ע.פ. 120/70 - פרדי דורה נגד מדינת ישראל
*חוקיות מינויו של מפקח מטעם העיריה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים סלונים, פרידמן, פורטונה) בע.פ. 209/69 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הוא בעל מועדון לילה בנהריה. באחד הלילות קרוב לחצות בא מפקח מטעם העיריה למועדון לשם ביקורת בענין היטל סעד. המפקח ערך דו"ח והמערער חטף את הדו"ח וקרע אותו, ודרש מהמפקח לעזוב את המקום. על סמך עובדות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, הורשע המערער בהפרעה למפקח ומניעה בעדו מלהשתמש בסמכותו לפי חוק העזר נהריה (היטל סעד ונופש). המסמך שלפיו מונה המפקח לתפקידו אומר "הננו מסמיכים אותך בזה לפקח על כל חוקי העזר של עירית נהריה ...", ועליו חתומים ראש העיר והיועץ המשפטי. הערעור נסב על ההרשעה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. כתב ההסמכה אמנם מנוסח בלשון "מסמיכים" ולא בלשון מינוי, כנאמר בהגדרה של מפקח, אך אין בכך כדי לפסול מינויו של המפקח. כמו כן אמנם מספיק שראש העיר ימנה את המפקח וחתימתו של היועץ המשפטי על כתב ההסמכה היא מיותרת, אך חתימה זו אינה פוסלת את המינוי.
ב. אין צורך במינוי מיוחד לצורך חוק העזר להיטל סעד ונופש ואין פגם בכתב ההסמכה שלפיו מתמנה המפקח לכל חוקי העזר. נכון שיש חוקי עזר שהמועצה צריכה למנות מפקחים ולביצוע אותם חוקי עזר לא יועיל כתב הסמכה זה. אך עובדה זו אין בה כדי לפסול את כתב ההסמכה לגבי אותם חוקי עזר שבהם די שראש העיר ממנה את המפקח.
ג. רשימת הדו"ח נכללת במעשים הדרושים כדי לברר אם קויימו הוראות חוקי העזר והכשלת המפקח בכך מהוה עבירה לפי החוק.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד בן דור למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 26.5.70).
ע.פ. 78/70 - דב פוקס נגד מדינת ישראל
*מתן זכות קדימה לרכב הבא מימין.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים גביזון, חלימה, ולנשטיין) בע.פ. 494/68 - הערעור על פס"ד נדחה ועל גזה"ד נתקבל)
העובדות:
המערער נסע במכוניתו מרחוב הארבעה לרחוב החשמונאים בתל אביב. מימין, בכיוון נסיעתו, נמצא מגרש חניה המופרד מהכביש באי תנועה. הנוסע בכיוון רחוב החשמונאים עוברתחילה את הפתח שדרכו נכנסים למגרש ולאחר מכן את הפתח דרכו יוצאים מהמגרש לכביש. היוצא מהמגרש לכביש נמצא ממילא מימינו של הנוסע ברחוב הארבעה לכיוון החשמונאים. ביום התאונה כאשר נסע המערער כאמור יצא אופנוע ממגרש החניה והתנגש במכוניתו של המערער ונפצע. המערער הואשם והורשע בעבירה על תקנה 67(ב) לתקנות התעבורה משום שלדברי התביעה הגיעו המערער והנפגע בעת ובעונה אחת לצומת והנפגע היה בצד ימינו של המערער כך שעל המערער היה לעצור בהתאם לתקנה הנ"ל. המערער התגונן בטענה כי הוא הגיע לצומת לפני בעל האופנוע ולכן היתה לו זכות קדימה וכן העלה טענה כי היוצא ממגרשחניה דינו כמי שיוצא מ"חצרים" כאמור בתקנה 70 ועליו לתת זכות קדימה לנוסע על הכביש. טענותיו נדחו ועל כך הערעור.
החלטה-השופט ויתקון:
א. הויכוח מי נכנס ראשון לצומת מבוסס על חישובים מתמטיים דקים מן הדקים והתוצאות תלויות במדידות של שברירי שניות. כשהתוצאה תלויה על חישובים כאלה
אין זה מקרה שבו אחד משני כלי הרכב הגיע ראשון אלא האירוע נופל לגדרו של הסעיף 67(ב) הנ"ל, היינו, של שני כלי רכב הנכנסים בעת ובעונה אחת לצומת.
ב. התקנה קובעת מה הם "חצרים" שהיוצא מתוכם חייב לתת זכות קדימה ואין מגרש חניה נמנה על המקרים המפורטים בתקנה. אכן לפלא שאין המחוקק דואג למתן זכות קדימה לרכב הנוסע בכביש על פני הרכב היוצא ממגרש חניה, אך לפי המצב העובדתי אין זכות קדימה כזו ובדין הורשע המערער.
ג. מאידך החליט ביהמ"ש לבטל את הפסילה על תנאי שהוטלה על המערער וכן הוקטן הקנס והועמד על 50 ל"י וזאת בהתחשב שעבירתו של המערער היתה טכנית בלבד (הוא נסע במהירות של 10 קמ"ש ולא היתה כל רשלנות מצידו).
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. עו"ד ריס למערער, עו"ד נתן למשיבה. 28.5.70).
ע.פ. 44/70 - צבי רכס נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשה רשלני ובלתי חוקי שגרם נזק לגופו של אדם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים בהלול, מרגלית והווארי) בע.פ. 55/69 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער היה אחראי לטיול של קבוצת ילדים לרמת הגולן ותפקידו היה להדריך את המטיילים מבחינה סיירית והכרת השטח. לקבוצה נלוו עוד שני מבוגרים שאחת מהן היתה מורה. במהלך הטיול התברר שהדרך בה עמדו לעבור נסגרה והמערער יחד עם שני המבוגרים האחרים החליטו ללכת דרך אחד המוצבים. משהגיעו למוצב התברר כי גם משם סגורה הדרך ואז החליט המערער להוביל את הקבוצה דרך שדה מלא קוצים בו היו צריכים לעבור דרך גדרות. כאשר היו המטיילים במקום שבו לא היה כל שביל, דרכה המורה על מוקש וכף רגלה נקטעה. המערער הועמד לדין באשמת מעשה רשלני ובלתי חוקי שגרם נזק לגוף אדם, עבירה לפי סעיף 244 לפח"פ, ובאשמת הפרת צו של מושל צבאי בדבר שטחים סגורים (אזור רמת הגולן). בימ"ש השלום מצא שאין לו סמכות לדון בעבירה השניה אך הרשיע את המערער בעבירה הראשונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ועל כך הערעור דנא.
החלטה - השופט י. כהן:
א. מעשה רשלנות רגיל, במובן פקודת הנזיקין, אשר גרם נזק, אינו מהוה עבירה לפי סעיף 244, אלא צריך שיתמלא התנאי של עשיית מעשה שלא כחוק או הימנעות מעשיית מעשה שחובה לעשותו. ברם במקרה דנא אכן היה במעשהו של המערער משום מעשה עבירה, שכן הקבוצה הובלה בניגוד לצו בדבר שטחים סגורים באיזור רמת הגולן, שלפיו אסורה הכניסה לכל מקום שאינו מפורט בצו וכן אסורה הירידה מהכבישים. ב. טענה אחרת של המערער כי המורה לקחה אף היא חלק בהחלטה לשנות את המסלול ועל כן המערער לא חב כל חובה כלפיה. לדחיית טענה זו יש לקבל את שני נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי: המורה נטלה חלק בהחלטה על השינוי הראשון במסלול אך לא בהחלטה לשינוי השני שבו אירעה התאונה; המערער הוא שהיה אחראי להדרכת הטיול מבחינה סיירית ועליו נופלת האחריות להובלת הקבוצה בדרך שבה אירעה התאונה.
השופט ויתקון (מסכים ומוסיף):
הטענה האחרונה של המערער אין מקומה בתחום הסעיף 244 הנ"ל. בתחום המשפט האזרחי מתעוררת השאלה אם הנתבע חב חובת זהירות כלפי הנפגע, אך רעיון זה של חובת זהירות אינו תופס בעבירה לפי סעיף 244 שכן כאן הדגש הוא על המעשה הבלתי חוקי, והוא בלתי חוקי לא בשל הפרת חובת זהירות שאדם חב לרעהו אלא
בשל פגיעה בחובה סטטוטורית, והסכמת הניזוק אינה משחררת מן החובה המוטלת בסעיף 244 הנ"ל.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן . עו"ד ש. נסים למערער. עו"ד רובין למשיבה. 25.5.70).
ע.א. 673/69 - חיים ארגלזי (פושט רגל) נגד עו"ד חיה אזולאי ואח'
*שיקול דעת ביהמ"ש בדבר הסכומים שיש להשאיר בידי פושט הרגל לפרנסתו.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בהמ' 9077/69 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הוכרז ב- 1968, לבקשתו, כפושט רגל, והביע הסכמתו להפריש - .120 ל"י מהכנסתו לנושים. ביהמ"ש קיבל את הצעתו ואכן כך העביר כספו לנאמן. ביוני 1969 פנתה המשיבה, הנאמנת בפשיטת הרגל, אל ביהמ"ש וביקשה לחייב את המערער להגיש לה דו"ח חדשי על הכנסותיו וכן להגדיל את התשלומים החדשיים לסך - .300 ל"י. ביהמ"ש קיבל את התביעה והמערער לא ערער על כך. עברו כשלושה חדשים והמערער פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לשנות את שיעור התשלום החדשי ולהעמידו על סך - .120 ל"י. הבקשה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה-השופט זוסמן:
א. על פי סעיף 94(1) לפקודת פשיטת הרגל יכול ביהמ"ש בכל עת לעיין מחדש בכל ענין בו פסק בפשיטת רגל. לפיכך אין מניעה לכך שהמערער יפנה אל ביהמ"ש בבקשת שינוי החלטתו, אף על פי שבשעתו לא ערער על ההחלטה. אולם בדרך כלל יסרב ביהמ"ש להיזקק לבקשת שינוי, אלא אם מתבררת לו עובדה חדשה שבדיון הראשון לא הובאה לתשומת לבו.
ב. סעיף 8(א) לחוק הגנת השכר תשי"ח הקובע את הסכומים משכר העבודה שאינם ניתנים לעיקול, להעברה, או לשעבוד, אינו מחייב את ביהמ"ש הדן בפשיטת רגל. אכן, ביהמ"ש לא יפקיר את החייב לחרפת רעב אלא ישאיר בידו, מתוך הכנסתו, את הסכום הדרוש למחייתו. אך מהו הסכום הדרוש לחייב למחייתו נתון שקול דעת ביהמ"ש ואין הוא כפוף לסעיף 8 הנ"ל.
ג. לגופו של ענין, נתן המערער תצהירים נוגדים על סכום הכנסותיו, ובהתחשב בכך, ובהכנסת האשה, הכנסה אשר אומנם אינה עומדת לרשות נושי הבעל אך יש בה משום הקלה לגבי פרנסת הילדים שאינה כולה על המערער, ועוד נתונים אחרים יש לאשר את החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ב. רוה למערער, המשיבה לעצמה, עו"ד הניג לכונס הנכסים. 27.5.70).
ע.א. 645/69 - יוסף רוסו, פסול דין, ע"י אמו ואח' נגד שרה רוסו
*זכות דיירות של בן בדירת אביו המנוח וזכויותיו בעסק המנוח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט א. מני) בהמ' 12338/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הוא פסול דין מחמת מחלת נפש ואמו היא אפוטרופא שלו. אביו של המערער (להלן המנוח) היה נשוי לאם המערער ונולדו להם המערער ועוד שתי בנות. המנוח ואם המערער
התגרשו והמנוח נישא למשיבה. במשך כ- 4 שנים, עד לפטירתו, גרו המנוח והמשיבה בדירה של המנוח והמערער שהיה מאושפז בבית חולים לחולי נפש בא לפעמים לדירת אביו לביקור ולטענתו התגורר בדירה זו כאשר בא לבקר. בנוסף לדירה הנ"ל השאיר המנוח חנות בה היה דייר מוגן. עם פטירתו העבירה המשיבה את זכויות החנות, בהסכמת בעל הבית, לאחר, ושילמה לבעל הבית את חלקו בדמי המפתח. תביעת המערער ביחס לדירה מתבססת על טענה כי גר עם המנוח בדירה ולפיכך, לפי חוק הירושה, הוא מוסיף להיות דייר של יורשי הדירה. אשר לחנות טוען המערער כי אשת המנוח הופכת לדיירת של בית עסק אם היא מוסיפה לנהל בחנות את העסק של המנוח אך אם אינה ממשיכה לנהל אותו עסק הרי זה כאילו לא נשאר בן זוג והילדים הופכים לדיירים. כיון שהמשיבה לא המשיכה בעסק המנוח, מבקש המערער הצהרה כי הסכום שקיבלה המשיבה כדמי מפתח מהווה חלק מנכסי העזבון. בקשות המערער הן לגבי הדירה והן לגבי החנות נדחו ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. חוק הירושה מעניק זכויות דיירות לקרובי המוריש ש"גרו" אתו לפני מותו. את השאלה מה מהוה "מגורים" לצורך החוק, יש לפרש מתוך החוק עצמו בלשון בני אדם. אין להביא אסמכתות לשאלה זו מתקדימים אנגליים באשר החוק ניתק את הקשר בינו לבין המשפט האנגלי.
ב. העובדה שבמרשם התושבים היה המערער רשום כמי שגר בדירת האב אינה יכולה לעזור לו, שכן הרישום מהוה רק הוכחה לכאורה ל"מען" הנרשם, וגם אם נניח כי ה"מען" שעליו מדבר חוק מרשם האוכלוסין זהה עם מגורים, הרי יש כאן רק הוכחה לכאורה. למעשה, לפי הנסיבות, היינו העובדה שהמערער נמצא דרך קבע במוסדות לחולי נפש ורק לעתים היה בא לבקר בדירה, הרי בלשון פשוטה של בני אדם לא היה איש אומר שהמערער היה גר בדירה ערב מותו של אביו. נכון שמגורים אינם מחייבים נוכחות תמידית ואדם שנעדר באופן זמני, אף לתקופה די ארוכה, בגלל עבודתו או מסיבה אחרת יכול להחשב כמתגורר באותה דירה, אך לא אדם המאושפז כבר עשרות שנים יחשב כמי שגר עם המוריש.
ג. לוא גם היה ספק שהוא איך לפרש את סעיף ה"מגורים" הרי לפי מבחן כוונת המחוקק שהיתה להבטיח מגורים למי שגר בדירה שלא ישאר ללא קורת גג עם פטירת המוריש, אין לומר כי על מקרה כגון דנא רצה המחוקק להגן.
ד. אשר לבית העסק - משהחליטה המשיבה שלא לנהל במקום בית עסק עברה זכות הדיירות ממנה. בזמן שהמשיבה העבירה את העסק לאחר היתה למערער זכות מותנית להיות דייר של בית העסק. כדי שהזכות המותנית תהפוך לזכות ראויה למימוש היו צריכים להתמלא קודם שני תנאים: אי ניהול העסק ע"י המשיבה וכוונת ילדי המנוח לנהל בה העסק של המנוח. הזכות המותנית גם היא בעלת ערך ולכן יש טעם בטענה שהמשיבה לא היתה רשאית להעביר את המושכר, אך אין צורך להחליט לגבי טענה זו שהרי גם אם נכונה היא, יכול המערער לתבוע פיצוי עבור נזק כספי שהמשיבה גרמה לו, ואילו הוא תבע הצהרה שהסכום שקיבלה מהוה נכס של העזבון.
(בפני השופטים: א.מ. מני, קיסטר, י. כהן. עו"ד מ. לם למערערים, עו"ד א. ביסטרי למשיבה. 3.6.70).
ע.א. 635/69 - נתן יפת נגד ישראל חסן
*חוקיות דרישה להעלאת שכר דירה ותביעת פינוי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת, א. מני, שינבוים) בע.א. 177/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב מחזיק כדייר מוגן בחנות מכולת שבבעלות המשיב והקים ליד החנות צריף המשמש לו כמחסן. בפברואר 1966 הוגשה נגדו תביעה כי יהרוס את הצריף מאחר שהקים אותו ללא רשות. בעוד התביעה תלויה ועומדת נכנסו לתוקף ביום 1.10.66 תקנות הגנת הדייר המעלות את דמי השכירות בדירות ובבתי עסק. המערער שלח למשיב דרישה לדמי שכירות מוגדלים בשיעור "של - .71 ל"י לחודש כדמי שכירות בעד חנות המכולת והמחסן ...". כן נאמר בדרישה שאין בה כדי לפגוע בתביעה להריסת המחסן, המשיב לא חלק על הדרישה וסירב לשלם את דמי השכירות הנקובים בה. כיוון שכך הגיש המערער נגד המשיב תביעת פינוי נשוא הערעור דנא. בינתיים ניתן ע"י ביהמ"ש בתיק הקודם צו להריסת המחסן. אשר לתביעת הפינוי נשוא הערעור החליט ביהמ"ש כי הדרישה לדמי שכירות מוגדלים היתה פסולה מחמת חוסר בהירות ומשום כך לא היה חייב המשיב לחלוק עליה ולא היה צריך לשלם את דמי השכירות המוגדלים. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. משהוברר כי המחסן הוקם ללא זכות ואף נצטווה המשיב להורסו הרי היה משיג גבול בקשר למחסן וממשיג גבול אין תובעים דמי שכירות חוזיים או דמי שכירות מכח חוק הגנת הדייר. כיון שכך היה צריך המערער לתבוע דמי שכירות נפרדים עבור החנות.
ב. הלכה פסוקה היא שדרישה להגדלת דמי שכירות אינה מהוה דרישה מספקת אם לא נקוב בה סכומם המדוייק של דמי השכירות שבעל הבית דורש מדיירו. ובעניננו לא ניתן היה לדעת איזה חלק מהסכום הועיד בעל הבית לחנות שרק היא היוותה את המושכר כאמור, ומשום כך לא היה על מה לחלוק.
ג. המערער טוען כי בתי המשפט דלמטה לא היו רשאים להיזקק לטענת הפגם שבדרישה באשר לא נזכרה בכתב ההגנה. טענה זו מועלית לראשונה בערעור ואין בה ממש. המערער לא התנגד להשמעת טענת פסלות הדרישה בבית משפט השלום, ויתירה מזו, אף ענה לטענה זו. מאוחר כעת לבוא ולומר שביהמ"ש לא היה רשאי להיזקק לטענה.
ד. כאשר נטענה ע"י המשיב הטענה בקשר לפסלות הדרישה כבר היה בנמצא פסק דין סופי המחייב להרוס את הצריף, ועל כן היתה הדרישה שכללה את החנות ואת הצריף פסולה, מבלי להתייחס לטענות של המשיב בתביעה שהוגשה נגדו להריסת המחסן, אפילו טען בהגנתו שהצריף הוא חלק מהמושכר.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, א.מ. מני. עו"ד מ. גרון למערער, עו"ד ר. לנדס הרצוג למשיב. 28.5.70).
ע.א. 657/69 - יצחק ביבס ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*תביעת פיצויים עבור נזק על יסוד התחייבות חוזית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 3029/69 - הערעור נתקבל)
העובדות:
ביום העצמאות תשכ"ה נערך המצעד של צה"ל בצפון ת"א. לא הרחק ממקום המצעד החזיקו המערערים בשטח קרקע שהיה זרוע תבואה. לפני יום העצמאות עמדו אנשי משרד הבטחון להכין דרכי גישה למצעד דרך השטח שהחזיקו המערערים. אלה התנגדו ולאחר דיונים הסכימו המערערים לעבודת משרד הבטחון לאחר התחייבות ממשרד הבטחון בה נאמר "הנני לאשר את אחריותו החוקית של משרד הבטחון לכל נזק שייגרם לכם עקב שימוש צה"ל בשטח המעובד שליד הירקון".
בהתאם למוסכם נסללו דרכים אך בעת המצעד ירדו המונים מהדרכים ורמסו את תבואת המערערים. אלה הגישו תביעה נגד משרד הבטחון ובפני בית המשפט המחוזי עמדה שאלה אם אחריות המדינה היא אחריות חוזית או אחריות בנזיקין, שאם זו אחריות בנזיקין אין המדינה חייבת אלא עבור נזק ישיר שנגרם לקרקע עקב הדרכים שנפתחו, ואם ההתחייבות היא חוזית תהא המדינה אחראית גם עבור נזק עקיף שנגרם ע"י הקהל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההתחייבות איננה חוזית וחייב את המשיבים עבור נזק ישיר ולא עבור "נזק הקהל" שהוא נזק עקיף. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. היחסים בין המערערים למדינה הם יחסי מרשה ומורשה. המדינה קיבלה מהמערערים לבצע עבודות בקרקע בנתון להתחייבות המדינה לשאת באחריות חוקית לנזק שייגרם, אם זו איננה התחייבות חוזית, קשה לדעת התחייבות חוזית מה היא.
ב. כיון שזוהי התחייבות על פי הסכם השאלה היא רק מהו היקף האחריות שהמדינה קיבלה על עצמה. ברור שאין זו רק אחריות שהמדינה היתה חייבת בה לפי פקודת נזיקין אילו ביצעה את העבודות ללא קבלת רשות. המדינה קיבלה את הסכמת המערערים, אין היא מסיגת גבול ואחריותה היא לפי מכתב האחריות. מכתב זה יש לפרש לפי הכתוב בו היינו שהמדינה תישא בכל נזק שייגרם עקב השמוש שעשתה בשטח וכולל "נזק הקהל". דרכי התנהגותו של קהל המונים במקרים כאלה ידוע והצדדים חזו מראש נזק כזה וכידוע נזק שעלה במחשבתם של הצדדים בזמן עשיית הסכם הוא מסוג הנזק שיש לפצות עליו.
ג. עם זאת אין לפסוק את מלוא הנזק שנגרם ע"י הקהל אלא את מחציתו, שכן כמו שהקהל גרם נזקים לחלקות אחרות שבהן לא נסללו דרכים, היה גורם נזק גם לחלקות אלה גם אלמלא נסללו הדרכים ע"י משרד הבטחון.
ד. במקרה דנא ברור שכוונת הצדדים לא היתה כי המדינה תשלם למערערים לפי ירידת ערך הקרקע הנובעת מביצוע העבודה, אלא את ההוצאות הנדרשות להחזרת המצב לקדמותו.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד אמיתי למערערים, עוה"ד גולדמן ונוימן למשיבים. 2.6.70).
בג"צ 26/70 - ראובן בר ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הפקעת חלקים ממגרשים על ידי רשות מקומית.
(התנגדות לצו עד תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותרים והמשיב החמישי (להלן המשיב) הם בעלי מגרשים סמוכים ברמת גן. על מגרש העותרים עומד בית ואילו המשיב רכש את מגרשו בשלבים מספר ובחלקו הגדול אינו ניתן לניצול לצורכי בניה. עירית רמת גן הפקיעה את החלק העיקרי של המגרש של המשיב. המשיב דרש מן העיריה כי היא תפקיע את המגרש לפי סעיף 188 (א) לחוק התיכנון והבניה ותפצה אותו. לעומת זאת החליטה העיריה לעשות חלוקה מחדש של השטח כך שחלק מחלקת העותרים צורפה לחלק שנותר מחלקת המשיב ובאופן כללי הופקעו פחות מ- %40 מכל אחת מהחלקות ובהתאם לסעיף 190 של החוק ניתן להפקיע %40 משטח מגרש ללא תשלום פיצויים. העותרים מתנגדים לחלוקה מחדש ודורשים כי העיריה תשתמש בסמכותה להפקיע את המגרש של המשיב ולפצותו.
החלטה - השופט ברנזון:
כאשר רשות ציבורית רשאית לפעול על פי שני חוקים הקיימים זה בצד זה או על פי שתי אפשרויות שבחוק, אין אפשרות אחת שוללת את זכות הפעולה לפי האפשרות השניה ולפעול והרשות רשאית לפעול לפי האפשרות הנראית לה נוחה ומתאימה יותר
להשגת מטרתה. לכן רשאית העיריה לפעול לפי סמכותה להפקיע חלק מהמגרש ללא תמורה במקום להפקיע את כל המגרש.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד א. מרינסקי לעותרים, עוה"ד י. בר סלע וא. מוניץ למשיבים. 2.6.70).
ע.א. 667/69 - סולימן שושנה נגד בנימין טלמון
*תביעת חוב משותפות שפשטה את הרגל כשהחייב הוא אחד השותפים המערערת הגישה לנאמן בפשיטת רגל של שותפות תביעת חוב המבוססת על שיק שנחתם ע"י אחד נתן שמואלי שהיה חבר השותפות. הנאמן קבע כי התביעה מהווה חוב פרטי של שמואלי ולא חוב של השותפות והמערערת דורשת להפרע מנכסי השותפות. דרישתה נדחתה והערעור על כך נדחה. השאלה אם קיים חוב של השותפות או של שותף היא ענין שבעובדה. השיק נושא חתימתו של השותף ולא בא בו זכרה של השותפות, ולכן החבות היא של השותף ולא של השותפות. אין זה משנה שהמערערת הלוותה את הכסף לשמואלי לצורך השותפות. אפילו יכול שמואלי לחייב את השותפות בחתימתו בתור שותף הרי החיוב יכול להיות רק כשהוא חותם בשם השותפות ולא כשהוא חותם בשמו הוא ואינו מתימר לחייב את השותפות ולפעול בשם השותפות.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד בילו למערער המשיב לעצמו. 12.5.70).
ע.א. 207/69 - דאוד נעמה כורי נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפתוח ואח'
*דחיית תביעה מחמת השתק המערער הוא בנו של המשיב השלישי שהיה נפקד ושקרקעותיו הוקנו למשיב הראשון. היתה התדיינות קודמת בין המערער ובין אביו ורשות הפתוח, ונעשה הסכם בין רשות הפתוח ואביו של המערער ובסיכומם של דברים נעשתה פשרה בבית המשפט בין המערער ואביו. על יסוד המשרה קיבל המערער מהמשיב שיק על סכום כסף מסויים והמערער גבה את השיק אך לפני כן הודיע לרשות הפתוח כי הוא מקבל את הסכום רק על חשבון הפיצויים ושומר על זכויותיו כלפי רשות הפתוח. לאחר מכן הגיש בקשה לבית המשפט בה ביקש פסק דין הצהרתי שההסכם בין אביו ורשות הפתוח בטל ומבוטל. בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. קיים השתק נגד המערער והשתק זה משמש מניעה לתביעה לביטול ההסכם. כאשר המערער ביטל את ההתדיינויות הקודמות ועשה הסכם פשרה עם אביו כבר ידע על ההסכם בין האב ובין רשות הפתוח והסכים לביטול ההתדיינות ולהסכם הפשרה ללא כל שמירה על זכויות בקשר להסכם. נוסף לכך פדה המערער את השיק שהיווה תשלום לפי ההסכם ובהתאם לתנאי הפשרה. התנהגות זו יצרה השתק נגד המערער. משלוח המכתב לרשות הפתוח לפני גביית השיק לא היה בכוחו לבטל תוצאות השתק זה.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן החלטה - השופט כהן. עו"ד תוסיה כהן למערער,עו"ד גב' אילנה ראב למשיבים. 13.5.70).
ע.א. 665/69 - ברטיש וכו' נגד עממית חברה לביטוח בע"מ
*המקום שיש לקבוע לעיון במסמכים המערערת הגישה תובענה נגד המשיבה בישראל ובית המשפט קבע בישראל את מקום עיון של המסמכים שהמערערת חויבה להראות למשיבה. מקום עיון נקבע לפי שיקול דעת ביהמ"ש ואין בית משפט שלערעור מתערב בכך. לכאורה מקום העיון חייב
להיות בתוך תחום השיפוט של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד מ. לויסון למערערת, עו"ד מ. שטרן למשיבה 12.5.70).
ע.א. 301/70 - יצחק פולק נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים
*חקירת מצהיר על תצהירו שניתן לעיכוב יציאה מהארץ המשיב השיג, על פי צד אחד, צו עיכוב יציאתו של המערער מהארץ והמערער ביקש לבטל את הצו. כאשר התייצבו ב"כ בעלי הדין בפני השופט ביקש ב"כ המערער לחקור את המשיב על תצהירו ששימש יסוד למתן הצו. ביהמ"ש לא הרשה את החקירה והערעור על כך נתקבל. כשהחלטת ביהמ"ש מותנית בקביעת עובדות עליהן נטושה המחלוקת, זכותו האלמנטרית של בעל דין היא לחקור חקירת שתי וערב אדם שמעיד נגדו. קיפוחו של המערער מניצול זכותו זו מהווה פגם היורד לשורשו של ענין. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי לאפשר חקירת המצהיר.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד ז. אוטנזוסר למשיב.24.5.70).
ע.א. 570/69 - פלונית נגד פלוני
*תביעת מזונות למפרע בסכומים העולים על אלה שנקבעו ע"י ביה"ד בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים ובשנת 1964 חייב ביה"ד הרבני את המשיב לשקם למערערת - .120 ל"י לחודש למזונות בנם. המערערת ניסתה כמה פעמים להגדיל את הסכום אך ללא הצלחה. עתה הגישה המערערת תביעה לסך - .300 ל"י לחודש לתקופה מ- 1965 עד- 1968. היא טוענת כי הוציאה עבור בנה - .300 ל"י לחודש ועשתה זאת לא כמתנדבת אלא ע"ח הנתבע ולכן הוא חייב להחזיר לה את מלוא הסכום שהוציאה. תביעתה נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. לא יתכן שבית משפט או בית דין ישבו על המדוכה של שיעור חיוב במזונות ואחר כך תבוא האם ותדרוש סכום גבוה יותר למפרע בטענה שהוציאה יותר עבור מזונות הבן. החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט מחייב החזרת מזונות כאשר מישהו נותן מזונות שלא היה חייב בהם. אולם החיוב הוא רק על מי שהיה חייב במזונות ובמידה שהיה חייב בהם ובמקרה דנא קבע ביהמ"ש את סכום החיוב של האב בסך - .120 ל"י כך שאינו חייב ביותר מאשר סכום זה. יתרה מזו, המערערת עצמה תבעה את המזונות עבור הבן ואת הגדלתם וידעה את הסכום שבו חויב האב.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד קליין למערער, עו"ד מטרי למשיב. 5.5.70).
ע.א. 537/69 - המוסד לביטוח לאומי נגד דוד וינגרטן
*דין קדימה של דמי ביטוח לאומי בפשיטת רגל על נאמן בפשיטת רגל להכיר בדין קדימה של דמי ביטוח לאומי, עבור שנה אחת, המגיעים מפושט הרגל לפי סעיף 183(ג) של חוק ביטוח לאומי, כולל התשלומים לקרן ההשואה לתשלום תגמולים למשרתים במילואים. לעומת זאת אין להכיר בדין קדימה של הסכומים בהם הוגדלו דמי הביטוח מחמת פיגור לפי סעיף 179 של החוק. אם כי יש להכיר בסכומי ההגדלה כתביעת חוב רגילה בפשיטת רגל.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. לוין למערערים, עו"דד. וינגרטן למשיב).
ע.פ. 255/69 - מדינת ישראל נגד יצחק מלרסקי
*זיכוי מאשמת פריצה המשיב הואשם יחד עם אחרים בעבירות פריצה והחזקת חומר נפץ וזוכה מן הטעם שלא היה סיוע לעדות של שותף לדבר עבירה שהובאה נגד המשיב. הערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לסמוך על הזיהוי של המשיב כסיוע ונסיבות הענין מצדיקות את מסקנתו בענין זה.
במכונית הגנובה בה היו השותפים פוזרה ע"י המשטרה אבקה זוהרת וסימניה של האבקה נתגלו בבגדי המשיב, ונוכח גילוי זה קשה ביותר שלא להסיק את המסקנה שהמשיב קשור במעשה העבירה. התירוץ שנתן המשיב לעובדה זו קשה לקבלו והוא רחוק מלשכנע. אולם דעתו של ביהמ"ש המחוזי היתה שהדבר רק מטיל על המשיב חסד כבד אך אין בו כדי להרשיע, במידת הביטחון הדרושה, את המשיב, בעבירה חמורה שיוחסה לו. כיוון ש"פרשנות" התנהגותו של המשיב היא ענין שבעובדה לא יהפוך ביהמ"ש שלערעור את מסקנת השופט על פיה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד בלטמן למערערת עו"ד קידר למשיב).
ע.פ. 167/70 - אלברט ויצמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה והתפרצות) המערער הודה במספר עבירות של גניבה והתפרצות, ועל אף הרשעותיו הקודמות ולנוכח תזכיר שרות המבחן, נדחה מתן גזר הדין לשלושה חדשים והמערער שוחרר בערבות עד שקצין המבחן יעמיד על התנהגותו של המערער. תוך כדי כך ביצע המערער עבירה נוספת של התפרצות ונדון לשנתיים מאסר והופעל באופן מצטבר מאסר על תנאי של 9 חדשים. בנסיבות הענין אין מקום להקל בעונשו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט כהן. המערער לעצמו, עו"ד נתן למשיבה. 3.5.70).
ע.פ. 399/69 - אברהם מולה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה והתפרצות) למערער הרשעות קודמות מרובות, ומשנת 1966 ביצע עשרות עבירות של גניבה, התפרצות והסגת גבול. בדצמבר 1968 הוטל עליו עונש של שנה מאסר על תנאי, ותוך 6 חדשים חזר המערער וביצע עבירה של פריצה וגניבה. בגין העבירה האחרונה נדון ל- 9 חדשים מאסר וכן הופעלה, באופן מצטבר, שנת המאסר על תנאי. לנוכח נסיבות הענין אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד פלדמן למערער, עו"ד נתן למשיבה. 24.5.70).
ע.פ. 212/70 - ג'קלין אמור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות זנות) המערערת הורשעה בעבירה על סעיף 1(א) לחוק לתקון דיני עונשין (עבירות - זנות) ונדונה לששה חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. לאור הדו"ח השלילי שניתן ע"י שירות המבחן לא היה ביהמ"ש מתערב בלאו הכי. אולם בנוסף לכך קובע החוק עונש מאסר ממש בעבירות לפי סעיפים 1,2,3, לחוק ואין המאסר ממש ניתן לשינוי.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. המערערת לעצמה, עו"ד נתן למשיבה. 19.5.70).
ע.פ. 55/70 - נעים זילכה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) המערער ביצע שורה של עבירות מרמה סחיטה ועושק שבהן הוציא מידי חנונים סחורות העולות על סכום של - .7,000 ל"י. העיסקות מתפשטות על תקופה של 5 חדשים ובוצעו מתוך שיטה ותיכנון. בשל עבירות אלה נדון ל- 5 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. נכון שהעבירות הן חמורות, אולם נוכח העובדה שאין למערער
עבירות קודמות פרט לעבירה אחת. מו הדין להמתיק את עונשו כך ששתי שנים מתוך ה- 5 יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד זילכה למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 13.4.70).
ע.פ. 46/70 - יעקב בלנזל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש המערער הורשע בעבירות לפי סעיפים 1,2, לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) ונדון לשנתיים מאסר ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על כך נדחה. בנוגע להרשעה הסתמך ביהמ"ש על הודאת המערער במשטרה ובנוגע ל"דבר מה" הנוסף הסתמך על עדות המתלוננת, אך גם בלי עדות זו יש בעדות שמסר המערער בבית המשפט כדי לספק את הדרישה של ה"דבר מה". אשר למידת העונש - לנוכח עברו של המערער אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד מועלם למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 15.4.70).
ע.פ. 15/70 איסק אדלשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת מחיר מופרז תוך ניצול חוסר נסיונו של הזולת המערער הורשע בעבירה של עושק לפי סעיף 13(2) לחוק לתיקון דיני עונשין (מרמה, סחיטה, עושק), ובניהול סוכנות נסיעות ללא רשיון. העבירה הראשונה מבוססת על כך שאחד צבי בכמן הזמין אצל המערער שרות הסעה עבור תיירים ונטל תמורה בעד השירות העולה במידה בלתי סבירה על התמורה המקובלת. לפי הסעיף בחוק שהורשע יואשם בעבירה מי שמנצל חוסר נסיון של הזולת כדי לקבל תמורה מופרזת. הערעור על ההרשעה נתקבל. המערער אמנם הודה שהתיירים היו חסרי נסיון, אולם חוסר הנסיון שלהם אינו מעלה ואינו מוריד. את השרות הזמין תושב ישראל צבי בכמן עבור התיירים והוא ששילם עבור השירות, ולא נטען בכתב האישום ולא הוכח שאותו צבי בכמן הינו חסר נסיון בשרות כגון זה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. - החלטה - והשופט ח. כהן, עו"ד מ. נאמן למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה 14.5.70).
בג"צ 112/70 - עדנן חליחל נגד משטרת ירושלים
*החרמת רכב שהשתמשו בו לצרכי חבלה העותר הורשע בחברות בארגון בלתי חוקי ובהחזקת פצצה והנחתה בקפיטריה באוניברסיטה. בפני ביה"ד הצבאי עורר העותר ענין שחרור ג'יפ שנתפס ע"י השלטונות והחזרתו לאביו. ביה"ד הצבאי לא דן בכך והעיר כי השלטונות המוסמכים יתנו דעתם על הבעיה. לאחר מכן הודיע קצין משטרת ירושלים לעותר על החרמת הרכב לטובת המדינה. כנגד הודעת ההחרמה הוגשה העתירה אך זו נדחתה. העותר טוען כי הג'יפ אינו שלו אלא של אביו ולכן אין להחרימו. אם כך הדבר צריך אבי העותר לטפל בשחרור הג'יפ ולא העותר.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבים. 31.5.70).
בג"צ 145/70 - דן זכאי נגד שר השיכון ואח'
*עתירה שעילתה מבוססת על חוזה עתירת העותר נגד המשיבים מבוססת על חוזה שעשה בשעתו עם המפעל לחסכון לבנין. כיון שיחסי העותר עם המשיבים וטענת ההפליה מבוססים על החוזה, ואין בג"צ מתערב בענין כאשר העילה נובעת מקשר חוזי, נדחתה העתירה.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד גד רווה לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 31.5.70).
המ' 720/69 - אליהו גלזמן נגד לב חקק ואח'
*דיון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור ביהמ"ש רשאי לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה כבר הרשות והוגש הערעור ובלבד שבעלי הדין הסכימו לכך, ואף ללא הסכמת בעל דין לאחר שניתנה לו ההזדמנות להביע התנגדותו ונראה לביהמ"ש שלא תפגע זכותו כבעל דין. די בכך שבעל הדין הוזמן ולא הופיע ובכך וויתר על ההזדמנות להתנגד כאמור ואפשר לדון בענין כאילו הוגש הערעור.
בבקשת רשות ערעור, משהחליט השופט לתת רשות ערעור לאחר דיון בשאלה זו, ולא הודיע לצדדים כי בישיבה בה יתן את ההחלטה בדבר הרשות לערעור ידון בערעור גופו, אין הוא רשאי לדון בערעור בהעדר צד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. עו"ד בוכהלטר למערער. 29.4.70).
ע.ל.ע. 4/69 - עו"ד פליפ בק נגד הלשכה המחוזית של עורכי הדין בחיפה.
*הרשעת עו"ד ע"י בי"ד משמעתי על יסוד הרשעה בביהמ"ש המחוזי המערער הורשע בתיק פלילי בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירות הקשורות עם פעולותיו כלפי לקוחות. ערעורו בביהמ"ש העליון לא נשמע מאחר שבינתיים יצא חוק החנינה וגרם להפסקת ההליכים בערעור. המערער לא השתמש בברירתו לוותר על חוק החנינה. לאחר מכן הועמד לדין בפני ביה"ד המשמעתי בשל עבירה שיש עמה קלון והורשע על יסוד הרשעתו בביהמ"ש המחוזי בתיק הפלילי וזאת לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. טענת המערער היתה כי אין לראות את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה כפסק דין סופי אולם בנסיבות הענין אין לקבל את הטענה. אשר לטענה שעל בית הדין עצמו למצוא הקלון שבעבירה ולא לסמוך על ממצאי ביהמ"ש המחוזי - העבירה שבה הורשע המערער מעידה על עצמה ולא היה צורך להוסיף ממצאים נוספים או להגיע לאותם ממצאים מחדש.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן, עו"ד קלוג למשיבה, עו"ד טגליכט ליועץ המשפטי. 18.5.70).
המ' 261/70 - חברת מנדיס בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*העמדה לדין על המריית צו ביהמ"ש לפי סעיף 143 לפח"פ בימ"ש השלום ציוה על המבקשים לסגור את המועדון שלהם ב- 12 בלילה. נמצא שבשני לילות פעל המועדון לאחר השעה האמורה. המבקשים הועמדו לדין על המריית צו של ביהמ"ש לפי סעיף 143 לפח"פ. הם העלו טענה מקדמית כי מכיון שנקבע "אופן אחר לנהוג על פיו" במעשים המיוחסים להם אין מעשים אלה מהווים עבירה על סעיף 143. הכוונה היא לסעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש ואמצעי הכפייה האמורים בו. בימ"ש השלום קיבל את הטענה וזיכה את הנאשמים. ביהמ"ש המחוזי ביטל את הזיכוי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בלי להכנס לשאלה אם אפשר להעמיד לדין לפי סעיף 143 כאשר ניתן להעמיד לדין לפי סעיף 6, הרי במקרה דנא אין אפשרות בידי בעל הדין להשיב את המצב לקדמותו כך שאין אפשרות להעמידו לדין ולבקש אכיפה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. כיון שכך בדין הואשמו בעבירה על סעיף 143.
(בפני: השופט זוסמן. 26.5.70).
המ' 263/70 - ברוך טופרובר נגד מדינת ישראל
*סמכותו של בימ"ש מחוזי להחזיר את הדין לבימ"ש שלום לפי סעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי המבקש הורשע בעבירה על חוק מס קניה ולאחר הכרעת הדין הודיע התובע כי יש לנאשם הרשעה קודמת בה קיימת התחייבות לתקופה של שנתיים על סך - .500 ל"י. המבקש לא הודה בהרשעה הקודמת. ביהמ"ש קנס את המבקש בגין העבירה החדשה ובנוסף לכך חייבו בתשלום 50 ל"י ע"פ התחייבותו. ביהמ"ש המחוזי שלפניו ערער הנאשם
החזיר את הענין לבימ"ש השלום מהטעם שנוסח ההתחייבות לא הובא בפני בית משפט השלום. כעת מבקש הנאשם רשות ערעור בטענה כי לא די שביהמ"ש יעיין בכתב ההתחייבות, אלא שההרשעה הקודמת, אשר בעטיה ניתנה ההתחייבות לא הוכחה בדרכים הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי. לכן הוא מבקש שהעניין לא יוחזר לביהמ"ש אלא שישוחרר מתשלום סכום ההתחייבות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. פגימת סדרי הדין אינה מחייבת זיכוי הנאשם ועל פי סעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להחזיר את המשפט לבית משפט השלום, ומשעשה כן אין מקום לערער על כך.
(בפני: השופט זוסמן. 27.5.70).
ע.פ. 215/70 - נסים בן נעים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) נוכח עברו הפלילי העשיר מאוד של המערער, שהחל בהיותו ילד בן 10, וחוסר התועלת באמצעי הטיפול והענישה שננקטו עד כה, העונש של 9 חדשי מאסר בפועל ו- 9 חדשים על תנאי שהוטל עליו בשל שתי התפרצויות אינו חמור כלל.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 26.5.70).
ע.פ. 223/70 - דוד בן מנשה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) המערער נדון לאחרונה לעונשים מצטברים של מאסר בפועל ל- 4 שנים וחדשיים. עתה הורשע במספר עבירות התפרצות ונדון לשנתיים מאסר שמהן שנה אחת מצטברת לעונשי המאסר האחרים. המערער הוא עברין מועד ואין עילה להקל בענשו.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 26.5.70).
ע.פ. 98/70 - מדינת ישראל נגד יוסף אדלר
*קולת העונש (תיווך לשוחד) המשיב הורשע על פי הודאתו באחד- עשר מקרים של מעשי שוחד בהם היו מעורבים עובדים ממחלקת התברואה שבעירית ת"א. המערער תיווך בין נותני השוחד לבין המקבלים. משנתפס שיתף פעולה עם המשטרה, גילה את כל הידוע לו, עברו נקי, הוא ואשתו מניצולי השואה ועל יסוד כל אלה הקל ביהמ"ש בעונשו ודן אותו לתשלום קנס של - .1,000 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. אמנם המסיבות המקילות הן בעלות משקל שבדרך כלל יש בהן כדי למנוע גזירת מאסר, אולם בעבירה של שחיתות ושוחד כגון אלה של המשיב אין לשיקולים האישיים אלא משקל מצומצם ביותר. כאן מטרת העונש היא להרתיע אחרים ולא תיקון הפרט. מבחינת הסכנה הנשקפת לציבור הרי הסכנה מהמתווך לשוחד גדולה מאלה של נותני השוחד ומקבלי השוחד. על יסוד הנ"ל הוטל על המשיב עונש של 6 חדשים מאסר בפועל, וזאת תוך התחשבות בכל הנסיבות המקילות.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר, החלטה - השופט ויתקון, עו"ד גב' ברזל למערערת, עו"ד אדרת למשיב. 24.5.70).
ע.פ. 187/70 - מאיר לוסטגרטן נגד ועדת ההמלצות לפי חוק הנוטריונים
*התרשלות נוטריון במילוי תפקידו המערער, שהוא נוטריון, התרשל במילוי תפקידו כנוטריון וללא כוונת תרמית, אלא מחמת רשלנות, אישר מסמך, שתרגם מפולנית, בציינו כי המקור הוצג בפניו בעוד שלמעשה הוצג בפניו רק העתק. המלה העתק, בפולנית, היתה כתובה על המסמך והמערער היה יכול לראות שהמסמך הוא העתק ואינו מקור. לנוכח המעמד המכובד והרציני של נוטריונים והאימון שהציבור נותן במלאכת הנוטריון חייב הנוטריון בדיוק מירבי במילוי תפקידו ולכן אין להתערב בהחלטת המשיבה שהחליטה להתלות את רשיונו של המערער למשך ששה חדשים.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד וייסברג למערער, עו"ד אלבק למשיבה. 20.5.70).
ע.פ. 130/70 - יעקב בן אלי כהן נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי והטלת מאסר על תנאי בעבירה השניה המערער הורשע על פי הודאתו בבית משפט המחוזי בבאר- שבע ונדון ל- 9 חדשי מאסר על תנאי. יחד עם זאת הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנה אחת. הוגש ערעור מטעם המערער על הפעלת מאסר על תנאי אך נוכח הרשעתו הנוכחית של המערער לא היה מנוס מהפעלת מאסר על תנאי ואין כל סמכות או עילה להתערבות ביהמ"ש שלערעור. אולם כמסתבר חייב היה ביהמ"ש דלמטה להטיל עונש מאסר ממש בשל העבירה הנוספת כאשר הפעיל מאסר על תנאי, ולא היה יכול להסתפק בהטלת מאסר על תנאי על העבירה החדשה. מכיון שהמדינה לא ערערה על פסק הדין אין ביהמ"ש שלערעור יכול להגדיל את העונש שהוטל על הנאשם ואינו יכול להחליף את המאסר על תנאי בעונש מצטבר למאסר של שנה שהופעל נגד המערער. אולם ניתן להביא את גזר הדין על תיקונו ע"י הקביעה שהעונש של 9 חדשי מאסר על תנאי יהיה מאסר בפועל אלא שיהיה חופף למאסר שהופעל נגד המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיבה. 28.5.70).
ע.פ. 172/70 - עמרם עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) המערער הורשע על פי הודאתו ב- 27 מעשים של הוצאת כסף במרמה שנעשו בתקופה של 6 חדשים בכל קצות הארץ ע"י שיתוף פעולה בין המערער ובין אחד מויאל. המערער נדון ל- 30 חדשי מאסר בעוד שהשותף לדבר עבירה, מויאל, נדון ל- 18 חדשי מאסר. הסניגור טוען כי עקרון אחידות העונשין מחייב שמשפט אחד ייעשה למערער ולשותפו. הערעור נדחה. אין ביהמ"ש יודע מה היו השיקולים לעונש שהוטל על מויאל. העקרון של אחידות העונשין, אם בכלל קיים עקרון כזה, חייב להיות כפוף תמיד לשיקולים הנובעים מן הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ולעקרון האינדיבידואליזציה של הענישה. לגופו של העונש הרי למרות כל הנסיבות המקילות אין העונש של 30 חדשי מאסר חמור יתר על המידה בהתחשב בחומרת העבירות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד קדר למערער, עו"ד בר סלע למשיבה. 27.5.70).
ע.פ. 73/70 - מדינת ישראל נגד דוד בן שלמה תורג'מן
*קולת העונש (התפרצויות וגניבה) המשיב הורשע בשורה ארוכה של התפרצויות וגניבה והועמד במבחן למשך שנתיים ונדון למאסר על תנאי של שנה. מספר הפריצות היה 42 והיקף השלל 63,000 ל"י. המשיב ארגן את הפריצות ועל אנשים אחרים ששיתפו פעולה הוטלו עונשי מאסר בפועל. ערעור המדינה על קולת העונש לגבי המשיב נדחה, לא בלי היסוס. למרות הנסיבות המקילות האישיות לא היה ביהמ"ש מהסס להתערב בגזר הדין ולהחמיר בדינו של המשיב בהתחשב בנסיבות המחמירות. אולם בהסכמת הקטיגור בבית המשפט דלמטה הועמד המשיב למבחן לתקופת נסיון והנסיון הצליח, ובינתיים התנהגות המשיב היא ללא דופי. כיון שכך לא תושג מטרה עונשית כלשהי ע"י שליחת המשיב למאסר ואין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד גב' ראב למערערת, עו"ד מ. לרר למשיב. 29.4.70).
ע.פ. 166/70 - שמואל בן מנחם ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) שני המערערים הורשעו במעשי התפרצות וגניבה במספר רב מאד והוטל על כל אחד מהם מאסר של שנה בפועל ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה בהתחשב במספר הרב של העבירות.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. המערערים לעצמם, עו"ד בלטמן למשיבה. 28.5.70).
ע.פ. 546/69 - סטפן סטדניצקי נגד ועדת הפיקוח לפי חוק תביעות קרבנות השואה
*פסילת אדם מלטפל בתביעות לפי חוק תביעות קרבנות השואה המערער היה רשאי לטפל בתביעות לפי החוק האמור והוא ניהל בת"א משרד לטפול בתביעות, אשר עברו בו אלפי תביעות של קרבנות השואה. הוכח כי שתי תביעות שהוגשו ע"י משרדו של המערער היו תביעות כוזבות ונעשה בהן נסיון להוציא מהשלטונות הגרמניים כספים בטענות שוא ובראיות שקר. המשיבה דנה בפרשה והחליטה לשלול מהמערער לצמיתות את הרשות לטפל בתביעות קרבנות השואה. הוועדה עשתה עבודה רבה כדי להגיע לידי מסקנה, ע"פ הראיות, שהמערער ידע אישית על הגשת התביעות הכוזבות. בערעור ניסה המערער להוכיח שהוא לא ידע אישית על הגשת התביעות הכוזבות. אולם אין נפקא מינה אם ידע אישית או לא. על המערער היתה חובה למנוע ניצול הליכי תביעות כספים במרמה ולא רק לעשות את העבודה הטכנית של הדפסת תביעות ומשלוחן. את חובתו זו לא מילא המערער ולכן צדקה הוועדה בשוללה ממנו לצמיתות את הרשות לטפל בתביעות. המדובר בהליכים משמעתיים גרידא והמערער נושא באחריות למה שנעשה במשרדו ובשמו. עצם הטענה שלא ידע מה מתרחש במשרד מחזקת את המסקנה שאין הוא ראוי או מסוגל לשאת באחריות המוטלת עליו. אין גם דופי בהחלטת המשיבה לפרסם את ההחלטה ברבים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט כהן, עו"ד י. בארי למערער, עו"ד גב' א. ברזל למשיבה. 18.5.70).
ע.ש.מ. 5/69 - פלוני נגד פרקליט המדינה
*עבירות משמעתיות
המערער הועמד לדין משמעתי על 4 סעיפי אשמה המהוים עבירה לפי סעיף 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת) והורשע בחלק מהעבירות. הוחלט לפטרו משרות המדינה עם תשלום קיצבת פרישה מלאה ותשלום משכורתו מיום השעייתו עד פיטוריו. בערעור בירר ביהמ"ש את כל מעשי העבירה, הראיות שהובאו, והגיע למסקנה שאין מקום להתערב במסקנות ביה"ד המשמעתי לגבי ההרשעה. כמו כן לא מצא ביהמ"ש מקום להתערב בהחלטת הפיטורין, מה גם שהמערער לא נפסל לשרות המדינה ויוכל לחפש משרה מתאימה חדשה בשרות המדינה.
(בפני: השופט קיסטר. עוה"ד נ. אמיתי וי. הראל למערער, עו"ד ע. דננברג למשיב).