ע.א. 652/69 - ב. ש. נגד קצין התגמולים
*התערבות ביהמ"ש בממצאי ועדת הערעורים לענין נכי צה"ל.
* זכות תגמולים לחייל החולה במחלה "קונסטיטוציונלית" וחובת הראיה לסיבות התפרצות המחלה.
(ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (השופטים צ'רנובילסקי, פלר, גורדון)בתיק ע.נ. 4010/68 -הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער התגייס לצבא בפרופיל 97, עבר את תקיפת הטירונות, הצטרף לעתודה האקדמאית, עבר קורס מכי"ם ותוך כך התפתחה ואובחנה בו מחלת השיצופרניה, הוא אושפז מספר פעמים בבית חולים שוחרר עם פרופיל 24, ועתה הוא תובע תגמול בשל נכות שנגרמה לו עקב שירותו.קצין התגמולים דחה את התביעה מהנימוק שלא היו בתנאי השרות גורמים שהיה בכוחם לגרום להופעת המחלה או להחמרתה. ועדת הערעורים דחתה את הערעור ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. בפני ועדת הערעורים הובאו חוות דעת של שלושה רופאים מומחים למחלות נפש. הדיאגנוזה של שלושתם היתה שהמערער חולה במחלת השיצופרניה. הכל גם מסכימים שהמחלה היא "קונסטיטוציונלית" לאמר, היא טבועה בנפשו של אדם וממקום מחבואה יכול שתתפרץ ויכול שתשאר חבויה עד סוף ימיו של אדם.
"הקונסטיטוציונליות" של המחלה אינה מעמידה זכות התגמול של חייל נכה בסימן שאלה. אם פרצה והתהוותה בפועל עקב תנאי השירות, רואים את השירות ולא את הדיספוזיציה הנפשית כגורם המחלה, והחייל זוכה בתגמול. אלא שלא היו תמימי דעים בשאלה שבמדע הרפואי, היינו, מה סיבתה הגורמת של מחלת השיצופרניה. השאלה שלגביה נחלקו היא, אם רק מקרה יוצא דופן כגון חבלה רצינית עשוי לגרום להתפרצות המחלה או די בתנאי חיים קשים המעוררים פחד ומתח, גם כשאינם בלתי רגילים, כדי לגרום לפרוץ המחלה.
ב. דרכו של ביהמ"ש העליון לסמוך את ידו על ממצאה של ועדת הערעורים ולא להתערב ולבחור בין דעות רפואיות סותרות. אך במה דברים אמורים ? בחוות דעת רפואית הקובעת עובדות לגבי מצבו של חולה מסוים. כאן לא היו, כאמור, חילוקי דעות בין הרופאים לגבי חוליו של המערער אלא לגבי שאלה שבמדע רפואי. כשמדובר בפלוגתא כזו בין חכמי המדע, וכשתלויה בכך תביעת תגמול של חייל משוחרר, לא מן המידה שחלקו של קצין התגמולין יהיה עם המחמירים. בדונו בחוקי נכים, על ביהמ"ש לגלות יחס רוחב לב לתביעה, שאם לא יעשה כן, תסוכל מטרת החיקוק הבא להיטיב עם מי שנושא בסיכון מיוחד למען המדינה.
ג. העובדה שבשעת הגיוס אין הבדיקה הרפואית מסוגלת לגלות נטיה למחלת נפש מחזקת את המסקנה כי הצבא לוקח על עצמו סיכון בגייסו אנשים עם הפרעות אלו. כמו שה"גולגולת הדקה" הבלתי רגילה של קרבן תאונה אינה משמשת למזיק הגנה בתביעת נזיקין, כך הנפש הפגיעה של חייל אינה צריכה לשלול זכותו לתגמולים.
השופט י. כהן:
מצטרף בהיסוס למסקנה הנ"ל. הסימנים ראשונים למחלה נתגלו כשלמד המערער באוניברסיטה לאחר תקופת הטירונות. מאידך גם לפי חוות הדעת המחמירה שצריך מקרה מיוחד להתפרצות המחלה, עלולים מאורעות יוצאי דופן ממושכים או קשים להביא להחמרת המצב הנפשי. תשומת לבו של רופא זה לא הופנתה לאימונים הקשים שעבר המערער בקורס מכי"ם. נטל ההוכחה שהנכות נגרמה עקב השירות מוטל אמנם על החייל, אך אין להחמיר בענין זה, ודי בכך, אם החייל המשוחרר מראה, שיותר מתקבל על הדעת, שהמחלה או החמרת המחלה, נגרמה עקב השירות מאשר שהיא נגרמה מסיבה אחרת. כאן נראה שהמערער יצא ידי חובתו זו.
השופט ח. כהן:
א. מסכים לכל מה שנאמר ע"י השופט זוסמן ומוסיף כי מטיבו של השירות הצבאי בימינו שכדי להקים צבא יעיל ולגדל חיילים בעלי כח עמידה ולחימה וסבל, נדרשים הטירונים למאמצים גופניים ונפשיים במתח מתמיד, וביתר שאת אלה המתאמנים בקורסי קצינים. לכאורה מאמצים אלה ומתח זה דיים ויותר להשפיע השפעתם על נפש חייל שלקתה במום קונסטיטוציונלי, והחיפוש אחרי "מאורעות יוצאי דופן" נראה בלתי רלבנטי.
ב. לענין הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה - חייל הנבדק בדיקה רפואית בהתגייסו יוצא ידי חובת הראיה כשיוכיח שבעת הגיוס היה בריא ובעת השחרור היה חולה. משהוכיח זאת עשה כל המוטל עליו לשם ביסוס תביעתו לכאורה. כאן עובר עומס הראיה אל המדינה, להוכיח שהנכות למעשה לא נגרמה בשעת השירות ועקב השירות. הדבר נובע לא רק ממטרת החוק שהיא להיטיב עם החיילים, אלא גם משום שברוב רובם של המקרים ידועים פרטי גורמי המחלות לרשויות הבטחוניות יותר מאשר לחייל הנפגע וכלל גדול הוא בדיני הראיות שמעבירים את חובת ההוכחה למי אשר בידו המקורות הישירים לידיעות הנדונות והמשאבים היעילים להשגתם. מכאן שאם נשאר ספק בלב קצין התגמולים אם נגרמה או הוחמרה הנכות עקב השירות, הספק פועל לטובת החייל הנפגע ולא לטובת המדינה, ואין לדחות תביעה אלא אם אין כל ספק שלא השירות גרם למחלה או להחמרתה.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד מ. גרינברג למערער, עו"ד נתן למשיב. 24.2.70).
ע.א. 458/69 - חיים שליט ואח' נגד דוד גולדברג ואח'
*סמכות ביהמ"ש לדון בבקשה לצו מניעה נגד הרחבת דירה בבית משותף כשהעילה מוגדרת כ"מטרד".
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 570/68 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי ומני, נגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא זילברג).
העובדות:
התובעים (המשיבים) והנתבעים (המערערים) הם חוכרים לתקופה ארוכה של דירות בבית משותף, התובעים בקומה התחתונה והנתבעים בקומה העליונה. הנתבעים קיבלו רשיון בניה לתוספת מבנים לקומתם. לשם כך עליהם לחפור יסודות בחצר ולתקוע עמודים בשטח החצר. המשיבים הגישו בקשה לצו מניעה וטענתם כי תוספת הבניה תשלול מדירתם אויר, שמש ומאור, ויפחית את ערך דירתם, בכתב התביעה צויין כי "הקמת העמודים... יהוו מטרד היחיד". בכתב ההגנה התגוננו הנתבעים לגופו של ענין, הובאו ראיות ורק בסיכומים העלו הנתבעים טענה כיהענין נתון בסמכותו של פקיד בתים משותפים ואינו בסמכות ביהמ"ש. טענת המערערים נתקבלה על דעת ביהמ"ש אולם בערעור הוחלט ע"י ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות (השופטים ארליך והרפזי)כי לביהמ"ש הסמכות לדון בתובענה בעוד שופט המיעוט (השופט בייסקי) צידד בדעת בימ"ש השלום. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג (דעת מיעוט):
א. בסמכותו של פקיד בתים משותפים נתונה מחלוקת כאשר אחד מבעלי הדירות עושה שינויים בדירתו הפוגעים או משנים את ערכה של דירה אחרת. כאן אמנם מדובר בכתב התביעה על "מטרד היחיד" ולא על העילות המצויות בסמכות פקיד בתים משותפים, ברם אם התובעים יצליחו להוכיח את ה"מטרד" הנובע ממניעת אור, אויר ושמש, ממילא הם הוכיחו את ירידת או סכנת ירידת ערך דירתם, והכניסו בזה את תביעתם למסגרת הסכם הבתים המשותפים.
ב. אשר לטענה כי ההסכם המצוי אינו חל על המקרה דנא שכן בהסכם מדובר על שינויים שמכניס אחד מבעלי הדירות בדירתו שלו ופוגע בכך בדירה אחרת, ולא כאשר
הוא מכניס את השינויים מחוץ לדירתו בשטח החצר המשותפת שבה הוא מרחיב את דירתו - דיבר המחוקק בלשון בני אדם, ואם בעל דירה מרחיב את דירתו ע"י בניית חדרים נוספים לשני החדרים הקיימים שם, הרי הוא עושה את השינויים בדירתו אפילו אם רצפת החדרים הנוספים שרויה מעל לאויר של שטח שהוא רכוש משותף.
השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. פרשת התביעה כפי שנוסחה ע"י התובעים מכילה טענה של עילת מטרד יחיד, העומדת בפני עצמה, בנפרד מן העילות המבוססות על חוק בתים משותפים, אם כי גם אלה וגם אלה מבוססות על אותן טענות עובדתיות.
ב. בלאו הכי אין לראות את עילת המטרד כנלוית או כטפלה לעילות על פי חוק בתים משותפים, ולוא רק מפני זה, שבכלל אין למשיבים עילות לפי החוק שאליהן היתה עילת המטרד יכולה להתלוות, חסר התנאי להפעלת הסכם בתים משותפים והוא ששינוי יעשה בדירת הנתבע, ואילו כאן מבוצעת העבודה ברכוש המשותף. שונה המצב כאן ממקרה שבו החלק המסוים ברכוש המשותף שבו נעשים השינויים מוצמד לדירת הנתבע שאז זה מהוה שינוי בדירת הנתבע.
ג. נכון הוא שהקמת העמודים בשטח הרכוש המשותף עלולה להוות הפרה של חובת המערערים לשמור על הרכוש המשותף בהתאם לחוק בתים משותפים, אך אין לזה כל קשר לעילת המטרד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד מ. שמיר למערערים עו"ד ש. רימלט למשיבים 25.2.70).
ע. א. 305/69 - אברהם גרינברג נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*זכותו של נישום לבקש שלא להביא הוצאות בניה בחשבון שווי הרכישה ולהכיר במלוא תקופת ההחזקה.
(ערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין (השופטים רווה, גולדברג ואפלבוים) בתיק ע.ש. 28/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער קנה מגרש בשנת 1933, הקים עליו בית בשנת 1937 ומכר את המגרש ואת הבית בשנת 1968. לצורך חישוב מס שבח קובע סעיף 27 של החוק כי לשווי הרכישה יש להוסיף את ההוצאות שהוצאו על בניית הבית. סעיף 48 של החוק מפחית את מס השבח באחוז מסוים לכל שנה מיום רכישת הנכס, אולם לגבי נכס שהוספו עליו לשווי הרכישה הוצאות הבניה לפי סעיף 27 מביאים בחשבון רק את מחצית תקופת ההחזקה לצורך הפחתת סכום המס.
במקרה דנא אילו הוצאות הבניה לא נלקחו בחשבון שווי הרכישה וניתנו למערער מלוא אחוזיההפחתה לגבי כל שנות ההחזקה, היה סכום המס קטן מאשר ע"י תוספת סכום הבניה לשווי הרכישה והפחתת האחוזים למחצית שנות ההחזקה בלבד. טענת המערער היא כי הוראות 27 הנ"ל באו להיטיב עם הנישום וכאשר הן לו לרועץ יכול הוא לוותר על הוספת הוצאות הבניה לשווי הרכישהומאידך לדרוש את מלוא אחוזי הניכוי לכל הקופה ההחזקה. טענתו נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אין חולקין על כך שהוראות סעיף 27 באו להיטיב עם הנישום, וצודק המערער גם בטענתו כי יש מקרים שבהם נוח לו למשלם המס שלא יתווספו הוצאות הבניה למחיר הקרקע ובלבד שהתקופה הקובעת תחל מיום רכישת הקרקע. אף על פי כן אין מנוס מדחיית הערעור.
ב. הוראות החוק בדבר אופן חישוב המס הן חד משמעיות ומנדטוריות ואין למצוא בהן כל פתח למתן ברירה למשלם המס. אין כאן מקרה שמתן פירוש מילולי לחוק מביא לידי תוצאות אבסורדיות, אלא יש כאן מצב שכיח למדי, שנורמה משפטית שהיא צודקת לגבי מרבית המקרים עליהם היא חלה, מביאה לפעמים לתוצאה שאיננה צודקת. מדובר
כאן בחוק פיסקלי, ובחוקים מסוג זה יהיה זה מסוכן במיוחד, אם ביהמ"ש יסטה מלשונו הברורה של המחוקק וינסה בדרך של פירוש להגיע לתוצאות הנראות לו צודקות.
השופט ויתקון:
ברור שלא היתה בידי המחוקק כל כוונה ליתן בידי הנישום ברירה. לא סעיף 27 ולא סעיף 48 משאירים למשלם המס את הברירה לבחור לו את הרצוי לו. נכון שהחוק אינו משליט צדק גמור. לשם כך היה נחוץ להפריד בין השבחת הקרקע לבין השבחת הבנין ולהעריך כל אחת מהן לחוד. הדבר כה מסובך שהמחוקק נרתע ממנו, ועירבב את שתי ההשבחות של הקרקע ושל הבנין בצורה עיוורת ומקרית. אך ברור שאין להתעלם מהשבחת הבנין ולראות את כל ההשבחה כהשבחת הקרקע בלבד.
(עו"ד א. מקוב למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 23.2.70).
המ' 535/69 - היועץ המשפטי לממשלה נגד יצחק ברולניצקי
*התערבות ביהמ"ש שלערעור בקביעת מהימנות עד.
* בקשה לדיון חדש בתיקון גיל.
(בקשה לרשות ערעור, שנשמעה כערעור, על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.א. 241/69 - התיק הוחזר לבימ"ש השלום).
העובדות:
בשלהי שנת 1966 פנה המשיב לבימ"ש השלום בבקשה לתקן את שנת לידתו מ- 1905 ל- 1908. הבקשה נדחתה מחוסר אמון בעדותו של המשיב ועדות אחרת שהביא והערעור על כך נדחה. בראשית שנת 1969 הגיש המשיב בקשה חדשה לתיקון גילו וצירף לבקשה תצהיר של עד בן עירו שלא ידע עליו לפני כן, וביקש לשמוע עדותו של המצהיר. סעיף 2 לחוק קביעת גיל מאפשר הגשת בקשה חדשה על סמך ראיות שלא היו לפני ביהמ"ש אך ביהמ"ש רשאי שלא להיזקק לראיות החדשות אם המבקש יכול היה להביאן לפני ביהמ"ש בבקשה הקודמת. הבקשה החדשה התבררה בפני השופט ששמע את הבקשה הקודמת, ומבלי לשמוע את העד החדש דחה את הבקשה ונימוקו היה שהמבקש יכול היה, על ידי שקידה סבירה, להביא את העד בדיון הקודם, וזאת לאחרשחקר את המשיב בענין זה והגיע למסקנה כי שיקר. ביהמ"ש המחוזי החליט על סמך עדות המשיב והתצהיר הנוסף של העד החדש לקבל את הערעור וקבע כי הוכחו היסודות לבקשה לתיקון הגיל וציוה על התיקון. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. צודק ב"כ המערער, וב"כ המשיב מסכים בנכונות הטענה, כי ביהמ"ש המחוזי העניק למשיב סעד מעבר למה שזה ביקש. המשיב ביקש רק החזרת הדיון לבימ"ש השלום לשמוע עדות המצהיר החדש ואילו ביהמ"ש המחוזי החליט לגופו של ענין.
ב. לטענה כי ביהמ"ש המחוזי התערב שלא כדין במסקנת בימ"ש השלום שנבעה מאי מהימנותו של המשיב שהעיד לפניו על נסיבות הבאת העד החדש - נכון כי מלבד במקרים נדירים ביותר אין בימ"ש שלערעור מתערב בהערכת מהימנותם של עדים שנעשתה ע"י ביהמ"ש שראה את העד והתרשם ממנו. אבל כאשר ביהמ"ש מנמק את דעתו מדוע לא האמין לעד ומתברר שנימוקיו קלושים וחסרי ערך ממשי, או כאשר מסקנתו מושתתת על קיום סתירות ופירכות בעדות שבדיקה ענינית מראה שהדבר איננו כך, או כאשר מתגלית תפיסה מוטעית מצד ביהמ"ש על טיב העדות ומשמעותה האמיתית, או כאשר הוא מבסס את דעתו על טעות משפטית, כי אז רשאי ביהמ"ש לערעורים להעמיד את הדברים על מכונם ולהגיע למסקנה אחרת, במקרה דנא אכן צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין להתיחס בחוסר אימון לעדות המשיב.
ג. ביהמ"ש רשאי לסרב, לפי שיקול דעתו, לשמוע עדות חדשה שאותה יכול היה המבקש להביא בהליך הקודם. כדי להשתמש בשיקול דעת זה דרוש תחילה שיתברר לביהמ"ש כי אותה ראיה היה יכול המבקש להביא בהליך הקודם וכל עוד לא התברר כך אין מקום לסרב להיזקק לראיה זו. כאן לא ידע המשיב בהליך הקודם כי העד החדש נמצא בארץ ואם לא ידע על קיומו ברור שלא יכול היה להביאו.
מבחן השקידה הסבירה שבימ"ש השלום נקט בו, אינו מתאים למקרה הנופל לגדרו של סעיף 2 לחוק הנ"ל. השאלה היחידה שעל ביהמ"ש לברר היא, אם בפועל יכול היה המבקש להביא את הראיה החדשה בשעת הדיון הקודם, כלומר אם ידע עליה או לאו; ולא אם חקר ודרש במידה מספקת על מציאותה ושקד על גילויה.
ד. אמת, במקרים כאלה יש לנהוג בזהירות מרובה כדי למנוע שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש, אך מאידך ביהמ"ש הדן בענין כזה צריך לשוות לנגד עיניו את המציאות הידועה של יהדות אירופה בתקופת מלחמת העולם השניה ולאחריה, כאשר יהודים נאלצו לשנות תאריכי לידתם, אם כדי להתחמק מהגליה למחנה השמדה ואם כדי לקבל היתר עליה לישראל.
ה. העולה מכך כי בימ"ש השלום טעה כשלא שמע את העד החדש ומוקדם להחליט אם הוכחו יסודות הבקשה אם לאו. יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום, לפני שופט אחר, לשמיעת הבקשה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד ע. נתן למבקש, עו"ד ש. רובינשטיין למשיב. 22.2.70).
בג"צ 342/69 - דוד עזריהו נגד שר האוצר ואח'
*הפקעת חנות לצורך הקמת התחנה המרכזית בתל אביב.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר הוא שוכר של חנות בשטח של 20 ממ"ר בה הוא מנהל עסק של מכולת. החנות נמצאת בתחומי השטח המיועד להקמת התחנה המרכזית החדשה בת"א. שר האוצר חתם לפי בקשת עירית תל אביב, על הודעה לפי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור), ובה נאמר כי השר נתן הרשאה לעיריה להשתמש בכל הכוחות והזכויות שהוענקו לו ולמלא את כל החובות שהוטלו עליו לצורך רכישת קרקעות המתוארות בהודעה, בשטח של 760 ממ"ר וביניהן החנות הנ"ל. בעקבות אותה הודעה פתחה העיריה בהליכים לפני ביהמ"ש המחוזי לקבלת החזקה בחנות ולקביעת גובה הפיצוי המגיע לעותר. עתירת העותר היא, שינתן צו לביטול ההרשאה הנ"ל לגבי החנות ולמניעת פעולות ע"י העיריה לקבלת החזקה בחנות. לעתירה צורפו העיריה והמשיבה השלישית, חברת ככר לוינסקי בע"מ הבונה את התחנה לפי הסכם בינה לבין העיריה, ושהיא בעלת כ- 38 דונם מהשטח הנ"ל. ב"כ העותר העלה שתי טענות: לא נעשה הסכם בין שר האוצר לבין העיריה לפי הוראות סעיף 22(3) לפקודה הנ"ל; השטח שהופקע נועד לשמושה של החברה ולא לשימוש העיריה.
החלטה - השופט י. כהן:
א. החובה האמורה בסעיף 22(3) לפקודה בדבר הסכם עם שר האוצר מופנית למקרה שהשר פועל לפי סעיף 22(1), היינו כאשר השר רוכש את הקרקע לפי פנית כל אדם ולצורך שימושו של אותו אדם, והוא מעבירה לאדם שלפי בקשתו בוצעה ההפקעה. במקרה כזה צריך לפני כן השר לבוא לידי הסכם עם אותו אדם על תנאי ההפקעה, תנאי התשלום וכו'. מה שאין כשמשתמש השר בסמכותו לפי סעיף 22(2) לפקודה והוא מעביר סמכויותיו וחובותיו לעיריה ולרשות מקומית שאז סמך המחוקק על הרשות שתסדיר את כל עניני התשלום.
ב. לטענה שהקרקע שהופקעה לא נועדה לשימוש העיריה
1. מתצהיר התשובה עולה כי הקרקע נשוא העתירה נועדה לכביש ומדרכה ותרשם על שם העיריה. החשש שמא יחול שינוי בתכנית אין די בו כדי לפסול פעולת ההפקעה.
2. גם אם נשקיף על ענין ההפקעה כעל חלק מתכנית כללית של הקמת התחנה מבלי להתחשב בכך מה הוא השימוש הספציפי שיעשה בשטח שעליו נמצאת החנות, גם אז לא יוושע העותר מכך. מדובר כאן על תכנית שלכל הדעות נועדה לטובת הצבור ושהעיריה מבצעת אותה באמצעות החברה. מטרת ההפקעה היתה לאפשר לעיריה להשתמש בקרקע למטרה הנ"ל, ועל כן הופקעה עבור העיריה ולשם שימוש העיריה. אין לפרש את הביטוי "לשם שימוש" שבסעיף 22 הנ"ל כמכוון להורות, שאותו אדם שעבורו הופקעו מקרקעין או שקבל הרשאה להפקיע מקרקעין חייב להחזיק בהם ולהשתמש בהם בפועל באופן מתמיד. השטח שהופקע אם לא ישמש כדרך יוחכר ע"י העיריה לחברה על מנת שישמש לשרותי התחנה. סמכויות הפקוח על התחנה בכל הקשור להבטחת האינטרס הצבורי נשאר בידי העיריה. מכל זה ברור שהקרקע הופקעה לשם שימוש ע"י העיריה, וששימוש זה יעשה לצרכי צבור.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד רייכמן לעותר, עוה"ד ברסלע, הרצוג, אולשנסקי למשיבים. 25.2.70).
בג"צ 150/69 - רחל רייך נגד מנהל אגף העתיקות במשרד החינוך
*חובתו של המנהל להפקיע ולשלם פיצוי עבור חלקה שהוכרזה כאתר עתיקות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי).
העובדות:
העותרת היא בעלת חלקת קרקע בנהריה בגודל כ- 1800 ממ"ר. בשנת 1944 הוכרזה החלקה כאתר עתיקות, בשנת 1947 נמצאו על החלקה שרידי מקדש כנעני. העיריה הציעה לעותרת שינתן רשיון בניה על למעלה מדונם מתוך החלקה ובחלק זה ינתנו אחוזי בניה גם עבור החלק הנותר כעתיקות. בשנת 1966 הודיע ב"כ העותרת לעיריה כי ההצעה מתקבלת על דעת העותרת ובלבד שהעיריה תתן לו אשור עקרוני בכתב על ההסדר הנידון. תשובה למכתב זה ניתנה רק כעבור 15 חודש ובאותה תשובה מבטיחה העיריה כי הועדה לבניה ולתכנון עיר תתחשב בהפקעה ותאשר בעת הבניה אחוזים בגודל המקורי של החלקה, התשובה לא נראתה לעותרת והיא דרשה כי מנהל אגף העתיקות במשרד החינוך ישתמש בסמכותו לפי פקודת העתיקות ויפקיע את החלק של העתיקות תוך תשלום תמורה לעותרת או שיוציא את העתיקות מתוך החלקה. משלא נתקבלו דרישות אלה פנתה העותרת לבג"צ.
החלטה - השופט י. כהן:
א. חילופי המכתבים בין ב"כ העותרת לבין העיריה אינם מהוים הסכם החוסם את פנית העותרת לבג"צ, נוכח הזמן הרב שעבר בין פנית ב"כ העותרת לעיריה בדבר הפיצוי באחוזי בניה ובין תשובת העיריה, ולאור העובדה שאין לעותרת כל בטחון שאכן תאשר הועדה לבנין ותכנון עיר אחוזי בניה מוגדלים ושאם ינתן אישור כזה הוא יהיה בעל תוקף חוקי, לא נראה שהעותרת היתה קשורה להצעה והיתה רשאית לחזור בה מהסכמתה הנ"ל.
ב. אמנם בפקודת העתיקות נאמר כי המנהל "רשאי" להפקיע ולשלם פיצויים ולא נאמר כי הוא חייב. אך אין לקבל את הטענה כי אינו חייב להשתמש בסמכותו הנ"ל. כבר נאמר לא פעם, ששימוש בביטוי כזה יש בו לפעמים כדי לחייב את בעל הסמכות להפעיל אותה. אם כי לרוב הביטוי "רשאי" אין לו משמעות מנדטורית, הרי ניתן לתת לו משמעות כזו, אם הנסיבות הן כאלה, שנוצרה חובה להשתמש בסמכות ולא היתה בכוונת המחוקק
להשאיר את הענין לשיקול דעתו של בעל הסמכות. נראה כי במקרה דנא יש לפרש את הפקודה כמטילה חובה על המשיב להשתמש בסמכויותיו. החלקה נתונה במצב של "הקפאה" כבר יותר מ- 20 שנה ואם ישאר מצב זה ללא שינוי, התוצאה המעשית תהיה, שהנכס ישלל מהעותרת ללא כל פיצוי. כאשר דנים בחיקוק הנותן סמכות לרשות לפגוע ברכושו של האזרח, אין לתת לאותו חיקוק פירוש המאפשר פגיעה כזו ללא תשלום פיצוי, אלא אם ברור וגלוי שהמחוקק התכוון לשלול זכות לפיצוי.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. עו"ד רוטנשרייך לעותרת, עו"ד חשין למשיב. 24.2.70).
ע.פ. 533/69 - מוחמד בן עבדאללה שניר נגד מדינת ישראל
*הרשעת אדם בעבירת שותפות שלאחר המעשה כשהואשם במעשה עצמו.
* הצורך בהוכחת ביצוע המעשה ע"י העבריין עצמו כדי שאפשר יהיה להרשיע בשותפות לאחר המעשה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים רווה, בנטל, קוארט) בת.פ. 999/68 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בהאשמת רצח, בכך שיחד עם אחר (בעלה של הנרצחת) גרם בכוונה תחילה למותה של נעימה אעדידי. בכתב האשום צויין גם כי "...נטל הנאשם את תכשיטי הנרצחת והחביאם מתחת לאחד הרעפים על גג ביתו...". בסיום פרשת ההוכחות של התביעה טען הסניגור כי אין מקום להשיב על האשמה של רצח אך שיש מקום להשיב על האשמה של שיתוף לאחר מעשה. ביהמ"ש זיכה את המערער מאשמת רצח והרשיעו בעבירה על סעיף 26 לפח"פ כשותף לאחר המעשה, באשר קיבל לידיו את תכשיטי הנרצחת והחביאם בכוונה למלט את הרוצח מענשו. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. בית המשפט מוסמך להרשיע אדם שהואשם במעשה עצמו, בשותפות שלאחר אותו מעשה. סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי בדבר הרשעה אחרת מזו שהנאשם מואשם בה מנוסח בלשון כללית ומקיפה ואין לקרוא לתוכה הגבלות וסייגים שאין בה.
ב. לנאשם ניתנה הזדמנות להתגונן כנגד אישום בשותפות לאחר מעשה שכן נוסח סעיף האישום דלעיל כולל את העובדות הצריכות לאישום בשותפות לאחר מעשה. ולא זו בלבד אלא הסניגור עצמו אמר בתום פרשת הקטגוריה כי יש מקום להשיב על אשמת שותפות לאחר מעשה.
ג. לפי סעיף 26 הנ"ל, כדי להרשיע בשותפות לאחר מעשה צריך כי הנאשם מסייע לעובר העבירה "בידיעה שאותו אדם עבר עבירה ובמטרה לאפשר לו להמלט מעונש", השאלה הנשאלת היא איפוא אם "ידע" המערער כי העבריין ביצע עבירה ואם החביא את התכשיטיםכדי לאפשר לעבריין להמלט מעונש. במקרה דנא לא הורשע העבריין עצמו מאחר שהתאבד בכלא וגם במשפטו של המערער לא הוכח כי בעלה של המנוחה שנתן לו להחביא את התכשיטים הוא שרצח את אשתו, וכמו כן לא הוכח כי המערער נטל את התכשיטים והחביאם כדי לאפשר לנאשם להמלט מעונש.
ד. לא די בכך שהמערער "הבין", כעדותו במשטרה, שהעבריין הרג את אשתו, כדי שאותה הבנה תעלה לדרגת "ידיעה" האמורה בסעיף 26 יש להוכיח תחילה כי הדברים אותם "הבין" אמנם היו ונבראו והתרחשו כך בפועל. ה"ידיעה" לענין דיני עונשין הינה, כאמונה סובייקטיבית כשהיא חופפת את האמת האוביקטיבית. מכיון שלא הוכח המעשה עצמו לא יכולה להיות ידיעה על המעשה, שאין אנו יודעים בכלל אם הוא אירע. כל עוד
לא הוכח המעשה עצמו הרי אמונת המערער שהוא מסייע לרוצח להימלט מענשו, דייה אולי לשוות למעשה אופי של מעשה נסיון לעבור את העבירה לפי סעיף 26 אבל אין בכך די לעשותו שותף לעבירה שלאחר המעשה.
ה. הלכה פסוקה היא שמי אשר עושה מעשה סיוע לא במטרה למלט מעונש את העבריין אלא גם למלט את עצמו מצפורני הדין אינו שותף שלאחר המעשה לעבירתו של האחר. הוא הדין במי שעושה את המעשה לא כדי לעזור לעבריין אלא כדי לזכות הוא עצמו בשכר או בטובת הנאה. כאן העלה ביהמ"ש המחוזי עצמו את האפשרות שהמערער פעל לאו דווקא כדי למלט אחר מעונש אלא כדי לעזור לעצמו שהיה גם הוא חשוד. גם מתוך הנסיבות עולה שיותר משרצה לעזור לעבריין ביקש המערער לעזור לעצמו ע"י החבאת התכשיטים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ד. ליבאי למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 22.2.70).
ע.פ. 532/69 - אניס לולו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחר בסמים מסוכנים) בהיותו צפוי למשפט בשל החזקת סמים נתפס המערער כשהוא מחזיק 1.5 ק"ג חשיש אותו ניסה ליצא לארה"ב. הוטל עליו עונש של 3 שנות מאסר מתוכן 18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. החזקת חשיש על ידי המערער לאחר שהיה צפוי למשפט על החזקה קודמת מראה שלא התחרט על מעשהו הראשון. כמו כן מתקבל הרושם כי הסחר בסמים מסוכנים כמקור להתעשרות קלה נעשה בזמן האחרון למכת מדינה ואין מנוס מהטלת עונשים מרתיעים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. ברקלי למערער, עו"ד ר.סוכר למשיבה. 23.1.70).
ע.פ. 571/69 - דרד אלינגר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) המערער נדון לתקופת מאסר של 8 שנים לאחר שהורשע ב- 61 מעשים מסוג מרמה, זיוף, גניבה, התראות כאחר, משיכת המחאות ללא כסוי וקבלת הלואות במרמה. כך הוציא מקרבנותיו סכומי כסף וחפצים בשווי העולה על חמישים אלף ל"י. מכל זה לא הוחזר דבר עד היום. למערער גם שורה של הרשעות קודמות והוא שוחרר מכלאו בעקבות חוק החנינה, ומיד חזר לסורו. לנוכח האמור אין להקל בדינו של המערער למרות שתקופת המאסר היא ארוכה ובלתי רגילה במציאות של בתי המשפט.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 21.1.70).
ע.פ. 388/69 - מדינת ישראל נגד אלפרד מרק
*חומרת העונש (גניבת המחאה והוצאת כסף במרמה) המשיב התאכסן בבית חברים, ניצל את ההזדמנות וגנב המחאה, רשם בה סכום של 100 ל"י וכעבור כמה ימים פדה את ההמחאה בבית מלון כשמסר אותה תמורת לינת לילה וקיבל עודף של 85 ל"י. בשל כך נדון לשנת מאסר על תנאי למשך שנתיים. בערעור ציין ביהמ"ש העליון כי המעשה הינו מכוער, המשיב מעל באימון שחבר נתן בו וזו אף אינה עבירתו הראשונה של המשיב, היה צידוק לכך כי יוטל על המשיב עונש של מאסר ממש, ברם מזמן ביצוע העבירה עברו כשנה וחצי, המשיב החזיר לחברו את הכסף, הוא מטופל בשני ילדים ובינתיים אף הסתדר בעבודה, וככל שהזמן עובר, תהיה בהטלת מאסר ממש, אף אם המשיב היה ראוי לו לכתחילה, משום חומרה יתירה, אי לכך הוארכה תקופת התנאי לשלוש שנים ולא הוטל על המשיב מאסר ממש.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר, החלטה - השופט זוסמן. עו"ד בלטמן למערערת, המשיב לעצמו. 22.1.70).
ע.א. 436/69 - זאב בורנשטיין ואח' נגד עקיבא רוס
*צוואה והורשה ליורש וליורשים אחריו המנוחה הלנה רוס ציותה את רכושה למשיב "במתנה גמורה... בתנאי שיצוה וינחיל את עזבונו... אך ורק לאנשים הנזכרים בסעיף 7 הבא". במקרה כזה לא חל סעיף 45 לחוק שהיורש חייב במילוי החיוב על פי דרישת כל מי שמעונין בדבר. כאן חל סעיף 42 של החוק היינו שהמנוחה ציותה את עזבונה ליורשים אחרי יורש קודם וזכויותיהם של אותם יורשים הם כקבוע בסעיף 42 לחוק.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד ש. מתוק - זיס למערערים, עו"ד י. ליזר למשיב. 9.2.70).
ע.א. 679/69 - אהרן חדד ואח' נגד נסים גלאם
*דחיית אגרה ושחרור מהפקדת ערבון בערעור המבקשים הגישו אשור לשכת הסעד כי אין ביכלתם לשלם אגרת הערעור וביקשו דחיית תשלום האגרה ושחרור מהפקדת פקדון להבטחת הוצאות המשיב. המשיב טען כי לפני כ- 4 שנים היו בידי המערער אמצעים ומכאן שגם כיום יש לו אמצעים. טענה זו נדחתה. לצורך הבקשה נבחן מצבו החמרי של המבקש בתקופת מחצית השנה האחרונה ולגבי תקופה זו ישנו האישור של לשכת הסעד המשפטי.
לענין סיכויי המערער בערעור מספיק לציין את העובדה שמדובר בערעור ברשות על פסק דין שניתן ברוב דעות והסתייגותו של שופט המיעוט מצביעה כי לצורך הדיון בבקשה זו קיים סיכוי כלשהו. אך לא זו בלבד, אלא שבעובדה שביהמ"ש המחוזי נתן רשות לערער יצא המבקש ידי חובתו להראות שיש לערעורו סיכויים המתקבלים על הדעת.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד פ. דיין למבקשים, עו"ד י. בצלאל למשיב 20.1.70).
ע.א. 473/69 - פנינת הכרך בע"מ נגד חברה לתעשית לבני סיליקט בע"מ
*דחיית תביעה מחמת התישנות תביעת המערערת נגד המשיבה לסילוק יד נדחתה על הסף מחמת התישנות. מתברר כי הדיון התנהל בטעות לגבי חלקה שונה מזו אשר לגביה שנויים הדברים במחלוקת. לגבי החלקה שבמחלוקת הוכח רק שבה עובר בחלקו גשר המשמש להובלת חול של המשיבה. לא הוכחה חזקה נוגדת ובמה שהוכח לא די להוות חזקה נוגדת לגבי החלקה כולה, ואף לא להקנות זכות מעבר קנינית בה. זכות כזו יכולה להיוצר רק בדרך של שימוש מקדמת דנא או על ידי הסכם רשום במשרד ספרי האחוזה. לפיכך הוחזר הדין לבימ"ש השלום להשלמת הדיון בשאלת ההתישנות ובשאר הענינים לגבי החלקה נשוא המחלוקת שבין הצדדים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. וירניק למערערת, עו"ד מ. שליט למשיבה. 9.2.70).
בג"צ 28/70 - יצחק שנק ואח' נגד שר החקלאות ואח'
*דחיית עתירה כשהעותר הפר את החוק העותרים שחטו בקר בבית המטבחים ברעננה, למרות שבית המטבחים היה צריך להיסגר לפני כשנה וחצי לרגל פרסומן של תקנות מחלות בעלי חיים בדבר הסדר הקמת בתי מטבחים, עד שזה נסגר עתה בפקודת ביהמ"ש. עתה פונים העותרים לביהמ"ש וטענתם כי שלא בדין הוחלט לסגור בית מטבחים זה. עתירתם נדחתה. העותרים סייעו למועצות המקומיות שקיימו את בית המטבחים לעבור על החוק על ידי השחיטה שקיימו במקום וזה כשלעצמו מספיק כדי לדחות את העתירה. אולם גם לגופו של דבר הרי השר שקל את הענין, כפי שעליו לעשות, כך עלה בבג"צ קודם שהתברר בביהמ"ש לפני למעלה משנה. אם סבורים העותרים כי המצב השתנה מאז עליהם להביא עצומותיהם לפני השר במטרה להניעו לשנות את החלטתו הקודמת.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד א. וינוגרד לעותרים. 11.2.70).
בג"צ 23/70 - תופיק פעהור טרביה נגד שר התחבורה ואח'
*בקשה לקבלת רשיון מונית העותר הגיש לוועדת המוניות בקשה לקבל רשיון מונית ועד כה לא קיבל תשובה לפנייתו. עתה הוא חושש שעומדים לחלק את הרשיונות למבקשים אחרים ואחר כך לא יוכל לזכות ברשיון אפילו יוכח שזכותו טובה יותר משל אחרים. עתירתו נדחתה. בפני העותר פתוחה הדרך לערר בפני ועדת עררים על החלטת ועדת המוניות. אם טרם קיבל תשובת ועדת המוניות ולכן אינו יכול עדיין לפנות לועדת עררים - עליו לדרוש מועדת המוניות לתת לו תשובה לבקשתו. אם יחולקו בינתיים הרשיונות העומדים עתה לחלוקה, והעותר יוכיח את זכותו העדיפה בפני ועדת העררים, לא יהיה יסוד לטענה שהוא השהה את פניתו ולא יהיה מנוע בשל כך לדרוש זכויותיו.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד אביבי לעותר. 5.2.70).
בג"צ 31/70 - אריה אהרן נגד מדינת ישראל
*פניה לבג"צ נגד ביצוע פס"ד שניתן, לדעת העותר, מתוך טעות של ביהמ"ש בפירוש החוק נגד העותר ניתן צו להריסת מבנה שבנה ללא רשיון. הצו ניתן ע"י ביה"ד העירוני, אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות לערער נדחתה מן הטעם שלפי החוק אין אפשרות ערעור נוספת בענין דנא לאחר החלטת ביהמ"ש המחוזי. עתה מבקש העותר כי בג"צ ימנע הריסת המבנה וטעמו כי ביהמ"ש טעה בפירוש החוק כשנתן את צו ההריסה, שעה שחל על הענין חוק החנינה. העתירה נדחתה. גם אם טעה ביהמ"ש הרי טעותו אינה מוציאה את הענין מגדר שיפוטו ואיננה מצדיקה שבג"צ יתיחס למעשה בית דין כאילו לא היה. לפי המבחן "הפונקציונלי" אשר על פיו נוהג בג"צ בענין סמכותם של בתי משפט שחוק בתי המשפט חל עליהם, להבדיל מבתי דין "נמוכים", לא חרג בית המשפט מגדר סמכותו, אלא אם דן בענין אשר המחוקק לא הסמיכו לדון בו. ביהמ"ש העירוני הוסמך לדון בבקשה לצו הריסה ללא הרשעה, ואפילו נניח שטעה, בגדר סמכותו טעה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד רסלר לעותר. 12.2.70).
בג"צ 323/69 - דוד בן רחמים נגד ועדת השחרורים של שרות בתי הסהר
*ביטול רשיון להתהלך חפשי
העותר שוחרר מבית הכלא על פי רשיון להתהלך חפשי ולאחר שנעצר באשמת עבירות חדשות ביקש היועץ המשפטי לבטל את השחרור שניתן לו. ועדת השחרורים נענתה לבקשה ועל כך העתירה. בדחותו את הבקשה למתן צע"ת ציין ביהמ"ש כי על פי פקודת בתי הסהר רשאית הועדה לבטל את הרשיון אף אם הדיון באישום החדש כנגד בעל הרשיון טרם הסתיים. אם אשם העותר בעבירות המיוחסות לו עתה, לא הועדה קובעת אלא ביהמ"ש. כל שדרוש לועדה הוא ראיה לכאורה שעבר האיש עבירה נוספת בתקופת הרשיון וראיה כזו הובאה במקרה הנדון.
(בפני השופטים: זוסמן, מני. י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד ברסלע למשיבה. 9.2.70).