תקציר סביר כרך ד' חוברת 34

בג"צ 39/70 - חיים מהצרי נגד מועצת קרית עקרון ואח'

*הקצבת חנות במרכז מסחרי.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי).

העובדות:
בקרית עקרון מוקם מרכז מסחרי על אדמת המדינה. בענינים הקשורים בהקמת המרכז מטפלת המועצה והיא המקציבה את החנויות. לאחר שהמועצה מאשרת חנויות היא חותמת על הבקשות למועצת התיכנון והבניה למתן רשיון הבניה. ועדת תיאום של משרד הפנים ומשרד השיכון קבעה את תכנית הבינוי של המרכז המסחרי. הועדה ייעדה חנות פלונית לבית מרקחת אך המועצה המקומית, בהרכבה הקואליציוני שלפני הבחירות, אישרה לעותר את השמוש באותה חנות למסחר בחומרי בניה. המועצה אף חתמה על טופס בקשה להיתר בניה, אך בטרם הספיקה ועדת התיכנון והבניה לדון בבקשה להיתר בניה נתקיימו הבחירות למועצה ונתחלפו המפלגות בקואליציה השלטת והעותר נמנה על מפלגה אופוזיציונית. עתה החליטה המועצה בהרכבה החדש לבטל את ההחלטה הקודמת בה אושרה החנות לחמרי בניה לעותר. נימוק המועצה בהחלטתה היה שההחלטה הקודמת היתה פסולה מלכתחילה מפני שנגדה את תכנית הבינוי שהוכנה ע"י הועדה המשותפת של משרדי הפנים והשיכון. טענת המועצה היא כי לא החלטת הביטול היא שנתקבלה משיקולים פסולים אלא דוקא ההחלטה המקורית לטובת העותר היא שנתקבלה מתוך טעמים קואלציוניים פסולים. על כך העתירה.

החלטה - השופט כהן:
א. יש רגליים לחשש שההחלטה המקורית בהקצבת החנות מקורה בשתדלנות מפלגתית קואליציונית. אולם גם אם כך הדבר אין זה מצדיק את ביטול ההחלטה כשגם הביטול נובע משיקולים מפלגתיים גרידא, שהרי בינתיים רכש לו העותר זכויות ע"פ ההחלטה המקורית ואין לשלול ממנו זכויות אלה אלא ע"פ דין.
ב. התכנית שהוכנה ע"י משרדי הפנים והשיכון איננה תכנית מתאר או תכנית מפורטת כמשמעותן בחוק, ולכן, לא המועצה ולא רשויות התכנון והבניה אינם קשורים בתכנית זו ע"פ דין. אם החליטה המועצה בשעתו לסטות מהתכנית אין החלטתה בלתי חוקית כל עיקר.
ג. בבטלה את ההחלטה המקורית ציינה המשיבה כי ההחלטה נוגדת תכנית הבינוי שהיא תכנית מיתאר מחייבת.
מכיוון שכאמור הנחה זו מוטעית נופלת ממילא החלטת הביטול המושתתת על הנחה מוטעית זו.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר . עו"ד גורדון לעותר, עוה"ד טריינין ובר סלע למשיבים 8.6.70).

ע.א. 544/69 - עזבון המנוח יעקב קיהן נגד כונסי הנכסים של הלן קרטיס בע"מ

*דין קדימה של כספי פיצויי פיטורין בתביעות מחברה בפירוק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 3943/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המנוח עבד אצל החברה הלן קרטיס בע"מ ופוטר באוקטובר 1966. הוסכם שהוא זכאי לסכום פיצויי פיטורין בסך 7750 ל"י ושולם לו על החשבון סך 3000 ל"י. בינתיים נכנסה החברה למצב כספי קשה ומונו כונסי נכסים. הושג הסדר עם הנושים שלפיו ישולם שיעור של 84 אחוז לנושים עובדים בעלי דין קדימה. המנוח הגיש לכונסי הנכסים תביעה על 84 אחוז מסכום הפיצויים הכוללפחות הסכום של 3000 ל"י שקיבל. הוא טען כי החוב הוא בר דין קדימה ואילו המשיבים סברו כי החוב הוא רגיל. על החלטת כונסי הנכסים הגיש המנוח תביעה ולאחר מותו בא העזבון במקומו.ביהמ"ש המחוזי פסק כי סעיף 220א לפקודת החברות מעניק דין קדימה רק למי שהיה עובד
החברה בשעת הפירוק וכיון שהמנוח פוטר לפני הפירוק אין דמי הפיצויים שלו נכנסים לגדר החובות עם זכות קדימה. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. זכות קדימה שמעניק החוק לחובות לעובדים אינה מוגבלת לעובדים שבשעת הפירוק הם עדיין בגדר עובדים. גם מי שפוטר לפני הפירוק ועדיין חייבים לו דמי עבודה או פיצויי פיטורין זכאי לזכות קדימה לגבי חובו.
ב. לגבי שכר עבודה קיים סכום מירבי של זכות קדימה בסך 2100 ל"י ולגבי פיצויי פיטורין קובע החוק שיחד עם שכר עבודה לא יעלה הסכום המשותף על 150 אחוז מהסכום המכסימלי של שכר עבודה האמור. כאשר נתבע רק שכר עבודה אין הוא יכול לעלות על סך 2100 ל"י. אך מאידך סכום הפיצויים הנתבע, ללא תביעת שכר עבודה, יכול להגיע עד למכסימום הקבוע לשני המרכיבים ביחד.
ג. בחישוב הסכום המירבי של פיצויי הפיטורין שלגביהם יש זכות קדימה אין להביא בחשבון את הסכום שכבר קיבל התובע לפני שהחברה נכנסה לפירוק. הסכום נקבע לפי החיוב בשעת הפירוק או פשיטת הרגל.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד צ. יעקבי למערער. 8.6.70).

המ' 795/69 - יוסף חבני נגד נפתלי פלד ועזריאל, מושב עובדים וכו'

*בעל דין שלא הוזמן כצד בערעור אין ההחלטה בערעור מחייבת אותו.
(בקשה לרשות ערעור - המערער זכה בדין אם כי בקשתו נדחתה)

העובדות:
המשיב הראשון (התובע) הגיש תביעה על יסוד שטר נגד המשיב השני (המושב) ונגד המערער מזכיר המושב באופן חילופי. בימ"ש השלום דחה את התביעה נגד המערער וקיבל את התביעה נגד המושב, בקבעו כי חתימת המזכיר על השטר היתה "במסגרת סמכותו" והיה רשאי לחייב את המושב. הוגש ערעור על החיוב ע"י המושב לביהמ"ש המחוזי, וכאן לא עשה המושב את המערער כמשיב שני בנוסף לתובע. בפני ביהמ"ש המחוזי הסכימו התובע והמושב כי יבוטל פסה"ד של בימ"ש השלום וכי הענין יוחזר לבימ"ש השלום "וכל הצדדים למשפט יהיו רשאים להביא ראיותיהם". כשהוחזר הענין לבימ"ש השלום הוזמן גם המערער וזה טען "מעשה בית דין" שכן נגדו לא הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי והוא לא היה צד להסכם שהושג להחזרת הדיון. בימ"ש השלום דחה את הטענה בסברו כי חזקה עליו מצוות ביהמ"ש המחוזי לגבות מחדש ראיותיהם של "כל הצדדים". כיון שכך הגיש המערער לביהמ"ש העליון את הבקשה דנא להרשות לו לערער על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בדבר החזרת הדיון לבימ"ש השלום.

החלטה - השופט זוסמן:
א. על פי תקנה 381 שומה היה על המושב לעשות גם את המערער כמשיב בערעור בביהמ"ש המחוזי. כיון שהמערער לא הוזמן לביהמ"ש המחוזי כצד בערעור לא יכול היה ביהמ"ש לפסוק דבר נגדו וכוונת ביהמ"ש המחוזי כי "כל הצדדים" יביאו ראיותיהם מחדש היתה לכל הצדדים שהופיעו בפניו ולא לבעל דין שאינו בפניו. אם התכוון ביהמ"ש גם למערער שיביא ראיות מחדש הרי לגביו ההחלטה היא בבחינת אפס גמור שכן ביהמ"ש היה חסר סמכות לשפוט אותו כאשר לא היה צד לדיון.
ב. אין צורך להחליט בשאלה אם רשאי המערער, שלא היה צד לדיון בביהמ"ש המחוזי, לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי. זאת מכיון שצודק המערער בטענתו בבימ"ש השלום כי לגביו קיים מעשה בית דין הדוחה את התביעה נגדו ומשעבר מועד הערעור הרי פסק הדין לגביו שריר וקיים ואין הוא עוד צד לדיונים החדשים המתקיימים בבימ"ש השלום. לנוכח הנ"ל אין צורך במתן רשות לערער.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד פ. הרצברג למערער, עוה"ד רענן ופלדמן למשיבים. 4.6.70).

ע.א. 682/69 - דוד חמידות ואח' נגד אלכסנדר שפירא ואח'

*תביעת נזקים של מבוטח מהמזיק לאחר שהמבטח כיסה את סכום הנזק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט חסון) בת.א. 10/68 - הערעור נתקבל).

העובדות:
בהתנגשות שקרתה בין מכוניתו של המשיב לבין רכב צבאי ניזוקה המכונית קשה והמשיב ואשתו סבלו נזקי גוף קלים. התאונה קרתה באשמת הנהג הצבאי והמדינה נושאת באחריות למעשיו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים להשיב למשיבים את מלוא הנזק שנגרם למכונית, על אף טענת המערערים שמסכום זה יש לנכות את הסכום של - .1,900 ל"י ששולם למשיב ע"י חברת הביטוח שבה היתה מכוניתו מבוטחת. המערערים הסתמכו על סעיף 17 לחוק הביטוח העותומני האומר שכאשר נגרם נזק לנכסים חייב המבטח לשלם למבוטח את הפיצויים והמבטח זכאי לתבוע את האנשים האחראים לנזק "ואין זכות למבוטח לתבוע פיצויים מהאנשים האחראים לנזק". בדחותו את טענת המערערים הסתמך השופט על סעיף 86 לפקודת הנזיקין שלפיו "שעה שבאים לשום פיצויים ... לא יובא בחשבון כל סכום ששולם ... ע"פ חוזה ביטוח". על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לקבל את טענת המשיבים כי קיים ניגוד מוחלט שאין לישבו בין סעיף 17 לסעיף 86 ושלפיכך מבטל סעיף 86 שהוא מאוחר יותר את סעיף 17 העותומני המוקדם. לא על נקלה יכריז בימ"ש על בטלותה של הוראת חוק. רק כשיש בהכרח סתירה בין שתי הוראות חוק יכריז בימ"ש על הוראה קודמת כבטלה. כאן אפשר לישב את שני הסעיפים.
ב. בעוד הסעיף 86 חל בדרך כלל על שומת נזקי גוף ולא על נזקי רכוש הרי סעיף 17 חל על נזקי רכוש (אם כי גם בנזקי גוף ישנם מקרים יוצאים מן הכלל של הוראות חוק המשפיעות על תחולתו של סעיף 86). היוצא מכאן כי בנזקי גוף אין לנכות את הסכומים שמקבל המבוטח מן המבטח ובנזקי רכוש יש לנכות סכומים אלה.
ג. האמור לעיל בדבר חלותו של סעיף 17 הוא גם כאשר הכיסוי של הביטוח הוא על חלק מן הנזק. גם במקרה כזה יכול המבוטח לדרוש מהמזיק רק אותו חלק שלא יקבל מהמבטח.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר . עו"ד גב' א. ראב למערערים, עו"ד שפירא למשיבים. 9.6.70).

ע.א. 80/70 -ירמיהו עיני ואח' נגד יעקב בוסקולה ואח'

*תביעת נזיקין בגין תאונת - עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בת.א. 1987/67 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המשיב מספר 1 (התובע) הוא טפסן. בשעה שעבד אצל המערערת מס' 2 אירעה לו תאונת עבודה. טענתו היתה שהתאונה נגרמה ברשלנותו של מנהל העבודה (המערער מס' 1) באשר לאנתן לו הדרכה בעבודה, וברשלנותו של המעביד באשר לא הנהיג שיטת עבודה סבירה ובטוחה. כן העלה טענה חילופית שהמעביד הפר חובה המוטלת עליו לפי חיקוק, באשר לא מילא אחרי תקנה מתקנות בטיחות בעבודה (עבודות בניה), ושגם משום כך נגרמה התאונה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את כל טענות התובע אך קבע שגם הוא אשם בתאונה וקבע את תרומת הרשלנות שלו ב- %30. השופט פסק לתובע סכום פיצויים ובין היתר פסק לו כפיצוי על נזקו לעתיד סכום גלובלי של 20,000 ל"י, אם כי התובע עצמו תבע לפי פרוט זה סכום של כ- 17,000 ל"י בלבד. את זאת נימק השופט בכך שאין מניעה שיקבע לתובע בפריט פלוני פיצוי העולה על הסכום שהוא עצמו תבע,
כל עוד הסכום הפסוק הסופי נשאר בגדר הסך הכל של סכום התביעה. על פסק הדין בכללו נסב הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. ביהמ"ש קבע קביעה עובדתית לפי עדויות מומחים ששיטת עבודה סבירה ובטוחה של קביעת קרשים במספר מסויים במקום העבודה היתה מונעת את התאונה. כיוון שכך אין ממש בטענה של העדר רשלנות מצד המערערים בגרימת התאונה.
ב. לענין היפר חובה שבחוק, נכון שאין ניזוק יכול להבנות מכך אלא אם כן הנזק שסבל הוא מן הטיב או מהמין אליהם התכוון המחוקק בהטילו את החובה, אולם בהתאם לראיות אין ספק שקיים כל הקשר הסיבתי והמשפטי הדרוש בין היפר החובה שבחוק לבין נזקו של התובע.
ג. לענין אחוזי הרשלנות - אין מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש. אומנם בשעת התאונה היה התובע טפסן מנוסה מסוג א' אך בעבודה המיוחדת שבה נפגע היה זה לו היום השני, ולגבי דידה היה טירון גמור. אין סיבה לסטות מן הכלל שבכגון דא אין מתערבים באומדן הערכאה הראשונה.
ד. לענין הנזק לעתיד - אמנם רשאי ביהמ"ש לפסוק סכום העולה על התביעה בפריט מסויים כאמור לעיל, אך בענין דנא לא היה מקום לפסוק, לנוכח נסיבות הענין וסיכוייו של הנפגע להשגת עבודה, יותר ממה שהוא תבע.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר . עו"ד גבריאל לוי למערערים, עוה"ד שפרלינג ויקותיאלי למשיבים. 3.6.70).

ע.א. 593/69 - ישעיהו פבזנר נגד יוסף לבנפיש

תביעת חלקו של בע"ב בדמי מפתח שקיבל הדייר מדייר משנה.
התישנות תביעות לפי חוק דמי מפתח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב (השופטים קנת, מני ושיינבום) בע.א. 80/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב הינו בעל בית שבו מחזיק המערער מושכר. הדייר רשאי לפי החוזה להשכיר חלק מהמושכר בשכירות משנה למטרות משרד בלבד בעוד המושכר הוא בית מגורים. בשנת 1959 התחלף דייר משנה אצל המערער והמערער קיבל את חלקו בדמי מפתח בסך - .800 ל"י. מתוך סכום זה תבע המשיב %40 בהתאם לסעיף 43 לחוק דמי מפתח. בימ"ש השלום נעתר לתביעת המשיב, ביהמ"ש המחוזי אישר את ההחלטה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ח. כהן:
א. סעיף 43 קובע כי דייר המשנה החדש לא יקבל את החזקה בדירה לפני שבעל הבית יקבל את חלקו בדמי מפתח. אולם ברור שבנוסף לסעד של עיכוב מסירת החזקה יכול בעל הבית לתבוע גם את חלקו בדמי המפתח.
ב. סעיף 12 לחוק קובע כי לגבי בית עסק רשאים בעל הבית והדייר להסכים ביניהם שלענין העברת בית העסק לא יהא בעל הבית זכאי לדמי מפתח. הסכם זה יכול ויהיה משתמע מעצם חוזה השכירות, למשל כאשר כל מטרת השכירות לא היתה אלא העברת המושכר לידים שונות. אולם הרשות להשכיר חלק מן המושכר בשכירות משנה, להבדילה משכירות שכל כולה לא באה אלא לשם העברת המושכר כולו לידיים אחרות, אינה ניתנת לפירוש כאילו משתמע ממנה הסכם כאמור בסעיף 12 לחוק. זאת ועוד, אין לראות את המושכר דנא כבית עסק, וממילא אין סעיף 12 יכול לחול על המושכר.
ג. סעיף 21 בחוק דמי מפתח הקובע התישנות מיוחדת של שנה מציין במפורש כי תקופת התישנות זו תחול בתביעה לפי סעיפים 16- 20 לחוק. הסעיף אינו מזכיר תביעה לפי סעיף 43 ועל כן חלה על התביעה שלפנינו תקופת ההתישנות הרגילה. לטענה שההגיון
מחייב כי תהיה תקופת התיישנות אחידה לגבי כל התביעות לפי חוק דמי מפתח - אין בימ"ש נזקק למידת ההגיון כדי להרחיב תחולתה של הוראה המקצרת תקופת התישנות. דיני התישנות טעונים פירוש דווקני ומדקדק.

(בפני השופטים: ח. כהן, א. מ. מני, י. כהן. עו"ד י. פבזנר למערער, עו"ד א. עברון למשיב. 11.6.70).

ע.א. 446/69 - ד"ר יובל לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג, נגד שושנה גולדברג

*שותפות האשה בנכסי הבעל.
* זכות האשה בנכסי הבעל נגד תביעת צד שלישי.
* השתתפות חלקה של האשה בנכסי המשפחה לכיסוי חובות שעשה הבעל פושט הרגל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 5473/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה נישאה בשנת 1949 ולאחר הנישואין החל בעלה לעסוק כקבלן, לבני הזוג דירה שנרשמה בשנת 1955 ע"ש הבעל. בשנת 1965 פשט הבעל את הרגל והנאמן על נכסיו טוען כי בתוקף הבעלות הרשומה בדירה ע"ש הבעל שייכת הדירה כולה לנאמן. האשה, מאידך, טוענת כי מחצית הדירה שייכת לה על סמך העקרון של שותפות בני הזוג בנכסי המשפחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת האשה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. כשנישאו בני הזוג היו חסרי אמצעים ובהמשך הזמן חסכו את הסכום לרכישת הדירה. לכן, באין ראיה לסתור, הנכסים שנרכשו ע"י המאמץ המשותף של בני הזוג שייכים לשניהם באופן שוה. אין זה חשוב שרק הבעל עבד ודי בכך שהאשה נושאת במאמץ של ניהול הבית כדי לקבוע שהיא שותפת לנכסי הזוג.
ב. אמנם ההלכה בדבר שותפות בנכסים אינה מכוונת להתיר לקיחת רכושו של אחד מבני הזוג ולתיתו לשני, כי אם לקבוע בצורה מציאותית למי הם שייכים, אך כל זמן שלא מוכח ההיפך קיימת הנחת השותפות בנכסים.
ג. במקרה דנא לא נסתרה הנחת השותפות ע"פ עובדות המקרה. את רשום הבעלות ע"ש הבעל בלבד יש לראות כמעשה שבשיגרה ולא כביטוי לכוונה מיוחדת שהיא שייכת אך ורק לבעל. זאת גם נוכח העובדה שהדירה נרכשה כתוצאה מהמאמץ המשותף של שניהם.
ד. רעיון השותפות בנכסים של זוג נשוי אינו תופס כלפי צד שלישי. כלומר פעולה משפטית כשרה הנעשית בדרך הרגילה ע"י הבעל הרשום של הנכס תופסת ומחייבת גם ללא הסכמת בן הזוג השני. אין זה מענינו של צד שלישי מהו מצבו המשפחתי של איש שיחו ושיגו. זאת, משום שבאין סיבה לחשוב אחרת, מותר להניח שהפעולה נעשתה גם על דעת בן הזוג השני ופעולה הנעשית בתום לב ע"י צד שלישי יש לאשרה.
אולם הקביעה כי זכות עומדת לצד שלישי העושה עיסקה בתום לב עם הבעל הרשום, אין בה לפגוע בזכותה של האשה כלפי צד שלישי מן הסוג הנדון בעניננו.
ה. נותרת השאלה באיזו מידה חייב חלקה של האשה בנכסי המשפחה לשאת בעול החובות שעשה הבעל פושט הרגל. התשובה לשאלה זו תלויה בנתונים שונים משפטיים ועובדתיים ומכיון שלא הונח היסוד לנתונים אלה בביהמ"ש דלמטה, אין אפשרות לברר וללבן את השאלה. באופן כללי נראה כי גם חלקה של האשה בשותפות הנכסים צריך לשאת בעול החובות. אך השאלה תהיה לצורך מה נעשו החובות ובאילו נסיבות. במקרה דנא לא היתה כל עדות שמישהו מן הנושים נתן לבעל אשראי על יסוד הרישום של הדירה על שמו, ומה היה טיב החובות ומי הם הנושים.

ו. אין לקבל את הטענה שהאשה השהתה את תביעתה לרישום הנכס על שמה. האשה טוענת שרק אחרי פשיטת הרגל נודע לה שהדירה לא רשומה על שמה ולא כאשר נרשמה הדירה בשנת 1955. אך גם אם ידעה קודם הרי שאיש מהנושים לא נפגע ע"י השיהוי.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד שטרן למערער, עו"ד חשין למשיבה. 14.6.70).

ע.א. 670/69 - פלוני נגד פלונית

*תביעת מזונות של אשה המשיבה היא אשתו של המערער וביהמ"ש חייב את המערער במזונותיה. המשיבה גרה עם אמה ותומכת בה וגם המערער גר עם הוריו הקשישים ותומך בהם. האשה מרויחה סכומי כסף שונים והבעל מרויח. ביהמ"ש חייב את המערער בתשלום סכום, אשר לפי חשבון הכנסותיו והכנסת האשה עולה כי חילק את סך כל הכנסות בני הזוג לחצאין. (לכל אחד כ- 500 ל"י נטו לחודש). אין למצוא צידוק להתערבות בקביעה זו של ביהמ"ש שעל פיה הוצאות מחיתה של האשה הן בערך שוות לאלה של הבעל.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. המערער לעצמו, עו"ד קורץ למשיבה 5.5.70).

ע.פ. 330/69 - שלמה מן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירת שוד) המערער נמצא אשם בעבירה של שוד מזוין של בנק כאשר נהג ברכב בו הגיעו השודדים לבנק ובו נמלטו. הוא הורשע גם בעבירות של נשיאת כלי יריה ונהיגה ללא רשיון וללא ביטוח. על כל העבירות נדון לשמונה שנות מאסר וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים שמהן אחת תהיה חופפת את העונש החדש והשניה מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. עבירת השוד בוצעה בצורה נועזת כשכל המשתתפים בשוד היו חמושים בנשק חם. הגנת הציבור מחייבת להגיב בחומרה על עבירות מסוג זה. נוסף לכך יש למערער עבר עשיר של עבירות גניבה והתפרצות.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד מ. קירש למשיבה 9.6.70).

ע.פ. 157/70 - דור בן יהודה כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה במכירת חשיש וחומרת העונש
בבית מלון בתל אביב בו התגוררו 3 תיירים נמצאו למעלה מ- 25 ק"ג חשיש. בעת תפיסת החשיש היה בחדר גם אחד התיירים בשם בריסקו שהודיע למשטרה כי הוא קנה את החשיש, והצביע על הכתובת בה רכש את החשיש. כתוצאה מכך נעצר המערער לאחר 5 ימים ובעת מעצרו אמר לסמל המשטרה כי הוא "מחכה למשטרה שבוע ימים עם המגבות והסדינים". בחיפוש על מרפסת דירתו נמצאה מזוודה ובה עקבות חשיש. המערער הורשע בהחזקת החשיש ונדון ל- 6 שנות מאסר. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. אמנם המערער לא זוהה זיהוי מוחלט ע"י בריסקר, אולם בעת מעצרו העיד המערער על עצמו שהוא סוחר בחשיש, נמצאו עקבות חשיש במזוודה אצלו, תיאורו עונה לתיאור שתיאר בריסקר את מוכר החשיש, הכתובת שבה גר דומה לכתובת שנתן בריסקר למשטרה, ושמו "דוד" יחד עם כתבתו המדויקת נמצאו רשומים בפנקסו של אחד התיירים והמערער לא ידע להסביר מנין מגיע שמו לאותו פנקס. לנוכח כל אלה היה די חומר להרשעת המערער. אשר לעונש הרי הוא אמנם חמור אך לא חמור מדי. נתפסה כמות גדולה של חשיש ויש צורך לבלום את המסחר בסמים הפורח במדינה.