תקציר סביר כרך ד' חוברת 25

ע.פ. 391/69 - מנחם ושמשון זוסמן נגד מדינת ישראל

טענה נגד חוסר סמכות ביהמ"ש העליון בערעור קודם באותו תיק.
חומרת העונש (עבירות מרמה).

(ערעור וערעור נגדי על פסה"ד וגזה"ד של ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.פ. 124/66 - הערעורים נדחו)

העובדות:
המערערים אב ובנו הוציאו סכום של מאה אלף ל"י מעולה חדש במצג שוא שהכסף נועד להשקעה בכריכיה שעומדים להקים. לאמיתו של דבר נטלו את הכסף לעצמם והבן נתן את הכסף כהלואה בשמו לחברת פרדס ומשזו פשטה את הרגל ירד הכסף לטמיון והמתלונן לא קיבל כספו בחזרה. הם הועמדו לדין באישום של מרמה בנסיבות מחמירות לפי החוק לתיקוןדיני עונשין - עבירות מרמה סחיטה ועושק, ובשעתו הפסיק ביהמ"ש המחוזי את ההליכים מפאת החנינה. התביעה ערערה לביהמ"ש העליון וזה קיבל את הערעור וקבע כי הענין בא במסגרת החריג שנקבע בחוק החנינה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שהרשיע את המערערים ודן את האב לשתי שנות מאסר על תנאי ואת הבן לשנתיים מאסר ממש.
בערעור ביקשו המערערים להעמיד מחדש לדיון את טענת החנינה וטענתם כי המדינה לא היתה רשאית לערער על החלטת בימ"ש המחוזי להפסיק את ההליכים על יסוד החנינה, ומכיון שכך, לוקה פסה"ד הקודם של ביהמ"ש העליון - בחוסר סמכות וכמוהו כלא היה. כן ערערו על ההרשעה לגופה ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על קולת העונש.

החלטה - השופט זוסמן:
א. מקומה של הטענה כי המדינה לא היתה רשאית לערער, ושעתה, היו בדיון באותו ערעור, ומשלא נטענה שם עבר זמנה. ביהמ"ש העליון הוסמך בסעיף 19 (א) לחוק בתי המשפט לדון בערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בערכאה ראשונה, ומכאן. שטענת חוסר הסמכות של ביהמ"ש אין לה על מה שתסמוך. אפילו נניח כי צודקים המערערים שלמדינה לא היתה זכות ערעור, הדיון בערעור של בעל דין שלא היה רשאי לערער, איננו מוציא את הענין מגדר סמכותו של ביהמ"ש. סמכות הערעור ניתנה בידי ביהמ"ש מכח סעיף 19 (א) ,לחוק והיא אינה מותנית בכך שהמדינה היתה רשאית לערער.
ב. אשר להרשעה לגופה - בחומר הראיות היה די להשתית עליו את ההרשעה בסעיפי האישום שבהם הואשמו המערערים.
ג. אשר לעונש - היה מקום להחמיר בענשו של האב שבהופעתו האומרת כבוד רחש את אמונו של המתלונן, אך בהתחשב בכך שהוא אדם חולה לב כבן 68 שנה לא יתערב ביהמ"ש בעונש. גם בעונש המאסר שנגזר על הבן אין להתערב בהתחשב בחומרת המעשה, אם כי בסופו של דבר הנאתו של נאשם זה מן הכסף היתה מועטת, שכן הכסף ירד לטמיון.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עוה"ד אדרת ונחשון למערערים, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 16.3.70).

ע.פ. 416/69 - דניאל בן אהרן כהן נגד מדינת ישראל

*חיזוק לעדות שותפות לדבר עבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.פ. 179/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הורשע בעבירה של קבלת רכוש גנוב ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. האשמה היתה כי המערער קיבל מאחד שלמה מן סכום של 12,500 ל"י שהיה חלקו של מן בשוד שבוצע בבנק דיסקונט. העדה הראשית היתה נערה כת 16 סמדר נוני שסיפרה כי הלכה יחד עם שלמה מן והיא החזיקה בשקית את הכסף השדוד ולאחר מכן החזירה את השקית למן וזה העבירה למערער. המערער טען כי אין לסמוך על עדותה של
נוני ללא סיוע באשר היא ידעה על השוד וסייעה בהעברת הכסף ושמרה עליו עבור מןוביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בקבעו כי העדות של הנערה אינה טעונה סיוע. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
אמנם העדה לא היתה שותפה למעשה העבירה. לדבריה היא קיבלה את הכסף מידי מן והוא קיבל ממנה בחזרה את הכסף וחזקתו של המערער התחילה לאחר שהעדה חדלה להחזיק בכסף ולא היא שמסרה לו את החבילה עם הכסף. אבל על כל פנים היא היתה "מעורבת" בעיסקת העבירה, ולכן עדותה טעונה חיזוק ע"י דבר מה נוסף במסכת הראיות.
חיזוק לעדות הנערה ניתן למצוא בעובדה שהוכחה כי ימים מספר לאחר ביצוע השוד ולפני מעצרו נתן המערער הלואה בסך 5000 ל"י, עובדה שנתגלתה לאחר שהדבר נתגלה טען במשטרה שאין לו שום כסף פרט לאלף ל"י שיש לו בבנק גם לאחר שהדבר נתגלה טען המערער במשטרה כי את ההלואה נתן חדשים מספר לפי כן ובחומר הראיות התברר כי ההלואה ניתנה על ידו סמוך לאחר ביצוע השוד. כמו כן ניתנה ההלואה במזומן ולא בשיק וכן בשטרות של 50 ל"י ולפי העדויות חלקו של מן בשלל היה עשרת אלפים ל"י בשטרות של 50 ל"י.
בהתחשב בנסיבות אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד מ. קירש למשיבה. 18.3.70).

ע.פ. 535/69 - אליעזר קובנר נגד מדינת ישראל

הרשעה בהחזקת רכוש גנוב ובקשירת קשר לבצע מעשה פשע.
חומרת העונש (קשירת קשר לבצע פשע).

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 616/68 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המערער שהוא מומחה לחיתוך יהלומים הפגיש את העד כהן עם אחד מזרחי והציג את מזרחי לפני כהן כאדם המבצע גניבות. דובר באותה פגישה על פריצה למלטשת יהלומים מסוימת. לאחר מכן פרץ מזרחי לאותה מלטשה וגנב מתוכה יהלומים. מזרחי הביא את היהלומים הגנובים לביתו של המערער וזה תיווך בין מזרחי לבין העד כהן והלה קנה את היהלומים לפי הערכתו של המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשתי עבירות: החזקת יהלומים בידיעה שנגנבו דרך פשע, עבירה לפי סעיף 309 לפח"פ; קשירת קשר לבצע מעשה פשע, עבירה לפי סעיף 34 לפח"פ, ודן אותו לשתי שנות מאסר. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. אשר להרשעה של החזקת היהלומים הגנובים - אין מחלוקת כי גם כאשר היהלומים היו בבית המערער והוערכו על ידיו לא יצאו מחזקתו. הפיזית של מזרחי. הלכה פסיקה היא שפעולת תיווך גרידא בין מוכר לקונה של רכוש גנוב, כשלעצמה, אינה עושה את המתווך למחזיק ברכוש. אע"פ שהיהלומים היו זמן מה בביתו של המערער הרי מאחר ולא יצאו מחזקתו של מזרחי אין בפעולת התיווך וההערכה של המערער כדי לעשותו מחזיק ביהלומים בשותפות עם מזרחי. יתכן וניתן היה להרשיעו כשותף לחזקתו של הקונה על פי סעיף 23 לפקודה אך טענה כזו לא הועלתה ואין להיזקק לה בשלב זה. מאידך יש בכך משום קשירת קשר להשיג מטרה בלתי חוקית כאמור בסעיף 36 לפח"פ ויש להרשיע את המערער בעבירה זו.
ב. אשר להרשעה בקשירת קשר לבצע מעשה פשע - הפגינה בין המערער למזרחי ולעד כהן לפני ביצוע הפריצה והעובדה שלאחר מכן נפרצה המלטשה שדובר
בה, דיין להסיק את המסקנה כי המערער היה צד לקשר הפלילי שנקשר לביצוע הפריצה.
ג. לנוכח עברו של המערער והעובדה שהוא מנצל את מומחיותו בענף היהלומים לסייע בביצוע פשעים חמורים אין העונש שהוטל עליו חמור מדי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ח. כהן. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד רובין למשיבה. 5.3.70).

בג"צ 301/69 - יצחק שמילביץ ואח' נגד עירית ת"א ושר המשטרה

התנגדות המשטרה לפתיחת דיסקוטק שיש בו כדי להפריע לשכנים ולהפרת שלום הצבור.
טענת אפליה בבג"צ.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העובדות:
בראשית שנת 1968 פתחו העותרים ברחוב יורדי הסירה בת"א דיסקוטק עם מוסיקה וריקודים, ללא שקיבלו רשיון לניהול העסק. המוסיקה נמשכה עד לשעות הבוקר המוקדמות ודיירי הסביבה התלוננו על מטרד חמור שהדבר גורם ולנוכח הרעש שמנע שינה מהדיירים איימו בתלונתם למשטרה כי הם עלולים לבצע מעשים נואשים. העותר השני הובא לדין מספר פעמים על ניהול עסק ללא רשיון ואף הוציא נגדו צו סגירה. לבסוף הסכימה מחלקת ההנדסה של העיריה להעניק לעותרים רשיון אם ינקטו צעדים מסוימים למניעת רעש. אך המשטרה מתוך שיקולים שלה, כדי להגן על הציבור ולמנוע הפרת הסדר הציבורי הכרוכים בפתיחת מועדון לילה בסביבה, מתנגדת ומונעת מתן הרשיון. העותרים פנו לבג"צ וטענתם כי הם מופלים לרעה לעומת אחרים שקיבלו רשיונות באותה סביבה. הם הצביעו על מועדון הנוער של העיריה, "קינגס קלאב" ו"מועדון מנדיס" שלהם ניתנו רשיונות. על יסוד טענת ההפליה הוצא הצו על תנאי.
החלטה - השופט ברנזון:
א. טענת האפליה אין לה מקום והיא מוטעית מיסודה. בג"צ יושיט עזרה לאזרח המופלה לרעה ללא צידוק חוקי על ידי רשות ציבורית, כשהיא נוהגת איפה ואיפה, במה דברים אמורים ? כאשר נשללת מן האזרח זכות חוקית, או כאשר אינטרס שלו נפגע מתוך שרירות או רשעות, לא כן הדבר כאשר האזרח מבקש להשיג דבר שאינו מגיע לו בזכות, או דבר שאינו צודק לגופי, או שעשוי להזיק לזולת. במקרה כזה לא תעמוד לאזרח טענה של אפלייה אך ורק משום שמה שהוא מבקש כעת הותר לפנים לאזרח אחר. שגגה שיצאה מלפני הרשות, אין היא חייבת לחזור עליה עוד ועוד אך ורק כדי לתת סיפוק לעקרון אי הפלייה.
ב. יתירה מזו: אפילו מה שנעשה עד כה הוא כדין מותר לרשות בענין כמו זה שלפנינו לומר ברגע מסוים "עד כאן ולא יותר". לנוכח נסיון העבר עם דיסקוטק העותריםנוכחה המשטרה לדעת כי הוא מוסיף נופך רציני של רעש ומהומה בשעות הלילה שבהן רגילים אנשים לנוח ולאור התלונות והתארגנות תושבי הסביבה חוששת המשטרה מהפרת הסדר הציבורי.
ג. נכון כי איום במעשי אלימות או חשש להפרת הסדר מצד גורמים מתפרעים או ברי פלוגתא אידיאולוגיים אינו צריך לשמש עילה למניעת מתן רשיון, עם זאת לא אחת הצדיק ביהמ"ש אי מתן רשיון עסק מטעמים הנעוצים בסדר הציבורי. מדובר כאן במקרה בו עשויים אזרחים שלוים שומרי חוק "לצאת מן הכלים" כהגדרת המשטרה, ולנוכח החשש המוצדק מהפרת הסדר צודקת 'המשטרה בהתנגדותה להוספת מוקד של רעש וטרדה.
ד. לפי סעיף 9 של החוק למניעת מפגעים מותנה כל רשיון לניהול מפעל בקיום הוראות אותו חוק ורק טבעי הוא שכל רשות שיש לה יד במתן הרשיון תבטיח כי המפעל לא יהיה מפגע במובן אותו חוק ושלא יהיה, בין השאר, מקור של רעש חזק ובלתי סביר המפריע או עשוי להפריע את מנוחת השכנים.

ה. גם טענת האפליה גופה אין בה כל ממש. מועדון הנוער ומועדון "קינגס קלאב" אינם בעלי אופי של רעש. מועדון הנוער מסיים פעולותיו בחצות, כאשר הדיסקוטק רקמתחיל את השמחה"; והמועדון השני אין לו רשיון לנגן ולקיים ריקודים במקום, באשר למועדון מנדיס, זה מתנהל כדיסקוטק על פי רשיון משנת 1962 ואינו דומה. לענין העותרים המבקשים כעת את הרשיון. יתר על כן, יש הבדל גדול בין קיומו של דיסקוטק אחד בסביבה מסוימת לבין מצב שבו רוצים לקיים יותר מדיסקוטק אחד.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני.)

ע.א. 503/69 - עירית נהריה נגד דזידר אברהם ואח'

*הסכם להשכרה להבדיל מהסכם שכירות לענין חובת הרישום ,במשרד רושם הקרקעות.
* תחולת הגנת הדייר על שכירות קרקע שקיים עליה מבנה,
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים גוברניק, סלוצקי ובהלול) בע.א. 64/68 - הערעור נתקבל).

העובדות:
במאי 1957 נערך זכרון דברים בין המשיב לבין האגודה "גלי גליל" בנוגע למסירת שטח מסוים בחוף ים נהריה למשיבים לשם בניית 20 בונגלוס אשר יושכרו ע"י המשיבים לאנשים שונים. סוכם כי עו"ד ינסח חוזה שהצדדים יחתמו עליו, החוזה נוסח אך לא נחתם והצדדים התנהגו בהתאם לתנאי זכרון הדברים והחוזה שהיו זהים. לפי החוזה לא התחייבו המשיבים לשלם כלום עבור עונת 1957 ואילו לגבי השנים הבאות התחייבו לשלם 1200 ל"י לשנה. נקבע עוד כי תוקף ההסכם הוא ל- 10 שנים ובסיומן תוכל המשכירה לתבוע החזרת הקרקע, לאחר מכן הופקע השטח מ"גלי גליל" והעיריה באה במקום החברה. עם סיום 10 שנות ההסכם דרשה העיריה החזרת השטח. המשיבים סרבו ובימ"ש השלום הוציא נגדם צו סילוק יד, ביהמ"ש המחוזי הפך את החלטת בימ"ש השלום וקבע כי המשיבים מוגנים לפי חוק הגנת הדייר ועל כך הערעור.

החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. ההסכם לא היה הסכם להשכרה אלא הסכם שכירות. כיון שזה היה הסכם שכירות לתקופה ארוכה והטעונה רישום במשרד ספרי האחוזה והרישום לא בוצע הרי הרי אין ההשכרה תופסת והעיסקה היא פסולה ואינה יכולה להיות מוגנת ע'"י החוק. אך גם אם העיסקה אינה פסולה אין חוק הגנת הדייר חל.
ב. למרות שהתשלום החל להתקבל שנה לאחר ההסכם, כשכבר עמדו הבונגלוס, אין לומר כי רק מאותו זמן החלה ההשכרה והיא כללה גם את הבונגלוס. למעשה ההשכרה החלה מיד עם עשיית ההסכם כשהקרקע היתה פנויה. כיון שהשטח הושכר ריק אין חוק הגנת הדייר חל על השכירות הנדונה.
ג. אפילו נאמר כי השכירות החלה לאחר שכבר עמדו הבונגלוס הרי ברור כי אלה לא הושכרו והמשיבים לא יוכלו ליהנות מהגנת החוק. לא מספיק לומר כי מכיון שהקרקע איננה קרקע שאין עליה בנין, הדייר מוגן. כדי להחיל את החוק יש לחפש ולמצוא הוראה המכילה פוזיטיבית הגנה על הדייר והוראה כזו ואיננה. סעיף 2 של החוק מחיל את ההגנה על שכירות של בנין או של חלק מבנין של חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות וכאן הבונגלוס לא הושכרו והקרקע שמתחתן אינה חצר ,או גינה ,המשמשות את מטרת השכירות. העובדה שעל קרקע שהושכרה עומד בנין כלשהו ויהיו גודלו וחשיבותו למטרת השכירות. אשר יהיו אינה מרחיבה על שכירות קרקע זו את הגנת הדייר.
השופט לנדוי: מסכים.
השופט כהן:
צודק ביהמ"ש המחוזי כי היה כאן הסכם להשכרה ולא הסכם שכירות וממילא
אין העיסקא פסולה כי הסכם להשכרה אינו חייב רישום למרות שבפועל החזיק השוכר בנכס במשך כל התקופה שעליה דובר בהסכם להשכיר, ברם יש לקבל את הערעור מן הטעם השני שהשכירות אינה מוגנת לפי חוק הגנת הדייר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, י. כהן. עו"ד ב. גלובינסקי למערערת, עו"ד מ. בן דור למשיבים. 17.3.70).

ע.א. 405/69 - "עמידר"... בע"מ נגד שרל פילו

*תנאי מוקדם לחוזה המהוה נספח להבדיל מתנאי המהוה חלק מתנאי ההתקשרות שיש לפרטו בחוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטים אלקיים, אשכנזי וגלסנר) בע.א. 24/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב, שהיה עולה חדש, קיבל בתחילת 1965 דירה מעמידר בשכירות חדשית. במאי אותה שנה הכניס לבנק לטובת המערערת סכום של 500 ל"י לפי דרישת עמידר כתנאי מוקדם לחתימת השכירות. משהומצא לו החוזה באוגוסט אותה שנה לא מצא כל הוראה בדברהפקדון. אי לכך הגיש תביעה להחזרת סכום הפקדון. בבית המשפט טען המשיב כי הפקדון נדרש הימנו להבטחת תשלום דמי השכירות ואילו המערערת טענה כי הפקדון נועד לביטול נזקים הנגרמים לדירה והנישארים ע"י הדייר כשהוא עוזב אותה וכן להבטחת פיגורים בתשלום דמי שכירות בשעת עזיבת הדייר את הדירה, בימ"ש השלום קבע כי מכיון שכל חיובי השוכר והתרופות למקרה של פיגור בתשלומים ונזקים צויינו בחוזה השכירות ולא בא בחוזה זכרו של הפקדון, על המערערת להחזיר למשיב את סכום הפקדון. ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות הנשיא אלקיים והשופט אשכנזי אישר את פסה"ד ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. אין חשיבות מעשית להבדל שבין גרסאות הצדדים בדבר התנאים ששימשו יסוד לתשלום הסכום הנ"ל. תוצאת המשפט תלויה בשאלה מה היה אופי הסידור בקשר לפקדון האם היווה תנאי מוקדם לעצם ההתקשרות בחוזה השכירות שלא היו; מן ההכרח לכללו בחוזה עצמו, או שהלווה תנאי מתנאי ההתקשרות שבסופו של דבר לא נכלל בחוזה שכירות והצדדים ויתרו עליו.
ב. במקרה שלפנינו המטרה שלה נועדה הפקדת הסכום, לפי שתי הגרסאות, אינה סותרת את תנאי חוזה השכירות. העובדה שענין התשלום של הפקדון סוכם ובוצע לפני חתימת החוזה וכצעד מוקדם לו, שבלעדיו הוא לא היה נעשה כלל, מצביע על כך כי ההפקדה היתה חוזה נפרד ומוקדם לחוזה השכירות ותנאי בלעדיו אין ולא ענין שאמור היה להיבלע בחוזה השכירות ולהיבטל אם לא ייכלל בו זה מקרה ברור של הסכם מוקדם העומד בפני עצמו, ולא נזנח עקב אי הכללתו בחוזה השכירות.
ג. חוזה נספח עומד בפני עצמו לכל וענין ודבר והוא חוזה מוקדם לעשיית חוזה אחר, אליו הוא נספח ולצידו הוא עומד כטפל למטרתו העיקרית, ושני החוזים ביחד מהוים את העיסקא. את קיומו של החוזה הנספח יש להוכיח בדרכי ההוכחה הרגילות בנפרד מהחוזה העיקרי ואין בכך כדי לפגוע בכלל המונע הגשת עדות חיצונית לתנאים של מסמך בכתב.

השופט ח. כהן:
גם אלולא דיני החוזה הנספח היה דין התביעה להדחות שכן המשיב הודה כי הסכום צריך היה לשמש בידי המערערת להבטחת דמי השכירות במקרה של אי תשלום.
כיון שכך צריך הפקדון להשאר בידי המערערת כל עו"ד חב המשיב בדמי שכירות. נמצא תביעתו להחזרת הפקדון מוקדמת היא שכן הוא עדיין מחזיק בדירה.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ש. ברזל למערערת, עו"ד קלמנסון למשיב. 18.3,70).

המ' 816/69 - מוחמד עלי עכווי נגד רביע מחמוד קיאל

*הפעלת סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש.
(בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.פ. 189/69 - הערעור נתקבל).

העובדות:
לבקשת המערער הוציא בימ"ש השלום בעכו צו האוסר על המשיב לסיים בנית פתחים וחלונות ובקיר הפונה לבית המערער. לאחר שהומצא הצו למשיב הרכיב משקופים וחלונות בניגוד לצו. המערער הגיש לבימ"ש השלום בקשה לנקיטת אמצעי כפיה לשם ציות לצו בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. סעיף זה נותן סמכות לבתיהמ"ש "לכוף אדם כקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם, והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". בימ"ש השלום קנס את המשיב בתשלום 200 ל"י, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וביטל את הקנס בקבעו כי מטרת סעיף 6 הנ"ל אינה להעניש כי אם לכוף ציות לצו. על כד הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
אכן בהתאם להלכת ביהמ"ש העליון, סעיף 6 הנ"ל "צופה פני עתיד" ולא נועד להענשה, לאמר אין ביהמ"ש מטיל קנס או מאסר על אדם בגלל מה שעשה בעבר, כי אם כדי לכפות עליו ציות בעתיד לצו. ברם נוקטים אמצעי כפיה על פי סעיף 6 הנ"ל לא רק כדי לכוף אדם לציית לצו עשה, אלא גם לצו "האוסר לעשות כל מעשה" היינו גם לציית לצו לא תעשה ואין אדם עובר על הלאו של לא תעשה אלא אם עשה מעשה, וכיצד יוכל מעשה שנעשה סבר לשמש עילה לנקיטה באמצעים "הצופים פני עתיד" ? התשובה היא כי מקום שאדם עבר על לא תעשה אין בידו להחזיר את המצב לקדמותו, שום אמצעי כפיה לא יהא עוד בר פועל לכוף ציות הצו ולא לכך מיועד סעיף 6. אולם כאשר ,בידי האיש להשיב המצב לקדמותו, כופין אותו על יסוד סעיף 6 הנ"ל יחזיר המצב לקדמותו. בענין דנא יכול המשיב להחזיר המצב ,לקדמותו ולכן בדין הטיל עליו, בימ"ש השלום את הקנס.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד טיטלבוים למערער, עו"ד כורי למשיב. 18.3.70).

ע.פ. 581/69 - עטה עוסמן באבר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחר בחשיש) המערער עסק בסחר בחשיש, קנה כמות חשיש ומכר חלק לאדם שעמד להבריחו לחו"ל וחלק מכר לתיירים בעיר העתיקה בירושלים. כן החזיק כמות של 4 גרם פתידין שהוא סם מסוכן ביותר. הוא נדון לשתי שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא אב לחמשה ילדים קטינים שהגדול ביניהם הוא בן 9 שנים. מצער הדבר כי משפחתו תישאר במשך תקופה ממושכת ללא מפרנס, ברם לנוכח חומרת העבירה, הסכנה לבריאות הצבור והוצאת שם למדינה שהיא משמשת מקור להשגת סמים מסוכנים, אין להקל בעונש.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ג. יפת למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה).

ב.ש. 34/70 - שלב עבד אבו שמסייה נגד שרה מחמד אלקראעין ואח'

*הערכת מועד להגשת ערעור

סכסוך בין הצדדים החל להתברר בפני בימ"ש ירדני, נמשך בביהמ"ש המחוזי בירושלים ותוך המועד להגשת הערעור הוגשה בקשה להאריך את המועד. הנימוקים היו: כי המבקש החליף את פרקליטו והיו קשיים בשחרור התיק מידי הפרקליט הקודם; כי החומר שבתיק כולו בערבית והדיונים החלו בו עוד בבימ"ש ירדני; כי התרגומים אינם מדוייקים ויש לבחון אותם מחדש. על יסוד הנ"ל קבע רשם ביהמ"ש העליון כי הבקשה טומנת בחובה "טעם מיוחד" להארכת המועד. הרשם ציין עוד כי ענין היחסים בין המבקש לפרקליטו אינם מהוים כשלעצמם טעם מיוחד ומטעם זה בלבד לא היה מאריך את המועד, אך לנוכח כל נסיבות הענין כאמור יש להיענות למבקש.