מגביל מכללא כאשר תנאי כזה לא הותנה במפורש.
ג. עקב התפתחות חיי המסחר רואים גם במוניטין של העסק נכס השוה כסף, שאותו ניתן למכור, ומשמעות מכירה כזו שהמוכר יאפשר לקונה ליהנות מן הלקוחות הרגילים לסחור עם המוכר. במכירת עסק עם מוניטין, רגילים הצדדים להתנות את הדרך ואת התנאים שיגבילו את אפשרות ההתחרות מצד המוכר והגבלות כאלו מחויבות המציאות והדין מכיר בהגבלות כאלה כאשר הן בגדר מידות סבירות והגינות.

ד. כאשר אדם מוכר עסקו על מוניטין ואינו קובע שום תנאי של אי התחרות לא יוכל המוכר למחרת היום לפנות ללקוחות ולהעבירם לעצמו וכך לשים לאל את כל מכירת המוניטין. הדבר הוא בלתי הוגן והדין מכיר בחיובו של צד לחוזה לפעול בהגינות בתום לב לביצוע החוזה.
ה. השאלה היא מהו תחום האיסור הרובץ על המוכר באופן שביהמ"ש יתערב. בהתאם לפסיקה האנגלית שלפיה עלינו לדון, כשאין התחייבות מיוחדת אין מקום, כתוצאה מן המכר עצמו, לאסור על המערערים הקמת עסק מתחרה.
מאידך רשאי היה ביהמ"ש להוציא צו האוסר לשדל את הלקוחות של המפעל הקודם שעברו למשיבה שימשיכו לסחור עם המערערים או שלא יסחרו עם המשיבה. אולם, ביהמ"ש לא יכול היה לאסור על המערערים לסחור עם אותם לקוחות אם הלקוחות יפנו למערערים בלי שאלה ישדלו אותם לכך. זאת גם לגבי אותם לקוחות שהמערערים כבר פנו אליהם, אם לקוחות אלה יפנו להבא למערערים בלי שידולם של המערערים.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד נ. ליפשיץ למערערים, עו"ד ש. ליבליך למשיבה 22.1.70).

ע.א. 534/69 - פלוני נגד פלונית

השלב שבו מתחיל שופט בניהול משפט שהתנהל לפני כן בפני שופט אחר.
הוכחת אבהות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בוכביץ) בתיק מזונות 1168/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבות תבעו את המערער על אבהות ומזונות לילדה. הראיות נשמעו ע"י השופט רוזנפלד המנוח שניספה לאחר שמיעת הראיות ולפני הסיכומים. לאחר מכן הובא התיק לפני השופט בוכביץ ובא כח המערער השאיר לשקול דעת ביהמ"ש אם לשמוע את הראיות מחדש או להמשיך בבירור הענין מאותו שלב שאליו הגיע השופט רוזנפלד. בא כוח המשיבות ביקש שהמשפט ימשך מאותו שלב. השופט החליט בהתאם לכך וקבע שהסיכומים יוגשו בכתב. לאחר שהוגשו הסיכומים חזר בו בא כח המערער וביקש שהראיות תישמענה מחדש. הבקשה נדחתה ע"י השופט ובפסק דינו ניתח את חומר הראיות והעדיף את גירסת האם שקיימה יחסים עם המערער על גירסת המערער אשר הכחיש מכל וכל קיום יחסים עם האם. עוד קבע השופט כי נמצא סיוע מספיק לעדות האם. על כך הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. בהתאם לתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי היה השופט להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו, ובודאי רשאי היה לעשות כן במקרה דנא, כאשר בא כח המערער השאיר את הדבר לשקול דעתו של ביהמ"ש. במקרה כגון זה מותר לו לשופט לשקול את מהימנות העדים, על אף העובדה שאין בידו היתרון של התרשמות בלתי אמצעית מהופעתם.
ב. פרטי הביקורים של האם בדירת המערער והתנהגות הצדדים אחד כלפי השני אמנם אינם מהוים סיוע, אבל בעובדות אלה יש משום חיזוק לגירסת האם, והעובדה שהמערער יכול היה לסתור את העובדות ע"י הבאת אחותו כעדה והוא נמנע מלהביאה לעדה יכלה לשמש לשופט סיבה נוספת שלא להאמין לגירסת המערער. כמו כן היו בפני השופט ראיות מספיקות כדי להשתכנע שתביעת המשיבות מבוססת די הצורך והן יצאו ידי חובת ההוכחה על אף הזהירות המיוחדת שיש לנקוט בראיות בתביעה מעין זו.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד מינצר למערער, עו"ד ש, אדרי למשיבות. 9.2.70).

ע.א. 212/69 - מולר טקסטיל בע"מ נגד פקיד השומה

*דרישה להכיר במס המשתלם בחו"ל כהוצאה לצורך תשלום מס בישראל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט פרידמן) בעמ"ה 248/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערת נוסדה ב- 1949 ועד 1964 היתה חברה רשומה בארה"ב ואילו בארץ היתה רשומה כחברה זרה. כאן עיסקה ומקור הכנסתה החייבת במס הכנסה, גם שלטונות המס בארה"ב חייבו הכנסה זו במס הכנסה והחברה עמדה בהוצאות משפטיות והצליחה להפחית את החיוב בארה"ב באופן ניכר. עתה היא ביקשה כי המס שהיא משלמת בארה"ב וההוצאות המשפטיות שהוציאה להתדיינות שם יוכרו כהוצאות לצורך חישוב ההכנסה בישראל. פקיד השומה וכן ביהמ"ש המחוזי קבעו כי אין לראות בסכומים אלה הוצאות "שיצאו כולן ביצור הכנסתו (של נישום) ולשם כך בלבד" כאמור בסעיף 17 לפקודת מס הכנסה. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. דין ההוצאות המשפטיות כדין המס הזר ואם המס מותר לניכוי הרי שגם ההוצאות ניתנות לניכוי אולם המס הזר אינו ניתן לניכוי והוא הדין בהוצאות המשפטיות.
ב. אין להכיר כהוצאה הוצאות משפטיות שאדם משלם בארצו בקשר להתדיינויות הנוגעות לגובה מס ההכנסה שהוא צריך לשלם והוא הדין במס הכנסה והוצאות משפטיות ששילם אדם בארץ אחרת. נכון שאין לבחון כל הוצאה שבעל עסק מוציא בחו"ל לפי אותם מבחנים החלים על הוצאה דומה בארץ. יתכן, שצרכי העסק בחו"ל שונים מאלה שבארץ והוצאה שלא היתה מוכרת אילו הוצאה בארץ, יכול שתהיה מותרת מבחינתו של עסק המתנהל בארץ זרה. אך גם אם יש מקרים שבהם אפשר, אולי, לומר שמס הכנסה והוצאות הקשורות עמו, ששולמו בחו"ל הנם - מבחינתנו אנו - כמו היטל המוטל על העסק בתור שכזה ודינם כדין מס עסקים, נראה שהמקרה שלפנינו אינו מקרה כזה.
ג. היה מקום לנהוג לקולא לגבי נישום ישראלי המנהל עסקים ועושה רוחים בחו"ל וחייב לשלם מס הכנסה גם בארץ על הכנסתו בחו"ל. במקרה כזה יובא בחשבון בחישוב ההכנסה המס ששולם בחו"ל. אך במקרה שלנו מדובר בחברה זרה המנהלת עסקים בארץ ואין להבחין בינה לבין כל חברה אחרת שמושבה בחו"ל והעושה עסקים ורווחים בישראל. חברה כזאת משלמת במדינתה מס הכנסה, ואין לומר על מס זה שמבחינתנו דומה הוא למס עסקים. העובדה שהחברה ראתה לרכוש לעצמה מעמד של חברה אמריקאית ולפעול בישראל כחברה זרה ולהשיג בכך יתרונות בישראל אין בה כדי להוציא את המס מכלל ההלכה הרואה את מס ההכנסה כנטל המוטל על ההכנסה לאחר שנוצרה, ולא כחלק מתהליך יצור ההכנסה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד ד. פוטשבוצקי למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב. 21.1.70).

ע.א. 155/69 - מרים אהרן ואח' נגד נכסי זיו בע"מ ואח'

*אחריות ברשלנות בגרימת מות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1674/65 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המנוח, סלם אהרון, עבד אצל המשיבה הראשונה והועסק בעבודות שונות ובין השאר היה מתפקידו להכין ולבשל אוכל לכלבי השמירה של המשק אחוזת זיו. הבישול נעשה במחסן קטן
בו עמדו גם מכונות ומיכלים שונים, האוכל היה עומד על פתיליה שהודלקה בבוקר ודלקה עד הצהרים. באחד הימים, בשעת הצהרים, הלך המנוח למחסן להוריד את סיר האוכל ולפתע שמעו אותו צועק וראוהו רץ כשהוא אחוז להבות. הוא נפטר מפצעי השריפה. אשתו וששת ילדיו הקטינים הגישו תביעת נזיקין וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מן הטעם שלא הוברר מי ומה גרם לשריפה וכן שלא נתמלאו התנאים הדרושים להעברת חובת הראיה אל המשיבים אם לפי סעיף 39 ואם לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, יתירה מזאת, אפילו עבר נטל ההוכחה אל המשיבים, הרי שהללו הרימו אותו משנקבע כי לא הוחזק דלק במחסן. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. אין צורך להזדקק, לא לסעיף 39 (רשלנות לגבי אש) ולא לסעיף 41 (הדבר מעיד על עצמו) כי לאור חומר הראיות שבא לפני ביהמ"ש הוכחה רשלנות שהמשיבה הראשונה אחראית לה. לפי הראיות היו במחסן מכונות ופחים קטנים שהיו בתוכם נפט ובנזין ולפי עדויות של מומחים אפשר לקבוע שהדליקה פרצה ע"י אדי הבנזין שיצאו מהמיכלים ומהמכונות המופעלות ע"י בנזין. לדעת כל המומחים, עצם ההתלקחות, פתאומיותה והתפשטותה המידית מראים כי אדי הבנזין נדלקו ומקורם של אדים אלה היה בתוך המחסן.
ב. עובדה היא שמכונות כאלה המופעלות ע"י בנזין נמצאו במחסן וגם אם ניתנה הוראה להחזיקם במוסך ולא במחסן, לא קוימה ההוראה בפועל ולא היה פיקוח מספיק על קיומה הלכה למעשה.
ג. גם שיטת הבישול כפי שנעשה ובמקום שנעשה היתה לקויה בתכלית. סיר הבישול היה רחב בהרבה מהפתיליה ויכול היה להקרין על הנפט במיכל ולהציתו וכן המקום הצר היווה גורם נוסף לסכנה.
ד. לאור הנ"ל יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון מחדש במפורש ובמדוקדק בחישוב דמי הנזק ע"י הבאת ראיות נוספות לאחר שבדיון הקודם הוחלט לברר בשלב ראשון את שאלת האחריות לבדה אם כי בפועל הובאו גם עדויות הקשורות בגובה הנזק וביהמ"ש חישב את דמי הנזק.
על ביהמ"ש לשקול מחדש את קביעתו שהאלמנה מסוגלת לחזור לעבודה, אף כי העידה שמרוב צער לקתה באולקוס והיא מטופלת בששה ילדים קטינים והיא אינה יכולה לעבוד.
כמו כן יתן השופט את דעתו על אבדן זכות, הפנסיה של המשפחה באשר המנוח טרם השלים 10 שנות חברות בקרן הפנסיה לפועלים חקלאיים.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד צ. ספקטור למערערים, עו"ד מ, זליגמן למשיבים. 21.1.70).

ע.א. 359/69 - גבי בן מימון ואח' נגד בנק כרמל למשכנתאות ואח'

*תשלום ריבית מופרזת.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 3433/67 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המערער קיבל מהמשיבה הלואה בסך 7,500 ל"י. את ההלואה קיבל בתיווכו של אחד בשם לזר, שבינתיים נפטר, ובפועל קיבל סכום של 5,000 ל"י בלבד. כמסתבר שילם לזר סכום של 1,500 ל"י לחברת "ארגוס" שהיא חברת ביטוח. מתוך סכום זה שילמה חברת ארגוס לבנק סכומי כסף שונים, וכן שילמה לחברת צ'כוסלביה סכומי כסף כדמי תיווך עבור ביטוח למערער וסכום אחר שימש כתשלום לחברת ארגוס עבור ביטוח. המערער שילם חלק מסכום ההלואה לבנק ואת היתר סירב לשלם בטענה כי הסכום של 2,500 ל"י שלקחו כולל ריבית מופרזת, הבנק תבע ממנו עודף הסכום, והמערער צירף ע"י הודעת צד שלישי כנתבעים את חברת ארגוס, את חברת צ'כוסלביה ואת עזבונו של לזר. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום סכום התביעה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. המנוח לזר עמד בקשרים קבועים עם המשיבים וידע שיטת העסקים שלהם ויש רגלים לטענה שעשה יד אחת עמהם להוציא מהמערער סכומים שונים שבעיסקה רגילה לא היו משתלמים.
ב. הבנק קיבל מחברת ארגוס פקדון ברווח נקי מיידי של 10 אחוז על מנת לתת מתוך הפקדון הלואות לאנשים המומלצים ע"י ארגוס, וחברת ארגוס נטלה מאלה שהמליצה עבורם סכומים שכיסו את הריוח שניתן לבנק. זו עיסקה בלתי כשרה והעולה ממנה הוא כי למעשה קיבל הבנק מכספי המערער בקשר להלואה בנוסף לרבית המוסמכת סכום של למעלה מ- 600 ל"י וסכום זה מהוה רבית מופרזת.
ג. חברת ארגוס הפרישה לבנק מתוך הסכום של 1500 ל"י עוד כ- 250 ל"י ואין לקבל הטענה כי סכום זה קיבל הבנק כקומיסיון עבור סידור ההלואה, הנוהג הוא כי מתווך המביא את הלווה מקבל דמי עמילות מהמלוה ולא משלם דמי עמילות למלוה. לכן גם סכום זה הינו בחשבון רבית מופרזת.
ד. ההסכם בין חברת ארגוס לבנק גרר הוצאת כספים מהלווה והשאלה איננה אם החוזה הוא חוקי אם לאו. השאלה היא אם זה הסכם עסקי בתום לב או תחבולה הבאה להערים על חוק הריבית, במקרים כאלה לא הצורה החיצונית קובעת, כי אם המהות הפנימית האמיתית של העיסקה. כאשר נעשתה עסקה פיקטיבית אשר הצדדים רק כינוה בשם אחר כדי לעקוף את חוק הרבית מסתכלים לא בקנקן אלא במה שיש בו.
גם הוצאת סכומים בתחבולה של דמי עמילות לסוכן המשיג את ההלואה אינה אלא ריבית אסורה, ולכן אף דמי העמילות שלקחה חברת ארגוס מהמערער, כאשר פעלה כסוכנת של הבנק, אפשר היה לזוקפם לחובת הבנק כרבית מופרזת אם הבנק ידע או סמך ידו על כך.
ה. הסכום שנטלה חברת ארגוס כדמי ביטוח בדין לקחה אולם דמי העמילות שנטלה חברת צ'כוסלביה, דמי עמילות העולים אף על דמי הביטוח כולם, אינם אלא תוצאה של תחבולה ותרמית כלפי המבוטח להוציא ממנו כסף בעד שירות שלא ניתן לו כלל.
נכון שטענת תרמית, מפאת רצינותה ואופיה החמור, יש להוכיח ולשכנע את ביהמ"ש בנכונותה בדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי, אך כאן זה מקרה בולט של ניפוח הוצאות שלא לצורך מתוך כוונה להונות ולרמות.
ו. לא היה צורך להגיש את התביעה נגד חברת ארגוס וצ'כוסלביה בתביעה נפרדת והיה מקום להגישה ע"י הליכי צד שלישי וזאת מכח תקנה 292 לתקנות סדר הדין, בהיות עניני הבנק והחברות בסכומים שנגבו אחוזים ושלובים ומן הראוי כי הפלוגתא בקשר עם הסכום הזה תיפתר בעת ובעונה אחת בין כל הצדדים הנוגעים בדבר.
ז. אשר לסכום שנשאר בידי לזר, היתה כאן עדות יחידה של המערער נגד העזבון, ובצדק דחה ביהמ"ש את התביעה בנהגו זהירות יתירה בעדות יחידה נגד עזבונו של אדם שאיננו עוד בחיים ואין באפשרותו להתגונן נגדה.