ע.פ. 396/69 - נעים אברהם בנו נגד מדינת ישראל
*הוכחת היסודות של "החלטה להרוג", "העדר קינטור" ו"הכנה".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 438/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
באוקטובר 1968 ביקר המנוח משה סגל עם אשתו ובתו אצל הורי האשה שהיו שכני המערער. בתום הביקור, משיצאו החוצה, הסתכסך המערער עם שכן אחר, הרים שוט והצליף בו על השכן. חותנו של המנוח הוכיח אותו על כך ואז הצליף המערער גם עליו בשוט. אשת המנוח ניגשה למערער סטרה לו על לחיו, ואז הצליף המערער גם על פניה ומשקפיה נשברו. בתו של המנוח הזעיקה את המנוח והתפתחה קטטה בין המנוח למערער. בקטטה זו נפצע המערער ודם זב מאפו. השכנים הפרידו בין השניים ואז הוציא המנוח את חולצתו מידי המערער וביקש אותו לחכות למשטרה שהוזעקה בינתיים. המנוח התרחק מהמקום ויצא להמתין למשטרה. לפתע רץ המערער לכיוון המנוח ובהגיעו אליו הנחית בו באמצעות סכין שבידו דקירה אחת בחזה, ולאחר שהוציא משם את הסכין דקר בו שוב בגבו. לאחר שעות מספר מת המנוח מפצעיו כתוצאה מהדקירה באזור הלב. למן ההפרדה בין הניצים ועד לדקירה עברו 5- 4 דקות, ובשלב ביניים זה חלה הרגעת הרוחות. איש מהעדים לא ידע כיצד הגיע הסכין לידי המערער אך ברור כי כאשר התחיל לרוץ לכיוון המנוח כדי לפגוע בו כבר היתה הסכין בידו. טענת המערער היתה בבית המשפט המחוזי כי פעל ללא רציה מתוך אוטומטיזם אך טענה זו נדחתה ולא נטענה יותר בערעור. טענתוהחילופית של המערער היתה כי לא הוכח אף אחד מהיסודות הדרושים כדי להרשיע ברצח לפי סעיף 214(ב) היינו "החלטה להרוג", "העדר קינטור" ו"הכנה" בהתאם לסעיף 216 לפח"פ. הטענה נדחתה ע"י בית המשפט המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. התביעה יצאה ידי חובתה להוכיח את היסוד של "החלטה להרוג". יסוד זה כמוהו כ"כונה להרוג" במובן זה, שהוא מצריך שהנאשם רצה או קבע לעצמו את המטרה לגרום למותו של הקורבן. כאשר נתקיימו שני המבחנים האמורים בסעיף 216 של "העדר קינטור מיידי" ו"הכנה" כי אז יש להסיק שלכוונת הקטילה קדמו שיקול וישוב הדעת ואין צורך להוכיח במיוחד כי הנאשם חשב ושקל את כדאיות הביצוע, אפשרויותיו ותוצאותיו. העולה מכך כי היסוד של החלטה להרוג מצריך אך ורק כי בשעת מעשה קיננה בלב העבריין כוונת קטילה ממשית. זאת ותו לא. ואילו לשם מילוי הדרישה שכוונה כזו לא תהיה ספונטנית אלא שהכוונה נוצרה מתוך שיקול וישוב הדעת די ביסודות של העדר קינטור ושל הכנה. בעניננו נגרם מותו של המנוח וקיימת ההנחה שאדם התכוון לתוצאה שצמחה בדרך הטבע ממעשהו, אלא אם קיימת ראיה לסתור או לעורר ספק סביר. מתוך צירוף נסיבות המקרה אין מנוס ממסקנה כי בשעת מעשה קיננה בלב המערער כוונת קטילה, ומכאן שהוכח היסוד של החלטה להרוג.
ב. אשר ליסוד "ההכנה" - המדובר ביסוד פיסי טהור, כאשר הנאשם עושה פעולה של הכנה להגשמת משימתו הקטלנית. יכול שיסוד ההכנה יוכח ע"י אותן הפעולות של הנאשם המהוות חלק ממערכת הקטילה גופן כגון טלטול הכלי המסוכן שבו בוצע הפשע מטרים אחדים עד לקורבן, דקירת הקורבן פעמים רבות וכדו'. ההכנה, אין צורך שתתפוס שיעור זמן מסויים והיא יכולה להיות מניה וביה ואפילו תוך הזמן הקצר ביותר.
בעניננו אין צורך לקבוע כי ביסוד ההכנה התכוון המחוקק למבחן המצמצם של הכנה פיסית בלבד שכן בעניננו אותן העובדות של המעשה שנזכרו לעיל המוכיחות את דבר החלטתו של המערער להרוג את הקורבן מספיקות כהוכחה לקיומו של יסוד ההכנה גם במובנו הרחב.
ד. לענין העדר קינטור - נסיבות המקרה, הזמן שעבר בין הקטטה לדקירה, הרגעת
הרוחות שחלה בין שני המאורעות, אמירתו של המערער בשלב ההרגעה ש"יגמור את החשבון" עם הקרבן מצביעים על העדר קינטור מיידי.
השופט קיסטר:
מסכים לדחיית הערעור מן הטעם שבענין דנא נתמלא יסוד ההכנה גם במובנו הרחב.
(פסה"ד של הנשיא אגרנט כולל סקירה מקיפה ובירור נרחב ועיוני ביסודות הדרושים לפי סעיף 216 ואנו נתנו בקצרה ראשי פרקים מסקירה זו).
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, י. כהן. עוה"ד א. טויסטר וש. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 19.5.70).
ע.פ. 573/69 - מאיר עניו נגד מדינת ישראל
*הוכחת העבירה של החזקת טובין מובחרים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים גבינזון, חלימה וולנשטיין) בע.פ. 334/69 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הינו סוחר שטיחים ובבדיקה שנערכה בחנותו ע"י פקידי המכס נמצאו ברשותו 2 שטיחים ובטענה שאלה הוברחו הועמד לדין בעבירה של החזקת טובין מוברחים ובעבירה לפי חוק מס קניה (בעבירה לפי חוק מס קניה הורשע ולא ערער). המערער טען כי השטיחים הובאו ע"י אנשים, האחד לצורך תיקון והשני למשמרת. בהתאם לחוק היה עליו לרשום בספר כי השטיחים הובאו אליו וזאת כדי למנוע עקיפת הוראות המכס ומס קניה והברחה. שני אנשים שמסרו לו את השטיחים העידו על כך ומעדותם גם עולה שהם הביאו את השטיחים כעולים חדשים כעשר שנים לפני כן, ובהתאם לחוק רשאי עולה למכור שטיח שייבא בלא לשלם מכס אם עברו שנתיים מייבואם. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות על פקודת המכס (החזקת טובין מוברחים) וחוק מס קניה והערעור נסב על ההרשעה בעבירה של החזקת טובין מוברחים לפי סעיף 211 לפקודת המכס.
החלטה - השופט זוסמן:
א. ההוכחה כי טובין הם מוברחים, היינו שיובאו בכוונה להונות את האוצר, היא בעובדה שמחזיקים טובין בלא לשלם מכס המגיע עליהם. השאלה אם שולם המכס חשובה לצורך הוכחת האישום של החזקת טובין מוברחים ומהוה ראיה לכאורה שהטובין מוברחים. לענין שאלת התשלום מטילה הפקודה על הנאשם את חובת הראיה שהמכס שולם.
ב. בענין דנא לא טען המערער שהמכס שולם, וממילא היה פטור מלהוכיח תשלום שלא טען לו, אלא טען שהשטיחים היו פטורים ממכס כי הובאו ע"י עולים שאינם חייבים בתשלום ולהוכחת טענה זאת העידו עדים. השאלה היתה איפוא אם השטיחים יובאו ע"י עולים או לא ולענין זה לא קבע בית המשפט דבר. מאידך קביעת בית המשפט שהמערער לא הוכיח את תשלום המסים אינה מעלה ואינה מורידה ואינה יכולה בענין דנא לשמש יסוד למסקנה שהשטיחים מוברחים.
ג. נוכח מחדלו של בית משפט השלום מלקבוע אם השטיחים יובאו על ידי עולים, אין צורך לדון בשאלה על מי נטל ההוכחה שהשטיחים יובאו ע"י עולים.
ד. בימ"ש השלום קבע שלא שוכנע בצדקת הטענות שהשטיחים הובאו לניקוי ולמשמרת, וטענות אלה "אינן יכולות להתקבל אלא אם שוכנע ביהמ"ש שאכן אמת הדבר". מכאן שביהמ"ש דרש מהנאשם לשכנעו בצדקת הגנתו ובכך שגה. חובת ההוכחה של הצדק להחזקת טובין מוברחים אמנם מוטלת על הטוען אותה. אך זאת רק לאחר שהוכח כי הטובין מוברחים. אולם כדי למנוע מסקנת הברחה - להבדילה מהצדק חוקי - מוטל על המערער רק נטל הראיה ולא נטל השכנוע. כאשר השופט לא שוכנע בצדקת הטענה אין זה עדיין מספיק לפסוק נגד הנאשם. שגה איפוא ביהמ"ש כאשר הטיל על המערער את נטל השכנוע.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד שוחט למערער, עו"ד רובין למשיבה. 20.5.70).
בג"צ 100/70 - סברי ג'רייס נגד נציב בתי הסוהר
*שיקול דעתו של נציב בתי הסוהר בהוצאת הוראות נוהל בבתי הסוהר.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותר עצור בבית הסוהר על פי תקנה 111 לתקנות ההגנה ובעתירתו קבל על כמה מתנאי המעצר שאינם מספקים אותו. תנאים אלה נקבעו ע"י נציב בתי הסוהר, בהוראות שהוציא בהתאם לסמכותו לפי התקנות הנ"ל. העותר אינו תוקף את חוקיות ההוראות מבחינת הסמכות של נציב בתי הסוהר, ועיקר טיעונו מכוון נגד סבירות כמה מהן שאינן הולמות את דרישותיו.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הסמכות הנתונה לנציב בתי הסוהר הינה, בין השאר, להוציא הוראות בדבר הנהלתו הפנימית של כל מקום שבו נמצאים עצירים לפי אותן תקנות ובדבר המשמעת של העצירים.
ב. נציב בתי הסוהר הסביר בתשובתו כי בעשיית הוראות הנחוהו שיקולי בטחון, סדר ומשמעת, ונתונים כלליים אחרים לרבות שאלות כח אדם, שויון בין עצירים וכד'. העותר אינו טוען כי אלה שיקולים בלתי רלבנטיים או בלתי סבירים אלא שלדעתו אין ניגוד בין דרישותיו לבין עניני הבטחון והשיקולים האחרים.
ג. העותר מבקש יחס מיוחד לכל העצירים. כלומר בקשתו היא שבית המשפט ישים את עצמו במקום נציב בתי הסוהר ויקבע את סדרי המעצר לפי רצון העצירים ולא לפי הבנתו ושיפוטו של הנציב. דבר כזה לא יוכל בית המשפט לעשות. הוראות הנציב הן מסוג חקיקת משנה של רשות מוסמכת אשר כדי לפסול אותה מחמת אי סבירות צריכה אי הסבירות להיות כה בולטת וחמורה עד שהיא גובלת עם חריגה מסמכות במובן זה שאין לשער שהמחוקק התכוון לאפשר לרשות לעשות מה שעשתה. ביחוד יש להזהר בענינים הנוגעים להנהלה של מקומות מעצר של אנשים החשודים בפעילות עוינת. מניתוח כל בקשות העותר אין למצוא כל דופי בהוראות הקיימות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד מ. חשין למשיב. 14.5.70).
ע.א. 587/69 - מכוניות הדר בע"מ נגד שמואל ליכטנשטיין
*התנאים להגשת תביעה בסדר דין מקוצר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.א. 445/69 - הערעור נתקבל ברוב עדות).
העובדות:
המשיב רכש מכונית אצל המערערת ונתגלו בה ליקויים. הוא השתמש בה כחצי שנה ונסע בה כ- 40 אלף ק"מ. לבסוף החזיר, לטענתו, את המכונית למוסך של המערער ותבע בסדר דין מקוצר החזרת מחיר הרכישה. המערערת ביקשה רשות להתגונן והעברת הדיון לסדר דין רגיל. הרשם נתן למערערת רשות להתגונן אך קבע כי הדיון יישמע בסדר דין מקוצר מאחר שהמשיב הגיש כראשית ראיה את ההסכם לפיו רכש את המכונית במחיר קצוב אותו הוא תובע. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת הרשם ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר (דעת הרוב):
א. השאלה היא אם התביעה דנא ממלאת את שלושת התנאים הדרושים כדי שאפשר יהיה להגיש תביעה בסדר דין מקוצר: שהתביעה תהיה על סכום כסף קצוב; שהתביעה תהיה מכח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא; שתהיה ראיה בכתב על התביעה.
ב. התביעה דנא ממלאת את התנאי השני שהרי כבר נפסק כי תביעה בעילה של הפרת חוזה היא גם כן תביעה מ"כח חוזה".
ג. מאידך לא נתמלא כאן התנאי השלישי. אמנם ביהמ"ש מפרש לקולא את הדרישה ל"ראיה שבכתב" ו"ראשית ראיה" דיה לצורך זה. לפי הפסיקה מספיקה ראיה בכתב על תשלום ומטרת התשלום, כדי לאפשר סדר דין מקוצר, אם התובע טוען שהוא זכאי להשבת הכסף ששולם אף שהוא טוען בנוסף לכך עובדה שאין עליה ראיה בכתב. גם במקרה דנא יש ראיה על ההתקשרות לרכישת המכונית ועל הסכום ששולם. אילו היתה הטענה שהמערערת לא סיפקה בכלל את המכונית היתה התביעה ראויה לבוא בסדר דין מקוצר מאחר ויש כאן תביעה על סכום קצוב ו"ראשית ראיה" על חבות. אולם כאן השתמש התובע במכונית במשך 6 חדשים ועבר 40 אלף ק"מ וקשה לומר שהקונה מחזיר אותו דבר שקיבל. כך שהשאלה במשפט תהיה אם אמנם הקונה זכאי להשבה בכלל ועל כל פנים להשבת מלוא המחיר. בנסיבות אלה אין לומר כי הקבלות מהוות ראשית ראיה על תשלום הסכום הקצוב הנדרש.
השופט מני (מסכים ומוסיף):
המשיב הגיש תביעה נוספת לתשלום פיצויי נזיקין ותביעה זו צריכה להתברר בלאו הכי בסדר דין רגיל. פיצול כזה של תביעות, בנוסף לנימוקים שפורטו לעיל, מחזקים את המסקנה שאין לדון בענין זה בסדר דין מקוצר.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
השאלה אם תביעה ראויה לבוא בסדר דין מקוצר, טעונה בדיקה על פי הכתוב בכתב התביעה והנראה על פני התביעה. מכתב התביעה עולה אמנם שהמכונית הוחזרה לאחר חדשים רבים, אולם התביעה היא להחזרת מלוא הסכומים מחמת הפגמים שנתגלו, ורק מתוך תצהירי ההגנה עולה שעשה שימוש במכונית וכי תתעורר שאלה אם יש להחזיר לו את מלוא המחיר. לצורך ההחלטה בשאלת סדר הדין אין לפנינו אלא תביעתו של התובע ועינינו הרואות שתביעה היא להשבת כסף ששולם מכח חוזה באשר נכשלה תמורתו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד א. חלד למערערת, עו"ד א. גניהר למשיב. 18.5.70).
ע.א. 300/69 - דוד הוניגווכס נגד פקיד השומה ת"א
*חיוב במס של משלוחים חדשיים הבאים במקום חוב שהוא נכס הון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק ע.מ.ה. 805/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
אשת המערער היתה אלמנתו של מי שהיה בעל רשיון להוצאת עתון בשפה פולנית. לאחר שבעל הרשיון נפטר עבר הרשיון לאלמנתו וזו התקשרה בחוזה ביוני 1957 עם המפלגה הפרוגרסיבית שלפיו התחייבה המפלגה לשלם לבעלת הרשיון סכום של - .3,500 ל"י בשלושה שעורים ובנוסף לזה סכום של - .15,000 אלף דולר בלירות ישראליות כעבור 3 שנים. תמורת זאת היתה בעלת הרשיון צריכה לעשות פעולות שונות שהרשיון יעבור למפלגה. לאחר שנה נחתם חוזה שני בין בעלת הרשיון ובין המפלגה שלפיו בוטל החוזה הראשון ונקבע כי המפלגה תשלם סכום של כ- .30,000 ל"י בשעורים חדשיים של 300 ל"י החל מנובמבר 1960. למחרת היום נחתמה תוספת לחוזה ובה בוטלה התחייבות המפלגה לשלם את הסכום הקצוב של כ- .30,000 ל"י ובמקום זה באה התחייבות המפלגה לשלם לבעלת הרשיון סכום של - .300 ל"י לחודש לתקופה המתחילה בנובמבר 1960 ועד ליום בו תופסק הוצאתו לאור של העתון. בהתאם לכך שילמה המפלגה את הסכום הנ"ל כל חודש. לטענת המשיב מהווים הסכומים שקיבלה אשת המערער הכנסה החייבת במס לפי סעיף 2 (5) לפקודת מס הכנסה בעוד המערער טוען כי התשלום מהווה תשלום הוני. אילו נשאר בתוקפו החוזה בדבר התשלום הקצוב של - .30,000 ל"י בתשלומים חדשיים לא היתה מחלוקת שמדובר בהכנסה של הון. אך מכיון שהתשלום הקצוב הומר בתשלום חדשי בלתי מוגבל סבר המשיב כי זו הכנסה החייבת במס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בחוזה החדש נטשו את הבסיס של תשלום הוני והתשלומים מהווים קיצבה החייבת במס. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. הבעיה אם תשלום חדשי למשך ימי חייו של מקבל התשלום או למשך תקופה אחרת מהווה תשלום קצבה או אנונה החייבים במס או תשלום הון, נדונה בפסקי דין שונים ויש להכריע בכל מקרה לפי נסיבות העיסקה, אחד המבחנים החשובים הוא האם ביסוד העיסקה מונח חוב של קרן, המסולק בתשלומים. יש להשקיף על העיסקה בכללותה ולראות מה באו ההסכמים המאוחרים לקבוע.
ב. במקרה דנא לא היתה כל טענה שההוראות הראשונות בדבר סכום קצוב שישולם היו הוראות פיקטיביות. כיוון שכך הרי שהעיסקה ביסודה היתה העברת הרשיון תמורת תשלום סכום קצוב ולאחר מכן הומר חוב זה של הסכום הקצוב בתשלומים חדשיים לתקופה שארכה תלוי באירועים מסויימים. הבסיס להתחיבות של התשלומים החדשיים הוא הבסיס של החוב הקודם שהוא נכס הון.
ג. נוסף לכך לא היה כאן מקרה רגיל של קנית אנונה, שבו משפר הקונה מצבו ע"י התקשרות עם חייב של חוב בטוח כדי להבטיח לעצמו הכנסה לאורך ימים. כאן לקחה על עצמה בעלת הרשיון את הסיכון שהתשלומים יופסקו לא רק אם תלך לעולמה בטרם עת, אלא גם אם תופסק הופעת העתון.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד ב. כוגן למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 18.5.70).
ע.א. 22/70 - פלוני נגד פלונית
*סמכות בימ"ש מחוזי בתביעת מזונות הבעל המערער, הגיש לביה"ד הרבני תביעת גרושין "וכרך" בה את שאלת המזונות והמדור לאשה, ומזונות הילדים. בקשת המערער לדחות על הסף, מחוסר סמכות, תביעת האשה למזונות לילדיה ולה עצמה, שהוגשה לאחר מכן לביהמ"ש המחוזי, נדחתה, וגם הערעור על כך נדחה.
כבר נפסק מספר פעמים כי הגשת תביעת הבעל - האב לביה"ד הרבני נגד אשתו אינה שוללת את סמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה שהאם הגישה בשם ילדיה. ואשר למזונות האשה עצמה הרי שבמקרה דנא עולה מניסוח כתב התביעה שהגיש הבעל כי הוא "כרך" את שאלת המזונות בתביעת הגרושין רק מתוך נסיון לחסום לאשה את הדרך לתביעת מזונות בביהמ"ש המחוזי וה"כריכה" היא, איפוא, רק תכסיס דיוני פסול.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גילפז למערער. עו"ד ד. גושן למשיבים. 30.4.70).
המ' 350/70 - "הסנה" חברה לביטוח בע"מ נגד יחזקאל שמש ואח'
*מחיקת ערעור בשל אי הפקדת ערבון המבקשת לא הפקידה ערבון בתיק ע.א. 148/70 עד ליום 30.3.70, כפי שנדרשה לעשות. לטענת בא כוחה, המבקש עתה לדחות את מועד הערעור, הוחמץ המועד להפקדת הערבון בשל טעות מצערת, שכן סבור היה שניתן להפקידו גם בבתימ"ש אחרים (ולא בביהמ"ש העליון דוקא). טענה זו, עם כל התמיהה שבה, יכולה היתה להתקבל כהסבר מתקבל על הדעת להרחבת מועד כשאין זקוקים לטעם מיוחד. אולם, המדובר אינו בהחמצה אחת בלבד אלא בהחמצות נוספות ומשום כך נדחית בקשתו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ב. נוימן למערערת, עוה"ד ח. סופרין וי. ליפקיס למשיבים 12.5.70).
המ' 240/70 - משה הילקוביץ ואח' נגד אלויס (ישראל) בע"מ
*עיכוב הפעלת צו זמני ביהמ"ש המחוזי הוציא צו זמני אשר, בין היתר, אסר על המבקשים להמשיך להעסיק 5 פועלים העובדים אצלם, אולם נעתר לבקשת המבקשים והורה לעכב את ביצוע ההחלטה ל- 7 ימים. בינתיים הגישו המבקשים בקשה לרשות לערער, ומאחר שעד כה טרם הוחלט על גורל הבקשה, מבקשים המבקשים לדחות את ביצוע הצו לתקופה נוספת.
המדובר כאן אינו בפס"ד סופי אלא בצו זמני שניתן בהליך ביניים; צו, אשר ניתן, כשנה אחרי שהמבקשים החלו להעסיק את העובדים, לא כדי לשמור על המצב הקיים, או כדי להביא תועלת למשיבה, אלא, כפי שאמר השופט, כדי ללמד את המבקשים לקח. הנזק היחידי שהעכוב המבוקש עלול לגרום למשיבה הוא ש"למוד הלקח" יתאחר ותו לא. מאידך, עלול ביצועו המיידי של הצו לגרום למבקשים נזק רציני, אשר ספק אם ניתן יהא לתקנו. לפיכך הוארך צו העיכוב עד למתן ההחלטה בבקשה לרשות לערעור, ואם תינתן הרשות והערעור יוגש בזמנו, יוארך הצו עד למתן ההחלטה בערעור.
(בפני: השופט קיסטר. עו"ד ליפשיץ למבקשים, עוה"ד ליבליך ומוזר למשיבה. 17.4.70).
ע.פ. 111/70 - שלמה ויסמן נגד מדינת ישראל
*הרשעת רוכב אופניים על פניה פתאומית שמאלה לצורך הרשעה בעבירה על תקנה 51 לתקנות התעבורה די היה בקביעה שהמערער, שרכב על אפניו, סטה באופן פתאומי שמאלה, ללא בטחון מספיק, ובעקבות כך התנגש בקטנוע שבא ממולו. ביהמ"ש דלמטה סמך את קביעתו זו על עדותם של שני עדי ראיה שנכחו במקום, שכן לא יכול היה לקבוע בוודאות את המקום המדויק בו ארעה התאונה
עפ"י עדויות המערער והבוחן. מאחר וקביעת ביהמ"ש דלמטה מבוססת כראוי על חומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש, נדחה הערעור.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד טלגם למערער, עו"ד דורית ביניש למשיבה. 12.5.70).
ע.פ. 77/70 - אהרון בן סלם כלף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות פריצה המערער הורשע בשל עבירות פריצה אחדות ונדון ל- 3 שנות מאסר; שמהן 18 חדשים יהיו חופפים תקופות מאסר אחרות שהוא מרצה כעת. ביהמ"ש דלמטה סמך את הרשעתו על עדויות השוטרים שבאו לפניו ואשר היו מהימנות עליו, ובכך אין כל פגם. אמנם עד הגנה אחד לא הופיע למשפט; אולם בהחלטת השופטת דלמטה נקבע כי אפילו יופיע העד ויעיד את מה שהנאשם אמר לה שעתיד הוא להעיד, אין עדותו יכולה לעזור בהגנתו. לפיכך נדחה הערעור על ההרשעה.
אשר לעונש, הרי נוכח פני הרשעותיו הקודמות של המערער, חומרתן של העבירות הנוכחיות שלו ומספרן, אין מקום להמתיק את דינו עוד.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד סוכר למשיבה. 6.5.70).
ע.פ. 121/70 - מחמד אחמד אבו רייא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון יציאה שלא כדין לירדן) המערער, צעיר כבן 21 שנה, המתגורר בכפר סכנין שבגליל, הגיע ליריחו ושם קשר קשר עם אנשים אחרים לעבור לממלכת ירדן. המשטרה גילתה את תכניתו, ולפני שהצליח להוציאה לפועל, עצרה אותו יחד עם חבריו. הוא הורשע ונדון לשנתיים וחצי מאסר, ועונש זה יהא חופף עונש המאסר של שנה אחת, אותו הוא נושא בשל עבירה אחרת. המערער סרב להביע צער וחרטה על מעשיו, אולם נאמנים דברי השופט דלמטה, שלא בשל כך הוחמר דינו. יציאה מהארץ שלא כדין היוצרת או עלולה ליצור קשר עם האויב, היא עבירה בטחונית ממדרגה ראשונה, וסכנה רבה טמונה בה. בעבירה מסוג זה על ביהמ"ש לשקול בראש וראשונה מה תועלת הציבור ובטחונו דורשים, ואלה עדיפים על התחשבות בנסיבות האישיות של הנאשם.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, י, כהן. החלטה - השופט זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד ד. בניש למשיבה. 6.5.70).
ע.פ. 97/70 - ויקטור בן אמיליו מימון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהוצאת כסף שלא כדין המערער, שהוא שוטר תנועה, הורשע בלקיחת 30 ל"י מנהג משאית, שלא ברצונו, בכדי להימנע מלרשום לו עבירת תנועה, ונדון ל- 3 חדשי מאסר. השופט דלמטה היה ער לסתירות בפרטים מסוימים בעדות הנהג, אך מצא שאלו התיחסו לענינים טפלים וצדדיים. בדבר העיקרי, שהמערער לקח ממנו, בעל כרחו, סכום של 30 ל"י, לא עורערה העדות. השופט היה רשאי לסמוך החלטתו בעיקר על עדות יחידה זו, כפי שעשה; אולם, היתה עדות נוספת, התומכת בגירסת התביעה, של אדם שנסע על המשאית, וכאשר ירד לראות את המתרחש בין המערער והנהג, נדרש ע"י המערער להסתלק ולחזור למשאית. התנהגות זו ניתן להסביר רק בכך שהמערער רצה להישאר עם הנהג ביחידות מבלי שמישהו יפריע לו בלקיחת הכסף מהנהג.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד קנת למערער, עו"ד נתן למשיבה. 3.5.70).
ע.פ. 153/70 - אברהם בן דוד סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת דברי דואר ע"י דוור) המערער, ששרת כדוור, גנב דברי דואר ובהם שטרי כסף שהיו מיועדים לתושבים
בקרית מוצקין. הוא הורשע ונדון ל- 4 שנות מאסר, מהן שנתיים וחצי על תנאי. הערעור על העונש נדחה. גם בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ובעובדה שאין לו עבירות ממשיות קודמות, רחוק עדין העונש שהוטל עליו מהעונש המירבי של 15 שנות מאסר שנקבע בחוק, ומאחר שפגיעה בשרותי הדואר עלולה לחתור תחת אמון הצבור, והיא מחייבת תגובה הולמת מצד ביהמ"ש, נראה העונש קל מאד, ובודאי שאין מקום להקל בו עוד.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. המערער לעצמו, עו"ד גב' איתן למשיבה. 5.5.70).
בג"צ 96/70 - יוסף אביב נגד גובה המכס ת"א - יפו וכו' ואח'
*עתירה נגד הפעלת הליכי הוצל"פ בגין אי תשלום דמי מכס שלטונות המכס טוענים כי העותר הצהיר הצהרות כוזבות שבעטין שילם דמי מכס נמוכים מהמגיע ממנו, וכי עליו לשלם את "החסר" ולשם כך הפעילו הליכי הוצל"פ. בעתירת העותר ובתצהיר המאמת אותה אין הכחשה מפורשת ומפורטת של חבותו בסכום הנדון. הדרך בפני העותר להגיש עתירה חדשה, שבה תפורטנה העובדות הצריכות לענין, תפורשנה ותאומתנה כדבעי, אינה חסומה; אולם, בצורתה זו של העתירה ניתן להניח שהחבות ששלטונות המכס טוענים לה, אכן קיימת, ואין העתירה מגלה איפוא, עילה למתן סעד.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד של ועו"ד חיה קליר לעותר. 12.5.70).
ע.פ. 87/70 - יורם ויסרברג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות שוד) המערער הורשע בעבירות של שוד שבצע נגד אשה באמצעות מכות; הכאת אשה אחרת בשעות הלילה במקום שומם; תקיפת שוטרים, אותה ביצע בזמן היותו במעצר בגין שתי העבירות הראשונות. הוא נדון ל- 30 חדשי מאסר, מהם 15 חדשי מאסר בפועל וערעורו על כך נדחה. המערער הוגדר ע"י ביהמ"ש דלמטה כ"אדם אלים שכוח השליטה העצמית שלו הופחת ומהווה סכנה לצבור". הנסיבות המקילות שטוען המערער עמדו לנגד עיני ביהמ"ש דלמטה ואין מקום להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 29.4.70).
ע.פ. 115/70 - אהרן בן יוסף זלינגר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) המערער קפח חיי אדם בנהיגה רשלנית ונדון ל- 4 חדשי מאסר ולפסילת רשיון נהיגה למשך 5 שנים. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה ובינתיים הספיק לרצות את עונש המאסר, והוא מערער על תקופת הפסילה. לעובדה שהמערער כבר נשא בעונש אחר אין כל נפקות לענין הצורך בפסילתו מלהחזיק רשיון נהיגה. נהגים העוברים עבירה מהסוג הנדון אחת דינם לרדת מן הכבישים, והתקופה המינימלית של 3 שנים שנקבעה לכך ע"י המחוקק מלמדת כי בתקופות פסילה קצרות לא סגי. טענת המערער כי הפסילה שוברת את מטה לחמו וכי הוא לא יכול למצוא עבודה אחרת אינה נראית לביהמ"ש, ביחוד בהתחשב עם גילו הצעיר ומצב בריאותו של המערער, מה גם שאין היא רלבנטית. לפיכך נדחה הערעור.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד סוכר למשיבה. 6.5.70).
ע.פ. 32/70 - שולה בת אברהם ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירת זנות) לאחר שתי הזדמנויות שניתנו למערערת ע"י ביהמ"ש המחוזי להוכיח את עצמה, היא שבה לעסוק בזנות. זאת, לאחר שהפסיקה את עבודתה, נעלמה מבית הוריה בו התגוררה, השאירה את תינוקה בידי אמה ואף חדלה לשמור על הקשר עם קצין המבחן. מאחר שמטרת העונש במקרה הנדון, ואולי בעיקר, להרגיל את המערערת להרגלי עבודה תקינים אין טעם
במאסר שמקצתו על תנאי, ואין איפוא מקום לקצר את תקופת המאסר של 14 חודש שהוטלה עליה. לפיכך נדחה ערעורה על חומרת העונש.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד סנובסקי למערערת, עו"ד קירש למשיבה. 30.4.70).
ע.פ. 58/70 - בר- כוכבא בן יהושע דנוך נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) בקטטה שפרצה בין המערער לבין המתלונן פצע המערער את המתלונן בסכין שנשא עמו. למערער עבר פלילי "עשיר" עד כי ביהמ"ש אמר עליו כי הוא "מסוכן ביותר לצבור כאיש אלים". נוכח נסיבותיו החמורות של המקרה דנא ונוכח עברו הפלילי של המערער, אין עונש מאסר של שנתיים, שהוטל עליו, חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד פרוסט למערער, עו"ד יונה בלטמן למשיבה. 15.4.70).
ע.פ. 85/70 - משה קניסטר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) תוך כדי ריב עם חברו, בקשר לסכסוך עסקי, חבט המערער בראשו של החבר באקדח ופצעו קשה. למרות שזוהי עבירתו הראשונה של המערער, הרי שהמעשה והתוצאות חמורים מאד. לפיכך אין מקום להתערב בעונש של 4 שנות מאסר, מהן שנה וחצי בפועל, שהוטל על המערער. מה גם שכמעט והשלים תקופת מאסר של שנה אחת, ואם יתנהג כשורה יזכה להשתחרר בקרוב לאחר נכוי שליש ממאסרו.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן, החלטה - השופט ברנזון, המערער לעצמו, עו"ד ע. רובין למשיבה. 5.5.70).
ע.א. 748/69 - אבנר גרליץ נגד בנק הלואה וחסכון יפו - ת"א ואח'
*הגנה נגד תביעת שטרות הבנק תבע את המערער לפי שטרות החתומים ע"י המערער, שהוסבו אליו. המערער התגונן ולשם כך טען שלא היתה מסירה כדין של השטרות. ביהמ"ש המחוזי, על יסוד העדויות שבאו לפניו, לא קבל את גירסת המערער, שלא היתה מסירה כדין של השטרות, וחייב אותו בתשלומיו. הערעור על כך נדחה. על המערער היתה מוטלת החובה להביא הוכחה לכאורה לגירסתו ומשהשתמש ביהמ"ש דלמטה בשקול דעתו ומצא שעדויות המערער אינן ראויות לאמון, לא יצא המערער ידי חובתו זו ואין זה חשוב שהבנק לא הביא מצדו ראיה לסתור את גירסת המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ח. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד פרנטה למערער, עו"ד מ. אורנשטיין למשיב. 8.4.70).
המ' 98/70 - נסים לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (משיכת המחאות ללא כיסוי) המבקש הורשע בשל משיכת 15 שיקים ללא כסוי ונדון ל- 6 חדשי מאסר, מהם 3 בפועל. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. המבקש נפגע בתאונת עבודה ובתמיכה כספית של המוסד לביטוח לאומי רכש חנות מכולת; אולם חוסר נסיונו הביא לכשלון העסק עד אשר הוכרז המבקש, לפי בקשתו, כפושט רגל. באותה תקופה הוציא את השיקים הנדונים, לרכישת צרכי מאפה לחנותו, בסכום כולל של כ- 1,800 ל"י, שלא נפרעו עד היום. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי העונש שהוטל על המבקש אינו חמור כשלעצמו, גם בהתחשב בעובדה שלמבקש עבר נקי ועבירותיו הנוכחיות באו כתוצאה בהסתבכות בעסק שלא היה מוכשר לנהלו כדבעי. אולם, בינתיים הביע המבקש נכונות להיטיב עם נושיו לפנים משורת הדין, באמצעות סכום כסף שהוא עומד לקבל כפצוי כספי בקשר לתאונת
עבודה שקרתה לו, ולכפר בכך במקצת על פזיזותו בהוצאת השיקים. לפיכך נתקבל הערעור ועונשו הועמד על 6 חדשי מאסר שכולם יהיו על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד נעים למערער, עו"ד נתן למשיבה. 3.5.70).
ע.פ. 123/70 - לופו אלנבוגן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה המערער נמצא בשעת בוקר בתוך מקלט הגובל עם מחסן סיגריות של המתלוננים, הגרים באותו בית. המתלוננת, שנכנסה במקרה למקלט, ראתה את המערער כשהוא מחזיק שתי חבילות סיגריות עטופות בניר עתון. המערער פתח במנוסה ומשנתפס נמצא אצלו מפתח המתאים למנעול המחסן. הוא הורשע ונדון לשנתיים מאסר, מהן שנה אחת בפועל. הערעור על כך נדחה.
ההרשעה נסמכה על עדותה הברורה של המתלוננת, שהיתה מהימנה, וכן על העובדה שבכיסו נמצא מפתח מתאים למחסן, שבמחסן עצמו נתגלה אי סדר, וששתי חבילות הסיגריות שהשליך מיד בתחילת בריחתו נמצאו מוטלות באותו מקום, ואין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד ע. רובין למשיבה. 5.5.70).
ע.פ. 107/70 - מדינת ישראל נגד רוני בן- חיים מונסביץ
*קולת העונש (גרימת מות בנהיגה רשלנית) המשיב, שהיה בשעת מעשה בן 18, נתן לחברו, שהיה צעיר ממנו ושלא היה בידו רשיון נהיגה, לאחוז בהגה מכוניתו שעה שנהגו בה בשעות הלילה במהירות של 100 קמ"ש ולמעלה מזה, ותוך כדי עקיפה של מכונית אחרת התהפכה המכונית ונספו חייו של חברו. המערער עצמו נפצע בתאונה זו, אך החלים מפצעיו. הוא הורשע ונדון ל- 18 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 3,000 ל"י ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של 3 שנים.
נסיבות העבירה היו חמורות מאד; ואם כי, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב שהוא צעיר לימים, עונש מאסר הוא אולי חמור מאד ולא תהא בו תועלת רבה, הרי שבהתחשב בצורך להרתיע עברייני תנועה אחרים, לא היה ביהמ"ש מתערב בעונש מאסר, אילו הוטל ע"י ביהמ"ש דלמטה. אולם, ביהמ"ש המחוזי כן התחשב בנסיבותיו המיוחדות של המשיב ואין עילה להתערב בהחלטתו באשר למאסר על תנאי. לעומת זאת, תקופת הפסילה של 3 שנים היא תקופת המינימום הקבועה בחוק והנסיבות הנוכחיות מוציאות את המקרה מכלל המקרים הקלים והשגרתיים שבהם ניתן להסתפק בתקופת המינימום. למשיב הרשעות קודמות בעבירות תנועה והפעם הוכח שהוא נהג פזיז ומסוכן, אשר מוטב להורידו מן הכבישים על מנת להגן מפניו על הציבור. לפיכך הוארכה תקופת הפסילה והועמדה על 7 שנים. גם הקנס שהוטל על המשיב הועמד על 5,000 ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד דורית ביניש למערערת, עו"ד יגנס למשיב. 12.5.70).
ע.א. 51/70 - דוד חסון נגד יהודה עמון
*סמכות ביהמ"ש לצוות על עד שימסור עדות בשבועה בפני בוררים
לפי הזמנת המערער הופיע המשיב, מרצונו הטוב, להעיד מטעמו בפני בוררים. המשיב סירב להשבע בפני הבוררים ולאחר שאלה לא שוכנעו ב"טעמים" המונעים ממנו להשבע, ולאחר שקבעו, ובצדק, כי אין להם סמכות לכפות אותו להשבע, החליטו לא לקבל עדותו. המערער פנה לביהמ"ש בבקשה שיצוה על המשיב להעיד בשבועה אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בהיותו סבור כי בהתאם לפקודת הבוררות הוא מוסמך אמנם לצוות על הופעת עד בפני הבוררים אך אינו מוסמך לכפות על העד להעיד ולהשבע (בינתיים הוחק חוק הבוררות ושאלה זו באה על פתרונה במפורש).
בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי את סעיף 9(1) לפקודת הבוררות המסמיך את ביהמ"ש המחוזי לצוות על עד להופיע בפני הבוררים יש לפרש כך שההזמנה להופעת העד אשר הוצאה לפי סעיף זה כוללת ממילא גם הטלת חובה על העד להעיד אחרי הופעתו ולהשבע אם יחוייב כדין להשבע.
עתה יש להוציא הזמנה לעד לפי ס' 9 הנ"ל להופיע בפני הבוררים ואם יופיע ויסרב להשבע, אם יחויב לעשות כן, רק אז יוכל המערער לפנות לביהמ"ש ולבקש, לפי סעיף 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש, לכפות עליו להשבע.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד אבי יצחק למערער. 8.4.70).