תקציר סביר כרך ד' חוברת 23

בג"צ 40/70 - ישראל בקר נגד שר הבטחון ואח'

*זכות עמידה בבג"צ בענינים "צבוריים" שאין העותר נפגע בהם אישית.
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).

העובדות:
העותר מבקש צו על תנאי נגד שר הבטחון שיבוא וינמק מדוע אין קוראים לתלמידי ישיבות לשרת שירות סדיר ומלואים בצבא. לטענת העותר נעשה הדבר מחמת שיקולים פוליטיים ומפלגתיים הזרים למטרתחוק שרות בטחון. העותר הינו קצין מילואים ולזכות עמידתו בבג"צ הוא טוען כי העובדה שלא קוראים את תלמידי הישיבות למלא חובתם גורמת לכך שהנטל המוטל עליו כבד יותר. כמו כן הוא טוען שכל אזרח, ולא רק מי שנפגע במיוחד, הבא בטרוניה עם שר על שאינו מקיים את מצות החוק או שנוהג מידת איפה ואיפה, שערי בית המשפט פתוחים לפניו לרווחה.

החלטה - השופט ויתקון:
א. השאלה מי זכאי לפנות לבג"צ ולבקש תרופה "למען עשיית הצדק" בענינים "ציבוריים" הטרידה לא פעם את ביהמ"ש ונראה כי גם באנגליה ובארה"ב לא הגיעו עדיין לקביעת מבחנים ותחומים ברורים.
ב. ניתן לומר שכל התורה הזאת התפתחה באופן אמפירי. כאשר מדובר במטרד ציבורי ממילא שלכל נפגע זכות עמידה להתלונן ואין נפקא מינה שהתובע אינו היחידי שנפגע וצרתו היא צרת הציבור כולו. יתר המקרים מעוררים בעיות קשות. ההבדל בין פגיעה אישית ישירה ומוחשית לבין פגיעה שאינה כזאת הוא עפ"י רוב הבדל כמותי והדרגתי. כאשר ביהמ"ש בא לקבוע אם נפגע העותר ואם יש לו זכות עמידה מספקת, עליו לתת את דעתו על טיב הנושא העומד לדיון ועל מידת היותו שפיט. הקשר שבין האספקט של זכות עמידה והאספקט של שפיטות הוא קשר פונקציונלי. ככל שבידי העותר להראות זכות עמידה חזקה יותר תתחזק נכונותו של ביהמ"ש להתגבר על רתיעתו מלהתערב בענינים פוליטיים והיפוכו של דבר זכות עמידה קלושה מחזקת רתיעה זו.
ג. ההתפתחות האמפירית הביאה לידי הכרה ברורה בזכות עמידתו של איש מן הציבור בשני סוגי ענינים: סוג אחד נוגע לבחירות הנותן לכל בוחר זכות עמידה בשל כל שבוש ואי סדר בניהול הבחירות; הסוג השני נוגע לניהול המשק במישור השלטון המקומי שכן ויתור שלא כדין על הכנסה, או הוצאה בלתי מוצדקת, פגיעתם במשלם מסי העיריה היא כה ישירה וממשית שמן הדין להקנות לו זכות עמידה.
ד. יתר המקרים שבהם הכירו בתי המשפט או מיאנו להכיר בזכות עמידתו של העותר בענינים "ציבוריים" אינם ניתנים להגדרה ברורה. ככל שיש לנשוא הקובלנה אופי צבורי יותר כן יש להחמיר בדרישה שהקובל יהא נפגע פגיעה ממשית אישית כדי להקנות לו זכות עמידה לפני הרשות השופטת.
ה. בענין דנא אין כל ראיה שקריאתם לשרות של תלמידי הישיבות עשויה לגרום לקיצור שרותו של העותר. אין כל אפשרות למצוא קשר בין ריבוי ימי שרותו של העותר לבין הויתור על שירות בני הישיבות. לפיכך התרעומת אינה אלא תרעומת צבורית קיבוצית וביהמ"ש אינו נזקק לתרעומת כזו הן מהטעם שאין זכות עמידה לאדם שאינו מבקש דבר לעצמו אלא אך ורק לשלול דבר מהזולת, והן מהטעם שביהמ"ש נזהר מלהגרר לויכוח ציבורי כללי. אם יזקק ביהמ"ש לעתירה זו יצטרך להיזקק לכל עתירה נגד הממשלה, למשל, בקשר למסים שלא נגבו כדין, או בקשר להוצאות כשהוצאו שלא בהתאם לתקציב, ועל ביהמ"ש לדחות את הנסיון להפוך אותו לזירה לויכוחים כאלה.
השופט מני: מסכים.

השופט כהן:
מסכים לאמור לעיל ומוסיף כי בנוסף לכך יש לדחות את העתירה מן הטעם שטענות העותר הן כלליות וסתמיות ואין בעתירה עובדות המצדיקות מתן הצו. העותר מפריח האשמות בעלמא בדבר מניעים פוליטיים מפלגתיים הגורמים לדחיית גיוס בני הישיבות והרי כאן אשמות ללא ביסוס עובדות.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד פ. בן צבי לעותר. 26.2.70).

ע.פ. 406/69 - יהושע ברנדל נגד מדינת ישראל

*עבירות לפי פקודת מס הכנסה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.פ. 875/68 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

העובדות:
המערער הוא קבלן העוסק בהקמת שלדי בניינים. בחודשים מרץ ומאי של שנת 1965 נשאל ע"י מפקח במשרד פקיד השומא על עבודותיו בשנת המס 1963 ובתשובותיו העלים הקמת בנין מסוים. הוא הואשם בשלושה אישומים: העלמת עובדות בכונה להשתמט מתשלום מס בשנת 1963 עבירה של שימוש במרמה בניגוד לסעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה; השמטת הכנסות במזיד ובכוונה להתחמק ממס בדו"ח לשנת המס 63, עבירה לפי סעיף 220 (1); השמטת הכנסות במזיד ובכונה להתחמק ממס בדו"ח לשנת המס 1964 עבירה לפי סעיף 220 (1). הסכום העיקרי באישום השלישי הוא חלופי לסכום הנקוב באישום השני. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה לפי האישום השלישי בלבד ודן אותו למאסר שלשה חודשים ולקנס של -.3,000 ל"י. המערער מערער על הרשעתו והמדינה על הזכוי מן האישום הראשון.

החלטה - השופט כהן:
א. לפי פירושו הנכון של סעיף 220 בפריטים 4 - 1 די בכך שהנישום עושה את המעשה או את המחדל לפי סעיף זה בכוונת הזדון האמורה ברישא כדי שהוא יעבור את העבירה האמורה בסעיף 220 (5). די בדבר שקר כדי שיהיה בכך משום שימוש במרמה, ערמה או תחבולה, ואין צורך בדבר מה נוסף לשקר ובלבד שהשקר היה בזדון ובכונה להתחמק ממס. לפיכך ניתן היה להרשיע את המערער גם לפי האישום הראשון שממנו זוכה.
ב. משהתיצב הנישום בפני המפקח אצל פקיד השומא, בין מרצונו ובין משום שנדרש לכך ונשאל שאלות לענין הכנסותיו הרי הן שאלות הנשאלות "על פי הפקודה" כאמור בסעיף 220 (3) לענין תשובה כוזבת, שהרי אין השאלות נשאלות אלא לצורך ביצוע הפקודה, וע"י מי שנתמנה כדין לבצעה או לעזור בביצועה.
ג. הפיסוק של דברי חקיקה הינו אחת מדרכי "החלוקה" של סעיף החוק לחלקים ולפי סעיף 38 לפקודת הפרשנות חייב ביהמ"ש ליתן דעתו גם לחלוקה זאת, אבל משנתן ביהמ"ש את דעתו עליו כדין והגיע למסקנה שהפיסוק משבש את משמעות החוק אסור לו לבית המשפט לעקם את פירוש החוק אך בשל פסיקים המצויים בו. כיון שכך אין להבדיל, מחמת הפיסוק, בין "שאלה שנשאלה" לבין "ידיעה שנדרשה" האמורים בסעיף 220 (3).

ד. כאמור מתברר שהעלמת המס היתה לגבי שנת 1964 וחקירת המערער נסבה על הדו"ח לשנת 1963 והתקיימה לפני שהגיש את הדו"ח לשנת 1964. על התביעה הראיה שהמערער נתן את התשובה הכוזבת בזדון ובכונה להתחמק ממס, ברם יכול אדם לתת תשובות לא נכונות ולעשות מעשי מרמה בכונה להתחמק ממס לכשיהא חייב בו בעתיד, כאן הראיה היחידה, ראיה מסיבתית, ממנה ניתן להסיק כוונה שכזאת, היא שבדו"ח ההכנסות לשנת 1964 שהגיש המערער סמוך לאחר חקירתו ע"י פקיד השומא, למעשה השמיט את הכנסותיו מהבנין הנדון וסוף מעשה מעיד על מחשבה תחילה. באין הסבר אחר מפי המערער אין מנוס מן המסקנה שהתשובה הכוזבת כבר ניתנה להתחמק ממס בדו"ח שעמד המערער להגיש.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד א. מרינסקי למערער, עו"ד גב' א. ברזל למשיבה. 24.2.70).

ע.פ. 394/69 - הסתדרות עובדים לאומית ואח' נגד מנחם כהן ואח'

*קובלנה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש.
(ערעור פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בהמ' 7173/69 - הערעור נתקבל).

העובדות:
ביולי 69 ניתנה החלטה המצוה על המערערים "להימנע מלהפריע למבקשים (המשיבים דנא) או לשליחיהם לעיין ברשימות הבוחרים הנמצאות בידי המשיבים או בידי ועדות הבחירות... או לצלם רשימות אלה". המשיבים הופיעו במשרדי ועדת הבחירות המרכזית של הסתדרות העובדים הלאומית כדי לצלם ומשהגיעו לשם, כנאמר בתצהירם, "אותה שעה נמצא במקום עו"ד... (פרקליטם של המערערים) המוכר לי אישית... אמר כי אינו נותן לצלם את רשימות הבחירות". כיון שכך ביקשו המשיבים להרשיע את המערערים לפי סעיף 6 של פקודת בזיון בית המשפט. ביהמ"ש הרשיע את המערערים ועל כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. ההליכים לפי סעיף 6 של פקודת בזיון ביהמ"ש נושאים אופי מעין פלילי וחלים עליהם דיני הראיות שבפלילים, לרבות הדינים בדבר רמתן ומידתן. מכאן שיש לדקדק בדרישה שתובאנה הוכחות ברורות על הפרת הצו לפי לשונו. כאשר הצו לא היה לעשיית דבר אלא להמנע מלהפריע לעשות דבר מן הצורך להראות שהתנהגות הצד אשר נגדו ניתן הצו היא אשר הפריעה לעשות את הפעולה שלהבטחתה ניתן הצו. דבר זה לא הוכח במידה מספקת.
ב. מתצהיר המשיבים לא עולה אם נמסר הצו למערערים, אך גם אם נניח שאמנם נמסר הצו אין הוכחה שהמערערים הפריעו למשיבים לעיין או לצלם רשימות הבוחרים הנמצאות בידי המערערים או בידי ועדות הבחירות המקומיות. לא הוכח שמשרד ועדת הבחירות המרכזית של המערערת זהה עם משרד המערערת ונגד ועדת הבחירות המרכזית בתור שכזאת לא ניתן שום צו. נגד המערערים האחרים ניתן הצו אישית אך לא הוכח שהמשיבים פנו למערערים אלה אישית בדרישה לאפשר להם עיון או צלום הרשימות.
ג. לפני הדיון בשאלה אם תשובת המערערים לטענות המשיבים בתצהיר התשובה היתה מספקת היה על המשיבים להניח לפחות יסוד לכאורה לבקשתם בתצהיר בו נתמכה הבקשה וכאמור לא הניחו יסוד אפילו לכאורה לטענתם.
ד. העובדה שעו"ד שייצג את המערערים בדיון המשפטי הקודם מנע מהמשיבים עיון ברשימות אין בו בזיון בית המשפט מצד המערערים. יפוי הכוח של אותו עו"ד היה לייצג את המערערים בהליכים המשפטיים ולא לצורך אחר. הצו הטיל על המערערים חובה אישית שלא להפריע למשיבים ונוכח אופיים המעין פלילי של הליכי בזיון ביהמ"ש אין
ליחס להם מעשי הפרעה של זולתם אם לא הוכח שהם הטילו על זולתם להפריע.
עם זאת ציין בית המשפט שאין דעתו נוחה מהתערבותו של אותו עו"ד אשר תרמה לתסבוכת החמורה.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. עוה"ד ד. ומ. ינובסקי למערערת, עו"ד פון - וייזל למשיבים. 27.2.70).

המ' 797/69 - יוסף ריפנברג נגד מדינת ישראל

*משקל הראיות בדבר סדר התנגשות בין 3 כלי רכב.
(בקשה לרשות ערעור, שנשמעה כערעור, על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.פ. 59/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
שלש מכוניות היו מעורבות בתאונת דרכים בכביש חיפה - תל - אביב. המכונית הראשונה שהיתה טנדר עצרה על מנת לפנות שמאלה במקום שפניה כזאת אסורה לפי החוק. אחרי הטנדר נסעה מכונית סימקה ואחריה נסע המערער עם מכונית דופין. הדופין התנגשה בסימקה וזו בטנדר. המבקש הואשם בשתי עבירות: נהיגה ללא זהירות ולחילופין אי שמירת רווח בין כלי עבירה לפי תקנה 43 לתקנות התעבורה. התעוררה שאלה מה היה סדר ההתנגשויות. המבקש טען כי מה שנדרש לפי תקנה 43 הוא שמירה על רווח מספיק שאם יבלום הרכב שלפניו בלימת חרום יהא אף הוא מסוגל לבלום בלי להתנגש, כאן, הוא טוען, אירעה ההתנגשות לאחר שהסימקה נתקלה בטנדר שלפניה ומכיון שכך נעצרה בתנופתה ובכך נתקצר הטווח הדרוש לה, בדרך כלל, לבלימת חרום. ביהמ"ש השלום זיכה את המבקש מאשמת נהיגה ללא זהירות אך קבע כי המבקש התנגש בסימקה לפני שזו התנגשה בטנדר ורק מעוצמת ההתנגשות התנגשה הסימקה בטנדר. כיון שכך הרשיע את המבקש באשמת אי שמירת רווח בין כלי רכב ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. אם אמנם היה מקום לזכות את המבקש מאשמת נהיגה ללא זהירות כיצד ניתן להרשיעו בעבירה של אי שמירת רווח בין כלי רכב ? העבירה של אי שמירת רווח אינה עבירה אבסולוטית וקשה להלום ביצוע עבירה זו בלי היסוד של חוסר זהירות.
ב. בענין טכני כזה של שאלת סדר ההתנגשויות יש להעדיף ראיה אוביקטיבית נסיבתית המחייבת מסקנה מסוימת על עדותם הישירה של עדים שהסתכלותם בשעת התאונה, עם כל יושרם האישי, עלולה להיות לקויה. העובדה שבנקודה אחת העידו עדי התביעה, נוסעי הסימקה, עדות לרעת גירסתם אין בא כדי לתמוך בעדותם ולהוכיח שהם דוברי אמת. בנסיבות מסוימות אפשר להתעלם מחלק כזה מן העדות אך אין למצוא בו חיזוק למהימנות העדים.
ג. עם זאת רשאי היה השופט למצוא את עדי הראיה ראויים לאמונו בדבר סדר ההתנגשות ובלבד שיעלה בידו לנטרל את הראיות האוביקטיביות שבהן ביקש המערער לסתור את עדותם. השופט עשה כן והצליח במשימה זו ולכן בדין הרשיע את המערער.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. 26.2.70).

ע.א. 284/69 - מרקוס לינדר נגד עזבון המנוח מרגלית

*ערעור על קביעות עובדתיות שיש להן יסוד בחומר הראיות המערער הגיש תביעה נגד עזבון המנוח להחזרת הלואה שלדבריו קיבל ממנו המנוח. הוא הגיש מכתב שנכתב על נייר מכתבים של המנוח ועליו חתימת המנוח המאשרת את ההלואה. העזבון הכחיש שהמנוח קיבל הלואה וכי החתימה היא חתימתו. הובאו עדויות מומחים וראיות אחרות ולבסוף קבע ביהמ"ש שלא הוכח כי החתימה על המסמך היא של המנוח. הערעור נסב על קביעות עובדתיות ומכיון שלקביעות אלה היה יסוד בחומר הראיות לא יתערב בכך ביהמ"ש שלערעור.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י, כהן, עו"ד ד. שלמון למערער, עו"ד מ. טורבוביץ למשיב. 17.2.70).

ע.א. 591/69 - טסולג מומג'אן נגד פישל אקסל ואח'

*סחירותו של שיק שנאמר בו "לשלם ל...בלבד או לפקודתו" המערער חתם על שיק בו נאמר "נא לשלם לה'... בלבד או לפקודתו". הנפרע חתם על גב השיק והמערער נטלו ממנו והעבירו למשיב. ביהמ"ש חייב את המערער בתשלום סכום השיק וערעורו נדחה. לטענה כי השיק אינו סחיר על פי סעיף ד(א) לפקודת השטרות משום שנאמר בו "בלבד" - טענה דומה הופרכה בע"א 24/67 מד"י כ"א (2) 33, וכל האמור שם חל אף כאן ואולי ביתר תוקף שכן כאן נאמר בטופס המודפס "או לפקודתו" וקל היה למחוק את המלים "או לפקודתו". העובדה שהמשיב הראשון קיבל את השיק מידי המערער עצמו סותרת לכאורה את גירסת המערער, שכן אם כוונת הצדדים היתה שהמסמך לא יהיה סחיר לשם מה קיבל המשיב את השיק ?

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. רוזובסקי למערער, עו"ד מ. ברגר למשיב, 22.2.70).

ע.א. 346/69 - פלוני נגד פלוני

*מזונות לקטין שאמו התחתנה העובדה שאם הקטינה התחתנה אין בה להצדיק טענת המערער שיש להפחית מסכום המזונות שחוייב את הסכום שמקבלת הקטינה עבור דיור. אביה החורג של הילדה אינו חייב לשאת במזונותיה ואינו חייב לספק לה דיור וחובה זו חלה על המערער.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד קניאל למערער, עו"ד יהודה למשיבה. 4.2.70).

ע.א. 278/69 - תימוטריד בע"מ נגד פקיד השומה חיפה

*הטבות במס למפעל שחלקו מאושר וחלקו לא מאושר בעל מפעל שהרחיב מפעלו במסגרת החוק לעדוד השקעות הון, כך שחלק ממפעלו הינו מפעל מאושר וחלקו אינו מפעל מאושר, זכאי להטבות במס על הכנסותיו הקבועות בחוק עדוד השקעות הון, לגבי החלק שאושר בלבד. את ההטבות מחילים על עודף היצוא לאחר הרחבת המפעל לעומת היצוא שלפני הרחבת המפעל. העובדה שמכתב שנשלח ע"י הרשויות למערערת ניתן לפירוש אחר אינו משנה את המצב בהתאם לקבוע בחוק.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד ה. נ. אריאל למערערת, עו"ד ע. רובין למשיב).

ע.א. 202/69 - "רמיר" חברה קבלנית בע"מ נגד מנהל המכס והבלו ואח'

*ביטול הסכם שנעשה עם עיריה המערערת עשתה חוזה עם עירית חיפה להקמת בנין האוניברסיטה תמורת תשלום של כ- 21 מליון ל"י. מנהל מס בולים קבע כי יש לבייל את המסמך בתור "הסכם" ואילו המערערת טענה כי המסמך מהוה "התחייבות... שניתנה ע"י רשות מקומית" הפטורה מביול. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת מנהל מס בולים והערעור על כך נדחה, הפטור על התחייבות שניתנה ע"י רשות מקומית אינו תופש אלא לגבי מסמך המהוה התחייבות צד אחד בלבד כגון ערבות וכד' בעוד שהסכם קם ממעשיהם של שני הצדדים המתחייבים זה כלפי זה כמו בענין דנא.
דרך אגב, החברה ערערה לביהמ"ש המחוזי ואילו עירית חיפה ניערה חוצנה מהענין, ולא היה מקום להחלטת ביהמ"ש לצרף את העיריה כצד למשפט. לא זה הענין בו עושה ביהמ"ש אדם בעל כרחו לבעל דין.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד מ. כספי למערערת, עוה"ד ע. רובין וא. תירוש למשיבים. 24.2.70).

ע.פ. 328/69 עבדול רחים יוסף דענה נגד מדינת ישראל

*החזקת חשיש המערער נתפס ע"י שוטרים בבית הקברות המוסלמי ליד שער הפרחים בירושלים, בלוית שתי ילדות קטנות, כשברשותו תיק ובו כמות של למעלה מ- 4 ק"ג חשיש. עדותו היתה בלתי מהימנה וביהמ"ש לא קבל את גירסתו, כאילו לא ידע על תכולת התיק, וכי
רק שמר על הילדות ועל התיק, לפי הוראתו של בעל הסם. בממצאיו של ביהמ"ש אין יסוד להתערב. אם כי לא היו למערער הרשעות קודמות, הרי בהתחשב עם רבוי העבירות מסוג זה מאז תום מלחמת ששת הימים, די היה בהחזקה בכמות כה גדולה של הסם, כדי להצדיק הטלת עונש של 18 חדשי מאסר.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מוגרבי למערער, עו"ד קירש למשיבה. 3.2.70).

ע.פ. 541/69 - מדינת ישראל נגד אהרן בן סימון אייזיק

*קולת העונש (מעילה) המשיב שמש במשך מספר שנים כפקיד אחראי ומנהל מכירות במחסן סחורות בחיפה של חברת "סלבו", ובמשך תקופה ארוכה מעל המשיב באמון שניתן בו ולקח לעצמו שיקים ומזומנים שניתנו ע"י לקוחות לטובת החברה, בסכום כולל של למעלה מ -.87,000. חלק מהסכומים החזיר לפני שהמעילה נתגלתה, אולם ברשותו נשאר סכום של למעלה מ- 53,000 ל"י שעדיין לא הוחזר.
בהתחשב בעברו הנקי של המשיב, בהודאתו המידית באשמה, בשיתוף הפעולה מצדו עם ב"כ המעבידה בכדי למצוא הסדר לעניין, ובעונש שכבר נענש בפועל באבדן מקום עבודתו וקשייו בהשגת מקור פרנסה חדש, ותוך התרשמות ביהמ"ש דלמטה מבקשת ב"כ התביעה להטיל על המשיב "עונש מתאים" שכאילו אין הוא מבקש מאסר בפועל, נגזר עליו עונש של קנס כספי בסך - .15,000 ל"י או ששה חדשי מאסר תמורתו וכן מאסר על תנאי של שלש שנים.
הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש הביע אי שביעות רצונו משנוי עמדת ב"כ התביעה בפניו, מזו בה נקטה התביעה בערכאה הראשונה. מאידך אין ביהמ"ש קשור בעמדת התביעה, והוא חפשי להטיל את העונש ההולם לפי מיטב הבנתו ושיפוטו.
לנוכח כל נסיבות הענין נתקבל, כאמור, הערעור, הקנס הכספי בוטל ותחתיו הוטל על המשיב עונש מאסר של שנה וחצי, בנוסף למאסר על תנאי, שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' סוכר למערערת, עו"ד קצניק למשיב. 12.2.70).

ע.פ. 525/69 - אהרון בן שלום כליף נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות המערער נמצא אשם בפריצה לדירה וגניבת 15 תקליטים ומצית גז מתוכה. הוכח כי המערער נמצא קרוב לדלת הדירה שנפרצה, סמוך לזמן הפריצה, כשבידו חבילה, וכן הוכח שכעבור יומיים נמצאו החפצים הגנובים בביתו ובחזקתו. עובדות אלו, די בהן כדי להצדיק את ההרשעה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה 27.1.70).

ע.פ. 293/69; 329/69 - חסאן אלביאטי ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קבלת סחורה גנובה)

שני המערערים הראשונים נדונו לששה חדשי מאסר כל אחד לאחר שהורשעו בעבירה של קבלת סחורה שנגנבה בדרך פשע. אמנם ערך הסחורה הגנובה שקבלו לידם עמד אולי על - .600 ל"י בלבד (ולא על - .10,000 ל"י כפי שנטען בכתב התביעה); אולם עונש של 6 חדשי מאסר אינו חמור יתר על המידה.
אשר למערער השלישי, אל לו לצפות מביהמ"ש שיעשה עמו חסד כפי שעשה לאחרונה בהטילו עליו עונש מאסר, שחלקו על תנאי. הוא שב וביצע עבירת פריצה, ואין עוד מקום ליחס סלחני כלפיו.