תקציר סביר כרך ד' חוברת 27

ע.ל.ע. 2/69 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד עו"ד אברהם בן יהודה

*ערעור על החלטת ביה"ד הארצי של הלשכה על קולת העונש.
(ערעור וערעור נגדי על גזר דין ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד - הערעורים נדחו).

העובדות:
הנאשם כהן כמנהל חברת חלקה בתור נאמן לביצוע העברת דירות לרוכשיהם בבית משותף הרשום ע"ש החברה, ומספר רוכשים היו לקוחות שלו. המערער מישכן את הבית בלי ידיעת והסכמת דיירי הבית וללא הצדקה, ונטל הלואה בסך עשרים וחמישה אלף ל"י מבנק למשכנתאות והשתמש בכסף לצרכיו הפרטים. משבאו הרוכשים לבצע העברת הדירות על שמם היו נאלצים לפדות את המשכנתא על חשבונם, הנאשם הועמד לדין בפני ביה"ד המחוזי של הלשכה בת"א והואשם בעשיית מעשה שיש בו משום פגיעה בכבוד מקצוע עריכת דין בניגוד לסעיף 54 לחוק לשכת עו"ד. הוא הורשע וביה"ד גזר עליו עונש של הוצאה מהלשכה לצמיתות. בערעור לפני ביה"ד המשמעתי הארצי התעוררה השאלה אם פרטי העבירה שניתנו בקובלנה מהוים עבירה לפי סעיף 54 לחוק או לפי סעיף 53 לחוק. ביה"ד הארצי מצא כי הראיות שהובאו לפני ביה"ד המחוזי די בהם להרשיע את הנאשם לפי סעיף 54, ולא מן הדין לזכותו אך ורק מחמת הנסוח הבלתי מוצלח של הקובלנה שלא גרם לו כל עוול. יחד עם אישור ההרשעה הקל ביה"ד הארצי בעונשו של הנאשם וגזר עליו הרחקה מן הלשכה ל- 5 שנים. הנאשם מערער על הרשעתו והועד המחוזי מערער על ההחלטה להקל בענשו של הנאשם ע"י ביה"ד הארצי.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הנאשם פעל כעו"ד כלפי לקוחותיו ולכן בדין אפשר היה להרשיעו לפי סעיף 54. העובדה שהניסוח של כתב הקובלנה היה בלתי מוצלח לא גרם עוול לנאשם וביה"ד רשאי היה להרשיעו בסעיף 54.
ב. הנאשם הינו עו"ד וידע את זכותו שלא להעיד.
לכן העובדה שביה"ד לא דחה את הישיבה לפי בקשת הנאשם, כדי לאפשר לו להתייעץ עם עו"ד לפני שהעיד לא גרמה לו עוול. יש לזכור כי בישיבות הראשונות הופיע הנאשם ללא עו"ד וביה"ד נתרשם כי בקשה קודמת של הנאשם לדחיה היתה לא רצינית.
ג. הועד המחוזי של לשכת עוה"ד הוסמך ע"י החוק לערער על פס"ד של בית הדין הארצי ולכן זכאי הוא להגיש ערעור גם מבחינה משפטית וגם מבחינה צבורית, ואין לומר כל מבחינה צבורית לא מן המידה היא שועד מחוזי יערער על פס"ד של בית דין ארצי.
ד. לענין העונש, אין מה לדבר על הקלה נוספת בעונש. אילו שני בתי הדין דלמטה היו פוסקים הרחקת הנאשם לצמיתות מן הלשכה היה ביהמ"ש מאשר עונש כזה. אך מכיון שנתגלו חילוקי דעות בין שני בתי הדין דלמטה אין ביהמ"ש רואה צידוק לעצמו לבטל את דעת ביה"ד הארצי מפני דעתו של ביה"ד המחוזי.
ה. אין לביהמ"ש סמכות, כפי שהוא מוסמך במשפטים פליליים, להשהות את התחלת ביצוע העונש לאחר אישורו ויש להפעיל את העונש מיד.
ו. ביהמ"ש דחה את הבקשה לאסור פרסום שם הנאשם בציינו כי משהחליט ביה"ד המשמעתי לצוות על פרסום פסה"ד ושמו של הנאשם הרי מן הדין לבצע זאת. כמו כן אין שום אסמכתה חוקית שתצדיק הוראה של ביהמ"ש העליון שלא לפרסם את שמו של הנאשם, כאשר ענין זה אינו נופל לגדרם של סעיפים 38 ו- 40 לחוק בתי המשפט.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד י. סלונים למערער, עוה"ד א. תורי ור. כספי למשיב. 6.4.70).

ע.פ. 495/69 - דן עומר נגד מדינת ישראל

*הרשעה על הפצת "חומר תועבה".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים גולן, עדן, מ. כהן) בע.פ. 45/69 הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הואשם בעבירות על הסעיף 179 (א) לפח"פ בכך שהפיץ את ספרו "בדרך" שהינו חומר תועבה והורשע ע"י ביהמ"ש השלום, שהטיל עליו עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס של -. 2,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה ואת גזר הדין ובביהמ"ש העליון העלה המערער שתי טענות: שספרו אינו מכיל חומר תועבה במובן הסעיף 179 הנ"ל; שביהמ"ש השלוםמנע ממנו שלא כדין הבאת עדות מומחים על מהותו של הספר ובמיוחד על ערכו הספרותי.
החלטה - השופט לנדוי:
א. סעיף 179 מבוסס על ההלכה האנגלית ויש לפרש את המושג "חומר תועבה" שבו כמשמעותו במשפט האנגלי, במידה שפירוש כזה הולם את כלל הכתוב, כאמור בסעיף 4 של פח"פ. החוק האנגלי תוקן בשנת 1959 אבל את הסעיף 179 שלא תוקן עלינו לפרש ע"פ ההלכה האנגלית מלפני התיקון.
ב. יסוד ההלכה בפס"ד שניתן לפני למעלה ממאה שנה שלפיו המבחן הוא אם יש לחומר "מגמה להשחית את הרוח ואת המוסר של אלה שאל ידיהם הוא עלול להגיע". עם זאת קני המידה שעל פיהם נדונה השאלה אם חומר הינו "נתעב" לפי ההלכה הנ"ל הם אלה הנוהגים בחברה דהיום ולא, אלה של תקופת המלכה ויקטוריה.
כמו כן סעיף 179 שונה במקצת מההלכה הנ"ל. בעוד שזו האחרונה מעמידה את מהות החומר על מגמתו להשחית את רוחו ומוסרו של מי שהחומר עלול להגיע לידיו, נוסחת הסעיף 179 היא פחות "אישית", בדברה על מגמה להשחית את המוסר סתם, מכאן שקביעת מהותו של הפרסום אצלנו הינה ענין לבדיקה וקביעה ע"י ביהמ"ש ואין מקום לחקירה כיצד חומר כזה עלול להשפיע בפועל על חוג זה או אחר של אנשים. מכאן מסקנה נוספת. שמהותו המשחיתה אינה יכולה להקבע ע"פ השפעתו השלילית על בני הנוער דוקא.
ג. קיימות דעות רבות וסותרות בנושא הפורנוגרפיה אם יש לו השפעה שלילית על מאן דהוא אם לאו. יש הטוענים כי לחומר פורנוגרפי השפעה שלילית ואחרים אומרים שאין לו השפעה שלילית ויש המרחיקים לכת ואומרים שההפך הוא הנכון. ביהמ"ש אינו נדרש לנקוט עמדה משלו במחלוקת זו כי כל עוד קיים הסעיף 179 בספר החוקים שלנו, ברור ממנו שמי שחוקקו דחה את דעת הגורסים שאין נזק כל שהוא בפרסום חומר תועבה. ד. את קו הגבול בין מותר ואסור על ביהמ"ש לקבוע בכל מקרה ע"פ שקולו בהתאם להשקפות הרווחות בחברה של ימינו. אין לנסח הגדרה ממצה של מה שנשאר אסור ע"פ קנה מידה ליברלי וכל מקרה יש לדון לגופו. לצורך הענין שלפנינו די לומר שתיאורים של נושאים מיניים שאין בהם אלא מגמה להדהים את הקורא ע"י גיבובי גועל וזוהמה לשמם, ממילא יש בהם מגמה להשחית את המוסר במובן הסעיף 179. מצד שני מחייבת אותנו השקפה נאורה, לפי המקובל בימינו, להשלים אף עם מידה די ניכרת של תאורי מין מגרים אם הם מופיעים כחלק אינטגרלי של יצירה בעלת ערך ספרותי או מדעי המחפה על הצד הפונוגרפי שבה.
ה. על אפיו של החומר אם הוא חומר תועבה או לאו מחליט ביהמ"ש עצמו אחרי עיון בחומר בלי להזקק לעדותם של מומחים. פרט למקרים יוצאים מן הכלל. הטעם הוא כי מכיון שההחלטה תלויה בקני המידה המקובלים בחברה, על ביהמ"ש לתת ביטוי
לקני מידה אלה כשם שהוא קובע, למשל, רמות התנהגות רשלנית בדיני נזיקין, בלי להעזר, בד"כ, בעדויות על כך.
כיון שכן אפשר להביא עדות מומחים כאשר נטען למשל שיש להשלים עם פרסום חומר שייחשב בד"כ כחומר תועבה, מפני שהפרסום נעשה למטרות מדעיות חשובות, ויהיה זה נכון להשמיע עדות מומחים על חשיבותו המדעית של הפרסום. אך לא כן הוא כאשר הטענה שערכו החברתי של החומר טמון בערכו הספרותי. במקרה כזה בית המשפט הוא שיקבע את ערכו הספרותי מבלי להזקק, בדרך כלל, לעדים על כך.
י. אשר לספר נשוא הערעור, ברור מתוך קריאה בו שיש עיסוק בו מגעיל ממש, בעניני מין שאת הפצתו ברבים אין להרשות, אף לפי קנה המידה המקל שאליו התרגלנו בימינו. אין לספר שום ערך ספרותי ואין בו כל סימן של כשרון. טענתו של המערער שהמניע לפרסום הספר אינו הפצת חומר תועבה, אף אם תתקבל, אינה יכולה לעזור לו. חומר תועבה אסור לפרסמו אף אם המניע לפרסומו הינו מניע כשר.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד בירגר למערער, עו"ד בלטמן למשיבה, 13.4.70).

ע.פ. 475/69 - נתן מוזס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגין נהיגה רשלנית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטים אלקיים, אשכנזי, גלסנר) בע.פ. 8/69 -הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער נהג במכונית פרטית מאילת למצפה רמון בשעות הלילה. הוא עשה סבוב וירד לשוליים הימניים, סטה שמאלה, ועבר את הכביש באלכסון והתהפך במורד שבצידו השמאלי של הכביש. הגנת המערער היתה שירד לשוליים הימניים כדי למנוע התנגשות בשועל שחצה את הכביש וכתוצאה מזה איבד את השליטה על המכונית. ביהמ"ש לתעבורה האמין למערער ביחס לסיבת הירידה לשוליים אך הרשיע אותו מפני שלדעתו עשה המערער סטיות חדות מדי ימינה ושמאלה בעוד שהיה צריך לבלום בלימת חרום תוך כדי ירידה הדרגתית לשוליים. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי סברו כי המערער לא הוכיח שהסטייה ימינה באה כדי למנוע התנגשות בשועל, בעוד השופט גלסנר בדעת מיעוט היה בדעה שביהמ"ש המחוזי אינו רשאי להתערב בקביעתו של ביהמ"ש לתעבורה שגירסת המערער עוררה בליבו ספק סביר שמא היא נכונה. על הרשעת המערער נסב הערעור.

החלטה - השוטט לנדוי:
א. צדק שופט המיעוט שלא היה מקום להתערב בקביעה של ביהמ"ש לתעבורה כי המערער סטה ימינה כדי למנוע פגיעה בשועל ויש לצאת מתוך הנחה כי אכן כזה היה מצב הדברים.
ב. לא צדק ביהמ"ש לתעבורה בהרשיעו את המערער. עובר לתאונה נסע המערער במהירות של 60 קמ"ש שאינה מוגזמת בשטח פתוח. את השועל ראה לראשונה במרחק 10 מטרים לפניו ונותר לו מעט מאוד זמן לפעולה לשם מניעת פגיעה בחיה. הרצון שלא לפגוע בחיה היה רצון טבעי. תגובת הנהג ברגע בהלה כזה אינה יכולה להיות אלא תגובה אינסטינקטיבית, ע"פ שיקול מהיר כהרף עין של האפשרויות השונות העומדות לפניו. אם הברירה הינה בעליל בין דריסת חיה ובין גרם נזק לנוסעו או לאדם עובר אורח על
הנהג לעשות את הדבר הנכון גם כשהזמן העומד לרשותו קצר מאוד. אך בדרך כלל אין למדוד לאחר מעשה אחריותו של נהג, שפעל תחת לחץ עקב מאורע מפתיע על פי ניתוח מדוקדק מדי אם מוטב היה לו לנהוג לא כך אלא אחרת. כל מקרה יש לדון ע"פ נסיבותיו. במקרה דנא בחר המערער בדרך תגובה שהיה בה סיכוי סביר למנוע התקלות בחיה ועם זאת להציל את נוסעיו ואת עצמו מנזק. הדבר לא עלה בידו, אך אין לומר שמשום כך יש ליחס לו רשלנות בנהיגה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד קוזלובסקי למערער, עו"ד ברזל למשיבה. 5.4.70).

ע.פ. 506/69 - מקס אלקיים נגד מדינת ישראל

*הרשעה לפי סעיף 1(א) (1) לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות).

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קוארט) בת.פ. 869/68 - הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל).

החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין ממש בערעור על הרשעת המערער לפי סעיף 1(א)(1) לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות). השופט המחוזי הזהיר את עצמו כי עדותה של המתלוננת טעונה סיוע והוא מצא סיוע לעדותה שהיא גרה עם המערער בדירתו שלו גם לאחר שנתגרשה ממנו, בעדותם של השכנים שגרו אתם באותו בית. כמו כן עדותה שהיא עסקה אותה תקופה בזנות נסתייעה בעדותו של המערער עצמו שהוא ידע על כך. בנסיבות אלה הפעיל השופט את החזקה האמורה בסעיף 1 (ג) לחוק, לפיה, גבר החי עם זונה חזקה עליו שחי על רווחיה, זולת אם הוכח היפוכו של דבר. עדותו של המערער נדחתה כבלתי נאמנה והראיות לענין הכנסותיו ממקורות אחרים אין בהם כדי הוכחה שהוא לא חי על רווחיה. ב. המערער נדון למאסר שלוש שנים וחצי ויש מקום להקל בדינו כך ששנה אחת תהיה על תנאי. ביהמ"ש המחוזי התחשב שלא כדין בהרשעות המערער משנת 1957 תקופה שבה היה ילד בן 13. אין להביא בחשבון אלא את שתי הרשעותיו האחרונות שעבר לאחר שהתבגר ואלה לא היו עבירות חמורות. כמו כן יש להתחשב, כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי, בכך שלא היה זה מקרה שבו פיתה נאשם נערה צעירה לחיי זנות, אלא שעה שהנאשם הכיר את המתלוננת כבר עסקה בזנות ולא הוא אשר פיתה אותה לכך.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ארבל למערער, עו"ד בלטמן למשיבה, 24.3.70).

ע.פ. 20/70 - מרדכי סקוזדה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של מעשה סדום בקטינה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים גולן, עדן, מ. כהן) בת.פ. 72/68 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

החלטה - השופט כהן:
א. המערער הורשע בעבירה של מעשה סדום בילדה קטינה ובית המשפט ביסס את ההרשעה על הודאת המערער במשטרה ואת הדבר מה הנוסף לחיזוק ההודאה מצא בעדותה של המתלוננת שמצא אותה כנאמנה. אומנם היו סתירות בעדותה והיא ניתנה בתשובה לשאלה מדריכה של חוקרת נוער, ברם ביהמ"ש המחוזי הזהיר את עצמו ויכול היה לקבל את עדותה. בוודאי שיכול היה למצוא בעדותה את הדבר מה הנוסף לחיזוק הודאת המערער במשטרה.

ב. המערער נדון ל- 3 שנות מאסר וניתן להקל בעונשו ולהעמידו על ששה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. העבירה נעברה בקטינה שהיתה פחות מבת 15 והמערער ידע את גילה. אולם זו עבירתו הראשונה של המערער ולנוכח חוות דעת קצינת מבחן נראה שתקופת מאסר ארוכה עלולה להוציא את המערער ממסלולו ואינה עשוייה להחזירו לחיי אזרח תקינים.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד לוסטיגמן למערער, עו"ד רובין למשיבה. 16.3.70).

בג"צ 54/70 - סלים פרח ואח' נגד שר האוצר ואח'.

*רכישת קרקע לצרכי צבור משרד השיכון הכין תוכנית לשיכון תושבים ממזרח ירושלים בשטח שהעותרים טוענים שיש להם זכות בעלות על שני מגרשים. השטח הופקע ע"י שר האוצר לצורך זה וטענת העותרים היא: שהם עצמם בהיותם דיירים בדירות שכורות וצפיפות גדולה זקוקים לפתרון בעית המגורים שלהם כמו אותם האנשים שעבורם מפקיעים את הקרקע. עתירתם נדחתה.
לפי סעיף 2 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) "צורך ציבור" הוא צורך ששר האוצר אישר אותו בתור שכזה, אם הוא נוכח לדעת כי נחוץ לרכוש בעלותה של קרקע לצורך כזה, הרי שמבחינה זו מהווה הדבר סוף פסוק והפרסום ברשומות מהווה ראיה על אישורו של השר כי המטרה שלשמה עומדים לרכוש את הקרקע היא מטרה ציבורית. במקרה כזה נסוגה זכותו של הפרט מפני צרכי הכלל והדבר היחידי שיכול להצדיק בדיקת הענין לגופו ע"י בג"צ הוא טענת שחיתות או חוסר תום לב.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גנסין לעותרים, עו"דע. נתן למשיבים).

בג"צ 46/70 - שאול בירמן נגד עירית אשקלון ואח'.

*דחית עתירה בשל חוסר נקיון כפיים העותרים מקימים שחיטת בקר בבית המטבחים באשקלון ללא קבלת רשיון משר החקלאות להפעלת בית מטבחיים. עירית אשקלון הובאה לדין פלילי על הפעלת בית המטבחיים בלי רשיון והורשעה והעובדה שערעור על ההרשעה תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי אינה משנה דבר.
לכאורה, מסייעים העותרים לדבר עבירה. בג"צ אינו מושיט עזרתו למפירי חוק ולמסייעים בידם ולפיכך לא ישעה לעתירת העותרים בדבר הפעלת בית המטבחיים.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה -השופט ברנזון. עו"ד פ. דיין וי. עצמון לעותרים. 2.3.70).

ע.א. 429/69 - אריה לובץ נגד מיכאל אלק ואח'.

*פקיעת חבותו של ערב המערער חתם כערב על שטר שהוכן לשמש להבטחת מפרעות שניתנו לאביו של המערער על ידי סוחרים בעד פרי שהאב התחייב לשווק דרך אותם סוחרים. כאשר חתם המערער על השטר היו בו רק החתימות והסכום וכך נשאר השטר עד שמילא את יעודו, מאחר והפרי שווק והשטרות הוחזרו לאביו של המערער. לאחר מכן עשה האב, בלי ידיעת המערער, שימוש נוסף בשטר, במוסרו אותו למשיב הראשון תמורת הלוואה שקיבל ממנו. המשיב מילא בו את הפרטים החסרים ואת שמו שלו כנפרע.

בית המשפט המחוזי סבר שהאב היה רשאי להוציא את השטר מחדש לפי סעיף 36של פקודת השטרות והערעור על כך נתקבל. המשיב בתור נפרע לא היה אוחז כשורה,ומה גם שהשטר לא היה שלם שעה שקיבל אותו, לפיכך יכול המערער כערב לטעוןנגדו את טענותיו בנוגע לפקיעת ערבותו. סעיף 36 של הפקודה אינו נוגע לעניננו, היותוהשטר לא סוחר חזרה אל האב, אלא הוא הוחזר לו אחרי שמילא את יעודו כבטחוןלמפרעות. בזה גם הסתיימה ערבותו של המערער ושום שימוש חדש בחתימת הערבות לא היה בכוחו לחייב את המערער על פי השטר.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד רבינוביץ למערער,המשיב לעצמו. 2.4.70).

ע.א. 569/69 - פנינה רובנשטיין נגד עמרם בשייט ואח'

*שיעור נזיקין בגין תאונה המערערת היתה בעלת מכולת שנוהלה למעשה על ידיה, היא עשתה את עיקר העבודהוגם עיקר המוניטין של העסק מעבודתה. בעלה הקשיש עזר לה בעבודה. האשה נפצעהוכושר עבודתה ירד. ביהמ"ש המחוזי העריך את פרי העבודה של המערערת בסכום של800 ל"י לחודש מתוך הכנסה של 1,500 ל"י לחודש שהעסק הכניס לפני התאונה, ואילו700 ל"י זקף לזכות עבודתו של הבעל. כיוון שעיקר העבודה נעשתה ע"י האשה, כאמור,החליט ביהמ"ש העליון להעלות את חלקה של האשה בהכנסה ל-1,000 ל"י מתוך1,500 ל"י שהעסק הכניס לחודש.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד טובבין למערערת,עו"ד מצא למשיבים. 5.4.70).

המ' 209/70 - צבי בנקל נגד אהרן לזר לויט.

*עיכוב ביצוע צו פינוי עד לאחר הערעור המבקש יושב ברעננה זה כ-18 שנה כבר רשות על אדמת המשיב - קרובו מארה"ב.המשיב עלה ארצה, לאחר שהמבקש הבטיח לו במכתב חד משמעי שכתב לו, כי יסדרויכין עבורו הכל כדי שיוכל לבוא ישר לדירתו, ועתה נתקל הוא בסרוב מצד המבקש לפנותאת הבית, אלא אם כן ישלם לו סכום של 50,000 ל"י תמורת הפינוי.
בימ"ש השלום ניאות לדחות את פינוי הנכס, עד לאחר ברור הערעור, ביהמ"ש המחוזיביטל את צו העכוב ובקשת המבקש לרשות ערעור על החלטה זו נדחתה.
אמנם, בתיהמ"ש נוהגים להיעתר לבקשת עכוב ביצוע של צו פינוי כמעט כדברשבשגרה, אולם, בנסיבות הענין נראה ששופט ביהמ"ש המחוזי לא ראה כל סיכוי למערער,ובצדק, ולפיכך לא רצה לעכב עוד את ביצוע פסה"ד. על כל פנים, אין בשקול דעתו כדיעילה שתצדיק ערעור על החלטתו. מאחר שהערעור בביהמ"ש המחוזי עומד להשמע בעתיד הקרוב, יכול המבקש לנסות לשכנע את ראש ההוצל"פ להשהות את ביצוע הפינוי עד לגמרברור הערעור ואין הוא זקוק, איפוא, לצו הפורמלי.

(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד בן דרור למבקש, עו"ד אליעזר כהן למשיב. 7.4.70).

ב.ש. 40/70 - עבדרל ג'בר בשיר נגד עבדול פתח עלמי.

*בקשה להארכת מועד

בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשה לרשות לערער על פסק דין נדחתה, מןהטעם שהמבקש לא ניצל את הימים שעמדו לרשותו להגשת הבקשה לרשות ערעור ואףלא הגיש תוך המועד הנ"ל את הבקשה להארכת מועד. כל הנימוקים שהעלה המבקש,כגון שהחליף עו"ד, ושחשב שלרשותו עומדים 30 יום ולא 15 ימים אינם מהוים טעם מיוחד.