תקציר סביר כרך ד' חוברת 35

בג"צ 51/69 - פלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול ושר הפנים

*רישום לפי "נישואין פרטיים" במרשם האוכלוסין.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי נגד שר הפנים ברוב דעות)

זו היתה עתירה של כהן וגרושה שנישאו "נישואין פרטיים" לצוות על ביה"ד הרבני לדון ולהחליט במעמדם האישי, וכן עתירה נגד שר הפנים המסרב לרשום במרשם האוכלוסין את העותר כנשוי. העתירה נגד ביה"ד הרבני בוטלה ואילו נגד שר הפנים הפכה להחלטית בפס"ד השופט לנדוי שהסכימו לו השופטים זוסמן, ברנזון, ויתקון. מאידך סבר השופט קיסטר בדעת יחיד כי יש לבטל את הצו על תנאי גם נגד שר הפנים.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד י. בן מנשה לעותר, עו"ד צ. טרלו ליועץ המשפטי ולשר הפנים. 16.6.70).

ע.א. 112/70 - אליעזר די יונג נגד יצחק וחנה סטרולוביץ

*פינוי בעילה של "צורך עצמי" והשאלה מי הוא "בעל הבית" לענין "צורך עצמי".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 199/69 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער שכר בשעתו דירה בבת ים מאת הממונה על רכוש האויב ובה 2 חדרים. באותו בנין גרים גם המשיבים שהם בעל ואשה. במרוצת הזמן מכר הממונה על רכוש האויב את הבית לאדם אחר ולבסוף הועבר הבית לחברה בע"מ שמניותיה מוחזקות בידי שני המשיבים. משבוצעה ההעברה כאמור הודיעו למערער כי המשיבים - ואולי המשיב - הפך לבעל הבית. אין חולקין כי מאז משלם המערער את שכר הדירה למשיב הראשון, ובעבר אף התדיינו המשיב הראשון והמערער בדבר גובה שכר הדירה. בתשלום שכר הדירה וגם בהליכי קביעת שכר הדירה לא הוזכר שם החברה. עתה הגישו המשיבים תביעה לפינוי הדירה בטענת צורך עצמי לאחר שהודיעו למערער על נכונותם להעמיד לרשותו דיור חלוף כיאות. דירת המשיבים אף היא בת 2 חדרים ובה גרים המשיבים עם שלוש בנותיהם ובן המשרת כעת בצבא אבל זקוק למגורים כשהוא בא הביתה לחופשה. על פי עובדות אלה קבע בימ"ש השלום כי הדירה נחוצה למשיבים לצורך עצמי. כן קבע פיצוי בסך 20 אלף ל"י למערער שהוא סכום שניתן לקנות בו דירה, אמנם לא בבית חדשורק בקומה התחתונה או בקומה העליונה, אך גם כעת גר המערער בדירה ישנה ובקומת הקרקע. המערער טוען נגד גובה הסכום שקבעו אך עיקר טענתו היא שבעל הבית הינה החברה ואילו הצורך העצמי הוא של בעלי המניות ובכגון דא אין עילת פינוי בגין צורך עצמי.

החלטה:
א. הצורך העצמי האמור בסעיף 36(7) של חוק הגנת הדייר הוא של בעל הבית. אך הגדרת בעל בית בסעיף 1 של החוק היא "מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית, בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו", וכן חליפו של הנ"ל. כך שלצורך החוק אין דיני הקנין קובעים מי הוא בעל הבית ולא הרישום במשרד ספרי האחוזה. כדי להשיב על השאלה מי הוא בעל הבית אנו שואלים מי השכיר את הנכס ואיש זה הוא בעל הבית הראשון בין אם הוא בעל הכנס או לא.
ב. בענין דנא בעל הבית הראשון הוא האפוטרופוס ולאחר מכן בא חליפו. כאשר התחלפו הבעלים כבר לא היו יחסי שכירות חוזיים בין השוכר לבין הבעלים והדייר היה דייר מטעם החוק. כאשר בא חליפו של בעל הבית הראשון, גם הוא אינו צריך להיות הבעלים ודי בכך שהוא האיש המקיים את היחס המעין חוזי עם הדייר. כשבאה בפני ביהמ"ש ראיה כי המערער שילם במשך שנים רבות דמי שכירות למשיב באופן אישי רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי המשיבים הם חליפי בעל הבית הראשון לענין החוק ולא החברה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ליואי למערער, עו"ד מורל למשיבים. 7.6.70).

ע.א. 20/70 - "עמיר" חברה להספקה ... בע"מ נגד מ.צ.ק. בע"מ ואח'

*הפסקת הליכי משפט בהסתמך על סעיף בוררות בחוזה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולד) בתא. 2255/69 - הערעור נתקבל בחלקו)

העובדות:
בחוזה בין הצדדים התחייבה המשיבה לייצר עבור המערער מתקן לערבוב מולסה הכולל בין היתר מגדל שמשקלו כ- 25 טון, ולהתקינו במקום המיועד לכך. החוזה כלל סעיף בוררות לגבי כלהסכסוכים העלולים להתעורר כתוצאה מן ההסכם. המשיבים 2- 8 עסקו בהתקנת המגדל ותוך כך נפל וניזק וגרם נזק למערערת. זו הגישה תביעה נגד המשיבה ונגד המשיבים האחרים. בין המערערת למשיבים האחרים לא נחתם הסכם בוררות ובכלל לא היה ביניהם קשר חוזי. בהסתמכה על סעיף הבוררות שבחוזה ביקשה המשיבה עיכוב ההליכים במידה שאלה נוגעים לה. ביהמ"ש המחוזי גילה בתביעת המערערת עילות שבנזיקין ועילות הנובעות מהחוזה והורה כי עילות הנובעות מהקשר החוזי יועברו לבוררות והאחרות יתבררו בביהמ"ש. כן תתברר בביהמ"ש התביעה נגד יתר הנתבעים. על כך נסב הערעור.

החלטה- השופט זוסמן:
א. סעיף הבוררות אומר כי לבורר ימסרו "כל הסכסוכים וחילוקי הדעות העלולים להתעורר כתוצאה מהחוזה". שטר בוררות כזה אינו מוגבל לתביעה שמקורה בחוזה בלבד. כח השיפוט תלוי במקור הסכסוך, אם תוצאת החוזה הוא אם לאו ולא בלבוש המשפטי הניתן לתביעה. הבורר מוסמך לדון גם בתביעת נזיקין הנובעת מהחוזה והמצב בענין דנא הוא כזה.
ב. המבחן הקובע הוא פרסונלי ומכיון שעם שאר הנתבעים לא נחתם שטר בוררות יש לברר את התביעה נגדם בביהמ"ש. העובדה שהתביעה נגד המשיבה קשורה קשר הדוק עם התביעה נגד המשיבים האחרים אינה מצדיקה ביטול סעיף הבוררות בכל הנוגע למשיבה. כדי שביהמ"ש ישתמש בשיקול דעתו שלא להזקק לסעיף בוררות צריך נסיבות מיוחדות וכאלה לא הוכחו כאן.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד מ. שויג למערערת, עו"ד ד. ז'בוטינסקי למשיבה. 21.6.70).

ע.א. 704/69 - בנק מרכנתיל לישראל בע"מ נגד ארמול בע"מ

*אחיזה כשורה" בשיק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 5615/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
לחברה המשיבה הגיע סכום של 1730 ל"י מאחד בשם קופלינסקי. הלה הביא למשיבה המחאה חתומה בידי אחד בשם כורי על סך 6730 ל"י משוך על הבנק המערער. כדי להשיב לקופלינסקי את ההפרש נתנה לו המשיבה שני שיקים מאוחרים על ההפרש משוכים לעצמה ומוסבים על החלק. שיקים אלה נמסרו לקופלינסקי על מנת שלא יעבירם אלא לאחר שהמחאתו של כורי תכובד ע"י הבנק. קופלינסקי הפר את ההסכם והעביר את השיקים לכורי וזה העבירם לבנק. בינתיים חולל השיק של כורי שקיבלה המשיבה וזו מסרבת לפרוע את סכום שני השיקים לנוכח ההסכם שבינה לבין קופלינסקי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבנק המערער לא רכש את זכות הקנין בשני השיקים ומכל מקום לא נתן ערך בעדם ולא נהיה אוחז כשורה ודחה את תביעת הבנק. על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. אמנם בשובר הפקדת השיקים בידי הבנק נאמר כי הלקוח אינו רשאי למשוך את התמורה כל עוד לא נגבו ע"י הבנק והזיכוי של הלקוח הוא ארעי. אולם אחיזת השטרות אינה מותנית במה שנאמר בשובר אלא במה שכתוב בשטר גופו. משהוסבו השיקים על
החלק הם נעשו ברי פרעון למוכ"ז ולסיחורם די היה במסירתם לכורי, ולאחר שזה הסבם על החלק לבנק נעשה הוא לאוחזם. אין בכך ולא כלום שהמסמך סוחר לבנק רק על מנת שיגבה אותו.
ב. משמעל קופלינסקי באימון והוציא את השיקים לפני שכובד השיק של כורי נפגמה זכות הקנין בשיקים. ברם אם התובע הוא אוחז כשורה נקיה אחיזתו מכל פגם והוא זכאי להיפרע על אף הפגם. השאלה אם הבנק אוחז כשורה תלויה בכך אם נתן ערך בעד השיקים. לכורי היה אשראי בבנק ובהתאם להסכם שבין הבנק ובין כורי יש לבנק זכות עכבון על כל הכספים שיהיו בידו וכולל שטרות ומסמכים סחירים אחרים שימסרו לבנק לגוביינא או לבטחון וכו'. ביהמ"ש המחוזי סבר כי זכות העכבון היא על סכום השיקים שיגבו ולא בשיקים גופם. אך סברה זו אינה עולה בקנה אחד עם הכתוב במפורש בהסכם שזכות העכבון תהיה על המסמכים עצמם. בעת הכנסת השיקים לבנק היתה בחשבון כורי יתרה לחובה ולבנק היתה זכות עכבון, עולה מכך כי הבנק נתן ערך בעד השיקים והריהו אוחז כשורה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד י. סלטון למערער, עו"ד מ. ל. מולאור למשיבה. 25.6.70).

ע.פ. 398/69 - גד פלום ואשר פלדמן נגד מדינת ישראל

סיוע לעדות שותף לדבר עבירה.
עדות "מעורב בעיסקת העבירה" כסיוע לעדות שותף לעבירה.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת, דולב, מני) בת.פ. 137/69, 116 -הערעור נדחה)

העובדות:
המערערים יחד עם אחד מן (שהורשע גם הוא) ואחד נסים כהן ביצעו שוד בבנק דיסקונט בת"א והוציאו כחמשים אלף ל"י. לפני ביצוע השוד סיכמו מבצעי השוד עם אחד יהושע וינגרטן שיקבל מהם את הכסף ויחביא אותו אם כי לא גילו לו בדיוק כיצד ישיגו את הכסף כך שהיה רק באופן חלקי בסוד הענינים. ואכן לאחר השוד מסרו את הכסף ליהושע וינגרטן ולאחיו אלכסנדר שלא ידע מראש על התכנית. נגד שני המערערים הובאה עדותו של כהן שהפך לעד המדינה וכסיוע קיבל ביהמ"ש את עדותו של יהושע וינגרטן. פלדמן נדון ל- 10 שנות מאסר, ופלום ל- 9 שנות מאסר. על ההרשעה ועל העונש נסב הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. לעדות שותף לעבירה צריך סיוע אך אין להביא סיוע משותף אחר לדבר עבירה. מאידך ניתן להביא סיוע מ"מעורב בעיסקת עבירה" שאינו שותף. יהושע וינגרטן הורשע בקבלת רכוש גנוב ואחיו לא הועמד לדין אך ביהמ"ש קבע כי גם הוא שותף לקבלת הרכוש הגנוב. לפי המשפט האנגלי דין מקבל הרכוש הגנוב כדין השותף לדבר עבירה שעדותו אינה יכולה להוות סיוע לעדות השותף. אולם בישראל דין מקבל הרכוש הגנוב כמעורב בעיסקת העבירה. לגבי "מעורב" אין צורך בסיוע לעדותו ודי בדבר מה נוסף לעדותו כדי להרשיע. כמו כן יכולה עדותו כאמור להוות סיוע לעדות השותף לדבר עבירה.
ב. יהושע וינגרטן אמנם הורשע רק בקבלת רכוש גנוב, אולם מן הראיות עולה כי היה "באופן חלקי" בסוד הענינים. ידיעתו לא הגיעה אמנם עד כדי היותו שותף לתכנון השוד כדי שניתן יהיה להרשיעו בשוד לפי סעיף 23 לפח"פ, אולם לענין דיני הראיות יש להתיחס לעדותו של וינגרטן זה כלעדות של שותף שאינה יכולה לשמש סיוע לעדות שותף אחר.
ג. אף על פי כן ניתן להרשיע את המערערים וזאת על יסוד עדותו של האח אלכסנדר וינגרטן. אח זה לא היה בסוד הענינים לפני ביצוע השוד ולא ידע על כך דבר. אם ניתן
להרשיעו הרי זה רק בקבלת רכוש גנוב ומקבל רכוש גנוב הינו כאמור רק מעורב בעיסקת העבירה.
ד. העושה מעשה כדי לעזור לעבריין להימלט מהעונש גם הוא אינו אלא מעורב בעיסקת העבירה ועדותו יכולה להוות סיוע לשותף לדבר העבירה.
ה. בהתחשב בחומרת העבירות אין העונש שהוטל על המערערים חמור מדי.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר . עוה"ד ח. עדיני וקליינר למערערים, עוה"ד קירש ושרטר למשיבה. 7.6.70).

ע.פ. 83/70 - יעקב חכם נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטים אלקיים, דבורין וגלסנר) בע.פ. 51/69 - הערעור על פסה"ד נדחה ועל גזה"ד נתקבל).

העובדות:
המערער הורשע בגרימת מות בתאונה לפי סעיף 218 לפח"פ ונדון ל- 3 חדשי מאסר בפועל, 6 חדשי מאסר על תנאי ונפסל לנהיגה למשך 3 שנים. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. אשר להרשעה - רשאי היה השופט לקבל את העדויות נגד הנהג בדבר נסיבות הפגיעה במנוחה בת ה- 77.
האשה הועברה תחילה לטיפול והתלוננה רק על כאבים בכתף. אך לאחר שנשלחה לביתה ועברו 3 ימים הרגישה כאבים באזור האגן ונתקבלה שוב לטיפול ונפטרה. ביהמ"ש רשאי היה לקבוע כי הפגיעה באזור האגן היתה תוצאה של התאונה.
ב. אשר לעונש - ביהמ"ש מוסמך לקבוע כי הפסילה המינימלית של 3 שנים תהיה על תנאי. המדובר כאן באדם חולה לב שכושר הליכתו מוגבל ומאמץ הליכה יכול לגרום לו לתוצאות פאטאליות. אי לכך די שתקופת הפסילה ממש תהיה 18 חדשים והיתר פסילה על תנאי.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד פ. דיין למערער, עו"ד קרוסהר למשיבה. 21.6.70).

ע.פ. 412/69 - אשר פלדמן נגד מדינת ישראל

*סיוע לעדות שותף לדבר עבירה המערער הורשע בביצוע שוד מזוין בבנק לאומי בת"א ונדון ל- 10 שנות מאסר החופפות בחלקן עונש על עבירת שוד אחרת וביחד ירצה 13 שנות מאסר בפועל. ערעורו נדחה.
העדות העיקרית היתה של שותף לדבר עבירה, נסים כהן, שהפך לעד המדינה, אך היה מספיק סיוע לעדות זו. בין היתר היה סיוע בכך שהמערער הפקיד אחרי השוד בחשבונו בבנק סכום של 6500 ל"י והסברו למקור הכסף היה כוזב.
אשר לעונש - בהתחשב בחומרת העבירה של שוד מזוין, אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד פ. קליינר למערער עוה"ד קירש ושכטר למשיבה. 22.6.70).

ע.פ. 205/70 - יוסף פרץ ויוסף אטיאס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד מזוין) המערערים ביצעו שוד מזוין בקופת בית קולנוע ותוך כך ירה אטיאס בקופאי ופצע אותו קשה. אטיאס נדון ל- 10 שנות מאסר ופרץ ל- 6 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם השנים היו צעירים בני 17- 18 בעת ביצוע השוד ושניהם גדלו בנסיבות אומללות, ברם לנוכח האכזריות שבה בוצע הפשע והתרבות מעשי השוד, אין להקל בענשם.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר, עוה"ד אלקיים ויהודה למערערים, עו"ד ברסלע למשיבה .22.6.70).

ע.פ. 103/70 - מוחסן ימאס נגד מדינת ישראל

*טענות נגד הרשעה המבוססת על עדויות זהוי המערער הורשע בעבירת התפרצות וגניבה בבנימינה. ערעורו מופנה כלפי ההרשעה והוא מבוסס בעיקרו על טענות נגד מסדר הזיהוי שנערך ושבו זוהה ע"י עדים שראו את המערער בורח מהדירה. הערעור נדחה, שני עדי הזהוי העידו שהכירו את המערער עוד מלפני אירוע המעשה כאשר עבד אצל אחד השכנים במקום. נוכח עובדה זו אין ערך לטענה על אופן עריכת הזהוי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ח. כהן, החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 15.6.70).

ע.פ. 188/70 - יעקב הרמלין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעילה בכספים) במשך 5 שנים מעל המערער בכספי בנק לסחר חוץ כאשר שימש מנהל המחלקה למטבע חוץ. הוא ביצע עשרות רבות של פעולות שכללו זיוף חתימות של לקוחות וכך צבר במשך הזמן כ- 75 אלף דולר. משנתפס החזיר לבנק 10 אלפים דולר שנשארו ברשותו, הוא נדון ל- 4 שנות מאסר וערעורו נדחה. יסוד היסודות של מערכת בנקאית תקינה הוא אמון הצבור ואמון זה תלוי בישרם ובהגינותם של העובדים. מעשי המערער פוגעים לא רק בבנק בו עבד אלא בבנקאות בכלל מבחינת אמון הצבור, כיון שכך אין העונש האמור חמור כלל ואולי הוא אף קל מדי.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. ח. הלוי למערער, עו"ד ט. איתן למשיבה. 8.6.70).

ע.פ. 88/70 - מדינת ישראל נגד חברת אולמי הדר ואח'

*קולת העונש (העלמת הכנסה) המשיבה הראשונה הינה חברה בעלת אולמי חתונות והמשיב השני הינו מנהלה הפעיל. הנאשמים העלימו במשך שנה הכנסות של כ- 250 אלף ל"י והורשעו בשל כך. ביהמ"ש הטיל על החברה קנס של כ- 40 אלף ל"י ועל הנאשם השני קנס של 16 אלף ל"י וארבעה חדשי מאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל. העלמת ההכנסות נעשתה בצורה מחושבת ע"י רישומים כוזבים ובמשך שנה תמימה. כמו כן היה פער עצום בין הרישום המזויף של הכנסה בסך עשרות אלפי ל"י לבין ההכנסה הממשית. על יסוד הנ"ל הועלה הקנס הכספי של החברה ל- 80 אלף ל"י והקנס על המנהל ל- 40 אלף ל"י.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד גב' ברזל למערערת,עו"ד פינצ'וק למשיבים. 3.6.70).

ע.פ. 65/70 - יוסף צאלח חוסיין ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חטיפה ואינוס) המערערים שהם בני שבט בדואי חטפו נערה בתולה משבט אחר כנקם ושילם על אשר אחיה לקח לו לאשה נערה מהשבט שלהם מתוך קשרי אהבה ולא בדרך השידוכין הרגילה המקובלת אצל הבדואים. אחרי החטיפה הובלה הצעירה לשדה פתוח ושם החזיקו ארבעה מהמערערים את הנערה כדי לאפשר למערער הראשון לבעול אותה. אחרי זה
הסתלקו ארבעת המערערים והמערער הראשון נטל את הנערה לבית אמו ומשהושג שלום בין המשפחות נשא אותה לאשה. ביהמ"ש המחוזי התחשב בהווי המיוחד השורר בין שבטי הבדואים ובעובדה שהמערער הראשון עם המתלוננת נישאו לבסוף וגזר על המערער הראשון שנתיים מאסר ועל האחרים שנה אחת מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין מקום להקל בענשם של המערערים, ולהיפך, נראה כי ביהמ"ש הקל בענשם יתר על המידה. מעשי זוועה כאלה לא ייתכנו במדינת ישראל גם אם המניע הוא כביכול שמירה על כבוד השבט.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד יעקובי למערערים, עו"ד בלטמן למשיבה. 4.6.70).

ע.פ. 194/70 - עומר טהיה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער ביצע שורה ארוכה של עבירות התפרצות וגניבה ונדון לשלוש שנות מאסר וכן הופעל כעונש מצטבר מאסר על תנאי של שלושה חדשים. לנוכח אפיין של העבירות, מספרן הגדול ועברו של המערער, אין מקום להקל בענשו.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, ח. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד גב' פ. אלבק למשיבה. 11.6.70).

ע.א. 707/69 - ראובן בן דוד ואח' נגד הפדרציה הציונית וכו' ואח'

*קביעת שעור דמי שכירות המשיבות שכרו מושכר אצל המערערים ומטרת השכירות "משרדים, מועדון, מזנון" וכו'. ביה"ד לשכירות שוכנע שבפועל ממש משמש המושכר למשיבות למטרות האמורות. צדק ביה"ד כאשר סבר שנוכח המטרות האמורות בא המושכר בגדר סעיף 27א לחוק הגנת הדייר תשי"ד בהיותו משמש כמוסד תרבות אשר אינו מתנהל לשם הפקת רווחים. משקבע כך היה עליו לקבוע את דמי השכירות של הבנין לפי התקנות שהותקנו מכח סעיף 18 לחוק. השעור המכסימלי שיכול היה לקבוע הוא 55 ל"י לחודש אך חזקה עליו שנמנע מעשות כך וקבע רק 50 ל"י לחודש בגלל מצב המבנה בו ביקר. אין עילה להתערב בשומתו של ביה"ד לשכירות.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד בבאיוף למערערים, עו"ד שריג למשיבות. 7.6.70).

בג"צ 34/70 - ראחב ג'ודה אל אנסרי ואח' נגד מנהל המכס ובלו ואח'

*תשלום מס קניה העותרים הם תושבי מזרח ירושלים. לעותר הראשון היתה מכונית שקנה אותה עוד לפני מלחמת ששת הימים והוא מכר אותה לעותר השני. על מכירה זו נדרש לשלם מס קניה כפוף להפחתת השעור כפי שנקבע בצו מס קניה. העותרים מתנגדים לתשלום המס וטענתם כי מס קניה חל על יבואה ועל מכירת סחורה טעונה מס, אך אין להטיל את המס על מכירת סחורה שכבר שולם בגינה מס. לטענתם שולם מס קניה כאשר נקנתה המכונית לממשלת ירדן. הצו על תנאי בוטל. רק מס קניה שהוטל לפי חוק ישראלי הוא הפוטר מתשלום מס במכירה חדשה. מס ששולם לממשלת ירדן, אף אם שולם כטענת העותרים אין בו כדי לפטור מתשלום מס קניה במכירת הטובין כיום.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני, החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. אלדר לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיבים. 28.5.70).

בג"צ 21/70 - צבי גבירץ נגד לשכת עורכי הדין ואח'

*יצוג בתביעה נגד עו"ד אין צורך לקבל היתר של הלשכה להגשת תביעה נגד עורך דין, וכל חבר הלשכה רשאי לייצג תובע נגד עו"ד.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. 14.6.70).

בג"צ 115/70 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ופלוני

*סמכות בית דין רבני בתביעת גירושין
העותרת הגישה בקשה לצוות על ביה"ד הרבני שלא יזקק לתביעת הגירושין שהוגשה ע"י הבעל נגדה. טענתה בדבר חוסר הסמכות של ביה"ד הרבני מושתתת בעיקרה על הטענה שהיא אינה יהודיה, גיורה שנתגיירה אינו גיור ונישואיה שנישאה בארצות הברית לא תופסים ואינה תושבת ישראל.
עתירתה נדחתה מן הטעם שלא גילתה בבקשה כי הגישה לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעת מזונות נגד בעלה ובאותה פרשת תביעה הצהירה בתצהיר כי נישאה לבעלה כדת משה וישראל וכי עלתה לישראל כדי להשתקע בה. יתכן ויכלה להסביר את הניגוד שבין טענתה בבג"צ לבין תצהירה לביהמ"ש המחוזי, אולם אסור היה לה להעלים מעיני הבג"צ את עצם העובדה של פנייתה לביהמ"ש המחוזי וטענותיה שם. כיון שכך לא יזדקק בג"צ לעתירתה.