תקציר סביר כרך ד' חוברת 30

ע.פ. 345/69 - אלכסנדר רובין נגד מדינת ישראל

תחילת תיק החנינה.
עבירה של קבלת בטוחה בת ערך בטענות שוא ועבירות מרמה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 726/67 - הערעורים נדחו)

העובדות:
המערער השיג מבנק הלואה וחסכון חיפה כתבי ערבות על סכומים המצטרפים למאה ושלושים אלף ל"י, ובאותם כתבי ערבות התחייב הבנק לשלם לבנקים אחרים, כנגד דרישה, את הסכומים הנ"ל. כדי לתת כתבי ערבות אלה דרש הבנק מהמערער להפקיד שטרות של לקוחות. המערער זייף חתימות של אנשים שונים על שטרות והפקידים בבנק וכנגד שטרות אלה קיבל את כתבי הערבות.משעמד הבנק לממש את השטרות נתן המערער לבנק שטרות מזוייפים חדשים כדי לדחות מימוש הבטחונות. המערער הועמד לדין בעבירה של השגת חתימות על שטרי ערך בטענות שוא ובכוונה לרמות לפי סעיף 302 לפח"פ, בעבירות של זיוף שטרות והפצת שטרות מזוייפים, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הוא הורשע ונדון לשתי שנות מאסר ממש ושתי שנות מאסר על תנאי. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש.

החלטה -השופט י. כהן:
א. מכיון שהעבירות שצורפו בכתב התביעה נוגעות לסכום העולה על מאה אלף ל"י אין החנינה חלה על עבירות אלו, ואפשר להגיש כתב אישום ע"י צירוף עבירות המסתכמות ביחד בסכום העולה על מאה אלף ל"י.
ב. בעבירה של השגת חתימה על בטוחות בנות ערך בטענות שוא לפי סעיף 302 לפח"פ אין צורך כי המסמך המהווה את הבטוחה יהיה בלתי מותנה ושוה כסף בעת שנתקבל. גם כאשר מדובר בערבות המותנית בכך שבתאריך מסוים מתחייב הערב לשלם כנגד דרישה מהוה המסמך "בטוחה בת ערך" לצורך החוק, אך גם אם בעת קבלת כתבי הערבות עדיין לא היו "בטוחות בנות ערך" ניתן להרשיע את המערער בהתאם לסיפא של הסעיף הנ"ל שלפיה אשם בעבירה הנ"ל כל אדם המפתה אחר בטענות שוא ומתוך כוונה לרמותו לכתוב או להטביע חותמת או סימן אחר על איזה נייר כדי שיוכל אחר כך לעשותו ולהשתמש בו בתור בטוחה בת ערך.
ג. נכון שב"כ הבנק לא נשאל בעדותו אם היה מסכים לתת הערבויות אילו ידע שהשטרות אינם של לקוחות, אולם דרך ההוכחה על הקשר הסיבתי בין טענת השוא ובין מתן הכסף או האשראי אינה חייבת להיות דוקא ע"י דברים מפורשים מפי המתלונן. במקרה שלפנינו ברור מהעדויות שמתן שטרות של לקוחות היה תנאי בל יעבור למתן הערבויות.
ד. חלק מהשטרות התיימרו להיות חתומים ע"י אדם בשם דודיאן. בכמה מהשטרות היו כתובות שונות של אותו אדם אך באף אחת מהכתובות לא נמצא אדם כזה. מכך הסיק ביהמ"ש שמדובר בשם בדוי, וביהמ"ש היה רשאי לפרש לרעת המערער את העובדה שהוא לא הזמין כל אדם בשם כזה להעיד, למרות שהעובדה מי היה החותם האלמוני היתה במיוחד בידיעת המערער.
בערעור טען המערער, טענה סתמית כי איתר עתה את האיש והוא מבקש להביאו לעדות. על סמך טענה סתמית כזו, ללא הסבר מדוע לא אותר בעת המשפט, אין להרשות הבאת ראיות בשלב הערעור. מה גם שהמערער הורשע בזיוף שטרות מרובים אחרים ואין לראות במה תוכל עדות כזו לשנות את תוצאות המשפט.
ה. כדי להרשיע בקבלת דבר בנסיבות מחמירות, אין צורך להוכיח קבלת דבר ממשי. די בכך שהנאשם מקבל "זכות או טובת הנאה" כדי שיהיה ניתן להרשיעו בעבירה זו. מכיון שתודות להמצאת שטרות מזוייפים השיג המערער מהבנק שלא יממש מיד את
הבטוחות הרי זה קבלת "דבר" כאמור בחוק.
ו. לנוכח נסיבות העבירות החמורות מכאן, וגילו של המערער מאידך אין להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. עו"ד לרר למערער, עו"ד שארטר למשיבה. 5.5.70).

ע.פ. 135/70 - מדינת ישראל נגד וליד עבדאל עזיזה

*סמכות ביהמ"ש בישראל לדון בעבירה לפי חוק ריבוי נשואין שביצע אזרח ישראל בחו"ל.
(ערעור על פס"ד בימ"ש המחוזי בנצרת (השופט אלהווארי) - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב נשא אשה בישראל ולאחר שהסתכסך עמה הלך בשנת 1969 לג'נין ושם נשא אשה נוספת. הוא הואשם בעבירה של ריבוי נישואין לפי סעיף 2 לחוק לתקון דיני עונשין (ריבוי נישואין). בפתיחת הדיון בביהמ"ש כפר סניגורו של המשיב בסמכות השיפוט של ביהמ"ש בהסתמכו על סעיף 6 לפח"פ שאין ביהמ"ש רשאי לשפוט את המשיב בשל מעשה שנעשה כולו מחוץ לגבולות המדינה. בתשובה לכך הפנה התובע את ביהמ"ש לסעיף 4(3) לחוק הנ"ל הקובע כי לענין סעיף 2 אין נפקא מינה אם הנשואין החדשים נערכו מחוץ לישראל ובלבד שבשעת הנשואין היה האיש אזרח ישראל או תושב ישראל, ובמקרה דנא היה המשיב אזרח המדינה. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בהסתמכו על סעיף 6 לפח"פ וקבע כי סעיף 4(3) לחוק "לא העניק סמכות לבתי המשפט בישראל לקיים דיון לגבי מי שעבר עבירה כזאת". על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
אמנם הכלל הוא שאין הרבון מפעיל את כוחותיו, לרבות כח הענישה, אלא לגבי מעשה או מחדל שבשטח עליו הוא חולש, ולפיכך מעשה שנעשה בחו"ל אינו משמש, בדרך כלל, נושא לדיון בבימ"ש ישראלי. אולם אם חפץ הרבון להרחיב את יריעת חוקיו, אין מניעה שיעשה כן.
ב"כ המשיב אינו חולק על כך, אלא שלטענתו לא באה לידי בטויה כוונת הרחבה כזו בבהירות הדרושה בחיקוק פלילי, בסעיף 4(3) הנ"ל.
קשה להשלים עם מסקנת ביהמ"ש דלמטה שלפי הסעיף 4(3) הנ"ל אמנם מהוה המעשה עבירה אלא שאין סמכות שיפוט. נשאלת השאלה: מה הועילו חכמים בתקנתם ? אם המחוקק הגדיר את המעשה ועשה אותו לעבירה אפילו נעשה בחו"ל, כלום ייתכן הדבר שלא יעניק לביהמ"ש את כח השפוט ?
על ידי קריאה נכונה של הוראת העונשין שבסעיף 4(3) הנ"ל ברור הדבר שהמחוקק עשה את המעשה לעבירה לא רק תוך זיקה למבחן הטריטוריאלי המקובל, אלא בנוסף על כך, תוך זיקה לאזרחות הנאשם ומקום מושבו. אין צידוק להבחנה בין ההוראה המהותית הקובעת שהמעשה הוא עבירה אפילו בוצע בחו"ל ובין כח שיפוט של ביהמ"ש.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד גב' ברזל למערער, עו"ד ג'רג'ורה למשיב. 28.4.70).

ע.א.504/69 - רם ליבוביץ נגד דבורה גרשמן

טענת ריבית מופרזת.
ארכה שניתנה לחייב העיקרי והשפעתה על טענת התישנות של הערב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 3769/68 - הערעור נתקבל בעיקרו)

העובדות:
המשיבה הגישה נגד המערער ונגד אביו תובענה בסדר דין מקוצר לגבי ששה שטרי חוב שכל אחד מהם על סכום של אלף ל"י ולחילופין נטען בכתב התביעה כי המשיבה הלוותה לאבי
המערער את הסכומים האמורים והמערער ערב לתשלומם. האב הוכרז כפושט רגל והתובענה נמשכה נגד המערער בלבד. הוא ביקש רשות להתגונן בשתי טענות: כי השטרות 1 עד 5 התישנו; כי המשיבה גבתה ריבית מופרזת בגין השטרות מהאב וסכום הריבית מכסה את חוב הקרן. בקשת הרשות להתגונן מפני השטר הששי בטענת ריבית מופרזת נדחתה ולגבי היתר ניתנה רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער גם בתשלום עודף החוב, מקצתו על פי השטרות ומקצתו על פי עילת ההלוואה. על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. נכון שהמשיבה גבתה מאבי המערער ריבית מופרזת. אולם טענת ריבית מופרזת אינה יכולה להושיע את המערער בין אם הוא עושה השטרות יחד עם אביו ובין אם הוא ערב. אין ביהמ"ש יכול להפחית את שעור הריבית המופרזת אלא מקום בו נתבע לשלם ריבית. כאשר השטר מגלם את הריבית המופרזת הרי היא פוגמת את זכות הקנין שבשטר. אך כאשר נתבע אדם לשלם את סכום ההלואה גופה או שטר שניתן כולו בעד הקרן ושאין בו ריבית מופרזת אין ביהמ"ש יכול להפחית את שעור הריבית ולהעמידו על השיעור החוקי שכן הריבית לא היתה נושא למשפט.
ב. זכותו של אדם ששילם ריבית מופרזת להחזרת העודף, אבל אכיפתה של זכות זו מחייבת הגשת תובענה או תביעה שכנגד. המערער דנא לא הגיש תביעה שכנגד ולא תובענה וגם אילו הגיש לא היה זוכה שכן לא הוא אלא אביו שילם את הריבית. יכול ערב להתגונן בטענה ששטר כולל ריבית מופרזת אפילו אין החייב העיקרי מעלה טענה זו ברם אין ללמוד מכאן כי ערב יכול לתבוע החזרת ריבית מופרזת ששולמה ע"י החייב העיקרי. ג. לגבי חתימה על שטר היה ספק אם חתם המערער כערב או כעושה השטר וביהמ"ש המחוזי קבע כי חבותו של המערער היא של "כעין מסב" בהתאם לסעיף 56 לפקודת השטרות. בכך טעה ביהמ"ש. החבות של כעין מסב היא כאשר מצויה חתימתו של האיש על השטר בלא שיהא צד לשטר, בתור קבל, מושך, מסב, עושה השטר או ערב. אולם כאשר ספק אם החתימה היא חתימת עושה השטר או ערב אין מתירים את הספק על ידי הקביעה שהחותם לא עשה את השטר וגם לא ערב לתשלומו.
ד. כנגד טענת ההתישנות העלתה המשיבה טענה כי הנתבע שילם לתובעת ריבית עד יום 10.8.66 ולאור תשלום הרבית הנ"ל הגיע זמן הפרעון של השטרות רק אחרי תאריך זה, למרות שזמן הפרעון הנקוב בשטרות היה עוד בשנת 1959. מאידך טוען המערער כי מכיון שהוא לא היה צד להארכת מועד התשלום הרי לגביו מתחילה תקופת ההתישנות מתאריך הפרעון המקורי. ביהמ"ש המשפט המחוזי קיבל את טענת המערער לגבי עילת התשלום לפי השטרות אך דחה איתה לגבי העילה החילופית בגין ההלואה. על כך נתקבל הערעור.
הדין החל על שטרות אלה שנעשו לפני חוק הערבות הוא המג'לה, ובהתאם לסעיף 655 למג'לה הנערב שהאריך את זמן פרעון החוב לגבי החייב העיקרי נתן בזה ארכה גם לערב ודחיית הפרעון אינה משחררת את הערב מערבותו. הרעיון המונח ביסוד הוראה זו הוא שהערב נהנה מדחיית הפרעון שהוסכם עליו עם החייב העיקרי. אולם הכלל הוא שרק זכין לאדם שלא בפניו ולא חבין לו שלא בפניו. נמצא שהערב אמנם יהנה מדחיית זמן הפרעון, אולם לענין ההתישנות אין החייב העיקרי יכול לבוא להסכם עם המלוה ללא ידיעת הערב ובכך למנוע מהערב להתגונן בטענת התישנות בתום תקופת ההתישנות המקורית.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. עו"ד נ. לאונר למערער, עו"ד א. לין למשיבה. 6.5.70).

ע.א. 368/69 - זינגר פלטיאל נגד "מסדה" בע"מ

*טענת הערב כנגד הנפרע כי השטרות נפרעו לפני שהגיעו לתובע - הנפרע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 5887/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבה ערבה לאחד שלגי על 8 שטרי חוב שלא צויין בהם שם הנפרע. שטרות אלה הגיעו לידי המערער שרשם בהם את שמו כנפרע. המשיבה התגוננה ולאחר ברור המשפט קבע ביהמ"ש שהשטרות נפרעו ע"י העושה לאוחזים ורק לאחר מכן הועברו השטרות למערער שמילא בהם את שמו כנפרע (פרט לשטר אחד שלא היה תקין על פניו). המערער טען בין היתר כי השטרות לא נפרעו; כי גם אם נפרעו הרי שנפרעו קודם זמנם ולא היה זה פרעון כשורה ולא נפגמה זכותו לתבוע לפיהם ובנוסף לכך העלה טענה כי המשיבה לא טענה בתצהירה שהשטרות נפרעו. לענין טענת המערער כי המשיבה לא טענה בתצהירה שהשטרות נפרעו קבע ביהמ"ש כי הצדדים הרחיבו את יריעת המשפט גם לשאלה זו והיה שינוי חזית שהצדיק העלאת טענת הפרעון. על שחרור המשיבה מתשלום השטרות נסב הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:
א. לענין הטענה שהמשיבה לא טענה בתצהיר ההגנה שהשטרות נפרעו - טענה זו עולה מתוך הטענות הבאות בתצהיר אם כי לא הועלתה במפורש. אך נוסף לכך צדק ביהמ"ש דלמטה כי משהביאה המשיבה ראיון על פרעון השטרות והמערער לא התנגד לכך, אין המערער יכול להשמע בטענה, שענין הפרעון לא נכלל בתצהיר. ההלכה היא כי יש להקפיד שבסדר דין מקוצר יתנהל המשפט לפי הטענות שנטענו בתצהיר, אך אין בכך כדי לפגוע בהלכה פסוקה אחרת בדבר שינוי חזית כאמור.
ב. לגופו של ענין אין לקבל טענות המערער שהשטרות לא נפרעו וזאת לנוכח חומר הראיות שבא לפני ביהמ"ש ואשר ביהמ"ש נתן בהם אמון.
ג. לטענת המערער כי גם אם השטרות נפרעו לא נפגעה זכותו לתבוע לפיהם - לטענות אלה יכול להיות משקל לוא היה המערער אוחז כשורה בשטרות. אך המערער מופיע בשטרות כנפרע וכידוע הנפרע אינו אוחז כשורה. לכן תביעתו נדונה ככל תביעה אחרת במידה ואין בפקודה חזקות לטובתו.
כאמור נפרעו השטרות לאוחזים ועל ידי פרעון זה שוחררה המשיבה מאחריותה כערב בהתאם לסעיף 659 למג'לה, זאת גם אם נתן המערער תמורה בעד השטרות.

(בפני השופטים: ויתקון, ח.כהן, י. כהן. עו"ד לוין למערער, עו"ד י. הכהן למשיבה. 6.5.70).

ע.א. 401/69 - ראובני רבי ואח' נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ע"י "עמידר"

*בקשה להצטרף כנתבעים לתביעה שהוגשה כנגד מחזיק במקרקעין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט מ. כהן) בהמ' 12/69 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיב הגיש בבימ"ש השלום תביעה נגד אדם בשם רחמים ראובני (להלן הנתבע) לסילוק ידו מחלקת אדמה מסויימת. הנתבע התגונן בטענת בעלות בתוקף החזקת החלקה ועיבודה מעבר לתקופת ההתישנות. המשפט נמשך ונשמעו ראיות וקרוב לשלוש שנים לאחר הגשת התביעה הגישו המערערים, שהם הורי הנתבע, אחיו ואחותו, בקשה לצירופם כנתבעים נוספים מתוך נימוק שהם החזיקו בחלקה יחד עם הנתבע וכי פסק הדין ישפיע על זכויותיהם, וצירופם כנתבעים דרוש כדי לאפשר לביהמ"ש לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתביעה. בימ"ש השלום דחה את בקשתם להצטרף כנתבעים, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המערערים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. לטענת המערערים כי חזקתם היתה במשותף עם הנתבע ופיצול התביעה גורם לאי
הצגת הסכסוך האמיתי בפני ביהמ"ש - את המסגרת של הסכסוך קובע התובע עצמו בתביעה שלו ואין המערערים יכולים לאלצו להתדיין שלא במסגרת תביעתו. נוכחותם של המערערים כבעלי דין אינה נחוצה כדי לאפשר לביהמ"ש להכריע בשאלות העולות מהתביעה שהוגשה נגד הנתבע.
ב. לטענה כי אי צירוף המערערים יביא לריבוי משפטים - אין מטרת התקנה 24 לתקנות סדר הדין למנוע ריבוי משפטים ודי שפסק הדין שינתן בין המשיב לנתבע לא יפגע בזכויותיהם של המערערים מכיון שלא יהיה בו לחייבם במאומה. גם למקרה שפסק דין נגד הנתבע יוגש להוצאה לפועל הרי שאין בכוחו של המשיב לפנות את המערערים מכח פסק דין נגד הנתבע גם לפי ההליכים בהתאם לסעיפים 64 ו- 65 לחוק ההוצאה לפועל, אם זכותם אינה נובעת מזכותו של הנתבע.
ג. העובדה שכל פסק דין שהמשיב ישיג נגד הנתבע עשוי להתרוקן מתוכן אם המערערים יצליחו בהליכים אחרים להוכיח זכותם על החלקה, אין בה כדי לזכות את המערערים לכפות עצמם על המשיב כצדדים למשפט.
ד. אשר לבקשת המערערים להסתמך על סעיף 55 לתקנות סדר הדין - בקשת המערערים לא הושתתה בביהמ"ש דלמטה על תקנה זו ואין להרשות להם לעורר עתה טענה זו. נוסף לכך חל שיהוי רב בבקשת המערערים שהוגשה לביהמ"ש רק שלוש שנים לאחר תחילת המשפט.
ה. ענין צירוף צד למשפט נתון לשיקול דעת ביהמ"ש הדן בענין ובנסיבות המקרה אין לומר ששופט בימ"ש השלום השתמש בשיקול דעתו שלא כהלכה.

השופט כהן:
המערערים טוענים כי הם מחזיקים בקרקע באורח עצמאי ולא מכח הנתבע וזו כנראה הסיבה שביהמ"ש לא צירפם לתביעה כנתבעים. מכל מקום טענות המערערים יכול ויבואו על ברורם המלא והיעיל במסגרת ההליכים האמורים בסעיף 65 לחוק ההוצל"פ, אם כי למערערים עדיף להתדיין שלא במסגרת אותו סעיף שלפיו עליהם להיות התובעים ולא הנתבעים.
יתכן מאוד שצריך היה לאפשר למערערים להצטרף כנתבעים לתביעה, אולם ההשערה "שאני הייתי נענה למערערים ומצרפם כצדדים לתובענה, אילו ישבתי בבית משפט השלום" אין בה כדי להביא להתערבות בשיקול דעתו של ביהמ"ש שפסק אחרת.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד ג. האוזנר למערערים, עו"ד י. כאנם למשיב. 14.5.70).

ע.פ. 33/70 - שמעון בן אלי חמו נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (מסירת ידיעות כוזבות להשיג תעודת עולה) המערער הורשע במסירת ידיעות כוזבות לשם השגת תעודת עולה, בקבלת כספים במרמה כטובת הנאה בהיותו עולה ובסרוב לתת טביעת אצבעות. המערער עלה וירד מהמדינה, לסרוגין, בשנים 1961, 1964 ו- 1968. הוא הציג עצמו בפני משרד הפנים בשמות שונים, ציין שמות שונים של הוריו ולא הצהיר כי שהה בארץ לפני עליתו האחרונה. ביהמ"ש התיחס להוכחה שבמסמכים אשר מולאו מפי המערער, ומהם הסיק כי המערער בקש לטשטש את זהותו, וזאת כנראה כדי להסתיר את עברו הפלילי. העונש של שנת מאסר אחת, ממנה 8 חדשים בפועל, שהוטל עליו בביהמ"ש דלמטה, ואשר מצטבר לעונש אחר אותו הוא מרצה בשל עבירות מנוסה ממעצר חוקי, אינו נראה כבד, בהתחשב עם עברו הפלילי
של המערער בארץ ולפיכך נדחה הערעור.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בירגר למערער, עו"ד גב' ראב למשיב. 13.4.70).

ע.פ. 9/70 - סלמן בן כדורי מצלאוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה חבלנית) המערער בצע תקיפה חבלנית על אשתו המתלוננת לאחר שעזבתהו בגלל חיי משפחה מעורערים, הלכה לבית הוריה וסרבה לחזור אליו. הוא דקר אותה בצורה מסוכנת שמונה פעמים בסכין בחלקי גופה השונים, הורשע ונדון לחמש שנות מאסר, מהן שנתיים וחצי מאסר על תנאי.
המערער מבקש להקל בענשו שכן הוא ואשתו החליטו לעשות שלום בית ולחזור לחיי משפחה תקינים יחד עם שני ילדיהם. בקשתו נתמכה ע"י המתלוננת, אשר הצטרפה בכל לב לבקשת בעלה, תוך ציון הקשיים שמאסרו עלול להביא עליה ועל ילדיה. לבקשה זו הצטרפו אבי המתלוננת ושני גיסיו, ואף קצין המבחן הביע דעתו "כי הזוג הצעיר יוכל לחזור ולחיות חיי נשואין מספקים".
מאחר שהמערער הספיק כבר לרצות למעלה מעשרה חדשים מתקופת המאסר שנגזרה עליו ונוכח ההמלצה והבקשות דלעיל, הוחלט להמיר את יתרת תקופת המאסר שעל המערער לרצות, במאסר על תנאי שיתווסף על תקופת המאסר על תנאי שנגזר עליו ולהעמידו בפקוח קצין מבחן לתקופה של שנתיים.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ראב למשיבה. 13.4.70).

ע.פ. 108/70 - מדינת ישראל נגד אבי בן פאול נוה (נוימרק)

*קולת העונש (החזקת חשיש) המשיב הורשע בהחזקת חשיש ובסחר במטבע זר, הועמד למבחן למשך שנתיים, נדון לעונש מאסר על תנאי למשך שלש שנים ועל הסחר במטבע חוץ נקנס ב- 750 ל"י.
ביהמ"ש דלמטה כתב גזר דין מפורט ובו נתן את דעתו על כל הבעיות הכרוכות בנגע עשון החשיש, הנזק שבו לבריאות היחיד וסכנת התפשטותו. הוא לא התעלם גם מהצורך בהרתעת צעירים סקרנים; ולמרות כל אלה נהג עם המשיב במידת החסד. מדברי הסנגור ומפי נציג שרות המבחן נראה שהמשיב הצדיק עד כה את יחס ביהמ"ש אליו, ותוך תקוה שגם להבא יעשה כן, ותוך התחשבות בעובדה שהוא משרת בצבא, הוחלט שלא להתערב במידת העונש. עם זאת ציין ביהמ"ש את חומרת העבירה שבהחזקת סם מסוכן והזהיר מהסתכנות בעבירה שכזו, שעונש מרתיע חמור עלול להיות בצידה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד נחשון למשיב. 19.4.70).

ע.פ. 51/70 - מוחמד אבו לטין ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחר בחשיש) המערערים נתפסו כשבמכוניתם הפרטית 24 סוליות חשיש במשקל כולל של למעלה מ- 5 ק"ג ו- 2.5 ק"ג אופיום, נדונו והורשעו. המערער מס' 1 נדון למאסר של 6 שנים ואילו אחיו הצעיר למאסר של 18 חודשים. הערעור נדחה.
עונש מאסר של 6 שנים הוא אמנם עונש כבד, אולם העונש המירבי של 10 שנות מאסר שנקבע לעבירה זו אינו חייב להיות אות מתה, ובמקרה הנוכחי מצדיקות הנסיבות החמרה בעונש. המדובר כאן בשני אנשים שנסעו למרחקים להביא את הסחורה לשם מסחר, וכל הנסיעה ודרך הסתרת הסחורה תוכננו מראש. התפשטותו הגדולה של נגע הסחר והשימוש בסמים בזמן האחרון מחייבת החמרה בענשים במגמה להרתיע עבריינים. העובדה שהמערערים שתפו פעולה עם המשטרה לאחר שנתפסו לא נעלמה מעיני ביהמ"ש דלמטה, וכן אין בעובדת היותו של המערער מס' 1 בעל משפחה, שפרנסתה עליו, כדי להקל מחומרת
העבירה. עברו "העשיר" של המערער מס' 1 מצדיק בהחלט את העונש שהוטל עליו. ואשר למערער מס' 2, הרי על אף עברו הנקי, אין העונש שהוטל עליו מוגזם.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ח. סופרין למערערים, עו"ד ד. בניש למשיבה. 8.4.70).

ע.פ. 156/70 - שלום בן מרדכי כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחר בחשיש המערער הורשע על החזקת חשיש ונדון לעונש מאסר של שנתיים. ההרשעה בוססה על עדות יחידה של קצין משטרה, אשר היה ממונה על המסחר בסמים בעיר חיפה, ואשר לאחר שראה את תצלום המערער במשטרה, הצליח, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, לתפוס את המערער ועוד אדם, שגם הוא הורשע בעבירה הנדונה, לאחר שהביאו לו 36 סוליות חשיש והציעו לו אותן למכירה.
במקרה זה נפגש העד עם המערער, נהל עמו שיחות על קנית חשיש ומתוך כך הכירו כאדם אשר בצע את העבירה הנדונה בנוכחותו. אין אפוא כל נפקות לעובדה שידע עליו וכי ראה את תמונתו מראש כי אין מתעוררת כאן שאלת זהוי ע"י עד לאחר שהעבירה בוצעה. גם לא היה צורך במקרה כזה לערוך מסדר זהוי. העונש שהוטל אף הוא אינו חמור, ולפיכך נדחה הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ד. שילנסקי למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 15.4.70).

ע.פ. 49/70 - מדינת ישראל נגד אמיל דנן

*זכוי המשיב בשל סתירות בעדויות התביעה בליל המקרה נתקל המשיב במתלוננת, בת 19 שלוותה לביתה ע"י העד משה ויצמן, תפסה, ובצע בה מעשה מגונה נגד רצונה. תוך כדי כך נתן לעד משה ויצמן מכה באפו. ביהמ"ש המחוזי זיכהו משתי ההאשמות בשל סתירות שמצא בין העדויות השונות. הערעור על כך נתקבל.
הסתירות שנתגלו הן חסרות חשיבות ועלולות לנבוע מבלבול והתרגשות שהשפיעו על עדות המתלוננת. אשר לעבירת התקיפה, הרי גם אם המכה שספג העד משה ויצמן היתה "בלי כוונה", ברור שהיא באה להכשיל את מאמצי האחרון להפריד בין המשיב למתלוננת ובכך די כדי להכריע בעבירת תקיפה שלא כדין. לפיכך נתקבל הערעור, המערער הורשע והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לצורך הטלת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד י. בלטמן למערערת, המשיב לעצמו. 15.4.70).

ע.א. 374/69 - גאולה אל- חי נגד רשות הנמלים בישראל

*תביעת נזיקין המערערת עבדה אצל המשיבה ובמהלך עבודתה חצתה כביש פנימי שבנמל יפו, שהיה רטוב ממי ים או גשם נפלה ונחבלה. תביעת הפצויים שהגישה נגד המשיבה בביהמ"ש המחוזי נדחתה והערעור על כך נדחה.
אמנם חייב מעביד לנקוט אמצעי זהירות כדי להגן על עובד בפני הסכנות הצפויות במקום עבודתו, וזאת במידה העולה על חובת הזהירות הרגילה, אך אין זו חובה מוחלטת והוא יוצא ידי חובתו אם נקט אמצעי זהירות סבירים. מניעת רטיבות רגילה על הכביש היא דרישה מרחיקת לכת, ומאחר שהמערערת לא הרימה את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליה ומכיוון שלא הוכחה רשלנות מצד המשיבה, נדחתה התביעה כדין.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד ד. קצור למערערת, עו"ד גב' ולנט למשיבה.30.4.70).

ע.א. 377+356/69 - אברהם מחמד מחמור עבדאללה ואח' נגד חוסני מוחמד חליל ואח'

*השוואת חתימות ע"י ביהמ"ש לבדוק אמיתותן לצורך הסדר קרקעות התעוררה שאלה אם חתימת המשיב הראשון, כעד, חוזה, שעליו מנסים המערערים לבסס זכותם בהסדר קרקעות היא חתימה אמיתית. השופט דלמטה החתימו על דוגמאות של חתימתו, אולם לא נהג כנדרש בחוק בכך שהשאיר למערערים להוכיח את דבר חתימתו של המשיב מס' 1 על החוזה תחת לבדוק ולהשוות בעצמו את החתימה או למנות מומחים לכך. תפקיד הבירור בנדון מוטל על ביהמ"ש עצמו, וזאת כנראה ברוח הפרוצדורה העותומנית הישנה, אף אם הצדדים עצמם לא נקטו יזמה ולא הביאו ראיות. אמנם מידת ההוכחה שהיתה על המערערים היא למעלה מן המדה הרגילה במשפט אזרחי, שכן הם טוענים נגד עזבון ומבקשים לקיים חיוב המוטל על נפקדים, שבמקומם בא האפוטרופוס, אולם עדין נשאר בעינו הצורך בברור אמיתות חתימתו של המשיב מס' 1. לפיכך נתקבל הערעור והדין הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי לאפשר לבעלי הדין להביא ראיות נוספות, ללא הגבלה, ובכלל זה עדות מומחים על החתימות השנויות במחלוקת.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. 7.4.70).

ע.פ. 124/70 - אברהם בן מכלוף זוהר נגד מדינת ישראל

*קולת העונש (התפרצויות וגניבה) הנאשם הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת התפרצות וגניבת רכוש של כמאתיים ל"י. לפי בקשתו הורשע בביצוע 18 עבירות נוספות של גניבה והתפרצות ובסופו של דבר נדון לשנתיים מאסר ולהפעלת מאסר על תנאי של שנה אחת, שהיה תלוי נגדו בשל עבירות קודמות, כששני העונשים חופפים. על מידת העונש הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעור הנגדי נתקבל.
פסק דינו של ביהמ"ש דלמטה לוקה מבחינת סדרי הדין, מאחר שאם מחליט בימ"ש להטיל עונש מאסר ולהפעיל גם מאסר על תנאי כששני העונשים חופפים, עליו לרשום את הטעמים לכך. כמו כן מתעלם פסה"ד מחומרת מעשי המערער, משוויים הכולל של החפצים הגנובים ומהעובדה שרובם לא נתפסו ולא הוחזרו לבעליהם. המערער אכזב את תקוות קצין המבחן וביהמ"ש, ורבוי העבירות הדומות שעבר מחייב להגן על הצבור בפני עברין מועד.
אין ביהמ"ש מתערב בעונש המאסר של שנתיים שהוטל אולם עונש זה לא יהא חופף לעונש המאסר על תנאי של שנה אחת, אשר הופעל ועל הנאשם יהא לשאת בעונש כולל של 3 שנות מאסר.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. המערער לעצמו, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 28.4.70).

ע.פ. 142/70 - מנשה ג' בלי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בזמן שהמערער היה משוחרר ברשיון להתהלך חפשי לאחר שריצה 2/3 מעונש מאסר של 7 שנים שהוטל עליו, ביצע עבירה, לפי סעיף 299(1) לפח"פ, נדון והורשע. נוכח רשימת עבירותיו הקודמות והעובדה כי העבירה הנדונה בוצעה בזמן שהיה משוחרר כאמור, אין הצדקה להתערבות בעונש המאסר של 3 שנים, מהן שנה אחת בפועל, שנגזר עליו, ואשר יהא מצטבר לעונש שעליו לרצות בתיק אחר.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני, המערער לעצמו, עו"ד גב' ראב למשיבה. 29.4.70).

ע.פ. 185/70 - מדינת ישראל נגד סאלם בן סבח מוגרבי

*קולת העונש (גרימת חבלה חמורה) המשיב זרק על המתלונן אבן גדולה וגרם לו זעזוע מוח ושבר בעצם המצח. למשיב שורה ארוכה של עבירות בעלות אופי אלים, וביניהן עבירת הריגה; ועונש מאסר של
שנה וחצי, מזה 9 חדשים בפועל, הוא ללא ספק מופרז לקולא. לפיכך נתקבל הערעור ועונשו של המשיב הועמד על מאסר בפועל לתקופה של שנה וחצי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. עו"ד גב' ראב למערערת, המשיב לעצמו. 29.4.70).

ע.פ. 195/70 - אהרון בן ליאון בן חמו נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי המערער נדון לשנתיים מאסר על תנאי ותוך תקופת התנאי עבר עבירה נוספת. למרות זאת לא הפעיל ביהמ"ש את התנאי אלא האריך את תקופתו. אולם, עתה, לאחר שהמערער שב ועבר עבירה של התפרצות וגניבה, לא היה מנוס מהפעלת התנאי, ובשל העבירה הנוספת דן אותו ביהמ"ש לשנת מאסר, תוך הוראה שכל שלשת הענשים יהיו חופפים. תקופת העונש הכולל היא, אפוא, שנתיים, ובשל העבירה הנוספת לא הוטל על המערער כל עונש. לביהמ"ש לא היתה סמכות להאריך את התנאי פעם שניה, וחסד עשה עם המערער כאשר סטה מן הכלל שעונש בשל עבירה מאוחרת חייב להצטרף אל עונש המאסר על תנאי שמופעל נגד הנאשם. לפיכך נדחה הערעור.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. המערער לעצמו, עו"ד גב' איתן למשיבה. 5.5.70).

ע.פ. 158/70 - טלאט מוחמד שורפי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) המערער ביצע נסיון לשוד על אשה קשישה, חבט בראשה, חטף מידה את ארנקה שהכיל - .170 ל"י ונמלט מן המקום. נוסף לכך עבר ארבע עבירות של התפרצות. המערער אמנם צעיר לימים ותקופת עבריינותו אינה ארוכה, אולם הוא הספיק לצבור מספר רב של עבירות גניבה והתפרצות.
עונש המאסר של 4 שנים שהוטל עליו עכשיו, בחפיפה של 18 חדשי המאסר על תנאי שהופעלו, אינו חמור מדי. מעשים מסוג זה שבצע המערער הולכים ומתרבים והם הופכים את רחובות ערינו למקומות בלתי בטוחים לאנשים ישרי דרך. לפיכך אין מקום להמתקת הדין והערעור נדחה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד נתן למשיבה. 3.5.70).

ע.פ. 177/70 - גרשון ברגר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מס הכנסה) המערער, בעל עסק ליצור מעיים מלאכותיים, התקין לעצמו שיטה להונות את שלטונות מס הכנסה ופעל על פיה בהתמדה במשך שנות המס 1964 עד 1967. נסיבותיו האישיות של המערער כגון מחלת אשתו והעובדה שרכושו קטן, נשקלו ע"י השופט דלמטה. אולם, לגבי עברייני מס הכנסה, אמר ביהמ"ש כבר מספר פעמים כי אין לוותר על הטלת עונשי מאסר, ואין המקרה הנדון יוצא מכלל זה. עונש מאסר של ששה חדשים שנגזר על המערער אינו ארוך מדי, והקנס בסך - .10,000 ל"י שהוטל עליו הוא רחוק מהמקסימום שנקבע בחוק לגבי עבירות מהסוג הנדון; לפיכך נדחה הערעור.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד א. ברק למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 28.4.70).

המ' 280/70 - אריה בן חרוץ נגד עובדיה רזיאל ואח'

*מחיקת ערעורים המערער הגיש ערעורים על החלטות ביהמ"ש המחוזי וכינה את ההחלטות "פסק דין". כתוצאה מכך נתקבלו במשרד ביהמ"ש העליון שני הערעורים על ההחלטות שאינן פסקי דין, ואשר עליהן ניתן לערער רק ברשות, והרשם הוריד את הערעורים מרשימת המשפטים. מאחר שאין חולק על כך שרשות ערעור לא נתקבלה, מחובת המשרד היה למנוע שערעור פסול כזה ימצא דרכו אל ביהמ"ש. אין מקום לטענת המערער, לפיה ערעור שהוגש, חייב
לבוא בפני הרכב של ביהמ"ש, אף אם יבוטל על ידו מחוסר סמכות ומגישו יחויב בתשלום הוצאות. כן אין צורך בכך שהמשיבים יבקשו מהרשם למחוק את הערעורים. הרשם מוסמך להוריד את הערעורים מרשימת המשפטים התלויים ועומדים, ובמקרה הנדון, כשברור כשמש שאין תקנה לערעורי המערער, עשה יפה בהשתמשו בסמכותו לעשות כן.

(בפני: השופט זוסמן. 4.5.70).

ב.ר.ע 32/70 - יוסף פלדמן ואח' נגד חברת קבלני קוים בע"מ ואח'

*ציון בבקשה להצגת שאלון במעמד צד אחד ביום שנועד לבירור בקשת המערערים להגיש שאלון למשיבים לא התיצב ב"כ המשיבים והרשם נתן רשות להצגת השאלון מבלי שדן בענין. לאחר מכן דחה הרשם בקשת המשיבים לבטל את החלטתו בציינו שלא היתה הצדקה מספקת לאי התיצבותם של המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבל את גירסת המשיבים, שאי התיצבותו של אחד מבעלי הדין אין בה כדי לזכות את בעל הדין שכנגד באורח אוטומטי בסעד שהוא בקש נגדו אלא הרשות ניתנה בידי הרשם, או ביהמ"ש, לדון בענין שלא בפני בעל הדין שלא התיצב, אך מכל מקום לדון הוא צריך. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. לגוף הענין פסל ביהמ"ש הצגת שאלות מסוימות והערעור על כך נתקבל ברוב דעות, נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד יהל למערערים, עו"ד א. שפאר למשיבים. 3.5.70).

ב.ש. 77/69 - מפעלי ים המלח נגד קונסטרקשן וכו' ואח'

*העברת משפט מת"א לבאר שבע בת"א מתנהל משפט בין הצדדים והמבקשת בקשה להעביר את הדיון לביהמ"ש בבאר שבע בנימוק שיקשה על עדיה, העובדים במפעלי ים המלח, להופיע בת"א, וכן שהמסמכים הנוגעים למשפט מרוכזים במשרד הראשי של המבקשת בבאר שבע וכי יהא צורך בעריכת ביקור של ביהמ"ש במפעלי ים המלח. הבקשה נדחתה. לעומת עשרה עדים של המבקשת מזמינות המשיבות כ- 30 עדים, שנוח להם יותר למסור עדותם בת"א; גם למשיבות חומר ראיות שבכוונתן להציגו במשפט, ואשר נמצא בת"א; למפעלי ים המלח לא יותר נוח להגיע מבאר שבע מאשר מת"א. כיון שכך אין מאזן הנוחות מחייב לשלול את זכות המשיבות שתביעתן תתברר בביהמ"ש בת"א.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א. לוין למבקשת, עו"ד נ. ליפשיץ, רוטנשטרייך, בן זאב, א. גולדנברג למשיבות. 30.4.70).

ע.א. 490/69 - יעקב מנחם משה נגד צבי ביסטריצר ואח'

*הענקת סעד מן הצדק בתביעת פינוי

בימ"ש השלום הוציא צו פינוי נגד המשיבים לאחר שהוכח שלא המשיכו בתשלום דמי שכירות המגיעים מהם. ביהמ"ש המחוזי השתמש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 37(ב) של חוק הגנת הדייר, תשט"ו - 1955, ונתן למשיבים סעד מן הצדק בבטלו את פסק הפינוי, וזאת בתנאי שהמשיבים יתנו ערבות בנקאית נמשכת לדיוק בתשלום דמי השכירות וכן ישלמו למערער סכום הוצאות של - .1,000 ל"י. ביטול צו הפינוי אושר ע"י ביהמ"ש העליון. אין למצוא שביהמ"ש המחוזי שגה בשיקוליו עד כדי כך שיש לסתור את מסקנתו. אמנם המשיבים נהגו במשך שנים במידה גדושה של זלזול בנוגע לתשלום דמי השכירות, וזאת למרות התראות רבות שקבלו ופסקי דין שניתנו בעבר. אך בשלב המכריע, לגבי דמי השכירות, המשמשים עילה לתביעת הפינוי, הפקידו את הכסף ביום בו הוגשה התביעה בלי לדעת שהתביעה הוגשה. עם זאת הועלה סכום ההוצאות שעל המשיבים לשלם למערער והועמד על סך - .3,000 ל"י.