תקציר סביר כרך ד' חוברת 26

בג"צ 287/69 - שמחה מירון נגד שר העבודה ואח'

*זכות עמידה של העותר בעתירה לפסול מתן היתרי עבודה בשבת בטלביזיה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר ביקש צו נגד שר העבודה, רשות השדור ושר הדאר למניעת שדורי טלביזיה בשבת בטענה כי ההיתר שניתן לעבודה בשבתות לצרכי הפעלת הטלביזיה אינו כדין. את זכות עמידתו בבג"צ השתית העותר על שתיים: כי העבודה בשבתות תמנע ממנו בעתיד אפשרות להתקבל בטלביזיה בהיותו יהודי שומר מצוות; כי העבודה בשבת פוגעת ברגשותיה של היהדות הדתית וברגשותיו של העותר. ב"כ המשיב, ויתר על טענה שלעותר אין זכות עמידה והסכים לדון לגופו של ענין אם ההיתר ניתן כדין. ברם ב"כ רשות השידור העלה טענה זו ומכיון שרשות השידור היא שיזמה את ההיתר והיא מעונינת שהוא יקויים ולא יבוטל לכן אם יש יסוד לטענתה שלעותר אין זכות עמידה אזי מן הדין לדחות את העתירה לכל אורך החזית. בפס"ד מקיף סוקר הנשיא אגרנט את הפסיקה לענין זכות עמידה בבג"צ של יחיד כנגד פעולה של רשות ציבורית ומגיע למסקנה כי בענין דנא אין זכות עמידה לעותר ולכן יש לדחות את העתירה ולבטל את הצו על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי, ברנזון, קיסטר. עוה"ד א. מירון וא. דיבון לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים 1, 3, עו"ד א. שימרון למשיב 3.70.2.29).

ב.ר.ע 127/69 - "דן" אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ ואח' נגד דוד אסא

*העמדת המשיב בפני משפט חברים.
(בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) - הערעור נתקבל)

העובדות:
המשיב היה בעבר יו"ר המזכירות של המערערת ולאחר הבחירות באגודה הודח מתפקידיו והוחלט להעמידו לדין במשפט חברים על מעשה בלתי הוגן בכך שעשה הסכם לפרסום מטעם "דן" ללא ידיעת חבריו במזכירות ולאחר מכן בוטלה העיסקה ונגרם נזק כספי ל"דן". המשיב טען כי זו אשמת שוא ונועדה להשמיצו ופנה לביהמ"ש בבקשה לצוות על אי העמדתו לדין במשפט חברים. לטענתו לא יוכלו שופטיו לשמור על גישה אוביקטיבית כלפיו בהיותם חשופים ללחצים של עסקני הסיעות העוינות אותו באגודה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי המעשים המיוחסים למשיב אינם נופלים לגדר המעשים שעליהם ניתן לקיים משפט חברים לפי התקנון של האגודה ולפיכך נעתר לבקשת המשיב. על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. מיחסים למשיב שגרם נזק כספי לאגודה עקב פעולה פסולה. לכאורה ניתן לראות בכך עשיית מעשה בלתי הוגן שגרם נזק כספי כאמור בתקנון החברים של האגודה.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא נטען דבר נגד תקפו המשפטי של תקנון החברים ואילו עורר המשיב שאלה זו ניתן היה להביא ראיות לענין זה באותו שלב. לכן אין להעלות עתה את הטענה שתקנון החברים לא אושר כדין ע"י האגודה.
ג. בניגוד לתקנות האגודה המאפשרות הטלת קנס מקסימלי של 50 ל"י ע"י ביה"ד המשמעתי מאפשר התקנון הטלת עונש בלתי מוגבל. חריגה זו מהתקנות אינה פוסלת את סעיף המשפט המשמעתי של התקנון אלא מונעת הטלת עונש החמור מזה הקבוע בתקנות, וב"כ המערערת הודיע כי לא ידרשו במשפט החברים הטלת עונש העולה על קנס של 50 ל"י.

ד. הקובלנה שהוגשה היא בעלת אופי משמעתי ולא מהוה "סכסוך" בין האגודה לבין חבר בה ולכן אין להחיל על כך את ההוראה בתקנות כי סכסוכים הנובעים מעסקי האגודה שיתגלעו בין החברים יימסרו להכרעת מזכירות מרכז הקואופרציה.
ה. אשר לטענה כי משפט חברים יכול להטיל קנסות שהם בבחינת פיצויי נזיקין בלבד ואין הוא מוסמך לשפוט חברים על עבירות פליליות - ה"עימות" בין עבירות פליליות ובין תשלום פיצויי נזק אינו ממצה את הנושא כולו. קיים ענף שלישי לשיפוט משפט החברים והוא אולי החשוב שביניהם, דהיינו השיפוט המשמעתי שאינו חופף שיפוט בפלילים, אך מהותו אינה מתמצית בתשלום פיצויי נזק. אין כל טעם שלא להרשות לאגודות שיתופיות מידה סבירה של שיפוט משמעתי פנימי. אדרבא, רצוי שאגודה תקיים בביתה פנימה סדר ומשמעת ושלא תהיה תלויה בכל בערכאות או בגופים שמחוץ לתחום כתליה. באישום נגד המשיב אין יסוד פלילי ולפי נשוא האישום ברור גם שבקנס המירבי של 50 ל"י לא יוכל, להיות יסוד ממשי של פיצויי נזק. אבל יש לו לאישום אופי משמעתי מובהק, על עשיית עיסקה תוך העלמת הדבר מחברי המזכירות.
י. לטענה כי יש חשש שהמשיב לא יזכה למשפט הוגן - אכן ביהמ"ש חייב להיות רגיש לכל חשש של עוול ועיוות דין על ידי משפט חברים או טריבונל פנימי אחר. אך מצד שני אל לו להתערב אלא אם קיים יסוד כלשהו לחשש זה בראיות שהובאו לפניו, אם ראיות ישירות ואם בנסיבות הענין כפי שהוכחו. אך, אין להרשות שהעלאת טענה סתמית על חשש למשוא פנים תספיק להוציא את הענין מתחת ידי משפט החברים, כי בדרך זו תעורער סמכותו של משפט החברים מיסודה. בענין דנא אין בשלב זה, לפני פתיחת ההליכים, כל יסוד ממשי לחשש של משוא פנים מצד שופטי משפט החברים, שאף טרם מונו ועצם הטלת חשד סיטוני מראש בכל השופטים המכהנים באגודה אינה עושה רושם רציני.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד מ. כספי למערערים, עו"ד צ. לידסקי למשיב, 30.3.70).

ע.פ. 195/69 - צבי בן ברוך נגד מדינת ישראל

*עבירות לפי פקודת מס הכנסה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.פ. 510/66 - הערעורים נדחו).

העובדות:
המערער הועמד לדין בשל עבירות השמטת הכנסות מדוחו"ת למס הכנסה בשנות המס 1960 - 1963 ומסירת דו"ח כוזב בדבר נכסיו למרץ 1964. לגבי חלק מן העסקאות שיוחסו למערער זוכה ואילו לגבי כמה מהעסקאות לא נתקבלו טענות ההגנה של המערער והוא הורשע. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו קנס בסך חמשים אלף ל"י או שנה מאסר תמורתו, המערער מערער על ההרשעה ועל חומרת העונש והמדינה על קולת העונש.

החלטה - השופט י. כהן:
א. למספר אישומים היו ראיות מספיקות ואין להתערב בהרשעה. לעבירה אחת של השמטת הכנסה בסך 155 אלף ל"י היתה עדות עו"ד, שעליה, בלבד, אמנם, אי אפשר היה לבסס את ההרשעה, לנוכח הסתירות שבעדות ונגיעתו של העד בעיסקה הנ"ל. ברם היו עדויות מסייעות לאותה עדות שלפיהן היה המערער האיש שהרויח בעיסקה הנ"ל.

עם זאת אין ספק כי לא כל הכספים הנ"ל היו רווחי המערער והוא שילם לאנשים אחרים סכומים שונים מתוך הרווח האמור, אולם לא הוכח כמה כספים שולמו ולמי שולמו ולא היתה ברירה לפני ביהמ"ש אלא לקבוע כי מלוא הסכום הרויח המערער. יתירה מזו, קביעת הסכום המדויק של ההכנסה שהמערער השמיט מהדו"ח בקשר עם עיסקה זו אינה הכרחית לשם הרשעת המערער. די בכך שהיה לו תפקיד ראשי בעיסקה ורוב הסכום, או לפחות חלק נכבד ממנו נשאר בידו כהכנסה מהעיסקה.
ב. עבירה אחרת היתה מכירת 7 חלקות אדמה ברווח של 95 אלף ל"י מבלי לדווח על כך למס הכנסה. הגנת המערער היתה שהוא התיעץ עם רואה חשבון ועו"ד ונאמר לו כי זה רווח הוני שאין צורך לדווח עליו. המדובר הוא במעשה שנעשה בשנת 1962 כאשר עדיין היה ספק בצבור אם זו הכנסה שיש לדווח עליה, שכן הפסיקה בענין זה היא יותר מאוחרת ויתכן שהמערער סבר כי זו עיסקה הונית. לכן לא הורשע בעבירה לפי סעיף 220(1) שיש בה יסוד של זדון אלא בסעיף 217 של השמטת הכנסה ללא הצדק סביר. בעבירה זו ניתן היה להרשיעו ואין לקבל טענת המערער שמכיון שהגנת המערער נתקבלה באופן עובדתי מהוה הדבר הצדק סביר לאי הכללת הכנסה זו בדו"ח. הטעות של המערער היתה טעות של חוק ולא טעות של עובדה ואין הטעות יכולה לשמש לו כהגנה.
ג. אשר לעבירת העלמת הון - טען המערער שהיו לו חובות שונים ולא כל ההון שייך לו. ביהמ"ש לא האמין לחלק מגירסת המערער ואין להתערב בכך. לגבי חלק אחר הורשע המערער למרות שביהמ"ש האמין לו שהוא חייב סכום זה לאחרים, באשר המערער חייב היה להצהיר בהצהרת ההון על הסכומים העומדים לרשותו ולציין את החוב שהוא חייב. לטענת ב"כ המערער שלא הוכח היסוד של זדון בהעלמת הון ולכן אין זו עבירה לפי סעיף 220 אלא לפי סעיף 217 - מכיוון שביהמ"ש לא האמין למערער על חובות המגיעים ממנו לאנשים שונים, המסקנה המתבקשת מאליה היא, שכאשר הצהיר על הון קטן יותר מסר תרשומת כוזבת בזדון ובכוונה להתחמק ממס. גם אילו היו דברי המערער אמת הוכחה העבירה הנ"ל. בטופס ההצהרה על המערער למסור פרטים על סכומים המגיעים ממנו לאחרים ומשלא גילה שהוא חייב את הסכומים ולמי הוא חייב הרי התכוון לעזור לאדם אחר להתחמק ממס וגם מעשה כזה מהוה עבירה על סעיף 220 הנ"ל.
ד. אשר לעונש - העבירות בוצעו לפני שנים, המערער עזב בינתיים עיסוקיו במקרקעין ומשמש כמורה, וכן חלק מהכספים שנתקבלו מהעיסקה הגדולה קיבלו אחרים ולא המערער. אי לכך אין העונש מוגזם לא לחומרה ולא לקולא ויש לדחות הערעורים על מידת העונש.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד שוויג למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 31.3.70).

ע.א. 654/69 - פלוני נגד פלונית

חובת הוכחה שתובעת מזונות היא אשת הנתבע.
טענת מורדת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט לוינטל) בתיק מ.א. 48/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער והמשיבה נפגשו באחת הרפובליקות המרוחקות ברוסיה בשנת 1943 בהמלטם מפני הנאצים. לדברי המשיבה נישאו בנשואין אזרחיים ולדברי המערער נרשמו לנשואין אך לא נערכו נשואין ולא נמסרה להם כל תעודה, על כל פנים מאז גרו ביחד ובשנת 1944 נולדה להם בת. בשנת 1958 עברו מברית המועצות לפולין בהיות המערער נתין פולני וכדי שיוכל לקחת את אשתו אתו הציג תעודת נישואין. המערער אינו מכחיש זאת אך לטענתו היתה זו תעודה מזויפת. בשנת
1964 ערך המערער צוואה ובה תיאר את המשיבה כאשתו, וכן הצהיר שהיא אשתו בתצהיר שהוגש לצורך מתן צו בינים בבית משפט, בשנת 1966 עזב המערער את הבית בעקבות קטטה עם אשתו, האשה הגישה לביה"ד הרבני בקשה לשלום בית אך המערער השיב כי הוא מעונין רק בגט ואינו מוכן לשלום בית. לטענתו עזב את הבית לאחר שהאשה סטרה לו. לאחר מכן הגישה האשה לביהמ"ש בקשה למזונות המערער חוייב לשלם למשיבה מזונות בסך 175 ל"י לחודש והוא מעלה שלושה נימוקי ערעור: כי לא הוכח שהיא אשתו; כי היא מורדת; כי היא משתכרת די מחיתה ומה גם שבפרשת התביעה כתבה שהיא דורשת 250 ל"י ואז טרם עבדה.

החלטה - השופט קיסטר:
א. במשפט זה שהוא משפט אזרחי היו ראיות למכביר שהמשיבה היא אשת המערער והוא אף הודה בכך בהזדמנויות שונות. כמו כן אין חולקין כי היתה תעודת נישואין בזמן שעברו מרוסיה לפולין, המערער אינו מנוע מלטעון כי המשיבה איננה אשתו אבל לאור חומר הראיות עליו להוכיח זאת.
ב. לטענה שהאשה היא מורדת - אין מחלוקת כי המערער הוא שעזב את הבית אלא שלטענתו היתה לו הצדקה לכך, באשר לדבריו, סטרה לו המשיבה מספר פעמים, אולם גם לכך היה נימוק באשר המערער התרועע עם אשה אחרת והאשה חשדה כי יש בכך יותר מאשר התרועעות רגילה. גם אם אף על פי כן לא היתה לאשה רשות לסטור לו, אין זו סיבה לעזוב את הבית בלי לחזור כשהאשה מבקשת להתפייס ואף פונה לביה"ד בבקשת שלום בית. אין הבעל זכאי לדרוש שאשתו תחוייב בגט מסיבות קטטה ואפילו היא אשמה בכך, אלא אם כן התרו בה או שרגילה בכך. יש לצפות מכל בן זוג שכאשר בן זוגו התנהג שלא כראוי כלפיו ומבקש להתפייס יהיה נוח להתפייס ולהחזיר שלום לבית, ואם לא יעשה כן הרי אם זו האשה היא תפסיד מזונותיה ואם זה הבעל לא יפטר מחובתו למזונות אם יסרב להתפייס.
ג. בשאלת גובה סכום המזונות - לפי העובדות שהובאו לפניו רשאי היה השופט לפסוק מה שפסק. עבודת האשה בחוץ היא במידה מסוימת על חשבון עבודת הבית והיא צריכה אז לעזרה בבית, כן זקוקה היא לביגוד יתר, כך שכשמביאים בחשבון השתכרות האשה יש להביא בחשבון הוצאות יתר למחיה.
ד. המערער טוען כי כאשר חיו יחד היו ההוצאות יותר נמוכות. לכך יש שתי תשובות: כי מאז עזב את הבית עלה יוקר המחיה; כי אשה הנמצאת עם בעלה יש ומוכנה להסתפק בפחות מהראוי לה.
ה. התביעה למזונות הוגשה בשנת 1967 ובשנת 1969 הוגש כתב הגנה בו נטען כי האשה עובדת ואינה זקוקה עוד לסכום שתבעה. על האשה היה אז לתקן כתב תביעתה ולפרט העובדות לפיהן מגיע לה סכום המזונות הנתבע. ברם אי תיקון כתב התביעה לא הרע מצבו של המערער ולא נטען כי במקרה כזה היה מביא ראיות נוספות על אלה שהביא.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ליבוביץ למערער, עו"ד ברשל למשיבה. 30.3.70).

ע.א. 573/69 - מרדכי אזולאי נגד פרץ הנרי ואח'

*תביעת פיצויי נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בת.א. 1559/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
בין הצדדים התחילה קטטה בריב שפתיים וממנו עבר המשיב לתגרת ידיים וסטר למערער על פניו. המערער תפס קרש והרימו לעבר המשיב וזה תפס בידו של המערער וסובב אותה לאחור כדי להוציא ממנו את הקרש. לאחר זאת דחף המשיב את המערער והפילו, המערער תפס
אבן ואחד הנוכחים התערב והוציא בכח את האבן מידי המערער. באחד השלבים נשברה ידו של המערער והגיש על כך תביעה כספית, המערער טען כי היד נשברה כאשר המשיב דחף אותו ואילו המשיב טען כי היד נשברה כאשר ניסה להוציא מידי המערער את הקרש ולהציל עצמו מסכנה ממשית או שהיא נשברה כאשר הוציאו מידי המערער את האבן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח מתי נשברה היד ולכן דחה את תביעת הפיצויים בגין הפגיעה. על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדים אך מחומר הראיות נטה לדעה שהשבר נגרם כאשר המשיב הוציא את הקרש מידי המערער ויתכן גם כאשר ניסו להוציא ממנו את האבן. מכל מקום נוכח חוסר האמון של השופט בעדויות אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים ולקבוע עובדות אחרות מאלה שנקבעו על ידו.
ב. התובע הניף את הקרש כשהיה קרוב מאד למשיב ולפי קביעת ביהמ"ש היה למשיב יסוד לחשוש כי התובע יתקיפו ובפרט אם יפנה לו עורף וינסה לסגת. לנוכח מצב זה היה המשיב רשאי להשתמש במידת כח סבירה כדי לפרוק מעל המערער את נשקו. מידת הכח בה השתמש המשיב אינה נראית מוגזמת, כי סיבוב ידו של מי שמחזיק בחפץ, היא דרך סבירה כדי לאלץ אותו להרפות ממנו. לפיכך אם פרק היד נשבר בשלב זה עומדת למשיב טענת ההגנה העצמית.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד פיכמן למערער, עו"ד גורדון למשיבים. 30.3.70).

ע.פ. 512/69 - ד"ר משה רובינשטיין נגד מדינת ישראל

*העדפת גרסות ומהימנות המערער הורשע בעבירת נהיגה בלתי זהירה ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה. ביהמ"ש קיבל עדות המתלוננת כי מכונית המערער שפגעה בה בעודה במעבר החצייה ודחה כבלתי מהימנה את גירסת המערער שהמתלוננת נפלה מעצמה לאחר שכבר חצתה את הכביש. העובדה שהמערער היה עקבי בגרסתו ותעלה אותה בהזדמנות הראשונה. לאחר התאונה אין בה, כדי להצדיק התערבות בימ"ש שלערעור בענין של מהימנות המסור לבהמ"ש שדחה ושמע את העדים.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד קנת למערער, עו"ד בלטמן למשיבה).

בג"צ 271/69 - מרידור משה נגד ראש העיר תל אביב ואח'

*בקשה לרשיון בניה העותר פנה לבג"צ בעתירה נגד המשיבים שינמקו מדוע אין מתכנסת הועדה המקומית לתכנון ובניה (המשיבה השניה) לדון בבקשתו לרשיון בניה. לאחר שהוצא צע"ת התכנסה הועדה והחליטה שלא להעניק את הרשיון. כיון שכך יצאה הועדה ידי חובת הצו על תנאי שניתן נגדה, ויש לבטל את הצו.
לאחר שנודע לעותר על ההחלטה השלילית פנה בבקשה חדשה לבג"צ וביקש לבטל את ההחלטה האמורה בטענות מטענות שונות. כיון שבידי העותר לערור על ההחלטה לועדה מחוזית לפי חוק התכנון והבניה לא יתערב בג"צ ובענין.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד לברנו לעותר, עו"ד הרציג למשיבים. 15.3.70).

בג"צ 276/69 - הסתדרות המהנדסים נגד שר העבודה ואגודת האינג'נרים והארכיטקטים.

*פניה לבג"צ כשקיימת אפשרות קבלת סעד בבימ"ש אחר או בדרך פניה לשר לפי חוק המהנדסים והאדריכלים ממנה שר העבודה נציגים למועצת המהנדסים והאדריכלים "על פי המלצת הארגון המיצג את המספר הגדול ביותר של הרשומים
בפנקס המהנדסים והאדריכלים". שני בעלי הדין (העותרת והמשיבה השניה) טוענים, כל אחד. כי הוא המיצג את המספר הגדול ביותר של מהנדסים. שר העבודה קיבל את טענת המשיבה וביצע את המינוי לפי המלצתה. הצע"ת בענין זה בוטל. לפי לשון החוק שר העבודה, הוא אשר צריך להשתכנע מי ומי הוא הארגון המיצג את המספר הגדול ביותר של מהנדסים רשומים והוא השתכנע כי, המשיבה היא הארגון המיצג כאמור. טענת העותרת כי השר טעה או הוטעה אינה ממין הטענות שבג"צ ימהר להזקק להן ולהכריע בהן: ראשית, ענין הוא שניתן להוכיחו לשר ואם טעה בודאי יתקן טעותו; שנית, פתוחים בפני העותרת שערי בימ"ש מוסמך בו תוכל להוכיח אמיתות טענתה ולקבל פס"ד הצהרתי.

בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני, החלטה - השופט כהן, עו"ד הדסי לעותרת, עוה"ד ברסלע ובן פורת למשיבים, 15.3.70).

ב.ר.ע 35/70 - חברת גן בגוש 7030 בע"מ נגד ספן בע"מ ואח'.

*בקשה לרשות ערעור על קביעת מועד להפעלת צו פירוק חברה נגד המבקשת הוגשה בקשת פירוק ע"י נושים וביהמ"ש ציוה כי המבקשת תשלם לשלושת המשיבים סכומים שונים מדי חודש בחדשו, אחרת יכנס צו הפירוק לתקפו. המבקשת פיגרה בתשלומיה, ושוב ניתן לה ע"י ביהמ"ש ארכה לתשלום כל חוב הפגורים ואם לא ישולמו יכנס הצו לתקפו. המבקשת מבקשת רשות ערעור על הצו שלפיו ניתנה לה הארכה אחרונה ורק המשיבה השלישית מתנגדת לכך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הבקשה אינה מגלה שאלה משפטית הראויה לבוא לברור בפני ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש המחוזי השתמש בשיקול דעתו כשנתן את הארכה האחרונה, ומתן ארכה נוספת הוא ענין לביהמ"ש המחוזי, אם המבקשת תבוא להסכם, עם המשיבה השלישית בדבר המשכת תשלומיה.

(בפני: השופט ח. כהן. 26.3.70).

ב.ר.ע. 34/70 - עמא מנזל נגד כסלסי משה

*בקשה לרשות ערעור על החלטה שלא למחוק תובענה למרות פיגור בתשלום אגרה המשיב פיגר בתשלומים שנקבעו לו על-ידי הרשם לפרעון אגרות בית המשפט. הרשם החליט שלא למחוק את התובענה אלא האריך את הזמן לתשלום האגרה וזאת מחמת מחלתו של המשיב ואשפוזו בבית חולים תוך זמן שנקבע לתשלום. בית המשפט המחוזי לא היה מוכן להתערב בשיקול דעתו של הרשם והבקשה לרשות ערעור נדחתה.משבאה לפני הרשם בקשה למחוק את ההליך שבגינו לא שולמה האגרה במועדה, הברירה בפני הרשם למחוק את ההליך או להאריך את זמן התשלום. אין צורך בבקשה מיוחדת ומפורשת להארכת הזמן, ודי שהרשם יראה טעם מיוחד להאריך ולא למחוק.
כאשר המשיב, אמר לפני הרשם שהיה חולה לא באה הכחשה מפי המבקש ואילו באה יכול היה לאמתה על אתר בשבועה.

(בפני: השופט ח. כהן. 18.3.70).

ע.א. 629/69 - שמואל קוזקרו נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.

*נכות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים לא הכירה במחלת השגרון בה לקה המערער כבנכות המזכה אותו בתגמול לפי החוק הנ"ל, ואף תביעתו המחודשת בפני הרשויות המוסמכת נדחתה.
נימוקו היחיד של המערער מתבסס על הצהרתו בשעת הבדיקה בשנת 1952 לצורך גיוסו לצה"ל (עוד בטרם יצא חוק נכי רדיפות הנאצים), בה התאונן על כאבים בכל גופו
משנת 1941 "ועד היום". אולם, בהעדר כל ראיה המוכיחה שקבל אי פעם טיפול רפואי או עצה רפואית בשל מחלת השגרון, ובעקבות ממצאי הועדה האורטופדית שלא מצאה הוכחה לקשר סיבתי בין המחלה והרדיפות שעברו על המערער לא נותר אלא לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, י. כהן, עו"ד א. זיינפלד למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 10.3.70).

ע.א. 538/69 - פלוני נגד פלונית.

*תשלום מזונות לילדה ביהמ"ש המחוזי שוכנע כי המערער הוא אבי הילדה של המשיבה, וחייבו בתשלום מזונות לילדה בסך - .200 ל"י לחודש.
כל הטענות בערעור הנוכחי, כגון: קיום יחסים מיניים של המשיבה עם גברים אחרים בתקופה הרלבנטית, אינן חורגות מגדר ההערכה של העדויות, הנתונה, כידוע, כולה, לביהמ"ש שבפניו ניתנה העדות. גם סכום המזונות שנפסק הוא סביר, הן מבחינת דרישות הילדה והן מבחינת אפשרויות המערער. לפיכך דחה ביהמ"ש את הערעור כטורדני, הביע מורת - רוחו מהגשתו וחייב את המערער בהוצאות המשיבה בערעור בסכום כולל, גבוה מהרגיל, בסך - .750 ל"י.

בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד סנובסקי למערער, עו"ד חלד למשיבה, 11.3.70).

ע.א. 688/69 - פלוני נגד פלונית

*תשלום מזונות לילדה בתו של המערער מוחזקת בקיבוץ עין צורים והוא חוייב לשלם - .175 ל"י לחודש למזונותיה. הוא הציע להעבירה למקום אחר יותר זול אך ביהמ"ש המחוזי יחס חשיבות לכך שבעין צורים נמצאת הילדה ליד דודה ולכן עליה להשאר במקום זה. המערער אמנם חולני ולטענותיו מגיעה הכנסתו ל- 225 ל"י לחודש בלבד, אולם הוא מסוגל להעלות הכנסתו על ידי עבודה המתאימה למצב בריאותו. מכל מקום יכול המערער לממש נכסים שבידו כדי לעמוד בחובתו לזון את בתו היחידה בסכום הנראה סביר.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. 26.3.70).

ע.א. 463/69 - מוסטפה דיאב ואח' נגד נעמה איחורי.

*תביעה על יסוד שטר המשפט בביהמ"ש דלמטה התנהל על חובת המערערים לפרוע שטר וכל טענותיהם כנגד חובתם נדחו, ביהמ"ש סבר כי נעשה תיקון בתאריך הפרעון המופיע בשטר ועל כך מבססים המערערים טיעונם כי השטר נתבטל עקב התיקון. זו טענה שחייבים היו לטעון אותה בכתב ההגנה, או לבקש תיקון כתב ההגנה בהזדמנות הראשונה משנתגלתה עובדת התיקון, אם אמנם היתה זו עובדה והתקון נעשה שלא בהסכמת החותמים, בקשה כזו לא הוגשה ואי אפשר להעלות עכשיו את הטענה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר, עו"ד אבנרי למערערים, עו"ד ליפקין למשיב. 26.3.70).

בג"צ 33/70 - sdlonyeR .J .R נגד רשם הפטנטים ואח'.

*רישום סימן מסחר לסיגריות המשיבה התנגדה לרישום סימן מסחר לסיגריות ע"י המערערת והרשם מצא שיש סכנת הטעיה עם סימן של המשיבה ויש סכנת ערבוב והטעיה. החלטה זו בוטלה. השליט בסימנים לסיגריות הוא השם של הסיגריה ולא הסימן המסחרי. הקונה סיגריות נוהג לבקש מן המוכר את סוג הסיגריה בה הוא חפץ ואין הוא קונה על ידי הצבעה על הקופסה. נוסף לכך, גם מן הצד החזותי יש הבדל בין הסימן שמבקשת המערערת לרשום לבין סימנה של המשיבה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד אברהם רודי למערערת, עו"ד יצחק רפפורט למשיבה, 30.3.70).

ע.פ. 127/70 - שניאור ניזר נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (השתמטות מגיוס) המערער הוזמן 3 פעמים להתיצב לבדיקות רפואיות ולבסוף הובא ע"י המשטרה ללשכת הגיוס לבדיקות ותוך מהלך הבדיקות הסתלק. כשהועמד לדין על אי מילוי חובתו בכוונה להשתמט טען כי לא רצה להתגיס מפני החובה לפרנס את הוריו. אותו זמן היה אח אחד בצבא ומשזה השתחרר משרת אח אחר בצבא. המערער נדון ל- 9 חדשי מאסר וכבר ריצה חודש וחצי מענשו. ערעורו על חומרת העונש נתקבל בהתחשב בנסיבות המיוחדות שהועלו. בדרך כלל העונש האמור אינו חמור מדי אם כי השתמטות כזו היא תופעה נדירה אצלנו ובדרך כלל ממלא כל אחד חובתו. אולם בינתיים התיצב המערער לבדיקה רפואית 'ודו"ח שרות המבחן הוא חיובי. מאז שסיים בי"ס יסודי למד המערער מקצוע, עבד ברציפות והקדיש את רוב הכנסותיו לפרנסת המשפחה. גם מבחינה חברתית התנהגותו בסדר וזו עבירתו הראשונה. לנוכח כל הנ"ל די במאסר שכבר ריצה, וכן יעמוד המערער שנתיים במבחן.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני, החלטה - השופט ברנזון, המערער לעצמו, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה, 25.3.70).

ע.פ. 67/70 - יצחק טולידנו נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער התפרץ לדירה בכוונה לגנוב, הורשע, ונדון לשנתיים מאסר, החופפות עונש של שנת מאסר אחת שהוטל עליו מספר ימים קודם לכן בשל עבירת גניבה.
המערער הוא נער בן 17 ולו שורת הרשעות קודמות, שרובן על גניבה ופריצה שביצע ב- 6 השנים האחרונות; הטיפול במסגרת שרות המבחן נכשל. עם זאת, בזכות העובדה שנדון בעבר פעמים לתקופות מאסר שונות על תנאי ועמד בתנאים, נאות ביהמ"ש להקל בעונשו ולהמיר 6 חדשי מאסר מתוך השנתיים למאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד נתן למשיבה. 17.3.70).

ע.פ. 564/69 - נימר דיאב מחמד זראד נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (אינוס) המערער הסיע במכוניתו בחורה שביקשה "טרמפ", הביאה למקום בודד ואנס אותה בכח ותוך איומים. הוא הורשע ונדון ל- 7 שנות מאסר. העונש נראה אולי חמור במקצת בהשוואה לענשים שהוטלו בכמה מקרים דומים אחרים, אך אין הוא חמור במידה שתצדיק הקטנתו. ואשר לעובדות - ביהמ"ש דלמטה הסתמך על עדות המתלוננת ועל עדות הסיוע של שני עדים נוספים; ומאחר שאין מקום להתערב בממצאיו, שכן הוא התרשם מהעדים ישקל את עדותם, יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עוה"ד שמאי וסולימן למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 10.3.70).

ע.פ. 8/70 - מדינת ישראל נגד מחמוד חסן סעיד.

*קולת העונש (עבירת תנועה) המשיב נהג ברכב ללא זהירות ופגע באדם; הוא לא עצר במקום התאונה להגיש עזרה לנפגע, ולמשטרה הודיע על האירוע רק מספר שעות לאחר התרחשותו. המשיב הודה בעובדות, הורשע ונדון למאסר על תנאי של שנה אחת, קנס בסך - .1,000 ל"י או מאסר 4 חדשים תמורתו ופסילת רשיון הנהיגה שלו ל- 3 חדשים בפועל ו- 9 חדשים על - תנאי. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. הופעת המשיב מרצונו הטוב במשטרה מספר שעות לאחר התאונה, היותו מטופל במשפחה, שימושה של המכונית למחייתו וגירסתו בדבר פחדו לעצור במקום התאונה מחשש פגיעה של קרובי קרבן התאונה בו - כל אלה אין
בהם כדי להפחית מחומרת העבירה. מגמת המחוקק במקרים אלו היא להחמיר. לפיכך, נדון המשיב לפסילת רשיון נהיגה למשך 3 שנים בנוסף למאסר על - תנאי והקנס שהוטלו עליו בביהמ"ש דלמטה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר, עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד שוקרי למשיב, 10.3.70).

ע.פ. 30/70 - דן לביא נגד מדינת ישראל.

*קולת העונש (פגיעת "פגע וברח") המערער עבד במשרד הבטחון בבאר שבע כמפקח על עבודות בניה המבוצעות ע"י קבלנים ולאחר שהסתבך במשחקי קלפים החל לקבל שוחד. המערער נדון ל- 3 שנות מאסר והערעור על כך נדחה. המקרה הוא חמור בהיות המערער עובד מערכת הבטחון והאפשרות שהעבודות תיעשנה שלא לפי הרמה הדרושה מטילה עליו אחריות גדולה ביותר. אופי העבירה ונסיבותיה מחייבים הרתעת עבריינים מסוג זה.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד י. בוני למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה, 24.3.70).

ע.פ. 554/69 - דניאל קורדובה נגד מדינת ישראל.

*גרימת חבלה המערער הורשע בעבירה על סעיף 238 לפח"פ בזה ששבר את קרסולו של המתלונן בשני מקומות. הוברר כי המערער התגרה במתלונן וזה תפס אבן לזרקו על המערער.. המערער הפיל את המתלונן ארצה ישב על רגליו בצורה כזו שגרם את שני השברים. ביהמ"ש המחוזי מצא שהמערער עבר על המידה בהתגוננו בפני המתלונן, ועל כן אינה עומדת לו הגנת "צורך" לפי סעיף 18 לפח"פ. ממצאו של השופט כי המערער יכול היה למנוע זריקת האבן ע"י תפיסת האבן כשהיתה בידי המתלונן מבוססת על הערכת העובדות ואין להתערב בממצא זה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן, החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מזן למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 24.3,70).

ע.פ. 303/69 - מדינת ישראל נגד בנימין דייפאני.

*קולת העונש (פריצה וגניבה) המשיב נדון ל- 18 חדשי מאסר על תנאי לאחר שהורשע בעבירות של פריצה וגניבה. בהתחשב עם עברו הפלילי העשיר נראה אמנם העונש קל ובלתי הולם, אולם מאחר שהמשיב הסתדר בעבודה קבועה, וקיים סכוי שיטיב דרכיו, הוחלט לנהוג בו שוב במידת הסלחנות ולא לשלחו למאסר בפועל. תחת זאת הוסיף ביהמ"ש על המאסר על תנאי שהוטל על המשיב, פקוח של קצין מבחן למשך 3 שנים וחייב את המשיב לתת התחייבות בסכום של - .3,000 ל"י, בערבותו של מעבידו, להמנע מעבירה למשך 3 שנים.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד לידסקי למשיב. 24.3.70).

ע.פ. 22/70 - רוברט מאסיי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מסחר בחשיש) המערער נשלח ארצה מארה"ב ושולחו הטיל עליו, תמורת 2000 דולר, שליחות של קנית חשיש בארץ. בארץ התקשר המערער, באמצעות מתווך, עם מוכרי הסם והשיג מהם כמות של 40 ק"ג חשיש שנועדו למכירה. על עבירות אלו נדון לשנתיים מאסר ו - .1,000 ל"י קנס.
אמנם המערער שתף פעולה עם המשטרה מרגע תפיסתו וגילה למשטרות ישראל וארה"ב פרטים חשובים של העיסקה ועל האיש ששלחו. אולם, לאור העובדה שבנגוד
למתווך (שנדון ל- 6 חדשי מאסר בלבד), מילא המערער תפקיד של יוזם העיסקה, לפחות בארץ; בהתחשב בכמות הגדולה של הסם, והמאמץ המושקע במלחמה בנגע הממאיר של הסחר בסמים, שפשה בארץ לאחר מלחמת ששת הימים, אין כל סיבה לקצר את תקופת מאסרו על מנת שיגורש בקרוב מן הארץ, והעונש ישאר בעינו כדי שהעוסקים בסם המסוכן ידעו כי העיסוק מסוכן גם מבחינת העונש.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד צבי לידסקי למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 24.3.70).

ע.פ. 90/70 - ג'אזי גבר אל הוזייל נגד היועץ המשפטי לממשלה.

*חומרת העונש (ריבוי נשואין) המערער הלך לאחר מלחמת ששת הימים לרצועת עזה ושם נשא לו אשה על אשתו, הורשע בעבירה על ס' 2 לחוק לתקון דיני עונשין (ריבוי נשואין), תשי"ט - 1959 ונדון ל - 5 חודשי מאסר וקנס בסך 1500 ל"י.
בהתחשב עם העובדה שהעבירה בוצעה מיד לאחר המלחמה, ובטרם הושרשה תודעת החוק הנ"ל בחלק מהצבור בישראל; ובהתחשב בכך המערער היה זקוק. לאשה נוספת, שכן אשתו הראשונה עזבה, את הבית והשאירה אותו לבד עם שני ילדים, אין מקום לעונש מרתיע ודי בתקופת המאסר שהמערער ריצה עד עתה, כדי להשיג את מטרת הענישה. לעומת זאת יועמד הקנס על סך 2500 ל"י או 6 חדשי מאסר תמורתו.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. המערער לעצמו, עו"ד בר סלע למשיב. 15.3.70).

ע.א. 563/69 - נחמן ליזרוביץ נגד יחיאל פוזננסקי.

*תשלום דמי תיווך למי שאינו מתווך המערער נפגש עם המשיב באקראי, בבית מלון ושאלו, אם יש בידיו לסייע לו במכירת דירה באחד הבתים שהקים. המשיב אשר אינו מתווך לפי מקצועו, הסכים לעשות כן תמורת דמי תווך, ואכן השיג למערער קונה לדירה האמורה.
משהתחייב המערער להעסיק את המשיב בשכר עפ"י ס' 564 למג'לה הוא חב לו בתשלום דמי תיווך. מאחר שבעלי הדין לא הסכימו ביניהם על שעור הדמים, הרי זה מוצדק לחייב את המערער בתשלום דמי תווך בשעור %2, המקובלים כתשלום בעד אותו השירות לאיש מקצוע, כשכר ראוי המגיע למשיב מכח ס' 564, כאילו היה מתווך מקצועי.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד מ. לרר למערער, עו"ד מ, אלוני למשיב. 11.3.70).

ע.פ. 41/70 -ראובן שרגא נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה

בחדשי ספטמבר ואוקטובר אשתקד עבר המערער מספר גדול של עבירות התפרצות וגניבה, מרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי, ולבסוף עבר את הגבול ללבנון. הוא נדון ל- 3 שנות מאסר וערעורו נתקבל. אמנם העונש אינו חמור מדי בנסיבות הענין, אך בהתחשב במצבו הנפשי המעורער של המערער ובעובדה שבעבר עזרה לו העמדתו במבחן, ניתן להפחית 6 חדשים מהמאסר בפועל והמרתם במאסר על תנאי ובנוסף לכך העמדת המערער בפקוח שרות המבחן.