תקציר סביר כרך ד' חוברת 32

ע.א. 294/69 - החברה הכלכלית של מרכז הקבלנים בישראל בע"מ נגד נחום הרשנזון ואח'

*החזרת מחיר הרכישה מחמת אי ביצוע ההסכם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 1475/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
בשנת 1963 שלחה המערערת חוזר לחברי ארגון קבלני חיפה ובו הצעה לרכישת חלקות אדמה באיזור חיפה שהמערערת עמדה לרכוש. המשיב נענה להצעה ובאמצעות החברה הכלכלית של קבלני חיפה (המשיבה השניה) התקשר לרכישת הקרקע מהמערערת. הוא שילם עבור הרכישה סכום של עשרים אלף ל"י ולאחר שעברו 4 שנים והחלקה לא נרשמה על שמו הגיש המשיב תביעה לביצוע בעין של ההסכם ולחילופין להחזרת סכום הכסף ששילם. ביהמ"ש המחוזי מצא כי גם כיום אין המערערת מסוגלת לבצע בעין את ההסכם ועל כן חייב את המערערת להחזיר למשיב את הכסף ששילם. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. גם אם בשעת ההתקשרות לא גילתה המשיבה השניה למערערת את השם שעבורו התקשרה לרכישת החלקה, והוא היה עדיין מרשה נסתר, הרי לאחר מכן קיבלה המערערת הודעה בכתב על זהותו של הרוכש ופעלה בצורה המתפרשת כהסכמה לראות במשיב את הקונה.
ב. אמנם בהסכם שבין המערערת למשיבה השניה פורטו הקשיים שעמדו בדרך לביצועו של ההסכם והמשיב שהוא קבלן היה ער לקשיים, אך אפילו כך אין עליו לחכות למערערת 7 שנים לביצוע ההסכם. התביעה הוגשה לאחר 4 שנים של ציפיה ואין לומר כי תקופה זו אינה סבירה וכי התביעה הוגשה בטרם עת. אין לדרוש מהקונה להשאיר את כספו בידי המוכרת לתקופה כמעט בלתי מוגבלת.

השופט כהן (מסכים ומוסיף):
א. בעל חוזה יכול לומר למרשה נסתר לאו בעל דברים דידי את שעה שהוא מתכוון לכרות חוזה עם אדם שלאחר מכן נתגלה כמורשה בלבד, מה שאין כן, במקרה כגון המקרה דנא, כשהמערערת התכוונה מלכתחילה לכרות חוזה עם מרשה וידעה כי הצד שאתו היא חותמת על החוזה אינו אלא מורשה בלבד.
ב. לשאלה מהו הזמן הסביר לביצוע הסכם הרי זה ענין של שיקול דעת ואומדנה וניתן לשכנע את ביהמ"ש בראיות שבנסיבות מסוימות ועל פי נתונים מסוימים זמן פלוני הוא סביר וזמן אלמוני אינו סביר. לכאורה נראה כי תקופה של 4 שנים לביצוע הסכם להעברת קרקע הוא מועד בלתי סביר ועל המערערת היה לשכנע את ביהמ"ש כי בנסיבות הענין הזמן הוא סביר. אפילו נניח שהיו קשיים בפני המערערת ושעסקה כל הזמן בעשיית המעשים המוטלים עליה על פי החוזה כדי לאפשר ביצועו, עדיין אין זאת אומרת שמן הסבירות הוא לדרוש מן הקונה לחכות יותר מאשר חיכה הקונה דנן.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד ר. שטיין למערערת, עו"ד חריף למשיבים. 4.5.70).

ע.א. 621/69 - קרול נסים נגד קוינה יוסטר

*תביעת "ידועה בצבור" לחלק בירושה לפי סעיף 55 לחוק הירושה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.ע. 1254/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער הוא בנו יחידו של המנוח יעקב קצולרו וביקש להכריז עליו כעל יורשו היחידי של המנוח. המשיבה התנגדה וטענה כי היא זכאית לחלק בירושה בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה ונימוקה שהיא גרה עם המנוח וקיימה עמו חיי משפחה במשק בית משותף. סעיף 55 הנ"ל מזכה
אשה בחלק מירושה אם קיימה עם המנות "חיי משפחה" ו"משק בית משותף". ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי באמרו "חיי משפחה" התכוון המחוקק לזיקת אישות באורח קבע מלווה במידת הנאמנות והמסירות המצויה בין בעל ואשתו, ו"משק בית משותף" פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה וכד'. הצדדים הסכימו כי אכן לכך התכוון המחוקק אלא שנחלקו בכך אם אמנם נתקיימו במקרה דנא התנאים הנדרשים ע"י הסעיף הנ"ל כאמור. ביהמ"ש המחוזי לא אמר בפה מלא כי הוא מקבל את עדות המשיבה, אך הכריע לטובת גירסתה. הוא מצא סיוע לגירסתה בעדויות אחרות. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. אין הבדל ממשי מבחינת המהות והתוכן בין המושג המקובל של "הידועה בצבור" לבין המונחים שבהם בחר המחוקק להשתמש בסעיף 55 הנ"ל, פרט לשני הבדלים. האחד - כי בחוק הירושה נקבע מפורשות התנאי שבני הזוג לא היו נשואים אותו זמן לאחרים, והשני - כי אין צורך בחיי משפחה שירשימו וישכנעו את חוג המכרים שהם חיים כבעל ואשה אלא די שלמעשה מתנהגים השנים כבעל ואשה לכל דבר.
ב. במקרה כגון דנא, כאשר מדובר ביחסים אינטימיים שבין גבר לאשה המתקיימים בצנעה, ובתביעה נגד עזבון כשבן הזוג השני אינו עוד בחיים, יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגירסתו.
בדברי עדותה של המשיבה היו אי דיוקים, ולא בענינים שוליים כפי שנאמר ע"י ביהמ"ש המחוזי, ועובדה זו מגבירה את הצורך בעדות מסייעת בעלת משקל ממשי.
ג. הראיות שביהמ"ש מצא בהן סיוע לגירסת המשיבה אין בהן למעשה סיוע לגירסה זו. הוגשו מכתבים שנכתבו ע"י המנוח לאחותו ושלפיהם הוא נפגע על ידי המשיבה ורוצה להוציא אותה מביתו. מכתבים אלה, אם כי ניתן ללמוד מהם שבעבר היו יחסים בין השנים, מעוררים ספק רציני אם בתקופה האחרונה שלפני הפטירה היו קיימים בין השנים יחסים כנדרש בסעיף 55 הנ"ל. אם לניתוק יחסים בין זוג נשואים נדרש אקט פורמלי של גרושין הרי לניתוק הקשר של "מעין בני זוג" אין צורך באקט פורמלי וכל צד יכול לנתקם כרצונו.
העולה מהאמור שלא היה סיוע מספיק לעדות המשיבה ואין לראותה כיורשת לפי סעיף 55 לחוק הירושה.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן . עו"ד פודהורצר למערער, עו"ד זמיר למשיבה. 25.5.70).

ע.א. 646+643/69 - זלמן הכטר נגד המועצה המקומית רעננה

*גובה פיצויי תאונה וחלוקת הרשלנות.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 4008/64 - הערעוריםנדחו בעיקרם)

העובדות:
שכבת חול נסחפה על ידי גשם שנוצר משבר ענן וכיסתה קטע כביש בתחום רעננה בגובה של 3- 5 ס"מ. המערער נסע על אופנוע באותו קטע כביש במהירות של 35 קמ"ש שהיא מהירות מופרזת לגבי תנאי הדרך, והיה צריך לנסוע במהירות של 15 קמ"ש. כתוצאה מכך התהפך האופנוע והמערער נפצע ונקבעה לו נכות של 35- 40 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה התרשלה בכך שלא ניקתה את הכביש במשך כ- 3 שבועות שעברו מיום שכוסה בחול ועד יום התאונה ומאידך קבע רשלנות תורמת מצד המערער שנסע במהירות מופרזת. את מידת הרשלנות הטיל ביהמ"ש 70 אחוז על המשיבה ו- 30 אחוז על המערער. את סכומי הפיצויים שקבע חילק ביהמ"ש לפי ראשי נזיקין (אישפוז, משכורת בתקופת האישפוז, השתתפות ברכישת מכונית להקלת מגבלותיו של
הנפגע, פיצוי על אי כושר חלקי בעיבוד משק חקלאי שקיבל המערער בירושה, הפסד כושר השתכרות בעתיד וכאב וסבל). בכל ראש נזיקין קבע ביהמ"ש סכום גלובלי של פיצוי. כן חייב את הנתבעת בתשלום ריבית של 11 אחוז מיום הגשת התביעה. על כך הערעורים.

החלטה - השופט ברנזון:
א. הנתבעת שהיא רשות מקומית אחראית, כמו עיריה, בנזיקין הנובעים מאי החזקה תקינה של הכבישים שבתחומה.
ב. המועצה השאירה את הכביש במצבו הבלתי תקין למעלה משבועיים ובכך התרשלה. טענתה כי שבר הענן גרם נזקים רבים ולא היו בידיה המכונות הדרושות לביצוע מהיר של התיקונים הדרושים, מוכיחה כי המועצה, בתור רשות ציבורית, לא דאגה להכין את הכלים הדרושים למילוי תפקידה כדבעי.
ג. לנוכח הממצאים של התרשלות המועצה מזה ורשלנות התובע מאידך אין למצוא דופי בחלוקת האחריות כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש דלמטה.
ד. צדק ביהמ"ש בנקטו שיטה של פסיקת סכומים גלובליים עבור פרטי הנזק השונים, אך היה צריך להשלים את המלאכה ולא לפרט ראשי נזיקין חלקיים ומשניים עם קביעת סכום לכל ראש נזיקין, אלא היה צריך לקבוע סכום גלובלי לכל ראשי הנזיקין ביחד.
ה. ביהמ"ש המעיט בקביעת פיצוי עבור הפסד כושר השתכרות בעתיד (3000 ל"י). כתוצאה מכך הועלה בערעור הסכום הגלובלי לכל ראשי הנזיקין (פרט לנזק המיוחד) והועמד על 25 אלף ל"י במקום הפרטים השונים המסתכמים ב- 23 אלף ל"י.
ו. אשר לפסיקת הרבית - לא צדק ביהמ"ש בקבעו אחוז מכסימלי של 11 אחוז מיום הגשת התביעה ויש להעמידו על 9 אחוז ריבית.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד אברמוב למערער, עו"ד יקותיאלי למשיבה. 21.5.70).

ע.א. 527/69 - הטכניון נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*בקשת מוסד ציבורי לפטור מתשלום מס לפי חוק מס שבח.(ערעור על החלטת ועדת הערר בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעמ"ש 6/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער רכש בשנת 1955 דירה כדי להעמידה לרשותו של פרופסור זבוטינסקי המנוח. הדירה הועמדה לרשותו של הפרופסור כדירת שירות. בשנת 1967 מכר המערער את הדירה לפרופיסור זבוטינסקי ולרעיתו. המערער ביקש פטור ממס לפי חוק מס שבח מקרקעין והמשיב הסכים לפטרו רק ממחצית המס. לצורך פטור ממס של מוסד ציבור המוכר זכות במקרקעין מבדיל חוק מס שבח בין מקרקעין ששימשו את המוסד "במישרין" ולגבי סוג כזה מעניק החוק פטור מלא ממס לגבי מכירתה, ובין מקרקעין שלא שימשו אותו "במישרין" ושהן בבעלותו של המוסד לפחות ארבע שנים, שבהן פוטר החוק מכירת זכות רק ממחצית המס.
המוסד הינו מוסד ציבור לצורך החוק ולטענתו שימשה הדירה את המוסד במישרין ויש לפטור אותו ממלוא המס, ולחילופין ביקש המערער להנותו משיעורי המס המופחתים המוטלים ע"פ החוק על דירת יחיד. טענות המערער והשגתו נדחו ומכאן הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. לגבי טענתו הראשונה של הטכניון - את מידת הפטור קובעת ההבחנה בין שימוש ב"מישרין" ובין שימוש "שלא במישרין". לא יכול להיות ספק כי הדירה לא שימשה את המוסד במישרין. עניין הדירה הינו אמצעי להשגת המטרה העקיפה של העסקת עובדים
שגם היא אינה אלא אמצעי להשגת מטרתו העיקרית של המוסד. יוצא כי הדירה שימשה במישרין אך ורק את המנוח שגר בה, ואילו את המוסד רק בעקיפין או בעקיפי עקיפין.
ב. לטענה כי הדירה היא דירת יחיד - כדי שדירה תחשב לדירת יחיד צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: שהיא משמשת בעיקר למגורים; שהיא בבעלות או בחכירה של יחיד; היחיד או קרובו גרים בה רוב ימות השנה.
התנאי הראשון נתקיים כאן. לגבי התנאי השני יש להניח כי המחוקק התכוון ליחיד בשר ודם ולא איגוד או גוף משפטי אחר, ברם אפילו נניח שהביטוי "יחיד" יכול לכלול גם גוף משפטי הרי שלא נתקיים כאן התנאי השלישי היינו שהיחיד או קרובו גרים בה רוב ימות השנה. מורה הטכניון ודאי שאינו קרובו של הטכניון והוא גם אינו מגלם באישיותו את הטכניון, ומגוריו אינם יכולים להתחשב כמגורי הטכניון. מובן שהמצב היה אחר לו היה המקום משמש כמקום התכנסות של מוסדות הטכניון או שהפרופסור היה משתמש בו לצורכי הוראה או מחקר.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד מ. בר רב האי למערער, עו"ד ע. נתן למשיב. 21.5.70).

ע.א. 422/69 - עירית נהריה נגד נהריה אגודה שיתופית בע"מ ואח'

*ביטול צו הקניה לפי חוק הרשויות המקומיות (הקניית רכוש ציבורי).

(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט עציוני) בת.א. 694/65 - הערעור נדחה ברוב דעות והערעור הנגדי נדחה פה אחד).

העובדות:
המערערת ביקשה צו הקניה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (הקנית רכוש ציבורי), שלפיו יכול שר הפנים להקנות לרשות מקומית נכסים המשמשים שירות ציבורי שהרשות הציבורית רשאית לתיתו ואשר הם נכסים של גוף שמילא תפקיד רשות מקומית באותו מקום לפני שהוקמה הרשות המקומית. המשיבה מילאה תפקידים של רשות מקומית לפני שהוקמה מועצת עיריית נהריה ועל-כך אין חולקים. שר הפנים הוציא צו הקניה לגבי מיפעל המים הרשום על שם המשיבה וכן על נכסים אחרים ולגבי אחת החלקות שהיא בעלת ערך רב מתנהל הערעור. לגבי חלקה זו ביטל ביהמ"ש המחוזי את צו ההקניה של שר הפנים בציינו כי אין החלקה נימנית עם סוגי נכסים המפורטים בחוק, וקבע כי החלקה לא נרכשה למטרה ציבורית. החלקה שימשה למטרה של מחסן למספוא וכצרכניה לתושבים אשר בשנות השלושים היו רובם חקלאים והתושבים הלא חקלאיים היו חלק קטן של האוכלוסיה.
המשיבה בה התאגדו התושבים ניהלה בעיקר את הענינים המשותפים של המשקים החקלאיים ועם זאת מלאה גם תפקידים ציבוריים של הרשות המקומית. בית המשפט המחוזי קבע כי החלקה בה עמד המחסן למספוא לא שימשה למטרה ציבורית. לא כל מה שעושה גוף הממלא תפקיד של הרשות המקומית הופך לדבר "ציבורי". יש להפריד מהתחום הציבורי את התחום המסחרי שבו היחסים הם יחסים בין אגודה וחבר ולא יחסים בין רשות לאזרח, על החלטת בית המשפט המחוזי נסב הערעור.

החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
בקובעו את סוגי הנכסים שלגביהם אפשר לתת צו הקניה שם המחוקק את הדגש על "הציבוריות" שבשימוש, במטרה או בייעוד. מתוך בדיקת כוונת המחוקק בדברי ההסבר לחוק והדיונים בכנסת, מטרת החוק והגדרת המושג "ציבורי", נראה כי המחוקק לא נתכוון לתת למושג "ציבורי" פירוש רחב. לא די בכך שהרשות המקומית רשאית לתת את השירות כדי לעשותו שירות ציבורי, אלא צריך שהשירות היה ציבורי לפני קום הרשות המקומית, ובנוסף לכך אותה רשות לאחר הקמתה צריכה להיות רשאית לתיתו. השירות אינו "ציבורי" בשל כך בלבד שבשעתו כל תושבי המקום, או כמעט כולם נהנו משירות
זה. העובדה בלבד שהמקום שימש כמחסן למספוא לחקלאים והציבור כולו היה רשאי לרכוש שם מספוא עדיין אינו הופך את השירות לציבורי, כשם שאין לראות בכל חנות מכולת "שירות ציבורי" למרות שכל אחד יכול לקנות בה.

השופט כהן - (דעת מיעוט):
שר הפנים אישר בתעודה שקיום המחסן היה בגדר שירות ציבורי ועל המשיבה היה לסתור תעודה זאת. העיריה רשאית לפי החוק לתת שירות כמו זה שניתן במחסן דנא ונשארת השאלה אם הוכיחה המשיבה ששירותי המחסן שבנכס לא היו שירות ציבורי. לשם כך היתה המשיבה צריכה להוכיח ששירותי מחסן בדרך כלל אינם יכולים להיות שירות ציבורי או להוכיח כדבר שבעובדה שבמקרה המיוחד הנדון לא היה בשירות המחסן משום שרות ציבורי. המשיבה לא עמדה בהוכחות אלה. שירות כלכלי ושירות ציבורי אינם תרתי דסתרי, שירות ציבורי הוא שירות הניתן לציבור ושהציבור כולו נזקק לו גם אם זה שירות בתחום הכלכלה, וגם אם ניתן השירות מתוך רווחים כלכליים.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד נ. לפשיץ למערערת, עוה"ד ע. ברנבלום וסוכר למשיבים. 20.5.70).

ע.א. 526/69 - ש. דיסקין בע"מ נגד פיוניר קינקריט (ישראל) בע"מ

*תביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה ע"י ספק בגין סחורה שסיפק ללקוח.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בת.א. 51/66 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל)

העובדות:
המערערת הינה חברה לבניה והמשיבה סיפקה לה תערובת של ביטון מסוגים שונים במשך תקופה של למעלה משנה, ונשאר חוב של המערערת למשיבה. לכתב התביעה צורף עותק של תנאי ההספקה שהנתבעת קיבלה אותם ואישרה אותם, וכן תעודות משלוח של הבטון שנחתמו ע"י האנשים במקומות העבודה ושלפיהן נשלחו החשבונות לנתבעת. התובעת צירפה את תעודות המשלוח והעתקי החשבונות רק לכתב התביעה המקורי ואילו לעותק שנשלח לנתבעים צירפו רק רשימות שהכילו את הפרטים המהותים של המסמכים. הנתבעת ביקשה רשות להתגונן ועם זאת טענה כי התובענה אינה ראויה להידון בסדר דין מקוצר משום שאין עליה ראיה בכתב והיא אינה לסכום קצוב. כן הועלו טענות שונות ובין היתר הטענה שהנתבעת לא קיבלה העתק מהמסמכים שנזכרו בכתב התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה טרומית זאת, דחה בקשת הנתבעת כי התביעה לא תשמע בסדר דין מקוצר, דחה בקשת הנתבעת להגיש תצהיר נוסף ולבסוף חייב את הנתבעת בפס"ד חלקי לשלם חלק מהסכום ולגבי יתרת הסכום נמשך הדיון. ביהמ"ש המחוזי הורה גם כי פסה"ד החלקי לא יבוצע עד שינתן פסה"ד הסופי. על כך הערעורים.

החלטה - השופט ברנזון:
א. התובעת נהגה שלא כשורה כאשר לא הגישה העתקי המסמכים המהותיים בשביל הנתבעים, אולם ביהמ"ש רשאי היה להשתמש בסמכותו ולא לפסול בשל כך את התביעה.
ב. ב"כ הנתבעת לאחר שראה את המסמכים בתיק בית המשפט לא העלה כל טענה לגופם מלבד הטענה שלא הוכח מי היו מקבלי החומר במקומות העבודה שחתמו על תעודות המשלוח ואם היו מורשים לכך מטעם הנתבעת. לטענה זו התשובה היא כי מי שנמצא במקומות העבודה ומקבל חומר עבור החברה ומאשר את קבלתו, חזקה שהוא מורשה לכך, ואם לאו - הדבר הוא בידיעתה המיוחדת של הנתבעת וחובת ההוכחה מוטלת עליה.
ג. בתעודות המשלוח ובחשבונות שעל נכונותם לא ערערה הנתבעת קיימת ראיה בכתב על כמויות החומר, הסוגים והמחירים. סכום התביעה גם הוא ידוע וניתן לקביעה ע"פ חישוב אריטמטי פשוט. אומנם לגבי שני סוגים של חומר אין אישור של הנתבעים בהצעת המחירים, אך משקיבלה המערערת את החומר ולא העירה דבר לא על הכמויות ולא על
המחירים הנקובים בחשבונות, הרי נוצרה הנחה כי המשלוח נעשה מתוך הסכמה הדדית. החוזה או ההתחיבות שמכוחם מוגשת תביעה בסדר דין מקוצר יכולים להשתמע גם מהתנהגות הצדדים ובלבד שיש עליהם ראשית ראיה בכתב והתביעה היא על סכום קצוב. כיון שכך ניתן היה להגיש את התביעה בסדר דין מקוצר.
ד. צדק ביהמ"ש בסרבו לאפשר הגשת תצהיר נוסף ובו טענה חדשה. מהגשת התביעה ותחילת הבירור עד הגשת הבקשה לתצהיר נוסף עברו למעלה משלוש שנים ולא היה מקום לאפשר דחייה חדשה.
ה. העובדה שלגבי חלק מהחומר שסופק ניתנה רשות להתגונן ורשות להגיש תביעה נגדית, אין בה כדי לפסול הגשת התביעה כולה בסדר דין מקוצר. נכון שאין לאחד תביעה שאינה יכולה לבוא בסדר דין מקוצר עם תביעה של סדר דין מקוצר, אולם מחלוקת על סכום התביעה כולו או מקצתו עשויה להצדיק מתן רשות להתגונן, אך אינה פוסלת את התביעה להגשה בסדר דין מקוצר.
ו. כדי לקבוע אם תובענה כשרה לבוא בסדר דין מקוצר יכול בית המשפט להעזר בחומר המצוי בתצהיר ובעדות הנתבע ואינו קשור לחומר שהוגש ע"י התובע בלבד.
ז. משניתן פס"ד חלקי לא היה מקום לצוות על עיכוב ההוצאה לפועל עד למתן פסה"ד הסופי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ח. כהן. עו"ד שפאר למערערת, עו"ד שרף למשיבה. 6.5.70).

ע.א. 487/69 - משה בן-יהודה נגד לזר טאובה ואח'.

*הצורך בטעון מפורש בכתב הגנה המערער, שהיה המשיב בתביעת בעלות של מקרקעי מירי לא הביא בכתב הגנתו את כל העובדות הדרושות כדי לבסס זכות ע"פ ס' 9 לחוק החזקת הקרקעות העותומני. אכן, בהיות ס' 9 הנ"ל הוראת דין, אין הוא צריך טעון מפורש, אולם העובדות עליהן רוצה המערער לסמוך את זכותו עפ"י אותו סעיף צריכות גם צריכות טעון. מאחר שהמערער לא טען את העובדות האמורות כנדרש, לא תועיל לו העובדה שבמהלך הדיון עלה בידו להביא בפני ביהמ"ש ראיות הנוגעות לענין זה, שלא נטען, ואין לו מה להלין על כך שהוזקק עכשיו להגשת תובענה נפרדת.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד ח. א. ליבא למערער, עוה"ד ליפשיץ וחלד למשיבים. 29.4.70) .

=ע.פ. 125/70 - עטיה מחמד חסן אבו סחלול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת חשיש) המערער הורשע בהחזקת חשיש במשקל קרוב ל-3/4 ק"ג ונדון לשנת מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המערער הוא פועל פשוט, בעל שתי נשים עם 7 ילדים ומתפרנס מיגיע כפיו. הוא שמש, כנראה, רק שליח של אדם הסוחר בחשיש ועד היום כבר ריצה כ-6 חדשי מאסר. בנסיבות אלו הוחלט להסתפק בתקופת מאסרו עד היום ולשחררו מכלאו, תוך השארת המאסר על תנאי בעינו.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד סוכר למשיבה. 18.5.70).

בג"צ 37/70 - אברהם ערוסי נגד המועצה הדתית עפולה.

*פיטורי עובד ע"י המועצה הדתית

ביהמ"ש הוציא צו על תנאי המורה למועצה המשיבה להראות טעם, מדוע לא תבטל הודעת פטורין ששגרה לעותר, אשר הועסק אצלה בתור שוחט במשך כ-16 שנה. כלל הוא, כי עותר הבא בשערי בג"צ חייב לגלות את כל העובדות לאשורן. במקרה דנא העלים העותר מעתירתו את העובדה שהסכים לדין תורה ושנתקיים ברור בפני הרבנים בהתאם להסכמתו. בהתנהגותו זו של העותר, אשר העלים מביהמ"ש עובדות מהותיות, די כדי לבטל את הצו על תנאי. אולם לכך מתווסף נמוק נוסף - כאשר מוסמך בימ"ש או בי"ד אחר לפסוק בסכסוך, אין מקום להתערבות הבג"צ, ובמקרה דנא, המדובר הוא בתובענה בין עובד למעביד, והסמכות לדון בכך היא בידי בי"ד לעבודה.