המ' 218/69 - מרים איזנברג נגד לואיז איזנברג ואח'
*תחולת חוק הרבית
* תביעה לעיכוב הוצל"פ של פס"ד בטענה שביהמ"ש טעה במתן פסה"ד.
(בקשה לרשות לערער - הבקשה נדחה)
העובדות:
בפברואר 1961 חוייבה המבקשת לשלם למשיבים סך 7,500 ל"י ורבית בשעורים שונים מיום החיוב ועד התשלום בפועל. לאחר שרוב החוב הפסוק שולם קמה מחלוקת בין בעלי הדין לגבי חישוב הרבית. המערערת טוענת שמכח סעיף 4 לחוק הרבית העותומנית פסק חיוב הרבית משהגיעסך כל הרבית לסכום הקרן, ואילו המשיבים אומרים שהם זכאים לקבל את מלוא הרבית כקבוע בפסק הדין. ראש ההוצאה לפועל קיבל את השגת המבקשת אך ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטתו וקבע כי חישוב הרבית ייעשה בלא כל הגבלה. על כך הבקשה לרשות לערער.
החלטה:
א. חוק הרבית העותומני בוטל לאחר הגשת התובענה ולפני מתן פסק הדין, אך על פי סעיף 10 לחוק החדש, מילוה שניתן לפני תחילת תקפו של החוק מוסיף לחול עליו החוק העותומני ומכיון שכאן נולדה החבות לפני תחילת תקפו של החוק טוענת המבקשת כי החוק העותומני צריך לחול בענינה.
ב. אין צורך לדון בשאלות הנ"ל שהתעוררו שכן ההכרעה צריכה להיות על פי גורם אחד ויחידי בלבד. ראש ההוצאה לפועל חייב לבצע פסק דין כמו שהוא ואין לו להרהר אחרי מידת תבונתו של השופט שנתן את פסה"ד. אם טעה השופט תרופתו של בעל הדין היא לערער על החלטתו, ואם עבר מועד הערעור פסק הדין שריר וקיים. בהליכי הוצאה לפועל כוחותיה של ערכאת הערעור אינם אלא ככוחותיו של ראש ההוצאה לפועל ואין ערכאת הערעור שואלת מה חייב היה ביהמ"ש לפסוק, אלא רק מה הוא פסק ואת הפסק יש להוציא לפועל.
ג. ביהמ"ש כלכל צעדיו לפי החוק החדש, ואפילו שגה בקביעתו הרי לא חרג מגדר סמכותו ואין זה איפוא מקרה שבו יכול בעל דין להתיצב לפני יו"ר ההוצאה לפועל ולטעון כי למעשה פסק הדין איננו פסק דין באשר ניתן מחוסר סמכות.
(בפני: השופט זוסמן.)
ע.א. 93/69 - צבי הירש ברנדר נגד "מרקו מטרי ובניו"
*ערעור ברשות או בזכות על צוים הניתנים בפשיטת רגל
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 4626/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבה היא נושה של המערער והיא ביקשה וקיבלה רשות מביהמ"ש למסור לו הודעת פשיטת רגל. הזמן הקבוע בחוק למסירת ההודעה עבר וההודעה נמסרה לאחר זמנה, ואז ביקשה המשיבה וקיבלה צו אשר האריך לה את זמן מסירת ההודעה. על כך הוגש הערעור והמשיבה ביקשה לדחותאת הערעור על הסף בטענה מקדמית כי הארכת המועד מהוה החלטה שאין לערער עליה בזכות אלא לאחר קבלת רשות.
החלטה - השופט כהן:
א. נכון כי הארכת המועד אינה מהוה פס"ד אלא "החלטה אחרת" שאינה מסיימת את הדין ודברים בין בעלי הדין. אולם על המקרה דנא לא חל סעיף 19 לחוק בתי המשפט לענין ערעור בזכות.
ב. השאלה האמיתית שהיתה צריכה להיות שנויה במחלוקת בין בעלי הדין היא אם חלה על ערעור זה הוראת סעיף 94(2)(ב) לפקודת פשיטת הרגל, והתשובה על כך היא חיובית. סעיף 94 הנ"ל דן בצוים בפשיטת רגל שנעשו ע"י ביהמ"ש בתוקף סמכותו לפי פקודת
פשיטת הרגל ואין נפקא מינה אם נעשו לפני תחילת פשיטת הרגל או לאחריה. בכל צו שכזה יש לפנות לפקודה ולמצוא בה את זכויותיו ופרטי סעדו של הצד. בפירוש הפקודה חייב ביהמ"ש לפנות למשפט האנגלי, ולא לפסיקה המנדטורית, ובהתאם למשפט האנגלי אין הבדל בין צו שנעשה לפני תחילת פשיטת הרגל לבין צו שנעשה לאחריו. ההבחנה בין פסיקה סופית להחלטה לא סופית אינה מתעוררת בכל ההליכים שאפשר לנקטם לפי הפקודה. לפיכך בדין הוגש הערעור ללא קבלת רשות.
ג. לגופו של ענין רשאי היה השופט להשתמש בשיקול דעתו במתן הארכה ואין למצוא פגם בשיקוליו.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד ש. הדר למערער, עו"ד ד. גנור למשיבה. 30.9.69).
ע.א. 66/69 - יוסף גליננסקי ואח' נגד בנק אגודת ישראל בע"מ
*סירובו של ביהמ"ש לדחות משפט לאחר שהרשה תיקון בכתב הגנה כשהצד שביקש את התיקון מבקש את הדחיה.
* נטל השכנוע בטענת זיוף חתימות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת,א. 1612/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הראשון עשה שטרי חוב לטובת הנפרע שנפטר בינתיים והשני חתם כערב. על גב השטרות מופיעות חתימות היסב על החלק של הנפרע. המשיב תבע את המערערים בסדר דין מקוצר והמערערים טענו,טענת סילוק, ניתנה להם רשות להתגונן על יסוד טענה זו ותצהירם הפך לכתב הגנה. ביום שמיעת המשפט ביקשו המערערים תיקון כתב ההגנה והוספת טענה כי חתימות ההיסב מזויפות. המשיב התנגד אך ביהמ"ש החליט להיעתר לבקשה ועם זאת קבע כי על אף התיקון ישמע המשפט באותו יום וכן כי על המערערים להוכיח טענת זיוף החתימות.המערערים ביקשו דחיית המשפט להבאת עדיהם בטענה כי חשבו שעם תיקון כתב הגנתם ידחה המשפט אך השופט דחה בקשתם. הושמע עד אחד מטעם הבנק וכן העיד הנתבע הראשון. שוב ביקשו המערערים דחיית המשפט באשר לא הביאו עדים ובקשתם נדחתה. השופט קבע כי הם ידעו שיטענו טענת זיוף ועליהם היה להביא עדים להוכיח טענת הגנה זו. ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם וביהמ"ש דחה את כל טענות ההגנה ובאשר לטענת הזיוף דחה אותה "לא בלי היסוסים" לאחר שבדק את השטרות ושמע אחד מעדי הבנק שבעיניו ראה את המנוח הנפרע חותם את חתימת ההסבה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. בקשת תיקון ההגנה הוגשה באיחור ורשאי היה השופט לדחותה ביחוד לנוכח האפשרות כי תגרום לדחיית המשפט. ברם השופט נעתר לבקשת התיקון אך קבע כי המשפט ישמע בו ביום.
ב. מה שלמעשה קרה בענין דנא אם כי הדבר לא נאמר מפורשות, הוא שביהמ"ש הרשה את התיקון והתנה תנאי, בהתאם לסעיף 97 לתקנות סדר הדין, שהמשפט ישמע בו ביום. הטלת תנאי זה היתה מוצדקת לחלוטין בנסיבות הענין.
ג. לטענה נגד החלטת ביהמ"ש להטיל חובת ההוכחה בדבר הזיוף על המערערים - לטענה זו אין עוד ערך לאחר שביהמ"ש שקל את הראיות שהובאו בענין זה והדריך את עצמו נכונה ביחס לנטל השכנוע הסופי שהיה מוטל על הבנק.
ד. אשר לטענות המערערים כי השטרות ניתנו לבטחון ואינם חבים לפיהם - זאת היה על המערערים להוכיח והם לא שכנעו את ביהמ"ש בנכונות טענתם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד א. קיבקוביץ למערערים, עו"ד מ. כספי למשיב. 6.10.69).
ע.א. 35/69 - עירית תל אביב נגד אלסטקס בע"מ
*תשלום מס עסקים עבור עסק המתנהל בשני בנינים גובלים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בע.ש. 141/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה מנהלת עסק של תעשיית מוצרים אלסטיים בשני בנינים סמוכים ברחוב לבנדה 6 ו- 8 בתל אביב. אחד הבנינים שייך לה והשני שכור על ידה. בין שני הבנינים מבדילה רצועת קרקע של 6 מטרים בערך, מזה שייכים שלושה מטר לכל אחד משני הבנינים.
לפי פקודת הרשויות המקומיות.( מס עסקים) 1945 צריך בעל עסק לשלם מס עסקים על כל "מקום בעיר" בו הוא מנהל את עסקו. "מקום" כולל בנין, מבנה, קרקע וכד'. אם עסק אחד נמצא במקומות אחדים "הגובלים זה בזה ברציפות" יראו את כל המקומות האלה כמקום אחד לצורך מס עסקים. בענין דנא התעוררה שאלה אם העסק בשני הבנינים מהוה שני מקומות או מקום אחד. העיריה וכן ביה"ד למס עסקים ראו בעסק שני מקומות ואילו ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש לראות בכך מקום אחד שכן בנינים הגובלים זה בזה ברציפות כשהם עומדים זה ליד זה ללא מחיצה החוצה ביניהם מהוים מקום אחד. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
לצורך הטיעון בערעור זה אפשר להניח כי כדי ששני בנינים יהוו "מקום אחד" צריך שלא יהיה שום גורם חוצץ ביניהם כטענת העיריה, ולא די שהם גובלים זה בזה, ברם אין לומר כי רצועת הקרקע המבדילה בין שני הבנינים מפסיקה את הרציפות ומהוה חציצה. "בנין" המוגדר כ"מקום" אינו עומד בחללו של עולם אלא על הארץ יסודותיו ותמיד תמצא שטח מסוים של קרקע הצמוד לבנין ומהוה חלק ממנו. גם כאן רצועת הקרקע אינה משמשת לאיזו מטרה עצמאית ונבדלת אלא חלקה שייכת לבנין אחד וחלקה לבנין השני ויש לראות ברצועה כנספחת לבנינים וצמודה אליהם. כיון שכך לא רק שרצועת הקרקע אינה מהוה חציצה אלא להיפך היא מביאה לכך שמקומות העסק "גובלים זה בזה ברציפות".
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד א. רמרז למערערת, עו"ד ה. צ. ויגל למשיבה).
ע.א. 87/69 - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נגד משה אליהו ואח'
*מחיקת כתב הגנה מחמת אי ציות לצוים לגילוי מסמכים, שאלונים וכד'.
* פסיקת דמי נזק.
* ערעור לאחר מתן פסה"ד על "החלטה אחרת" שלא ניתנה לפני כן רשות לערער עליה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בת.א, 110/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הזמין אצל המערערת מכונית פיאט 1100 באמצעות סוכניה בירושלים. הוא שילם סכום כסף על חשבון המכונית אלא שבינתיים חלה העלאת מסים והמערערת דרשה מהמשיב תוספת תשלום של 2800 ל"י שהוא סכום ההעלאה. המשיב סירב לשלם את ההפרש לבסוף הגיש תביעה נגד המערערת וסוכניה בירושלים בה ביקש לחייבם להמציא לו את המכונית שהזמין במחיר המוסכם; לחילופין לחייבם לשלם לו את ההפרש בין המחיר המוסכם לבין המחיר ביום הגשת התביעה המסתכם ב-2800 ל"י; ולחייבם להחזיר לו את הסכום ששילם על החשבון. המערערת הגישה כתב הגנה אך ביהמ"ש מחק אותו מחמת אי ציות מספיק לצוים שניתנו בדבר שאלונים, גילוי מסמכים ופרטים נוספים. על החלטת המחיקה הוגשה בקשה לרשות לערער וזו נדחתה בהחלטה מנומקת ע"י שופט ביהמ"ש העליון. עתה מערערת המערערת על פסה"ד שניתן בעקבות מחיקת כתב ההגנה ועל ההחלטה למחוק את כתב ההגנה.
החלטה - השופט מני:
א. באשר לטענות נגד מחיקת כתב ההגנה, טענות אלה נידונו כבר ונדחו בבקשה לרשות לערער, ומאותם טעמים המפורטים באותה בקשה יש לדחות עתה את הערעור בענין זה.
ב. המערערת הגישה בקשה בדרך המרצה להאריך לה את המועד להגשת כתב הגנה, הדיון בבקשה זו הגיע לביהמ"ש המחוזי לאחר שכבר נתן את פסה"ד בהיעדר הגנה. בכך לא קופחה המערערת, שכן גם באותה בקשה בדרך המרצה לא צייתה לצוי הרשם, ואפילו באותו שלב מאוחר עדיין לא הביעה נכונות לעשות את המוטל עליה ודינה של הבקשה היה להידחות.
ג. לטענת המערערת כי לא היה צריך לפסוק דמי נזק בסך 2800 ל"י, שכן כל דמי נזק הנטענים מוכחשים לעולם ויראו אותם כשנויים במחלוקת גם בהיעדר כתב הגנה - כאן לא היו דמי הנזק שנויים במחלוקת שהרי המערערת עצמה היא שתבעה מהמשיב את הסכום של 2800 ל"י כתוספת למחיר המוסכם.
השופט כהן:
צדק אמנם ב"כ המערערת שמשלא ניתנה לו רשות לערער על החלטת המחיקה רשאי היה לערער על כך בערעור על פסה"ד ולהעלות כל הטענות שהיו לו נגד ההחלטה, ורשאית היא להשיג גם על נימוקי השופט שדחה את הרשות לערער, ברם זכויות פרוצדורליות לחוד והטרדת ביהמ"ש לחוד. משנימק שופט ביהמ"ש העליון את דחיית טענות המערערת בבקשה לרשות לערער אין צורך להטריד את ביהמ"ש בטענות סרק שכבר נידונו ונדחו,
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד י. עבר כהן למערערת, עו"ד ח. גירון למשיב. 8.10.68). ע.פ. 239/69 - מדינת ישראל נגד משה בן אהרן כהן ואח'
*הרשעה בשוד * קולת העונש.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, בנטל, קוארט) בת.פ. 867/68 - הערעור נתקבל, והערעורים הנגדיים נדחו).
.
העובדות:
שלושת הנאשמים נמצאו אשמים בעבירות של שוד מזוין וגרימת חבלות חמורות לאחר שפרצו לדירת זוג זקן, עינו והכו את בני הזוג שיגלו להם מקום מחבוא של כספם ולבסוף נטלואת כספם בסך 4000 ל"י. הנאשמים נדונו לתקופות מאסר בין 3 ל-4 שנים. שנים מהנאשמים מערערים על הרשעתם והמדינה מערערת על קולת העונש.
החלטה - השופט כהן:
א. אשר לערעור על ההרשעה -לא היתה מחלוקת כי סמוך לשעה 1 לאחר חצות נמצאו כל שלושת הנאשמים ביחד ליד מקום ביצוע הפשע. דקות מעטות לאחר מכן בוצע הפשע ובמקום נתגלו טביעות אצבעותיו של אחד הנאשמים. כמו כן העידו המתלוננים כי הפשע בוצע ע"י שלושה אנשים. לנוכח כל אלה מותר היה לביהמ"ש להניח כי השלושה ביצעו בצוותא חדא את הפשע כל עוד לא הסבירו שני הנאשמים, לפחות עד כדי לעורר ספק בלב ביהמ"ש, שנפרדו מהנאשם השלישי והלכו לדרכם לפני שביצע את הפשע. שום הסבר כזה לא בא בפני ביהמ"ש ובדין הרשיע את הנאשמים, מה גם שעוד היו בפני ביהמ"ש ראיות נוספות לחיזוק מסקנתו.
ב. אשר לעונש - לנוכח המעשה האכזרי של הנאשמים, אשר רק בדרך נס לא נסתיים באסון, יש להחמיר בדינם. העונש המתאים הוא 6 שנות מאסר לכל אחד מהנאשמים. צו חילוט מכוניתו של אחד הנאשמים שבה השתמשו לביצוע הפשע - יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר עו"ד קירש למערערת, עוה"ד א. קדר, ח. סופרין וצ. לידסקי לנאשמים. 9.9.69).
בג"צ 231/69 - משה ינוביץ נגד שר הפנים ואח'.
*תיקון כתובת בפינקס הבוחרים העותר החליף דירה מרחוב לרחוב. בהוד השרון ומסר על כך הודעה בהתאם לחוק מרשם אוכלוסין וביקש להעבירו לאיזור קלפי של מקום מגוריו החדש. נפלה טעות במיכון והוא נרשם בפנקס הבוחרים של תל אביב. הוא לא קיבל הודעה כי בקשתו נתמלאה ואף לא בדק זאת עד עתה ובינתיים עבר המועד להגשת ערעור. העותר מבקש כי משרד הפנים יחוייב לתקן את פנקס הבוחרים אך העתירה נדחתה. אם המעשה שנעשה בכלל עוד ניתן לתיקון הסמכות להזקק לקובלנה היא בידי ועדת - הבחירות המרכזית ואין ביהמ"ש יכול להעניק סעד לעותר.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. עו"ד סרוב לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 24,9,69). בג"צ 121/69 - רנטה ציגלמן נגד ועדת ההשתלמויות המרכזית ואח'
*עתירה לסעד לגבי העבר ביהמ"ש הגבוה לצדק נותן סעד לגבי העתיד ובמקרה הנדון הסעד המבוקש נוגע כבר רק לגבי העבר. אם לעותרת תביעות כספיות על קיפוחה בעבר היא יכולה לבוא על ספוקה בבימ"ש אחר ואין צידוק כי הבג"צ ידון בדבר.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר, החלטה - השופט זוסמן. עו"ד מ. שידלובסקי לעותרת, עו"ד י. ברסלע למשיבים. 23.9.69).
בג"צ 144/69 - שעיה שלום ואח' נגד ראש עירית באר שבע ואח'.
*סירוב להעניק רשיון לעסק אין למצוא כל פסול באי הענקת רשיון לעסק העותרים ע"י עירית באר שבע. את עתירת העותרים יש לדחות מסיבות אלה: העותר השכיר את העסק לאחרים למשך תקופה של לפחות שבעה חדשים, דבר שלא גילה אותו בעתירה; העסק מתנהל בצריף עץ ואינו מקיים את דרישות החוק ומן הנמנע להוציא לגביו רשיון לנהל עסק למכירת פירות וירקות במקום הזה; אין יסוד לטענת ההפליה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד י. שביט לעותרים, עוה"ד י.אליעז ומ.חשין למשיבים. 15.9.69).
בג"צ 229/69 4 פנינה חסיס נגד י.ברעלי שופט שלום.
*בקשה למתן צו לדחיית משפט עתירתה של העותרת למתן צו נגד המשיב שיראה טעם מדוע לא ייעתר לבקשתה לדחות שמיעת משפט המתנהל בפניו - נדחתה. אין הבג"צ מוציא צווים לביהמ"ש השלום, ולא עוד, אלא שקביעת משפטים התלויים ועומדים בפני בימ"ש השלום מסורה לשיקול דעת השופט הדן בענין.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. העותרת לעצמה. 30.9.69).
ד"נ 24/69 - פרו - פרו ביסקויט בע"מ נגד ל.פרומין ובניו בע"מ.
*בקשה לקיום דיון נוסף בקשת העותרת לדיון נוסף נדחתה. הטענות כי ביהמ"ש העליון לא הסיק מן ההלכות שפסק את המסקנות שהיה חייב להסיק, אינן מן הטענות הראויות לדיון נוסף. באשר לטענה כי בנוגע לשאלת קיום ההטעייה בין שמות העותרת לשמות המשיבה לא התחשב ביהמ"ש העליון - בניגוד להלכה האנגלית - בעדויות שהובאו לטובת העותרת, הרי ביהמ"ש נזקק למבחן שאמנם ההחלטה אם קיימת הטעיה אם לאו היא בידי ביהמ"ש ועדות בענין זה אינה יכולה לחרוץ את גורלו, ברם ביהמ"ש הוסיף ואמר כי עדות על חוסר הטעיה אינה מכריעה אם כי היא גורם שעל ביהמ"ש להתחשב בו. דברים אלה אינם משקפים איפוא כל סטיה מההלכה האנגלית. יתר על כן בענין דנא הדגיש ביהמ"ש כי הובאה ראיה בדבר אפשרות של הטעיה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מ. שרף לעותרת. 7.10.69).
מ"ח 6/69 - הנרי דה - סנטוס נגד היועץ המשפטי.
*בקשה לקיום משפט חוזר בקשתו של העותר לערוך משפט חוזר בחיובו בפלילים נדחתה. טענתו בדבר חד צדדיותו של השופט אין בה ממש. אשר לטענתו כי נודע לו עכשיו על עובדה שלא היתה בפני ביהמ"ש דלמטה, הרי בבקשה לא צויין מהי עובדה זאת ולכן מן הנמנע להתחשב בטענה זו.
(בפני: הנשיא אגרנט. 23.9.69).
בר"ע 104/69 - יוסף גולדברגר נגד איטונג בטרום בע"מ
*בקשה לבטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד אשתו של המבקש קיבלה כתב תביעה נגדו ולא מסרה לו אותו ולאחר מכן, משניתן פס"ד שלא בפניו, ופסה"ד הומצא למבקש שוב קיבלה אותו אשתו ולא מסרה על כך לבעלה. משעברו 3 חדשים גילתה את דבר פסה"ד לבעלה ולאחר 11 יום הגיש המבקש בקשה לביטול פסה"ד והוצהר בבקשה כי מפאת מחלתו של המבקש לא גילתה לו אשתו את דבר התביעה. רשם ביהמ"ש נעתר לבקשה וביטל את פסה"ד ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי אין ביהמ"ש יכול לבטל פסקי דין שניתנו, רק משום שהאשה לא גילתה לבעלה שנתקבל כתב תביעה. הבקשה במקרה דנא נדחתה, מן הטעם שהמבקש לא פנה מיד כשנודע לו על פסה"ד לביהמ"ש אלא השתהה 11 ימים נוספים ולא נתן לכך כל הסבר.
(בפני: השופט זוסמן. 2.9.69).
בר"ע 53/69 - מפעלי אספלט בדרום בע"מ נגד משה אורנשטיין ואח'
*בקשה למתן הוראות לכונס נכסים לפי בקשת המשיבה השניה מינה ביהמ"ש את המשיב הראשון ככונס נכסים של המערערת להבטחת חוב של המערערת למשיבה השניה. המערערת הסכימה למינוי כונס הנכסים אלא שלאחר מכן נודע לה, כטענתה, כי היא כלל לא היתה חייבת אותו חוב למשיבה השניה. היא ביקשה על כן מביהמ"ש להורות לכונס הנכסים למחוק את החוב שלגבייתו נתמנה כונס נכסים. הבקשה נדחתה והערעור על כך נדחה. נכון כי משהגיש בעל דין תצהיר ובעל דין שכנגד לא גילה את דעתו לסתור את התצהיר אם על ידי תצהיר שכנגד ואם על ידי חקירת המצהיר ואם בדרך אחרת, יקבע ביהמ"ש את העובדות כפי שהן מובאות בתצהיר, ואולם בענין שלפנינו כלל לא הגיעו הדברים אפילו לשלב של בירור העובדות, שכן התברר לביהמ"ש כי ממילא מתנהל משפט בין הצדדים, ולכן דחה את הבקשה. הטענה שאין המערערת חבה למשיבה אותו חוב, אינה טענה אשר ביהמ"ש חייב לדון בה בצורה מקוצרת על דרך של מתן הוראות לכונס הנכסים למחוק את החוב. הדרך הנכונה היא הגשת תובענה לשם קבלת סעד הצהרתי או עריכת חשבונות וכד' ואין זה ענין הניתן לברור על פי תצהיר סתמי. לכך התכוון ביהמ"ש דלמטה בציינו שבלאו הכי מתנהל בין הצדדים משפט ואין לדון בענין בצורה בה הובא בפני ביהמ"ש. (בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. עו"ד דן כהן למערערת, המשיב הראשון לעצמו, עו"ד פריבס למשיבה השניה. 10.9.69).
המ' 606/69 - יוצק בונה ואח' נגד בנק ליצוא בע"מ.
*בקשה להארכת מועד המערערים נדרשו להפקיד ערבון שיבטיח הוצאות המשיבים בערעור שהגישו. הערבון נקבע בסך 1000 ל"י ומועד ההפקדה תם ביום 12.8.69. ביום 9.9.69 הגיע סכום הפקדון לביהמ"ש מבלי שהמבקשים ביקשו הארכת המועד. הערעור נרשם לדחייה וההודעה נמסרה למערערים ביום 23.9.69. ביום 29.9.69 הגישו את הבקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. בקשתם נדחתה. ניתן היה אולי לקבל את טענתם כי לא היו בידיהם האמצעים הכספיים לעמוד בתשלום הערבון אילו תמכו בקשתם בראיות כי אכן עשו מאמצים להשיג
את הכסף אך ראיות כאלה לא הוגשו. אם גם לא יכלו לגייס את הכסף במועד, הרי פתוחה היתה הדרך לפניהם תוך זמן סביר ובתוך המועד לבקש הארכה אך הם לא עשו כן, ביהמ"ש לא יוכל לוותר על העקרון של שמירת המועדים הקבועים לפעולות משפטיות. נכון כי במקרה שלפנינו לא דרוש "טעם מיוחד" להארכת המועד אך בהעדר צידוק סביר להחמצת המועד אין להפעיל את שיקול הדעת ולהאריך את המועד.
(בפני: הרשם ברטוב, עו"ד פודז'רסקי למבקשים, עו"ד ז'בוטינסקי למשיב 7.10.69).
המ' 104/69 - ברוניסלב שייקביץ נגד מדינת ישראל.
*ביטול צו סגירה נגד המערער ניתן צו לסגירת לול שאותו הוא מנהל ללא רשיון בשטח המועצה המקומית אור יהודה. המערער פתח את הלול לפני שנים ובמשך הזמן השתכנו שכנים בסביבה הרואים בלול מטרד. כתוצאה מלחץ השכנים לא חודש לו הרשיון. העתקת הלול למקום אחר כרוכה בהשקעות גדולות מאד והמערער אין ביכלתו לשאת בהוצאות אלה. כמו כן הוא חולה וסגירת הלול תביא עליו הרס גמור. לנוכח כל אלה קבע ביהמ"ש העליון כי יש לבטל את צו הסגירה. אם השכנים רואים בכך מטרד יוכלו לבקש סעד מביהמ"ש אשר ישקול את פניתם. מבחינה ציבורית עדיף ענינו של המערער ויש לבטל את צו הסגירה שניתן במשפט הפלילי.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. המבקש לעצמו, עו"ד ברנזון למשיבה. 18.9.69).
ע.א. 511/69 - נפתלי תנפילוב נגד שרות ארצי להדברה.
*מתן סעד זמני מתן סעד זמני הוא ענין שבשיקול דעת וביהמ"ש שלערעור יתערב אם תתגלה טעות שנתפס לה השופט בתיתו את הסעד הזמני. בענין דנא לא נתגלתה טעות כזו ומשמצא ביהמ"ש דלמטה כי המשיבה הוכיחה לכאורה זכות הראויה להיות מוגנת ע"י צו מניעה זמני עד לברור המשפט רשאי היה לתת את הצו. ביהמ"ש המחוזי אף חייב את המשיבה בהמצאת ערובה בשעור אותו סכום שהמערער עצמו נקב בו כשעור הנזק האפשרי. (בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד נבט למערער, עו"ד תלמי למשיבה, 30.9.69). ע.א. 225/69 - גזית ושחם בע"מ נגד יוסף קיבוביץ ואח'.
*המצאת הודעה לצד שלישי בתביעה שהוגשה נגד המערערת ע"י המשיב השני המציאה המערערת למשיב הודעה לצד שלישי בה ביקשה לחזור על המשיב בגבול של חלק מסכום התביעה. המשיב התגונן וטען כי ניתן פסק בוררות בינו לבין המערערת וזו לא קיימה את הפסק. ביהמ"ש דחה את תביעת המערערת נגד המשיב בהודעת צד שלישי מן הטעם שפסק הבוררות הוא לטובת המשיב. ביהמ"ש העליון מצא כי בפסק הבוררות אין למצוא שהוא מדבר לטובת המשיב. אולם מתברר כי ההודעה לצד השלישי היתה פגומה בניסוחה, וכן כי הצדדים לא ביקשו מתן הוראות לבירור התביעה כנדרש לפי תקנה 288. הפגם בניסוח ההודעה לצד השלישי, הלוקה באי בהירות, לא היה פוסל את ההודעה מכיון שהמשיב הגיש כתב הגנה ובו טען לגופו של ענין. אולם הפגם של אי מתן הוראות לא נרפא. לנוכח מצב הדברים יש לקבוע כי הליכי הצד השלישי מסתיימים בשל אי מתן הוראות והמערערת רשאית להגיש תביעה נפרדת נגד המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד י. לוין למערערת, עו"ד א. בוקר למשיבים. 15.9.69).
ע.א. 214/69 - ראובן יקירי ואח' נגד עמרם בן חמו.
*הפרת חוזה המערערים התימרו למכור למשיב דירה בטענה שהיא של המשיב הראשון, וזה קיבל סכום של 4000 ל"י על חשבון המחיר שנקבע בסך 14000 ל"י, הם הבטיחו למשיב כי
יוכל להקים צריף ליד הדירה וכי הגינה תהיה ברשות המשיב. שתי הבטחות אלו לא קויימו. לבסוף אמנם נמכרה הדירה לגיסתו של המשיב על ידי הבעלים האמיתי של הדירה בסכום של 10000 ל"י. המשיבים חוייבו לשלם למשיב את הסך 4000 ל"י שקיבל המערער הראשון והערעור על כך נדחה. בלי להכנס לשאלה אם יכול היה המערער הראשון למכור את הדירה כמתערב ואם די בכך שבסופו של דבר השיג את הממכר מבעליו עבור הקונה, הרי היה מצג שוא בדבר האפשרות לתוספת צריף ושימוש בגינה שהשפיעו על גובה המחיר. בקבלת הממכר מידי הבעלים רשאי היה השופט לראות לא ביצוע ההסכם עם המערער אלא עשיית הסכם חדש עם הבעלים במחיר חדש של 10000 ל"י, אחרי שהמשיב הודיע כי ידרוש מהמערער החזרת הסכום ששילם לו, הכרזה שכמוה כהודעה על ביטול ההסכם. חובתו הסולידרית של המערער השני נובעת מהשתתפותו במתן ההבטחות בענין הצריף והגינה שהביאו לעשיית ההסכם שבוטל.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. החלטה -השופט לנדוי. עו"ד גנור למערערים, עו"ד עוזיאל למשיב. 28.9.69).
ע.א. 53/69 - קופת הקואופרטים בע"מ נגד יהושע יולביץ ואח'.
*תנאי חתימת ערבות המשיבים חתמו כערבים למערערת כדי שזו תערוב לקואופרטיב מסוים בערד לקבלת אשראי. בכתב ההתחייבות למערערת צויין כי ערבותם היא לאשראי של 15 אלף ל"י שאותו קואופרטיב מבקש. בשעה שנעשה כתב ערבות זה ידעו שני הצדדים כי הקואופרטיב עומד לקבל אשראי של 15 אלף ל"י ושהמערערת עמדה לערוב לקואופרטיב בתנאי שהמשיבים יתנו לה ערבות אישית. המערערת שילמה על יסוד ערבותה האמורה 4000 ל"י בלבד והקואופרטיב שילם את היתר. המשיבים מוכנים על כן לשלם למערערת את מה שהיא שילמה בגין ערבותה האמורה, אך לטענת המערערת היא חתמה עבור הקואופרטיב על ערבויות נוספות בסך 40 אלף ל"י בקירוב והיא זכאית להיפרע מן המשיבים את מלוא הסכום של 15 אלף ל"י. תביעת המערערת נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. לפי כתב הערבות מעונינים המשיבים כי הקואופרטיב יקבל אשראי של 15 אלף ל"י ועבור סכום זה הם מוכנים לערוב. מכלל הן אתה שומע לאו: באשראי נוסף, ובסכומים גדולים יותר אין המשיבים מעונינים, ועבור אשראי נוסף כזה אין הם מוכנים לערוב, הערבות נכתבה על טופס אשר הוכן ע"י המערערת וכל אי בהירות בלשונו תיטען נגדה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד ב. שבתאי למערערת, עו"ד א. סגל למשיבים. 2.10.69).
ע.א. 65/69 - רחל רביע נגד משה יחזקאלי.
*בקשה לדחיית אגרה המערערת הגישה נגד המשיב תביעת מזונות. לאחר מכן הגישה תביעה לתשלום פיצויים על הפרת הבטחת נשואין. היא ביקשה שחרור מתשלום אגרה בתביעת הפיצויים והרשם נעתר לבקשה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת הרשם בקבעו כי אין להטריד את המשיב פעמיים והמבקשת יכלה להגיש את שתי תביעותיה ביחד. הערעור על כך נתקבל. עילות התביעה למזונות מכאן, ולפיצויים בשל הפרת חוזה מכאן, שונות הן ונפרדות ואין כל חובה לתבוע את שתיהן ביחד. ברם יהא הדבר אשר יהא, השאלה אם בדין פוצלו התביעות תבוא על ברורה בעת הדיון ואין זו סיבה לדחית בקשה לשחרור מאגרה. טענות המשיב אין בהן כדי לחייב את המסקנה כי התובענה נדונה על פניה למחיקה או לדחייה אף בשלב מאוחר יותר. לכן בדין שוחררה המערערת מתשלום האגרה. (בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. החלטה - השופט כהן. עו"ד י, בצרי למערערת, עו"ד מ, עליאש למשיב. 28.9.69).
ע.פ. 281/69 - עו"ד אנוש בר שלום נגד מדינת ישראל.
*ניסוח תמרור איסור חניה בתמרור אין חניה המוגבל לשעות מסוימות נאמר שהחניה אסורה בין השעות 0700/1900 המערער החנה את מכוניתו בשעות הצהרים וקיבל דו"ח חניה. משהועמד לדין טען כי התמרור אינו ברור וניתן לפירוש שהחניה אסורה מ- 7 בערב עד 7 בבוקר ולא כפי שפורש ע"י המשטרה. שופט התעבורה וכן ביהמ"ש המחוזי דחו את טענת המערער, ונימוקם כי מכיון שהמדובר ברחוב הסואן במשך היום לא יתכן כי כוונת הרשות היתה לאסור את החניה בשעות הלילה. הערעור על כך נתקבל. מחובת הרשות כשהיא באה להציב תמרור להבליט את כוונתה בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ולא בצורה שניתן לקרוא את התמרור מימין לשמאל או משמאל לימין. יש לציין במפורש "משעה.., עד שעה...". אין לדרוש מהנהג שיהרהר בדבר משמעותו של התמרור ויפרשו. כשהוא נוהג ונתקל בתמרור צריך הנהג לנהוג לפי מה שכתוב בתמרור ולא לפרשו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט, המערער לעצמו, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 7.9.69).
ע.פ. 344/69 - מדינת ישראל נגד יצחק בן חיים אנג'י.
*הפעלת מאסר על תנאי ומאסר חופף המשיב נדון בשנת 1968 ל- 30 חדשי מאסר על תנאי והועמד תחת פיקוח קצין מבחן. הוא ירד לסיני והתמיד שם בעבודה עד שנדרש להמציא תעודת יושר מהמשטרה. משלא השיג תעודה כזו מחמת עברו, חזר לבאר שבע ושם ביצע 6 עבירות נוספות של פריצה. ביהמ"ש המחוזי הפעיל את המאסר על תנאי ובשל העבירות החדשות הטיל על המשיב 3 שנות מאסר שמהן רק אחת בפועל וגם זו תהיה חופפת למאסר על תנאי שהופעל. המדינה ערערה בעיקר כדי להעמיד הלכה על תקנה, היינו שאם מוטל על עבריין עונש בשל עבירה חדשה ומופעל עונש המאסר על תנאי צריכים שני הענשים להיות מצטברים אלא אם כן ביהמ"ש מנמק החלטתו ששני העונשים יהיו חופפים, דבר שלא נעשה במקרה דנא. בערעור החליט ביהמ"ש כי למרות הליקוי של חוסר הנמקה הרי לגוף הענין צדק ביהמ"ש כי בנסיבות הענין תושג מטרת הענישה אם המשיב ישא עונש כולל של 30 חדשי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. עו"ד ברסלע למערערת, המשיב לעצמו. 23.9.69).
ע.פ. 342/69 - אניס בן ססיל רודני נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (הברחת חשיש) המערער הוא תייר ונאסר כאשר ביקש לשלוח לקנדה חבילה ובה שני ק"ג חשיש. ביהמ"ש הטיל עליו 18 חדשי מאסר ועל חומרת העונש הוא מערער, בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי לגבי תושב הארץ אין העונש חמור מדי, אולם מכיון שמדובר ל בתייר אשר עם שחרורו יישלח מהארץ ולא יהווה עוד סכנה אין לחשוש אם נברך עליו את "הברוך שפטרנו" מוקדם ככל האפשר. לפיכך הוחלף ענשו ל- 6 חדשי מאסר ו - 5000 ל"י קנס.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד ד. יעקובזון למערער, עו"ד ג. חסיד למשיבה). ע.פ. 196/69 - מדינת ישראל נגד ג'ן בן יצחק אלבו ואח'.
*קולת העונש (גניבת רכוש צבאי) שלושת המשיבים חדרו למחנה צה"ל וגנבו מתוכו חלקי חילוף של טנקים ואביזרים צבאיים ראויים לשימוש ומכרו את הרכוש הגנוב בתור גרוטאות לנחושת. ערך הגניבה הסתכם בלמעלה משלושים אלף ל"י. המשיבים הואשמו בגניבה וכן בהחזקת רכוש צבאי בנגוד לתקנות ההגנה שעת חירום. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים עונש של שנתיים
מאסר והערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי אין כל דמיון בין גניבות רגילות לבין המעשה של המשיבים שהוא מעשה מחפיר שיש בו כדי לפגוע בבטחון המדינה. ביהמ"ש המחוזי לא שקל במדה מספקת את חומרתה המיוחדת של העבירה בגזרו את הדין. על ביהמ"ש להגן על הצבור מפני אנשים שאין להם כל חוש אחריות אזרחית לטובת הכלל ולבטחון המדינה, ולהרתיע עבריינים אחרים מביצוע מעשים כאלה. לפיכך הועמד ענשם של המשיבים על חמש שנות מאסר.
(בפני השופטים: כהן, הלוי, קיסטר, עו"ד ברנזון למערערת, עו"ד כפור למשיבים). ע.פ. 249/69 - עמרם בן חביב נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גניבה מתוך מכתבים) המערער הורשע בגניבת שיקים מתוך מכתבים בתא המיון של הדואר ונדון ל- 5 שנות מאסר. הוא ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש. בדחותו את הערעור על ההרשעה ציין ביהמ"ש העליון כי היה חומר ראיות מספיק לביסוס ההרשעה של המערער.
אשר לעונש - העונש של 5 שנות מאסר כשלעצמו אינו חמור בשים לב לעונש המירבי של 15 שנות מאסר ובעובדה כי מעשים מסוג אלה עשויים לחתור תחת פעולתו התקינה של הדאר. עם זאת, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, יש מקום להמתיק קצת בדינו ולקבוע כי אחת מתוך חמש שנות המאסר שהוטלו עליו תהיה מאסר על תנאי. (בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד קירש למשיבה, 28.9.69).
ע.פ. 265/69 - נביל אל מסתקים נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בזיוף מסמך
המערער הורשע בעבירת מרמה בכך שהשיג ממשרד הרישוי במזרח ירושלים רשיון רכב זמני ישראלי באמצעות מסמך מזויף. לטענתו לא הופיע בעצמו במשרד הרישוי אלא מתווך פעל מטעמו וזה זייף את המסמך ללא ידיעתו. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד חומר הראיות כי המערער עצמו הופיע במשרד הרישוי ועל ממצאיו נסב הערעור. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש כי הערכת עדויות שהובאו בפני הערכאה דלמטה היא ענין לביהמ"ש ששמע את העדים ורשאי היה ביהמ"ש לסמוך על העדות שהמערער הופיע בעצמו במשרד הרישוי. ברם בלאו הכי, עצם השימוש שנעשה במסמך מזויף לשם השגת רשיון זמני לרכב שברשות המערער, יש בו, הוכחה לכאורה, שהמערער ידע על הזיוף באופן שהיה על המערער לתת הסבר להצדקתו. נסיונו של המערער לתת הסבר כזה נכשל מתחילתו ועד סופו לנוכח ההסברים הסותרים שנתן במשטרה ובביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד צ. גילאון למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 9.9.69).
ב ת ו כ ן
* המ' 218/69 - .........................26 ─ * תחולת חוק הרבית
─ * תביעה לעיכוב הוצל"פ של פס"ד בטענה שביהמ"ש טעה במתן פסה"ד.
─* ע.א. 93/69 - ........................26 ─ * ערעור ברשות או בזכות על צוים הניתנים בפשיטת רגל
─* ע.א. 66/69 - ................27 ─ * סירובו של ביהמ"ש לדחות משפט לאחר שהרשה תיקון בכתב הגנה כשהצד ─ שביקש את התיקון מבקש את הדחיה.
─ * נטל השכנוע בטענת זיוף חתימות
─* ע.א. 35/69 - ...............................28 ─ * תשלום מס עסקים עבור עסק המתנהל בשני בנינים גובלים.
─* ע.א. 87/69 - ...........28 ─ * מחיקת כתב הגנה מחמת אי ציות לצוים לגילוי מסמכים, שאלונים וכד'.
─ * פסיקת דמי נזק.
─ * ערעור לאחר מתן פסה"ד על "החלטה אחרת" שלא ניתנה לפני כן רשות ─ לערער עליה.
─* ע.פ. 239/69 - .......................29 ─ * הרשעה בשוד * קולת העונש.
─
─ ─* בג"צ 231/69 - תיקון כתובת בפינקס הבוחרים.................................30─* בג"צ 121/69 - עתירה לסעד לגבי העבר.......................................30 ─* בג"צ 144/69 - סירוב להעניק רשיון לעסק....................................30 ─* בג"צ 229/69 - בקשה למתן צו לדחיית משפט...................................30─* ד"נ 24/69 - בקשה לקיום דיון נוסף.........................................30─* מ"ח 6/69 - בקשה לקיום משפט חוזר..........................................31─* בר"ע 104/69 - בקשה לבטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד.........................31 ─* בר"ע 53/69 - בקשה למתן הוראות לכונס נכסים................................31─* המ' 606/69 - בקשה להארכת מועד............................................31─* המ' 104/69 - ביטול צו סגירה..............................................32 ─* ע.א. 511/69 - מתן סעד זמני...............................................32─* ע.א. 225/69 - המצאת הודעה לצד שלישי......................................32─* ע.א. 214/69 - הפרת חוזה..................................................32─* ע.א. 53/69 - תנאי חתימת ערבות............................................33─* ע.א. 65/69 - בקשה לדחיית אגרה............................................33─* ע.פ. 281/69 - ניסוח תמרור איסור חניה.....................................34─* ע.פ. 344/69 - הפעלת מאסר על תנאי ומאסר חופף..............................34─* ע.פ. 342/69 - חומרת העונש (הברחת חשיש)...................................34─* ע.פ. 196/69 - קולת העונש (גניבת רכוש צבאי)...............................34─* ע.פ. 249/69 - חומרת העונש (גניבה מתוך מכתבים)............................35─* ע.פ. 265/69 - הרשעה בזיוף מסמך...........................................35─
─
─
─
─
─