תקציר סביר כרך ד' חוברת 29

ע.פ. 27/70 - פסי הרצל נגד מדינת ישראל

*פסילה על תנאי בנהיגה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים רווה, ארליך, בייסקי) בע.פ. 369/69 -הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער הורשע בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת שהיא אחת העבירות המצויינות בתוספת השניה לפקודת התעבורה. תוך שנתיים לפני ביצוע העבירה הורשע כבר המערער בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת. סעיף 37 לפקודת התעבורה קובע כי משהורשע אדם תוך שנתיים פעם שניה על עבירה לפי התוספת השניה תהיה חובת פסילה לתקופה של חדשיים. סעיף 41 לפקודה קובע כי פסילה כאמור בסעיף 37 עד סעיף 40 יכולה להיות פסילה על תנאי. מאידך קובע סעיף 36 כי ביהמ"ש לא יפסול פסילה על תנאי כאשר מדובר בעבירה לפי התוספת הראשונה או השניה שעבר אדם פעם שניה תוך שנתיים. לנוכח הסתירה שבין סעיף 36 לסעיף 41 קבע ביהמ"ש שאינו רשאי להטיל עונש של פסילה על תנאי ופסל את המערער לנהיגה במשך חדשיים. על כך הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:
אין ספק שהוראות סעיף 36 (א) הנ"ל עומדות בסתירה, לפחות בחלקן, להוראות סעיף 41. עם זאת, יש להחיל את הוראות סעיף 41 המאפשר פסילה על תנאי במקרה של עבירה נוספת כאמור תוך שנתיים וזאת משום שסעיף 41 חוקק 3 שנים לאחר סעיף 36 והכלל הוא שחקיקה מאוחרת יש להעדיף על חקיקה קודמת. אין בסעיף 41 כל סייג לסמכות ביהמ"ש להטיל פסילה על תנאי במקום שפסילה היא חובה ואין להכניס לתוך הסעיף כל סייגים בדרך של פירוש.

השופט ח. כהן - מסכים ומוסיף:
גם אלמלא היה סעיף 41 חקיקה מאוחרת לעומת סעיף 36 הרי כאשר מדובר בענין פלילי וקיימות בחוק שתי הוראות עונשיות סותרות יש להעניש לפי ההוראה הנוחה יותר לנאשם.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד לויתן למערער, עו"ד בלטמן למשיב. 5.5.70).

ע.פ. 7/70 - מדינת ישראל נגד סעיד חמד וואחד

*פגיעת "פגע וברח".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.פ. 136/69 וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה)

העובדות:
המשיב נהג משאית מעפולה בכיוון חדרה ופגע במתלונן שנסע על אופניים. הוא לא עצר אלא המשיך בנסיעתו בכוונה לברוח והורשע בעבירות לפי סעיפים 38(ד), 64א(א), 64א(ב) לפקודת התעבורה ותקנות 14(ג), 158(4) לתקנות התעבורה. ביהמ"ש הטיל על הנהג עונש של 6 חדשים מאסר על תנאי ופסל אותן מנהיגה למשך 6 חדשים. הנהג מערער על הרשעתו והמדינה על קולת העונש.

החלטה - השופט קיסטר:
א. הנסיבות שבהן אירע המקרה מצביעות על כך כי המערער ידע שנפגע רוכב האופנים כשחלף על פניו. הוא ראה התקהלות אנשים ולפי עדותו הבין שקרה משהו
חשוב. כן הוא מודה ששמע מכה. אין ספק שידע כי אדם נפגע ובכל זאת לא עצר להושיט לו עזרה ולא הודיע על כך למשטרה. לטענתו עדיין לא עבר בתחנת משטרה כאשר נתפס ובדעתו היה להודיע אולם עצם הבריחה מהמקום מצביעה על כך כי התכוון למנוע שזהותו תתגלה.
ב. לענין הושטת עזרה לנפגע - אין צורך שהנאשם ידע שהוא עצמו פגע באדם ודי בכך שהוא יודע או שהיה עליו לדעת כי אדם נפגע. הנאשם ידע או יכול היה לדעת כי נפגע אדם וזאת מתוך הנסיבות שהוא עצמו העיד עליהן.
ג. לנוכח הפגיעה באדם ובריחה מהמקום ללא הגשת עזרה וללא הודעה למשטרה אין ספק כי העונש שהוטל על הנאשם קל מדי. אלו הן עבירות חמורות שבהן תלויים חיי אדם ויש להרתיע עבריינים מהרצון להתחמק ממקום תאונה תוך הפקרת הפצועים. לפיכך יש להעלות את תקופת הפסילה לחמש שנים.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד גב' סוכר למערערת, המשיב לעצמו. 5.4.70).

ע.א. 49/69 - רבקה קונשטוק ואח' נגד שותפות בתי קולנוע "חוף" ואח'

*מתן צו מניעה על נזק עתידי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים שאל, דורי, פרידמן) בע.א. 140/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבים ביקשו להקים מבנה שיכיל מתקן מיזוג אויר לאולם הקולנוע "חוף" בחדרה. המבנה נועד להיות בסמוך לחלקת קרקע של המערערים. העיריה נתנה רשיון להקמת המבנה אך לטענת המערערים נוגד הרשיון את תכנית המיתאר לחדרה. בימ"ש השלום מצא כי למרות שועדת בנין ערים נתנה רשיון להקמת המבנה הרי מכיון שהבניה נוגדת את תכנית המיתאר היא מפירה חובה חקוקה המוטלת על המשיבים לפי הוראות תכנית המיתאר והיא תגרום נזקלמערערים כשאלה יקימו בנין על חלקתם. לכן נתן צו מניעה לבקשת המערערים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין הבניה מפירה את תכנית המיתאר וביטל את צו המניעה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לענין הפרת תכנית המיתאר - לאחר בדיקת תכנית המיתאר ושני הסעיפים שעליהם נטוש הויכוח בין בעלי הדין, נראה כי צדק ביהמ"ש המחוזי שאין הפרת תכנית המיתאר בבנית המבנה.
ב. המערערים השתיתו תביעתם גם על עילת מטרד שינבע לטענתם מהרעש והריחות שיגרמו המתקנים במבנה. אולם בינתיים חלקת המערערים היא ריקה והעילה היא שמטרדים כאלה יפגעו בדיירים לכשיוקם הבנין, ושדייר בכח לא ירצה לקנות דירה כשיוקם הבנין, הלכה היא שצו מניעה יינתן במקרה המבוסס על חשש כזה רק כדי למנוע נזק של ממש שקרוב לודאי שיקרה. זה לא הוכח ע"י המערערים. בשלב זה אין זה כלל קרוב לודאי שיגרם מטרד לשכנים אשר ישתכנו במקום. השופט קבע עוד כי המתקן יהוה גורם מרתיע לרוכשי דירות כאשר יוקם הבנין, אך קביעה זו על מה שעלול להתרחש בעתיד אינה נותנת בסיס מספיק למתן סעד למערערים בשלב זה ובדרך של צו מניעה מידי דוקא. המערערים לא יהיו מנועים להגיש תביעה חדשה אם וכאשר ייווצר מטרד בפועל.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד שרון למערערים, עו"ד בן ציון כהן למשיבים. 30.4.70).

ע.א. 329/69 - יעקב סעאתי נגד בנק אגודת ישראל ואח'

*טענת אוחז שלא כשורה נגד בנק שקיבל שיק לגוביינא והוא מפעיל לגביו זכות עכבון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 49/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער מסר שיק למשיב השני (להלן המשיב) וזה מסרו לגוביינא לבנק המשיב הראשון. הבנק הגיש תביעה נגד המערער שהתגונן כי הבנק אינו אוחז כשורה בשיק ולכן פתוחות לפניו נגד הבנק כל הטענות שהיו לו נגד המשיב. ע"פ ההסכם שבין הבנק לבין המשיב קיבל הבנק את השיק לגוביינא והוא רשאי להחזיק ולהשתמש בכל שיק או שטר שהוא מקבל לגוביינא לכיסוי כל הסכומים המגיעים לו מהמשיב או שיגיעו לו. המשיב חייב סכומים לבנק והבנק אוחז בשיק לכיסוי החוב כאמור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיון שאוחז שיש לו עכבון על השטר מכח חוזה רואים אותו כאוחז בעד ערך הרי הבנק הוא אוחז כשורה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. די בחתימת הלקוח על ההסכם לעכבון השיקים שיימסרו לו לגוביינא לכיסוי חוב הלקוח ואין צורך שגם הבנק יחתום על ההסכם.
ב. העובדה שהבנק חזר וחייב את חשבון הלקוח לאחר שהשיק לא נפרע אין בה חזרה מצד הבנק משימוש בזכות העכבון וזכות זו קיימת כל עוד החוב קיים.
ג. לענין יצירת זכות עכבון אין למערער שום מקום עמידה ולכן אין צורך שהוא יהיה צד להסכם על זכות עכבון.
ד. טענה כי הסכם זכות העכבון ניתן לביטול מכח חוק החוזים האחידים יכול לעורר רק אדם אשר הוא צד לחוזה ואין המערער יכול להעלות טענה כזו.
ה. התאריך שעל השיק היה 10.9.66 והבנק קיבל אותו ביום 13.9.66. למעשה נעשה השיק ביום 23.8.66. אמנם מכח הוראת פקודת השטרות רואים את תאריך ההוצאה לכל דבר וענין כתאריך השיק, ולא את התאריך הדחוי, ואולם לענין האחיזה כשורה של המסמך הרי חזותו של השטר היא הקובעת, משמע שאם התקופה שעברה מיום ההוצאה כרשום על השיק ועד לנטילתו היא בגדר הסבירות, אין לראות את השיק כמסמך שזמנו עבר.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד מ. ח. כהן למערער, עוה"ד א. פולק וא. מכלוביץ' למשיבה מס' 1. 4.5.70).

ע.א. 486/69 - אהרן דב קמחי נגד בנק פויכטוונגר

*פסילת ערבות שניתנה ע"י בנק להלואה שנועדה לרכישת מניות הבנק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בת.א. 2958/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער היה המנהל הכללי של חברת בנק פויכטוונגר וכאשר יוסף אפשטיין רכש את השליטה בבנק והחל ללוות כספים מהבנק בסכומים גדלים והולכים באמצעות חברות שלו, עמד לו המערער למכשול. כיון שכך החליט אפשטיין לרכוש גם את מניות המערער במחיר גבוה כפי שרכש מניותיו האחרות. אפשטיין רכש מניות המערער באמצעות אחת מהחברות שלו, חברת איביקור, בסכום של למעלה מחצי מליון ל"י. סכום זה צריך היה לשלם בשלושים שעוריםחדשיים ולדרישת המערער נתן הבנק ערבות לתשלום הסכום הנ"ל ע"י איביקור. על פי התחייבות זו הספיק הבנק לשלם כ- 230 אלף ל"י עד שהשליטה עליו עברה לידי בנק ישראל. עם העברת השליטה לבנק ישראל הופסקו התשלומים למערער ועל כך הגיש תביעה לביהמ"ש. תביעתו נדחתה על יסוד סעיף 98(1) לפקודת החברות שלפיו לא יהא זה חוקי בשביל חברה לתת, במישרין או בעקיפין, ערבות או ערובה הלואה או סעד כספי אחר, לצורך או בקשר עם קנית מניות באותה חברה שנעשתה או שעומדת להעשות על ידי מישהו. כאן ראה ביהמ"ש בערבות הבנק מתן ערובה ע"י חברה (הבנק) לאיביקור לצורך רכישת מניות החברה (הבנק), ופסל את הערבות. על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. מטרת סעיף 98 נועדה למנוע עקיפת הכלל בדיני החברות שאסור לחברה לקנות את מניותיה שלה, כי בקניה כזאת יש משום הקטנת הון המניות של החבר ללא אישור ביהמ"ש וכן גורמת קניה כזאת הפחתת הכספים של החברה העומדים בעת הצורך לרשות נושי החברה ובעלי מניותיה.
ב. המערער בתור מנהלו הכללי של הבנק ידע את מצב הדברים לאשורו ועמד על התחייבות הבנק לטובתו ולרעת נושי הבנק ובעלי מניותיו האחרים. לכן אפילו אם תמצא דרך לאשר ערובה כזו לטובת איזה צד תמים, ודאי שהעיסקה ניתנת לביטול כאשר אדם יודע את העובדות.
ג. סעיף 98 הנ"ל קובע כי מתן ערובה לרכישת מניות החברה היא עבירה. התוצאה היא שאין לאכוף ערובה כזו. אין לקבל את הטענה כי הסנקציה היחידה היא הטלת קנס על החברה ושיש לאשר ולאכוף את הערבות. פירוש כזה שם לאל את כוונת המחוקק למנוע נישול נושים ובעלי מניות אחרים. כאשר המחוקק אסר במפורש חוזה מסוג מסוים חייב ביהמ"ש שלא לסייע אכיפת חוזה בלתי חוקי כזה.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. עוה"ד מ. כספי, אורגלר וקנטור למערער, עוה"ד קומיסר והררי למשיב. 6.5.70).

ע.א. 609/68 - אספרנס נתן נגד מאיר עבדאללה (אילן)

*הפרת הבטחת נשואין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק מ.א. 252/66 - הערעור נתקבל ברוב דעות)

העובדות:
המשיב הנשוי לבת משפחת המערערת הכיר את המערערת לפני 12 שנה כאשר זו היתה בת 20 והמשיב בן 55. בין השנים התפתחו יחסים והם חיו ביחד 7 שנים. הוכח כי המשיב הבטיח למערערת להתגרש מאשתו, ובהיותו עשיר ובעל עסקים במקומות שונים בעולם נסעו השנים ברחבי העולם, המשיב החזיק את המערערת תקופה ארוכה על חשבונו באנגליה והטיב עם משפחתה בישראל. במכתבים שהחליפו כינה המשיב את המערערת "אשתי" והיא כינתה אותו "בעלי" ומפעם לפעם הבטיח לה במכתביו כי בקרוב היא תהיה השותפת היחידה שלו בחיים. בשנת 1965, לאחר שבע שנות חיים משותפים, זנח המשיב את המערערת. היא הגישה נגדו תביעה בשל הפרת הבטחת נישואין ובמהלך המשפט התרחבה היריעה ונידונה גם עילת נזיקין בגין תרמית.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על שתי עילותיה: אשר לעילת הפרת הבטחת נישואין הסתמך אמנם ביהמ"ש על דעת הרוב בע.א. 337/62 כי הבטחה להתחתן לאחר גירושין אינה בהכרח בלתי חוקית וזאת כאשר חיי הנישואין של מבטיח הנישואין מעורערים מיסודם בין כה וכה. אד כאן לא מצא ביהמ"ש כי חיי הנישואין של המשיב אמנם התערערו עד ללא תקנה. באשר לעילת התרמית סבר ביהמ"ש כי לא רצוי להושיט לצד סעד על פי דיני הנזיקין כאשר נשלל ממנו סעד לפי דיני החוזים. כן היה בדעה כי גם בתביעת נזיקין חל העיקרון כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" והואיל והמערערת היתה שותפה למעשה בלתי מוסרי אין להיענות לה גם לפי עילה זו. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. המשיב לא חי עם אשתו רוב הזמן והסתובב עם "חברות" כאשר אשתו נמצאה כל הזמן בשוייץ וגידלה את ילדי בני הזוג. להורי המערערת סיפר המשיב כי הוא נשוי
כבר למערערת והוא חי אתה חיי אישות וקרא לה כל הזמן "אשתי" וכו'. כל זה מראה על חיי נישואין לא תקינים עם אשתו החוקית, וייתכן איפוא כי לפי ההלכה בע.א. 337/62 הנ"ל ניתן היה להכיר בתביעה בשל עילת הפרת הבטחת נישואין. אך אין צורך לפסוק כך מכיון שיש לחייב את המשיב בתשלום פיצויים בגין עילת הנזיקין.
ב. אין לראות מדוע יש לשלול מתובע תרופה על פי דיני הנזיקין כאשר היא נשללת ממנו על פי דיני החוזים מטעמים שבתקנת הציבור. עוולת התרמית אינה מושתתת על אותן העובדות המהוות את העילה החוזית, שהמערערת היתה שותפה לה. התרמית היא כולה של המשיב והמערערת אין לה חלק בה.
ג. אשר לתחולת הכלל כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה - לכלל זה אין תחולה בדיני נזיקין. החוק החרות בדיני נזיקין הוא הקובע והמחייב בתביעות נזיקין וכשם שלפי הפסיקה אין להוסיף עוולות שאינן מצויינות בחוק כך אין להגביל את החיובים לפי החוק. הזכות לקבל מבית המשפט את הסעד המתאים בשל עוולה כפופה רק למגבלות שבפקודה עצמה ועליהן אין להוסיף ואין לגרוע על סמך עקרונות משפט כלליים.
מבלי לקבוע כאן מה יהיה במקרה שהתובע שותף למה שמהווה עבירה פלילית מובהקת, הרי כאן אין לפטור את הנתבע. בתביעה המבוססת על עוולת תרמית של הנתבע כלפי התובע לא יהיו הרבה מקרים שבהם התובע יתרום ע" התנהגותו לגרימת הנזק. על כל פנים אין סוד חוקי למנוע מהתובע קבלת דמי נזק רק משום שהמעשה שנתפתה לעשותו עקב המרמה נחשב לבלתי מוסרי, אבל אינו מהוה עבירה פלילית.
ד. לענין הפיצויים - כדי לקבל פיצויים בעוולת תרמית יש להוכיח נזק ממון ויכול הנזק להיות נזק מיוחד או נזק כללי. כמו כן אין הוא צריך להיות הפסד שכבר סבל התובע בעבר אלא די שסבל את הנזק שיביא את ההפסד להבדיל מנזק שאין עמו הפסד. כאן ברור שנגרם לתובעת נזק מסוג נזק כללי בכך שהנתבע מנע ממנה במשך שנים להתחתן וחיבל בסיכוייה להינשא לאחר מכן. כמו כן לצורך התביעה די שהתובע מוכיח נזק ממון ואז נתמלא התנאי המוקדם ושוב אין שומת הפיצויים מוגבלת רק לנזק הממון שנגרם אלא נפתח הפתח לתביעת פיצויים על כל סוגי הנזק.
ה. לענין גובה הפיצויים - בכל הנוגע לעוולת התרמית צריך הפיצוי להיות מבוסס על הנזק הממשי הנובע ישירות ובאורח טבעי מן ההיצג הכוזב, אשר בעטיו הוטעה התובע לפעול כפי שפעל. כאן הסכימה התובעת, על יסוד ההיצג הכוזב שהוא עומד להתגרש מאשתו ולהינשא לה לחיות עמו חיי אישות ושמרה לו אמונים והקדישה לו שבע שנים משנות חייה היפות ביותר. לבד מנזק הממון סבלה אובדן נוחות, רווחה גופנית ופגיעה בשמה הטוב ופגיעה ברגשותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אילו קיבל את התביעה בעילה של הפרת הבטחה היה פוסק לה סכום של חמישים אלף ל" כפיצוי. סכום זה יש לפסוק משנתקבלה התביעה בשל עילת התרמית.

השופט קיסטר - מסכים לתוצאה הנ"ל מנימוקים אלה:
א. אשר לעילה של הפרת הבטחת נישואין - אין תוקף להבטחת בן זוג נשוי להתגרש מבת זוגתו כאשר ההסכם הוא בין שני בני הזוג. על אחת כמה שאין תוקף להבטחת הבעל כלפי אשה אחרת שיתגרש מאשתו. יתרה מזו - כאן לא היה תוקף להבטחת הנישואין גם אליבא דדעת הרוב בע.א. 773/62 הנ"ל. העובדה שהבעל לא ניהל חיי נישואין תקינים וחי עם "חברות" אינה אומרת שחיי הנישואין התערערו ללא תקנה. האשה לא דרשה גט וגם לא עוררה מריבות בשל חיי הדרור שחי בעלה. במצב כזה משרק הבעל
הפר את חובת הנאמנות כלפי אשתו לא יתכן להגיע למסקנה שהוא חשאי להתקשר עם אשה אחרת בהסכם נשואין.
ב. אשר לעוולת התרמית - מבלי לקבוע מסמרות הרי נראה שהכלל של עילה בת עוולה שאינה יוצרת זכות תביעה חל גם בתביעת נזיקין ולא רק בדיני חוזים, אך כאן לא רק שיש אי שויון בין חלקם של שני הצדדים במעשה אלא שעיקר האשם במשיב שהיה איש מבוגר ופיתה את המערערת לחיות אתו חיי אישות כשזו היתה נערה צעירה והושפעה על ידי המשיב כמי שדואג לה ולמשפחתה. אין לומר על כן כי המערערת תצא וידיה על האשה מחמת העקרון של "עילה לבת עוולה", כאשר מתוך אמונה לדבריו חיתה אתו חיי אישות, וכאשר עיקר ה"עוולה" היא מצד הנתבע.

השופט מני (דעת מיעוט):
ביהמ"ש לא מצא ראיות כי חיי הנשואין של המשיב עם אשתו באו עד כדי משבר ולכן אין מקום לתביעה לפי עילת הפרת הבטחת נשואין.
אשר לעילת התרמית - אין להכשיר בעקיפין בעילת התרמית פעולה שנפסלה קודם לכן מחמת היותה נוגדת את חובת הכלל. יש להחיל כאן את הכלל שמעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה. לכן יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר עוה"ד לוי וזקהם למערערת, עו"ד כרמי למשיב. 19.4.70)

ע.א. 550/69 - בינה בנט ואח' נגד א. מצא

*פסילת חוזה שנעשה ע"י פושט רגל לפני פשיטת הרגל בטענת "העדפה".
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 4962/66 - הערעור נתקבל)

העובדות:
אביהם של המערערים נתן לקבלן שלמה עטיה סכומי כסף המסתכמים בשלושים ושנים אלף ל"י וקיבל על הסכומים קבלה שלפיהם שולמו בהתאם להסכם מבלי לציין מהו ההסכם. המנוח נפטר לפני ספטמבר 1966. בספטמבר אותה שנה עשו הסכם המערערים עם הקבלן שלפיו רכשו אצלו דירה בבית שהקים בחולון במחיר של 30 אלף ל"י ובהסכם נאמר כי הקבלן כבר קיבל את מלוא התמורה. תוך פחות משלושה חדשים מתאריך ההסכם עם המערערים הוגשה בקשה להכריז על הקבלן כפושט רגל וניתן צו קבלת נכסים נגדו. המשיב שהוא מקבל הנכסים של הקבלן ביקש מביהמ"ש המחוזי פסק הצהרתי שבחוזה שבין המערערים והקבלן יש משום העדפה של המערערים על פני נושים אחרים ושעל כן בטל החוזה כלפי הנאמן בפשיטת הרגל. ביהמ"ש נתן את הפסק המבוקש ועל כך הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. ביהמ"ש לא יראה בהתחייבות או העברת נכס משום העדפה הבטלים כלפי הנאמן אלא אם כן הוכחו שניים אלה: שבשעת עשיית החוזה לא היה פושט הרגל מסוגל לשלם חובותיו במועדם מכספו שלו; שבשעת עשיית החוזה התכוון פושט הרגל להעדפה על פני נושים אחרים.

ב. בענין דנא הוכח התנאי הראשון שפושט הרגל לא יכול היה לשלם חובותיו, וסופו של הקבלן שפשט את הרגל תוך מספר שבועות לאחר חתימת ההסכם עם המערערים מעידה על תחילתו שכבר אז לא יכול לשלם חובותיו, ובכך יצא הנאמן ידי חובת ההוכחה.
ג. גם את כוונת ההעדפה שהיתה לפושט הרגל על הנאמן להוכיח. הנאמן יכול לצאת ידי חובת עול ההוכחה המוטל עליו על ידי ראיה ישירה, היינו, עדות פושט הרגל אם היא נאמנת; או על ידי ראיות נסיבתיות.
ד. בענין דנא הוגשו תצהירי המערערים ופושט הרגל כי לא התכוון להעדפה פסולה וכי אביהם של המורישים רכש ממנו דירה ונתן לו כסף לרכישת הקרקע שעליה ייבנה בנין ובו תיוחד לו דירה. גירסת המשיב היתה לעומת זאת כי הכסף ניתן כהלוואה והחוזה עם המערערים נערך מפני שלא היה ביכלתו של הקבלן להחזיר את ההלואה ובכוונתו היתה להעדיף המערערים על פני בעלי חובות אחרים. סברה זו של המשיב קיבל ביהמ"ש המחוזי למרות שלא נתמכה בכל ראיה שהיא.
ה. ביהמ"ש היה צריך לכוון דעתו אם בכל נסיבות הענין היתה הוכחה שאמנם התכוון פושט הרגל לעשות לטובת המערערים מעשה העדפה פסולה על אף כל הראיות שבאו לסתור הנחה זו. הוכחה כזו לא היתה.
ו. אפילו בהנחה שהכסף ניתן לקבלן כהלואה והחוזה עם המערערים בא לסלק את חוב ההלואה עדיין לא היו ראיות מספיקות שהיתה מצד פושט הרגל כוונת העדפה פסולה:
1. לא נסתרה עדות הקבלן כי נטל את כספי מורישם של המערערים לרכישת האדמה. אפילו נטל את הכסף כהלואה רשאי היה לראות קשר כלכלי, אם לא משפטי, בין הכסף לבין הבנין ויתכן מאד שראה עצמו חייב מבחינה כללית, אם כי לא משפטית, למסור למערערים דירה באותו בית. רצון וכוונה לצאת ידי חובה כזו שוללים את הרצון והכוונה לעשות מעשה העדפה.
2. הקבלן העיד כי עשה את ההסכם עם המערערים לאחר שהציקו לו ועדות זו לא נסתרה. כיון שכך נעשה ההסכם תחת לחץ והצקה בכוונה להמלט מהנושה המציק ולא בכוונת העדפה פסולה.
3. אפילו תאמר שכל הנסיבות מצביעות על כך שבין המנוח לקבלן לא נעשתה עסקת רכישת דירה, אי אתה יכול לומר שאותם הסימנים והנסיבות מצביעים על כך שבעשותו את החוזה עם המערערים היתה לפושט הרגל כוונת העדפה. אי אתה יכול לצורך זה להסתפק בנסיבות שהוכחו לגבי עסקת היסוד ולא לעצם מעשה ההעדפה. חוסר כל מניע סביר להעדיף נושה פלוני על נושים אחרים מעמיד קיום כוונת העדפה בסימן שאלה גדול. אפילו קיים חשד של כוונת העדפה עדיין על המשיב להוכיח את הכוונה ובכל הראיות לא היתה הוכחה שכוונת ההעדפה היתה הכוונה המכריעה למעשהו של פושט הרגל.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד גוראל למערערים, עו"ד מצא למשיב. 15.4.70).

ע.פ. 114/70 - מרדכי אלמשלי נגד היועץ המשפטי

*חומרת העונש (סרסרות למעשי זנות) המערער הורשע בעבירה של סרסרות ומעשי זנות ונדון ל- 6 חדשים מאסר בפועל ו- 24 חודשים מאסר על תנאי. המערער ערער על חומרת העונש והמשיב על קולתו ולבסוף חזר בו המערער מערעורו ואילו ערעורו של המשיב נדחה. אמנם בעבירות של סרסרות
ומעשי זנות יש לגזור עונשים חמורים אך במקרה דנה הנאשם לא הכיר את המתלוננת ונפגש עמה באקראי ובעל אותה. לאמר מכן הזדמנו למקום שני לקוחות אחרים שבאו במגע עם המתלוננת בלא שידול מצד הנאשם ושילמו לה 58 ל"י שאותם היא נתנה לנאשם. קיימים חלוקי דעות בין הנאשם והמתלוננת באשר למטרה שלשמה נתנה לו את הכסף ובכל נסיבות העניין ונוכח אופיה המושחת של המתלוננת אין להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד ח. יעקובי למערער, עו"ד גב' ראב למשיב. 13.4.70).

ע.פ. 69/70 - גדליה נסים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חבלה חמורה) המערער היה מאורס למתלוננת ובאחד הימים הודיעה לו כי החליטה לנתק את קשריה עמו וכי אינה אוהבת אותו יותר. זמן מה לאחר מכן נפגשו ליד קולנוע ומשסירבה המתלוננת לדבר עם המערער הלך לתחנת משמר הגבול בה שירת ולאחר שסיים את תפקידו נטל את תיקו, הלך לבית המתלוננת וירה בה יריה אחת ופגע בה במותנה. בינתיים החלימה המתלוננת מפצעה ובביהמ"ש העידה שהיא סלחה לו על המעשה ומסכימה להנשא לו. למערער עבר נקי והתנהגות טובה בשרותו במשמר הגבול. אף לנוכח כל הנסיבות המקילות אין העונש שהוטל עליו, שנה אחת מאסר, חמור עד כדי שיצדיק התערבות בגזר הדין.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ח. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ח. גלזר למערער, עו"ד גב' א. ברזל למשיבה. 9.4.70).

ע.פ. 173/70 - דוד רוקח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מרמה) המערער הורשע בעבירות מירמה סחיטה ועושק ונדון ל- 6 חדשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. לנוכח חוות דעת של מומחים כי המערער הוא בעל אישיות מופרעת החליט ביהמ"ש כי שום מטרה סבירה של ענישה לא תושג בשלב זה על ידי כליאתו של המערער ומאידך קיימת סכנה שמאסרו יביא לידי החרפת מצבו הנפשי. אי לכך הומר עונש המאסר בתשלום קנס של 3000 ל"י.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ינובסקי למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 29.4.70).

ע.פ. 79/70 - מדינת ישראל נגד יצחק מלרסקי

*קולת העונש (פריצה ותקיפת שוטר) המשיב עבר עבירה של פריצה בבית דירה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ובבית המשפט הודה ב- 8 עבירות נוספות של פריצה, גרימת נזק לרכוש ותקיפת שוטרים. בשל כל אלה הופעל מאסר על תנאי של 18 חודש שהיה תלוי ועומד נגד המשיב וכן נגזר עליו עונש של שנה מאסר שמחציתו תהיה חופפת את העונש של 18 חודשי מאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל. לנוכח הרשעותיו הקודמות של המערער; אופין החמור של העבירות המעידות שהמערער אינו לומד לקח מן העונשים שהוטלו עליו בעבר והמעידות על יחס של זלזול בחוק. והעובדה שאת הפריצה האחרונה ביצע המערער בהיותו משוחרר בערבות, יש להחמיר בעונש של המשיב שישא בעונש מאסר של שנתיים שיצטבר לעונש המאסר של 18 חודשים שהופעל כאמור.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד ע. רובין למערערת, המשיב לעצמו. 22.3.70).

בג"צ 65/70 - אדוארד אליהו נגד המפקח על התעבורה ואח'

*עתירה לקבלת רשיון מונית בקשתו של העותר לקבלת רשיון למונית נדחתה ע"י המשיבים מן הטעם שהמערער הורשע במספר עבירות של תקיפה ואיום באלימות ולכן אינו מתאים להפעיל מונית ולתת
בה שירות מחמת תקנת הציבור, כאמור בתקנה 532 לתקנות התעבורה. עתירתו לצו על תנאי נגד המשיבים נדחתה. שר התחבורה היה רשאי לקבוע הוראות בתקנות בדבר תנאים וסייגים להקצאת רשיונות העומדים לחלוקה, ורשאי היה לקבוע את התנאי כי מבקש הרשיון לא יהיה בעל עבר פלילי. כמו כן התקנה היא סבירה כאשר היא נותנת שיקול דעת למפקח על התעבורה לשקול אם יש בעבר פלילי של המבקש כדי לפסול אותו מלהפעיל מונית ולתת בה שירות.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה -השופט ברנזון. עו"ד ד. מועלם לעותר. 31.3.70).

בר"ע 41/70 - יצחק רפאל נגד סילבי קשת

*איסור פרסום הליכי ביניים במשפט דיבה ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לאסור באופן כללי הליכי ביניים במשפט שבין הצדדים בשל פרסום לשון הרע, אך קבע שיש לאסור כל פרסום של כל הליך ביניים (כגון הצגת שאלונים וכדומה) עד אשר השופט עצמו יבדוק את החומר ויחליט אם יש בו או בפרסומו משום חשש פגיעה בשמו הטוב של המבקש. המבקש מבקש רשות ערעור בטענה שיש לאסור בכלל את פרסום הליכי הביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הכלל הוא שדיוני ביהמ"ש, גם בהליכי ביניים, הם פומביים ואפשר לאסור פרסומם רק לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט. אילו היה ביהמ"ש אוסר פרסום דברים כשאיסור הפרסום אין בו הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט היה ביהמ"ש חורג מסמכותו. לכן צדק השופט שקבע כי יבדוק תחילה כל הליך והליך ויחליט במידת הצורך אם יש לאסור פרסומו אם לאו.

(בפני: השופט ח. כהן. 17.4.70).

ע.פ. 100/70 - מדינת ישראל נגד סובחי עארף לובאני ואח'

*קולת העונש (נסיון שוד) שני המשיבים, תושבי נצרת, נתקלו במתלונן, ותוך איומים בתת מקלע קלר גוסטב שהמשיב הראשון החזיק בידו, הכריחוהו לסור מן הדרך לתוך חורשה. המשיב השני ערך חיפוש על גופו של המתלונן ואך בסופו של דבר לא שדדו המשיבים דבר מן המתלונן הם הורשעו בעבירות של נסיון לשוד ושל החזקת כלי יריה ללא היתר, המשיב הראשון נדון לשנתיים מאסר, מהן 15 חדשים מאסר בפועל, והמשיב השני נדון לשנתיים מאסר, מהן שנה מאסר בפועל.
העונשים הם ללא ספק קלים ביותר: החזקת הנשק ע"י המשיב הראשון, לאחר שקנה אותו ברצועת עזה, דוקא בתקופה בה יש להתיחס בחומרה לעבירות מסוג זה, מחייבת להחמיר בענשו, ולפיכך עליו לרצות בפועל את תקופת המאסר של שנתיים במלואה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד גב' סוכר למערערת, עו"ד א. אבו חנא למשיב מס' 1, עו"ד בטט למשיב מס' 2. 13.4.70).

ע.פ. 522/69 - אוחנה שלום נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי המערער הורשע בבימ"ש השלום ונדון לתשלום קנס בסך 100 ל"י או מאסר של 10 ימים תמורתו. בקשתו להאריך את המועד להגשת ערעור על פסה"ד נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי, ועל כך הערעור לביהמ"ש העליון.
ההחלטה עליה מבקש המערער לערער אינה פסק דין ואף אינה מסוג ההחלטות בהן דן ס' 19 (ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז - 1957, ואשר ניתן לערער ברשות. מאחר שאין הוראה מפורשת בחוק באשר לזכות ערעור במקרה דנן, ומאחר שאף הוראות חוק סדה"ד הפלילי אינן מקנות זכות כזאת, נדחה הערעור.

(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. עו"ד י. דוד למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 6.4.70).

ע.פ. 52/70 - גדעון ברדה נגד מדינת ישראל

*צירוף תיקים לצורך גזירת העונש המערער נדון למאסר של שלוש שנים בגין מעשי תרמית, עבירות של נהיגה ללא רשיון, שמוש ברשיון נהיגה מזויף ועוד. לאישומים שעליהם הועמד לדין צורפו 4 אישומים נוספים לפי בקשת המערער. למערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות בעבירות דומות ואין איפוא מקום להתערב בעונש שנגזר עליו.
בביהמ"ש המחוזי נדחתה בקשת המערער להודות גם באישומים בשלושה תיקי משטרה נוספים. אולם מסתבר, שבינתיים הוגש לביהמ"ש המחוזי תיק נוסף עפ"י שלושה אישומים אלו והתיק עדין תלוי ועומד. כך, שהמערער יוכל להביא בפני ביהמ"ש הדן בתיק החדש את טענותיו בדבר אי צרוף האישומים שבו לדיון, נשוא ערעור זה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ע. נתן למשיבה. 7.4.70).

ע.פ. 552/69 - אלברט בן שלמה עמר נגד מדינת ישראל

*תקיפת שוטרים המערער התנגד למעצר ע"י שוטר ומשנגרר ע"י האחרון בכוון רכב של המשטרה ניסה להחלץ מידי הסמל שעצרו. הסמל נעזר בשוטר נוסף ואז החל המערער להשתולל והפעיל יותר כח במאמציו להחלץ, ובידיו הופיעה סכין מטבח גדולה, שהיתה מוסתרת עד אותו רגע מתחת לחולצתו. הסכין הוצאה מידו, הוא נכבל ובביהמ"ש דלמטה הורשע ונדון ל- 3 חדשי מאסר ולהפעלת מאסר על תנאי של 5 חדשים. הערעור נדחה.
"תקיפה" בחוק לתקון דיני עונשין (תקיפת שוטרים) פרושה כמשמעותה בס' 248 לפקודת החוק הפלילי. לפי ההגדרה בפקודה, תקיפה, בין השאר, היא כל נגיעה בגוף הזולת או שמוש בכח מכל מין כלפי גוף הזולת בין במישרין ובין בעקיפין. השתוללות המערער כאמור והמצאות הסכין בידיו, מוכיחות את העבירה בה הורשע, והעונש שהוטל עליו הוא העונש המינימלי הקבוע בחוק בשל עבירה שכזו, ובודאי שבנסיבות המקרה אין הוא חמור.

(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. דוד למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 6.4.70).

המ' 85/70 - יעקב בן אלברט דרעי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצה)

המערער נשפט בבימ"ש השלום לנוער למאסר 6 חדשים בשל עבירת התפרצות, והופעל נגדו מאסר על תנאי לתקופה של שנה אחת, כששתי תקופות אלה מצטברות. ערעורו לביהמ"ש המחוזי על חומרת העונש נדחה. בעקבות עונש שהוטל עליו בשל עבירה אחרת, נוספו לו עוד 8 חדשי מאסר על תנאי.
המערער הוא בן 16 שנה, נתפס כנראה לעבירותיו ע"י התחברות עם חברה רעה, עדין לא עבר כל טפול במסגרת שרות המבחן ולפי נתוניו האישיים קיים סכוי סביר להצלחת טפול שכזה בו. אי לכך הוחלט להשאיר בעינה את הפעלת המאסר על תנאי של שנה, וכן לאשר את עונש המאסר של 6 חדשים שהוטל על המערער, אלא שמתוך תקופה זו 5 חדשים יהיו על תנאי וחודש אחד של מאסר בפועל יהא חופף את המאסר של שנה אחת שהופעל כאמור. כן יועמד המערער במבחן לתקופה של שנתיים מיום שחרורו ממאסרו.