תקציר סביר כרך ד' חוברת 28

ע.פ. 264+64/69 - יששכר שרעבי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד וחומרת העונש.
(ערעורים על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 811/68 -הערעורים על פסה"ד נדחו וערעור אחד על חומרת העונש נתקבל).

העובדות:
המערערים הורשעו בעבירות של נשיאת כלי יריה ללא רשיון ושוד מזוין שבוצע בבנק דיסקונט בגבעתיים. המערער שרעבי הודה באשמה ונדון לשבע וחצי שנות מאסר והוא מערער על חומרת העונש. שני המערערים האחרים שלמה אורפלי ויורם זכריה הורשעו ונדונו הראשון לחמש שנות מאסר והשני ל- 12 שנות מאסר, הם מערערים על הרשעתם ולחילופין על חומרת העונש.

החלטה - הנשיא אגרנט:
א. לערעורו של שרעבי על חומרת העונש אין יסוד. העבירות של שוד מזוין נתרבו בזמן האחרון וכדי לבער את הנגע יש צורך בעונשים חמורים. גם אם נתחשב בכל הנסיבות המקילות של המערער אין להתערב במידת העונש.
ב. לענין ערערו של קציר על ההרשעה - השודדים נמלטו מהבנק במכונית וכאשר זו הגיעה לרחוב בראשית נעצרה ושנים מהשודדים ירדו ממנה ונכנסו לאחד הדירות. אחת העדות חשדה בשני האנשים ומשהוזעקה המשטרה נעצרו קציר ושרעבי בדירתו של אורפלי ובידם נשק והכסף שנשדד מהבנק. משנשאלו ע"י השוטרים למי שייך הכסף והנשק לא הגיבו השנים. עובדות אלה די בהן כראיה לכאורה בדבר השתתפות קציר בשוד: הוא נמצא זמן קצר לאחר ביצוע השוד בדירה לא לו בה נתגלו הנשק והכסף ובחברת אדם שלכל הדעות השתתף בשוד; המערער לא נתן הסבר להמצאותו באותה דירה וכיון שאין בפיו הסבר, מספקת הוכחה זו כדי לסבכו בפלילים במעשים הפליליים; כשנשאל באותה דירה למי שייכים הכסף והנשק לא הגיב ורק כשהובא בפני שופט טען כי היה אורח בדירה. לנוכח כל אלה אין זה מעלה או מוריד שהעדה לא זיהתה אותו שכן היתה מרוחקת ממנו בעת שירד מהמכונית.
מאידך העונש של 12 שנות מאסר שהוטל עליו חמור מדי באשר לא קיים יחס הולם בין העונש שהוטל עליו לבין העונש שהוטל על חבריו אף כי הוא היה הרוח החיה בפעולה. די לכן אם יוטל עליו עונש של 10 שנות מאסר.
ג. אשר להרשעת המערער אורפלי - מערער זה זוהה ע"י עדה כמי שישב במכונית בה נמלטו השודדים, וכן נמצא הנשק והכסף בדירתו ודי בראיות אלה כדי להרשיעו. נוסף לכך גם הופרך אליבי שנתן המערער. בשלב הראשון למעצרו.
העונש של 5 שנות מאסר שהוטל עליו אינו חמור אף בהתחשב בגילו הצעיר שהיה רק בן 18 בעת ביצוע העבירות.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, י.כהן.)

ע.א. 623+613/69 - יהודה פוגל נגד מושב נחלים של הפועהמ"ז... בע"מ

*אישור פסק בוררין.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בת.א. 693/69 - הערעורים נדחו).

העובדות:
המערער עבד כשוחט ובלן במושב המשיבה ומשהתעורר סכסוך עבודה הובא הענין בפני ביה"ד הרבני והצדדים חתמו על שטר בוררות בו מסרו הסכסוך לברור בפני ביה"ד. ביה"ד הוציאפס"ד וקבע בסעיף ה' שבו שאם ישתנו התנאים יוכל המערער להגיש תביעה להחזירו למשרתו
המלאה. לאחר פסה"ד הזמין ביה"ד לדיון נוסף את שני הצדדים לפי בקשת המערער. ב"כ המשיב הופיע לדיונים אך הסתייג לגבי עצם המשכת הדיון. לאחר מכן הוחלט לפי בקשת ב"כ התובע לדחות את הדיון ללא קביעת תאריך. לאחר שעברו כששה חדשים הגיש המערער תביעה חדשה לביה"ד הרבני וב"כ המושב הופיע והודיע כי הוא מתנגד להמשך הדיון בפני ביה"ד ומאז לא הופיע עוד לישיבותיו. הפעם פסק ביה"ד על הגדלת זכויותיו של המערער, והסתמך על סעיף ה' הנ"ל לביסוס סמכותו. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסה"ד הראשון וביטל את פסה"ד השני ועל כך הוגשו ערעורים. במהלך הדיון ביטל המושב את ערעורו על אישור פסה"ד הראשון ונותר ערעורו של המערער.

החלטה - השופט לנדוי:
א. את הדיון שלאחר פסה"ד הראשון יש לחלק לשני שלבים - השלב הראשון הוא המשך הדיון בתביעה הראשונה והשלב השני הוא הגשת התביעה החדשה. ביחס לשלב הראשון הרי אם הסכמת המושב להמשך הבוררות ניתנה מכללא יכול היה המושב לחזור בו מהסכמתו וכל שנותר לתובע הוא לתבוע פיצויים על הפרת התחייבות לקיים בוררות אך אין לכפות קיום הבוררות. מכל מקום לנוכח מחאת המושב על חידוש הדיון ברור שלא נתן הסכמתו מכללא גם אם השתתף בדיון. כמו כן ברור כי בשלב הבא של הגשת התביעה החדשה כבר לא נתן המושב הסכמתו אפילו לא מכללא.
ב. בפסק הדין השני סומך ביה"ד יתדות סמכותו על סעיף ה' הנ"ל בפסקו הראשון ויוצא מתוך ההנחה כי נשתנו התנאים. לכך יש להשיב כי התנאים כפי שהשתנו אינם חופפים את משמעות כוונת פסק הדין הראשון. אך גם אם יש קשר עניני, בין התפתחות הדברים לבין פסק הדין הראשון, עדיין שאלה היא אם די בקשר כזה להקנות לביה"ד את הסמכות והתשובה לכך היא שלילית. פסק הדין הראשון של ביה"ד היה פסק דין סופי וסעיף ה' היה מיועד למצב העשוי להתהוות בעתיד, ואין בוררים יכולים להקנות לעצמם סמכות לדון בענין מחדש אם וכאשר יווצרו בעתיד עובדות חדשות באין הסכמה של הצדדים לדיון מחודש כזה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ח. כהן. עו"ד בוכהלטר למערער, עו"ד מקליס למשיבה. 19.4.70).

ע.א. 502+488/69 - בית ינאי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד הולנדר בנימין

*חיובים המוטלים ע"י אגודה שיתופית על חבר האגודה.
* כללים בדיני טענת מניעות.
(שני ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2843/68 - ברוב דעות נתקבל ערעור המערערת ונדחה ערעור המשיב)

העובדות:
בתחילת שנת 1964 נתקבל המשיב כחבר בבית ינאי וזאת לאחר שהבטיח כי במשך הזמן יפתח משק במקום ויבסס קיומו על המשק בלבד. את הבטחתו זו לא קיים המשיב. במשך השנים מכניסתו לאגודה ועד להגשת התביעה של המערערת הצטבר חוב של המשיב בספרי האגודה בסכום של כ- 8000 ל"י. סכום זה מורכב ממספר פריטים ובהם: תשלום מס לאגודה; תשלום מס מוניציפלי שהאגודה שילמה לועד המקומי בית ינאי; תשלום רבית על סכומי החוב. המשיב קיבל מדי פעם חשבונות על סכומי החובות ואף שילם מזמן לזמן תשלומים על החשבון. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לתשלום מס חבר באשר עם כניסת המשיב לאגודה היה המס 5 ל"י לחודש ומזמן לזמן העלה הועד את המס עד ל- 45 ל"י, בעוד שלפי תקנות האגודה רק האסיפה הכללית מוסמכת להעלות את המס ולא הועד. המערערת ביקשה לדחות טענה זו מחמת מניעות אך ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המניעות. גם את התביעה להשבת המס המוניציפלי למערערת ששילמה עבור המשיב לועד המקומי דחה ביהמ"ש המחוזי בקבלו טענת המשיב שהמערערת פעלה כמתנדבת מפני שהוא
לא ביקש ממנה לשלם עבורו את המס המוניציפלי, וגם כאן דחה את טענת המניעות. אשר לרבית טען המשיב כי אין המערערת מוסמכת לגבות רבית אך ביהמ"ש קיבל את טענת המניעות שהעלתה המערערת. כן חייב את המשיב בפריטים אחרים. על פסק הדין הגישו שני הצדדים ערעורים. החלטה - השופט לנדוי (רעת הרוב):
א. אמנם לא היתה סמכות לועד להעלות את המס אך יש לקבל את טענת המניעות שהעלתה המערערת. נכון שלא תיתכן טענת מניעות אלא אם הצד אותו מבקשים למנוע מלעורר את הטענה ידע את העובדות החשובות לענין וכאן לא ידע המשיב את דבר חוסר הסמכות ורק פרקליטו גילה את הדבר לאחר שהוגש המשפט. ברם אין לומר שידיעה ממשית היא בכל מקרה אחד התנאים ההכרחיים לקבלת טענת מניעות. יש ואדם מנוע מלעורר טענה פלונית כשלא ידע את העובדות במלואן, אך היה בידו לגלותן אלמלא התרשל, וכאן מה שגילה הפרקליט כעבור שנים היה המשיב צריך ויכול לגלות בשלב הרבה יותר מוקדם על ידי עיון בתקנות האגודה.
כמו כן קיימים תנאים נוספים לקבלתה של טענת המניעות: הגדלת המסים השתקפה מדי פעם בחשבונות שקיבל המשיב והוא שילם על החשבון כספים ללא מחאה; בין חברי אגודה שיתופית לבין האגודה קיימים יחסי קירבה מיוחדים שמהם נובעת חובה מיוחדת שלא להחריש כאשר האגודה עלולה לסבול נזק עקב שתיקת החבר ואם לגבי המשיב לא התקיים הקשר הקרוב הזה למעשה מפני שבפועל לא הקים את המשק החקלאי הרי בו תלוי הקולר; אלמלא החריש המשיב היתה האגודה יכולה לנקוט מיד צעדים לתיקון המעוות ע"י קבלת החלטה מתאימה באסיפה כללית.
זאת ועוד, התקציב השנתי שבו השתקפה תוספת המס הובא לאישור בפני האסיפה הכללית וניתן לראות באישור התקציב כאישור מכללא של המס המוגדל.
ב. אשר לתשלום המסים המוניציפליים: גם כאן יפה כוחה של טענת המניעות כנגד טענת המשיב שהאגודה פעלה עבורו כמתנדב. חיוב זה הופיע בחשבונות שקיבל והוא לא ערער על זכותה של האגודה לשלם עבורו את המסים.
ג. בדין חוייב המשיב בהשתתפות בהוצאות הקמת סילו בשביל תערובת ללולים של החברים. הוא אינו נהנה מהסילו מפני שלא הקים משק אך עובדה זו אין בה כדי לפטור אותו מחוב החייב להתחלק בין כל החברים.
ד. לענין תשלומי רבית - צדק ביהמ"ש המחוזי בהפעילו לגבי פריט זה את טענת המניעות נגד טענת המשיב שאין סמכות לאגודה לחייבו ברבית.
השופט כהן (דעת מיעוט):
א. אישורי התקציבים השנתיים ע"י האסיפה הכללית אינה באה במקום אישור האסיפה את העלאת המס, תשומת לב האספה לא הופנתה לעובדה שהאסיפה נדרשה לאשר הגדלת המסים. נמצא כי החלטת הועד להעלות המסים לא היתה חוקית.
ב. דרישות תשלום בלתי חוקיות אלה נשלחו למשיב במשך תקופה ממושכת והוא לא הגיב על כך. אך אין בזה כדי להצדיק טענת מניעות. אין לעורר טענת מניעות אלא כאשר ידע האיש את העובדות ולא טען אותן וכאן לא ידע את העובדות. נכון ש"ידיעה" לענין זה אף ידיעה מיוחסת או "קונסטרוקטיבית" במשמע, ודי אם יכול היה לברר את העובדות. אולם במה דברים אמורים ? כאשר מוטלת על האיש חובה חוקית לחקור ולהשיג את הידיעות הנדונות, מה שאין כן כאשר חובה כזו אינה קיימת ומבחינת החוק רשאי הוא לשבת בחיבוק ידיים ולהתמוגג באי ידיעתו. אין כל חובה על אדם הנדרש לשלם כסף שאין הוא חב בתשלומו, לחקור ולהיוודע מה היא הטעות המונחת ביסוד דרישה זו, וממילא אין ליחס לו ידיעה קונסטרוקטיבית.
ג. בנוסף לנימוק הנ"ל יש לדחות טענת המניעות מכח כללים אחרים בדיני המניעות: דין הוא ששתיקה גרידה אינה יוצרת מניעות. מקום שאין חובה לענות ולדבר, אין להסיק
כל מסקנות מן השתיקה. מס שנדרש ממני תשלומו ויודע אני שלפי החוק איני חייב בתשלומו אין אני יכול להתחייב בו על ידי כך בלבד שהתעלמתי מדרישת התשלום וזרקתי אותה לסל הניירות, והוא הדין בדרישת תשלום המבוססת על חבות חוזית או אחרת, כשחבות כזאת למעשה אינה קיימת.
ד. זאת ועוד, אין בכוחה של מניעות לרפא את אשר מעשה אשרור לא יכול לרפא. אפילו הסכים המשיב לאשרר למפרע את הטלת המס עדיין אין בכוחו של אשרור לעשות את הפעולות הבלתי חוקיות של ועד ההנהלה לפעולות חוקיות. כאשר אין עילת תביעה לא יכולה השתקת הנתבע ליצור עילה שכזו.
ה. כמו כן שום מניעות של הנתבע אינה מועילה לתובע שידע את המצב לאמתו ועל בוריו, וכאן יש ליחס לאגודה המערערת ידיעת תקנותיה שלה וגבולות סמכויותיו של ועד ההנהלה. כלומר, המערערת ידעה כי החיוב אינו חוקי כך שהתנהגות המשיב לא הטעתה את המערערת ואם הטעיה לא היתה אין גם מניעות.
כל הנאמר לענין המס יפה כוחו גם לצורך טענת המניעות נגד החיוב ברבית.

(בפני השופטים:לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד נועם למערערת, עו"ד הכט למשיב. 5.4.70).

ע.פ. 568/69 - איברהים אבו קהאם נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (גניבה) המערער קיבל לביתו, בטעות שיק של ספורטוטו על סך - .1000 ל"י שנמשך לפקודת אדם אחר. הוא זייף את חתימת ההסבה מסר את השיק לאחר וביחד גבו את תמורתו. המערער הורשע והערעור על ההרשעה נדחה. גם הערעור על העונש של שנה אחת מאסר נדחה, בהתחשב בכך שהעבירות, ובמיוחד זיוף החתימה, הן חמורות וגם עברו של המערער אינו נקי לחלוטין.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. עו"ד מ. ווקסמן למערער, עו"ד ד. בניש למשיבה. 8.4.70).

ע.פ. 117/70 - אליהו לוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מרמה) המערער הורשע ב- 5 עבירות מרמה והובאו בחשבון עוד 15 עבירות מרמה לצורך קביעת העונש. על כל הנ"ל נדון ל- 5 שנות מאסר וערעורו נדחה. העבירות שביצע המערער, שהוא בן 52 היו מעשי מרמה מתוכננים כלפי מספר רב של אנשים שמהם הצליח להוציא כ- 18 אלף, לירות. העונש אינו קל, אך בהתחשב בריבוי העבירות, חומרת הנסיבות והצורך להגן על הציבור מפני מעשים מעין אלה, אין להתערב בעונש שנגזר.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ע. נתן למשיבה. 7.4.70).

ע.פ. 110/70 - מדינת ישראל נגד בן ציון גל - עד

*קולת העונש (עבירות מרמה) המשיב, בעל חברה שניהלה מוסד לילדים מפגרים בפרדס חנה, הוציא במרמה מכספי המדינה, בשורה ארוכה של מקרים, סכום כולל של למעלה מ- .11,000 ל"י וניסה להוציא במרמה סכום כולל של - .35.000 ל"י. נוסף לכך קיבל במרמה משלושה בנקים סכום של חצי מיליון ל"י. הוא הורשע ונדון לעונש מאסר של 4 שנים.
גובה הסכומים שלגביהם נדון המשיב מחייב ללא כל ספק החמרה מיוחדת בעונש; אולם, ביהמ"ש התיחס באמון להסברו של המשיב (אשר לפי גירסתו הסתבך בנהול
הכספי של המוסד, ואת הכסף שהשיג באמצעות מעשי המרמה חזר והשקיע בנהול המוסד), התחשב בעובדה שהמערער עצמו לוקה במחלה, אשתו נזקקה לטפול במוסד פסיכיאטרי ומעמדו הכלכלי והחברתי נהרס; ולפיכך לא התערב במידת העונש ודחה את הערעור ואת הערעור הנגדי.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' ברזל למערערת, עו"ד הגלר למשיב. 1.4.70).

ע.א. 555/69 - יצחק קרסנובסקי ואח' נגד מדינת ישראל.

*בקשה למחוק סעיפים מתצהיר שהפך לכתב הגנה בדיון מקוצר המדינה תבעה מהמערערים סכום של קרוב ל- .36,000 ל"י על סמך ערבות אישית שנתנו לשלטונות מס קניה. המערערים הגישו בקשה מלווה בתצהיר וביקשו רשות להתגונן. הרשם נענה לבקשה באשר לדעתו גילה התצהיר הגנה אפשרית של הערבים. הוא הורה כי התצהיר יחשב ככתב הגנה, המדינה לא ערערה על החלטה זו אולם כעבור זמן הגישה בקשה למחוק מכתב ההגנה את כל הסעיפים המהותיים שבו ולהשאיר בו 3 סעיפים נטולי משמעות מעשית לגופו של ענין. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והתוצאה המעשית היא שההחלטה להרשות למערערים להתגונן נהפכה על פיה ולא נשאר בה שום דבר של ממש. הערעור על כך נתקבל. המשיבה יכלה לערער על החלטת הרשם להרשות למערערים להתגונן. אולם ההחלטה להכיר בתצהיר הנתבעים ככתב הגנה היא החלטה שיפוטית ובעל דין לא יוכל להעזר בתקנה 96 או 280 לתקנות סדר הדין כדי להביא לסיכול ההחלטה מבחינה מעשית. אם כי יתכן שכדי למחוק פרט זה או אחר של כתב ההגנה אפשר היה להעזר בתקנות אלה.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. ב. פוגל למערערים,עו"ד ע. נתן למשיבה 14.4.70).

ע.א. 577/69 - ישראל סלעי ואח' נגד יחיאל איזיק.

*איכוף פסק בוררין המערערים התנגדו לביצוע פסק בוררים הנוגע לתקופת היות הצדדים שותפים והעלו טענות כי המשיב חייב להם סכומים מסוימים. טענתם נדחתה וגם הערעור נדחה. חזקה על הבורר שהביא את הפריטים האמורים, הנוגעים ליחסים שבין השותפים, בחשבון בפסקו, כי היה עליו להכריע בכל חלוקי הדעות שבין השותפים. על כל פנים בלי הוראת חוק ובלי הסכם בין הצדדים, אין לקזז את הסכומים האלה נגד הסכומים שנפסקו ע"י הבורר, ובלי שהוגשה תביעה נגדית ע"י הבוררים לא היה מקום בכלל לדון בהם.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. נטרמן למערערים, עו"ד י. גונן למשיב. 15.4.70).

ע.א. 655/69 - פלוני נגד פלונית.

*פסיקת מזונות לקטינה המערער הנו אביה של המשיבה ונפסקו מזונות בשיעור של - .200 ל"י לחודש. ערעורו על כך נדחה. העובדה שהאב החורג הנשוי לאם המשיבה אינו משתכר הרבה אינה יכולה להשפיע. הכנסותיו של בעלה הנוכחי של אם התובעת אינם קנה מידה לצרכיה של הקטינה. העובדה שהילדה נמצאת במצוקה מפני שאביה מתעלם ממנה אינה אומרת כי זהו המצב שבו היא צריכה להמצא עד שתתבגר ואין לקבל את הטענה של המערער שיש לקבוע את גובה המזונות בהתאם לרמת החיים שלה רגילה הבת.

(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. החלטה -השופט מני. עו"ד י. טיטונוביץ למערער, עו"ד א. קדר למשיבה. 6.4.70).

בג~צ 45/70 - פלוני נגד אב בית הדין למשמעת של עובדי המדינה ואח'.

*תשלום מחצית משכורת לעובד מדינה שהושעה העותר הוא עובד מדינה שהושעה מתפקידו על פי הוראת סעיף 47 לחוק שרות המדינה (משמעת).

נציב שרות המדינה ביקש מהמשיב כי יורה להפסיק את תשלום כל משכורתו של העובד בתקופת היותו מושעה מתפקידו וזאת בהתאם לסעיף 49 א' לחוק. המשיב קיבל החלטה בה ציין כי משפחת העותר חיה ממחצית המשכורת המשתלמת לו, ובהמשך החלטתו החליט בכל זאת לשלול מהעותר את מלוא המשכורת. הצו על תנאי נגד החלטה זו הפך להחלטי. הסמכות הנתונה בידי אב ביה"ד להפסיק אף את תשלום מחצית המשכורת בתקופות ההשעיה, נתונה לו למקרה שאין חשש כי העובד המושעה או בני ביתו יסבלו חרפת רעב בתקופת ההשעיה ואז אין מן הדין שאוצר המדינה ישלם את מחצית המשכורת. אולם במקרה דנא עולה בעליל כי מצבם הכללי של העותר ומשפחתו מחייב שלא להפסיק לעותר את תשלום מחצית משכורתו.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט כהן. עו"ד קציר לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 2.4.70).

בג"צ 74/70 - כאמל אלעמלי נגד מפקד אזור יהודה והשומרון.

*החרמת רכב בגדה המערבית לפי צו הוראות בטחון העותר שהוא בעל משאית ואין לו רשיון נהיגה מסר את המשאית לידי אדם אחר שהיה משתמש בה להעברת סחורות לירדן תמורת חלק מהרוחים שמסר הנהג לעותר. בינואר 1970 נתפסה המשאית ע"י כוחות צה"ל על יסוד חשד שמעבירים בה נשק. בהזדמנות זו לא נמצא בה דבר אך הנהג הודה כי בהזדמנויות קודמות העביר במשאית מירדן כמות של נשק. המשאית הוחרמה והבקשה למתן צו על תנאי בענין זה נדחתה. בהתאם לצו הוראות בטחון לאזור הגדה המערבית, יוחרם דבר שהשתמשו בו לעשות עבירה. אין צורך שבעל הדבר שבו נעשתה העבירה הוא יבצע את העבירה ולכן במקרה דנא די שהנהג ביצע את העבירה במכונית. כמו כן די בכך שהנהג הודה בביצוע העבירה ואין צורך לחכות בהחרמת המשאית עד לאחר הרשעת הנהג.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, י. כהן. החלטה -הנשיא אגרנט. עו"ד ג.יפת לעותר 25.3.70).

בג"צ 48/70 - מוריס מרזוק נגד שר המשפטים.

*טענת משוא פנים ע"י שופט העותר הורשע בביהמ"ש המחוזי בביצוע חבלה חמורה ונדון ל- 8 שנות מאסר. בביהמ"ש העליון נתקבל ערעור המדינה והעותר הורשע בעבירה של נסיון לרצח ועונש המאסר הועלה ל- 12 שנה. בראש ההרכב שדן בערעור ישב ממלא מקום הנשיא זילברג. עתה טוען העותר כי מ"מ הנשיא לא יכול היה לנהוג בלי משוא פנים כלפיו מאחר ולעותר היה ויכוח ציבורי פומבי עם מ"מ הנשיא בענין מעמד כת הקראים. העותר לא עורר את שאלת כשרותו של מ"מ הנשיא לשבת באותו ערעור וגם סניגורו לא עשה כן. מסתבר שהעותר, מבחינה סוביקטיבית, רואה פגם בישיבתו של מ"מ הנשיא במשפטו אבל לא די בכך כדי לפסול שופט. אין יסוד להניח שויכוח על נושא ציבורי היה עשוי להשפיע על שיקול הדעת של ביהמ"ש. העותר מבקש גם תיקון החוק להוספת ערכאת ערעור שניה כאשר ביהמ"ש המחוזי יושב כערכאה ראשונה, אך תיקון החוק איננו בידיו של שר המשפטים ואין גם אפשרות לחייב שר ליזום תיקון חוק קיים.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה -השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד גולדמן למשיב. 29.3.70).

בג"צ 322/69 - הכוח, קואופרטיב וכו' נגד שר התחבורה ואח'.

*הצבת תמרור "אין פניה"

בכביש הראשי בראשון לציון בפינת רח' תרמב הוצב תמרור "אין פניה שמאלה". ברח' זה מצויה תחנת דלק של העותר וטענתו שע"י הצבת התמרור הוגבלה גישת כלי הרכב והוא נפגע קשות. בבטלו צו על תנאי שהוצא ציין ביהמ"ש כי השאלה איננה אם נפגע העותר קשות אלא אם השיקולים של הרשות שהחליטה להציב את התמרורים הם סבירים ונעשו בתום לב. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי השיקולים הם סבירים והתמרור דרוש למניעת תאונות ולבטיחות התנועה.