תקציר סביר כרך ד' חוברת 36

בג"צ 161/70 - הרב יהושע זק"ש ואח' נגד עירית פתח תקוה ואח'

*עתירה נגד העיריה שתמנע מופעי בידור בלילי שבת.
(עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה)

העובדות:
העותרים הינם תושבי העיר פתח- תקוה ומתגוררים בסמוך לאמפיתיאטרון "אורון". המשיבה השלישית היא הבעלים של האמפיתיאטרון הנ"ל ושל קולנוע "היכל" ובשני מקומות אלה מתנהלים מופעי בידור בלילות שבת. ענינה של העתירה להפסיק את המופעים בלילי שבת.

החלטה - הנשיא אגרנט:
א. במידה שהעותרים מסתמכים על העילה כי המופעים מקימים רעש והמולה המפריעים את מנוחתם השבועית, הרי קיימת בידיהם התרופה לפנות לביהמ"ש המוסמך ולקבל צו מניעה.
ב. אשר לטענה כי המופעים פוגעים במצפונם הדתי, הרי מדובר כאן בפגיעה באינטרס ציבורי קולקטיבי ולענין זה אין לעותרים המעמד הדרוש כדי לבקש עזרתו של בג"צ.
ג. העבירה שלטענת העותרים עוברים מפעילי מקומות השעשועים הנ"ל אינה מסוג העבירות המצויינות בחוק רישוי עסקים וממילא אין מקום לנקיטת צעדים כדי להביא להרשעת המשיבה השלישית לפי החוק הנ"ל, או כדי שראש העיר ישתמש בסמכותו לפעול לפי סעיף 20 לחוק ולצוות על הפסקה ארעית של העיסוק.
ד. אשר לבקשת העותרים כי העיריה תפעל לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים וסעיף 4 לחוק העזר העירוני בדבר פתיחת עסקים וסגירתם ותביא לידי נקיטת צעדים פליליים נגד המשיבה השלישית לפי שתי ההוראות הנ"ל - תרופתם היא לפנות ליועץ המשפטי לממשלה שהוא הרשות הממונה על הגשת תביעות פליליות נגד עבריינים.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. עוה"ד י. שליזינגר וא. ויניצקי לעותרים. 23.6.70).

ד.נ. 3/70 - קצין התגמולים נגד שלום בוסאני

*נטל ההוכחה בתביעת נכה כאשר שתי אסכולות רפואיות נוגדות זו את זו.
(דיון נוסף בענין שנדון בע"א 652/69 (פד"י כ"ד (1) 217) - פסק הדין הקודם אושר)

העובדות:
המשיב גויס לצה"ל ונמצא בריא בעת גיוסו. בימי שירותו נתגלו בו סימנים של מחלת נפש וכיום ברור כי הוא סובל מסכיזופרניה. הוא הגיש תביעה לתגמולים וטענתו כי שרותו גרם לנכותו.קצין התגמולים וועדת הערר דחו את תביעתו וביהמ"ש העליון קיבל את התביעה. אין חולקין כי המערער חולה; כי המחלה היא קונסטיטוציונית והיא טבועה בנפשו של אדם והיא יכולה להשאר נסתרת כל ימי חייו של האדם ומאידך היא יכולה להתפרץ בתנאים מסוימים. הקונסטיטוציוניות של המחלה אינה מעמידה בסימן שאלה את זכות התגמול של החייל אם פרצה המחלה והתהוותה בפועל עקב תנאי השירות. השאלה שלגביה אין אחידות דעים בין הרופאים היא אם רק מקרה יוצא דופן יכול להביא לפרוץ המחלה או גם חיים קשים המעוררים מתח ופחד יכולים לגרום לכך. במקרה דנא לא היה שום מקרה מיוחד ולכן קבעו הרופאים הצבאיים שאין קשר סיבתי בין פרוץ המחלה לבין השירות. מאידך העיד רופא אחר שגם תנאי חיים קשים יכולים להביא לפרוץ המחלה וכיוון שחיי הצבא הם יוצאים מגדר חיים רגילים יתכן שמכך התפרצה המחלה ויש קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה. קצין התגמולים וועדת הערר קיבלו עמדת האסכולה המחמירה ואילו ביהמ"ש העליון ביטל אותה החלטה. עתה מבקש פרקליט המדינה לדון מחדש בקביעה הנ"ל.

החלטה- השופט ויתקון:
א. ביהמ"ש לא התערב כדי להעדיף אסכולה רפואית אחת על פני השניה. הוא התערב כדי למנוע העדפה כזו ולהחזיר את שווי המשקל שבין שתי האסכולות ולהביא את המצב לתיקו מבחינת חוות הדעת הרפואיות. בזאת לא סטה ביהמ"ש ממנהגו שבשאלות של רפואה יתן משקל מירבי לדעת ועדת הערר ששנים מחבריה הם רופאים. כאן לא היה מקרה רגיל של אבחנת מחלה או קביעת סיבותיה אלא מחלוקת בין שתי אסכולות ששתיהן ראויות להתקבל.
ב. במצב כאמור היה על ביהמ"ש לאמר מי משני הצדדים יצא מהמערכה וידיו על העליונה. זכות הנכה במקרה כזה של שתי אסכולות מתנגדות היא תוצאה של שיקולים משפטיים בדבר קביעת נטל ההוכחה ולא של שיקולים רפואיים.
ג. אין כאן הפרת הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה אלא שאלה מה הוא נטל ההוכחה המוטל על התובע. האם עליו לצאת ידי חובת המחמירים להוכחת הסיבתיות או די לו להניח דעת המקילים, כיון שיש שתי אסכולות שאין לדעת איזו מהן נכונה ואשר לגבי אחת מהן יצא הנכה ידי חובת ההוכחה, לא נותר לו לנכה אלא להוכיח כי נכנס לצבא כשהוא בריא ושוחרר כשהוא חולה. אין לראות בדברים אלה שנאמרו ע"י ביהמ"ש בדיון הקודם משום הפיכת נטל הראיה.
ד. אין ספק שבמשפט אזרחי כאשר קיימות שתי אסכולות רפואיות הסותרות זו את זו יד הנתבע תהא על העליונה, שכן הוא מרים את נטל הראיה הטקטי בהביאו ראיה הסותרת את הראיה של התובע. אולם לנוכח העובדה שכאן מדובר בנכה התובע תגמולים מהמדינה מצדיקים השיקולים סטיה מהכלל הנוהג במשפט אזרחי רגיל. האפשרות שהתביעה מבוססת אינה נופלת ואינה פחותה מהאפשרות שהתביעה אינה מבוססת, כאשר שני אנשים מתדיינים וכל הכרעה תפגע באחד מהם עלינו לקבוע כי המוציא מחברו עליו הראיה. אולם בתחום בו אנו עוסקים העוול העלול להגרם לנכה עם דחיית התביעה שלא כדין גדול שבעתיים מהעוול שיגרם למדינה עקב קבלת תביעת הנכה שלא כדין.
השופטים זוסמן, ברנזון, ח. כהן: מסכימים.

השופט י. כהן:
מאזן הראיות נוטה לטובת המשיב ולכן יש לאשר את פסק הדין הקודם. מאידך אין להסכים כי בתביעות מסוג זה בו אנו דנים, בכל מקרה יש להכריע לטובת התובע כשהראיות שקולות.
פרקליט המדינה ג. בך לעותר, עו"ד גרינברג למשיב. 29.6.70).

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון, ח, כהן, י. כהן.)

ע.א. 641/69 - עירית ראשון לציון נגד שלום וולובלסקי

*דרישה לתשלום היטל ביוב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בע.ש. 73/69 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המשיב הוא בעל נכס בראשון לציון ונשלחו לו הודעה על התקנת ביוב ולאחר מכן הודעה ובה דרישת תשלום חלקו בהתקנת הביוב. הוא ערר לועדה שביטלה את דרישת התשלום וביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת הועדה. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי היה כי לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), כאשר מתקינים ביב ציבורי וביב מאסף יש לשלוח הודעות על ביצוע כל שלב וכאן נשלחה הודעה על ביצוע כל השלבים ביחד. כמו כן סבר ביהמ"ש כי את ההודעה יש לשלוח לפני הביצוע
של הביוב וכאן נשלחו ההודעה ודרישת התשלום כאשר החל כבר הביצוע והעיריה כבר הוציאה את הכספים על התקנת הביוב, על כך הערעור.

החלטה - השופט ח. כהן:
א. העובדה שהצעת החוק שהוגשה לכנסת לא דיברה על "שלבים" בביצוע הביוב ובחוק שאושר מדובר על שלבים אינה אומרת כי הודעה על ביצוע כל השלבים ביחד אינה כשרה. בסטיה של המחוקק בלשון החוק לעומת ההצעה אין כדי להצדיק את הפרוש המצמצם של ביהמ"ש המחוזי. אין שום דבר בחוק המחייב להודיע על הביצוע שלבים שלבים או לבצעאת הביוב שלבים שלבים.
ב. אין כל הגבלה בחוק כי תשלום עבור התקנת ביבים צריך לבוא לפני הביצוע דוקא או שההודעה צריכה לבוא לפני התחלת הביצוע. קורה והרשות רואה צורך דחוף בהתקנת ביב ללא דיחוי ולא יתכן כי במקרה כזה לא תוכל העיריה להטיל מיד לאחר מכן את התשלום על בעלי הנכסים.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. בר למערערת, עו"ד פ. וולובלסקי למשיב. 25.6.70).

ע.א. 91/70 - פלוני נגד פלונית

*תשלום מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שמיר) בהמ' 57/70 - הערעור נדחה)

החלטה - השופט ברנזון:
א. אי הופעת ב"כ המערער בביהמ"ש ביום הדיון מחמת שטעה וסבר כי הדיון נדחה למועד אחר, אין בה כשלעצמה לשמש סיבה לביטול פסה"ד שניתן במעמד צד אחד והשאלה היא אם יש למערער סיכוי להצליח בהגנתו.
ב. המערער חוייב בתשלום מזונות של 250 ל"י לאשה לאחר שביהמ"ש קיבל טענתה שעזבה את הבית מסיבות מוצדקות. המערער העלה גירסה הנוגדת את גירסת האשה אך גירסה זו העלה, לטענתו, רק בכתב ההגנה שהגיש ולא בתצהיר שמסר, ולדעתו ביהמ"ש היה צריך לעיין גם בכתב ההגנה ולא רק בתצהיר. לטענה זו אין יסוד. ראשית אין בכתב ההגנה יותר מאשר בתצהיר. שנית, בדיונים בביהמ"ש לא הפנה ב"כ המערער את תשומת לבו של ביהמ"ש לכתב ההגנה ולא ביקש לקחתו בחשבון כחלק מטיעונו. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לעשות את מלאכתו של בעל דין.
ג. אשר לסכום המזונות שחוייב המערער - הסכום של 250 ל"י לחודש הוא סכום מינימלי ואין הבעל יכול להשמע בטענה שאין ידו משגת לתשלום הסכום המינימלי של מזונות. אם אין לו די ילך וישכיר עצמו וירויח ויתן לאשתו.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד רזי למערער, עו"ד קטסי למשיבה. 16.6.70).

ע.א. 678/69 - גדליהו טנצר ואח' נגד בנק הפועל המזרחי

*חיוב נתבעים מעבר למה שנתבקש בכתב התביעה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רזי) בת.א. 367/69 - הערעור נתקבל)

העובדות:
נגד שלושת המערערים ונתבעת נוספת הוגשה ע"י המשיב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סכומים המבוססים על שתי עסקות. שלושת המערערים הגישו בקשה לרשות להתגונן והנתבעת הרביעית הגישה בקשה נפרדת להתגונן. המצהיר מטעם המערערים נחקר והודה בחיוב של
עשרת אלפים ל"י שחייבים המערערים למשיב. ביהמ"ש המחוזי נתן למערערים רשות להתגונן לגבי סכום התביעה העולה על עשרת אלפים ל"י. לאחר ימים מספר ביקש ב"כ המשיב פס"ד נגד המערערים לגבי הסכום של עשרת אלפים ל"י. העיסקה נשוא חיוב זה היתה ערבות של שלושת המערערים שניתנה בשני מסמכים נפרדים, לפיכך, למרות שבכתב התביעה נתבקש ביהמ"ש לחייב את הנתבעים הדדית לשלם עשרת אלפים ל"י, קיבל ב"כ המשיב פס"ד נפרד שחייב שני נתבעים לחוד בתשלום עשרת אלפים ל"י, וכן פס"ד נוסף שחייב את הנתבע השלישי בתשלום עשרת אלפים ל"י, מבלי שהחיובים יהיו הדדיים. כך שלמעשה יש לבנק שני פסקי דין, לתשלום עשרים אלף ל"י, בעוד שתבע לפי עיסקה זו עשרת אלפים ל"י בלבד. פסה"ד ניתן במעמד התובע בלבד. על החיוב נסב הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. אילו איחרו המערערים בהגשת הערעור לא היה מוסמך רשם ביהמ"ש המחוזי להאריך את המועד כפי שעשה. ברם הם לא איחרו את המועד, פסה"ד ניתן שלא בפניהם ואף על פי שידעו על פסה"ד, אין מועד הערעור מתחיל אלא משהומצא לבעל הדין בדרך שנקבעה בתקנות. מכיון שכאן לא הומצא פסה"ד כאמור הרי עובדת ידיעתם את פסק הדין אין בה כדי לפתוח את מועד הערעור.
ב. לא היה מקום לחייב את הנתבעים בסכום העולה על זה שנתבע בכתב התביעה. המשיב תבע פס"ד של חיוב הדדי בסך עשרת אלפים ל"י של כל הנתבעים לגבי עיסקה זו וכך צריך היה ביהמ"ש לפסוק. אם תחוייב הנתבעת הרביעית בסכום זה הרי גם חיובה יהיה הדדי עם חיובם של המערערים.
אין גם מקום להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי על מנת לאפשר לבנק לתקן כתב תביעתו ולתבוע מכל קבוצת ערבים תשלום לפי כתב ערבותם. הדיון בתובענה בגדר הסך עשרת אלפים ל"י תם ונשלם משנדחתה הבקשה לרשות להתגונן לגביו וזולת מתן פסק דין בגדר אותו סכום לפי העתירה אין לביהמ"ש עוד מה לפסוק בענין.
ג. אשר לטענת המערערים כי לאחר מתן פסה"ד בא המשיב להסדר עם הנתבעת הנוספת אשר בעקבותיו שוחררו גם הם מהחוב - אין להרשות עתה הבאת ראיות להוכחת טענה זו וכך צריך היה ביהמ"ש לפסוק. אם תחוייב הנתבעת הרביעית בסכום זה הרי גם חיובה לחוק ההוצל"פ ולהביא את דברם לפני ראש ההוצל"פ.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד איכנולד למערערים, עו"ד הס למשיב. 21.6.70).

ע.א. 14/69 - "סהר" חברה לבטוח בע"מ נגד מפרקי החברה מפעלי סרן מאוחדים ואח'

*תביעה לקיזוז חובות החברה המתפרקת כנגד תביעות צד ג' לפי פוליסת ביטוח דמי נזק.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 5438/68 - הערעור נדחה)

העובדות:
חברת הביטוח סהר היתה קשורה עם חברת מפעלי סרן מאוחדים בבטוחים שונים, הלואות וערבויות. בין הבטוחים היה גם בטוח מפני תאונות שסרן עלולה להיות מחוייבת לשלם לעובדיה לפי פקודת הנזיקין ואמנם תלויות ועומדות כמה תביעות כאלו. בינתיים ניתן צו פירוק נגד החברה וסהר טוענת כי אינה חייבת לשלם לפי הפוליסות לעובדים שניזוקו וזאת משום שהחברה נשארה חייבת לה סכומי כסף שונים וגם לאחר הקיזוז עדיין היא נושה מהחברה סכומי כסף. טענת המערערת היתה כי לפי סעיף 31 לפקודת פשיטת הרגל היא זכאית לקזז כנגד הפוליסות את החוב שהחברה חבה לה; כי סעיף 16 לפקודת ביטוח כלי רכב של מנוע (סיכוני צד ג'), לפני שתוקנה, שלפיו כל זכות לפי פוליסה לטובת צד ג' עוברת מהמבוטח לצד ג' במקרה של פשיטת רגל או פירוק המבוטח, כוחו יפה רק לגבי חוזי ביטוח מפני חבות בשל תאונה שאירעה בנהיגת כלי רכב מנועי; כי אפילו חל סעיף 16 הנ"ל בכל פוליסה לטובת צד ג' הרי טענות ההגנה שיש לה למערערת נגד החברה כוחן יפה גם כלפי העובדים וביניהן טענת קיזוז אם לפי הסכם ואם לפי סעיף 31 הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת וקבע כי סעיף 16 הנ"ל חל על כל פוליסה
לטובת צד ג' וממילא אין להחיל כאן את סעיף 31 לפקודת פשיטת הרגל. כן קבע כי לא היה הסכם קיזוז בין החברה למערערת. על כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. סעיף 16 לפקודת ביטוח כלי רכב תוקן בשנת 1968 וכיום הוא קובע במפורש כי הוא כולל רק ביטוחי צד ג' של רכב מנועי. אולם לפי הסעיף הנ"ל כלשונו בעת היווצרות הסכסוך, הוא חל על כל ביטוחים לטובת צד ג' וזכות התביעה עברה בשעת הפירוק לאלה שניזוקו, כיון שסעיף 16 חל אין המערערת יכולה לקזז לפי סעיף 31 הנ"ל.
ב. משעברה זכות התביעה לעובדים שנפגעו אין המערערת יכולה לעורר נגדם טענת קיזוז שיכלה לעורר נגד החברה, נגד העובדים אפשר לטעון רק אותן טענות שאפשר לטעון לפי הפוליסה.
ג. לטענה שהיה הסכם קיזוז - טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש דלמטה ואין להתערב בקביעה זו. טענתה של המערערת כי ניהלה חשבון עו"ש של החברה אינה מוכיחה על הסכם קיזוז. חשבון עו"ש יכול להוות הסכם קיזוז אם הצדדים התכוונו שכל צד יהיה חייב לחברו ביום פלוני רק את היתרה המופיעה בחשבון וכאן לא הוכח הסכם כזה.
השופט כהן (מסכים ומוסיף):
א. סעיף 16 לפני תיקונו חל על כל פוליסה לטובת צד ג', העובדה שהמחוקק תיקן את הפקודה וייחד את הסעיף לפוליסות כלי רכב בלבד אינה יכולה להצביע שגם לפני התיקון היה זה הפירוש הנכון של הסעיף, אלא להיפך. מכיון שחל סעיף 16 נדחה בפניו סעיף 31 לפקודת פשיטת הרגל.
ב. אשר לשם הפקודה - השם עשוי לשמש מכשיר עזר כאשר קיים ספק בפירוש החוק, אך כאן הסעיף ברור ומציין במפורש כל פוליסה ולא רק של כלי רכב.
ג. לטענה שהיה כאן הסכם קיזוז - הסכם כזה לא הוכח וממילא אין המערערת יכולה לטעון טענה זו כנגד העובדים הבאים מכוחו של המבוטח. ברם נראה שבכלל יכול המבטח לטעון נגד צד ג' טענות שהיו לו נגד המבוטח רק אם טענות אלה עולות מתוך פוליסת הביטוח ולא אם הן חיצוניות לפוליסה.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד א. שלוש למערערת, עוה"ד א. הררי, י. לויט, צ. הניג למשיבים. 29.6.70).

בג"צ 139/70 - דוד סולומון נגד שר המשפטים

*ריצוי מאסר אזרחי יחד עם מאסר פלילי העותר שפוט בשל מעשי מרמה למאסר בפועל של שלוש וחצי שנים. המרומים מאותם מעשי מרמה הגישו נגד העותר תביעות אזרחיות והוצאו נגדו פקודות מאסר לשם אכיפת החובות הללו. העותר טוען כי הוא צפוי כעת ל- 50 פקודות מאסר כאלה שכל אחת מהן היא לתקופה של 21 יום. החוק קובע במפורש כי מי שהוטל עליו מאסר אזרחי ישאנו נוסף לכל תקופת מאסר אחרת שעליו לשאת בין שהמאסר האחר הוא פלילי ובין שהוא מאסר אזרחי. העתירה היא למעשה נגד המחוקק והיא נדחתה.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד ברסלע למשיב. 22.6.70).

המ' 112/70 - מלכה זלוצ'ובר נגד פאר הככר בע"מ ואח'

*פינוי בעילת נטישה למערערת ניתנה רשות ערעור על החלטת פינוי שניתנה נגדה בעילה של נטישת המושכר. הערעור נדחה. כוונת הנטישה טעונה הוכחה כדי שביהמ"ש יוכל להגיע לידי מסקנה שאמנם נטש הדייר את המושכר. את כוונת הנטישה רשאי ביהמ"ש להסיק מן המעשים שעשה וההתנהגות שהתנהג הנוגע בדבר. העובדה שהמערערת העידה שלא התכוונה לנטוש את המושכר אינה כשלעצמה מכריעה ויכול ביהמ"ש להסיק מן הנסיבות שהוכחו בפניו כי אמנם התכוונה המערערת לנטוש את המושכר. הנסיבות שהוכחו במקרה דנא די בהן להצדיק את המסקנה שהתכוונה המערערת לנטוש את המושכר. הנסיבות הן: אין המושכר מהוה את מקום העסק היחידי של המערערת; זה שנים רבות שזנחה את המושכר ולא השתמשה בו כלל.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט כהן. עו"ד כספי למערערת, עו"ד א. גולדברג למשיבים. 24.6.70).

המ' 295/70 - יעקב הרשבר נגד מדינת ישראל

*אי הופעה במשפט תנועה לאחר הודאה בעובדות בהזמנה למבקש בעבירת תנועה לא נאמר כי אם יודה בעובדות ידונו אותו שלא בפניו, אך צויין בה מועד המשפט ואם בחר שלא להתיצב אז במשפט סימן שלא התכוון לטעון לגבי העונש. לגופו של ענין אין סיכוי לשנות בכיוון לקולא את העונש שהוטל על המבקש (קנס של 250 ל"י ופסילה על תנאי לשלושה חדשים) שכן מדובר בעבירה חמורה של עקיפה כאשר הדרך לא היתה פנויה.

(בפני: הנשיא אגרנט, עו"ד פ. דיין למבקש, עו"ד גב' פ. אלבק למשיבה. 22.6.70).

המ' 316/70 - שלמה חליווה נגד יוסף קובי

*הארכת מועד רשם ביהמ"ש העליון קבע את סכום הפקדון שעל המערער להפקיד לצורך שמיעת ערעורו. ההחלטה על הסכום נתקבלה במשרדו של ב"כ המערער והמועד האחרון לתשלום הפקדון חל ביום 25.3.70. במשרדו של ב"כ המערער נתקבל ביום 22.3.70 שיק של המערער לתשלום הפקדון כך שנשארו לו שלושה ימים לתשלום, אך הפרקליט בא לשלם את הפקדון רק לאחר שעברו 4 ימים אחרי המועד החוקי. כיון שכך צדק הרשם בסרבו להיעתר לבקשת המבקש להאריך את המועד לתשלום הפקדון. העובדה כי הפרקליט היה עסוק בענינים אחרים ולא התפנה לטיפול בדאר הרגיל שהגיע למשרדו אין בה כדי להצדיק הארכת המועד.

(בפני: הנשיא אגרנט, עוה"ד י. גולדברג וב. גילאור למבקש, עו"ד מרדכי כהן למשיב. 22.6.70).

ע.א. 60/70 - יצחק טייטלבום נגד יהודה פרידן ואח'

*זכותו של בעל דין לחקור מומחה על חוות דעתו ביהמ"ש המחוזי החליט לחסל את עניניהם המשותפים של הצדדים כאשר עוד היתה תלויה ועומדת בפניו בקשת המערער בהמרצה בה ביקש להורות על הזמנת המעריכים לשם חקירת שתי וערב. ביהמ"ש דן בהמרצה זו רק לאחר מתן פסק הדין ולפיכך לא היתה לו ברירה אלא לקבוע שאין עוד מקום לדון בהמרצה. הערעור נתקבל. זכות מוקנית היא בידי בעל דין לחקור מומחה שהגיש חוות דעתו, ובלבד שהצדדים לא הסכימו אחרת, וגם אז יש ועומדת לבעל דין זכות חקירה מצומצמת. בענין דנא לא נעשה הסכם השולל את זכות החקירה. נמצא, ביהמ"ש לא יכול היה לסיים את הדיון בתובענה ללא שאיפשר למערער לחקור את המומחים, ויש להחזיר אליו את הדין כדי לאפשר את החקירה הנדונה.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד שגב למערער, עוה"ד בלזר ופרידן למשיבים. 21.6.70).

ע.א. 143/70 - פלונית ואח' נגד פלוני

*תביעה להגדלת סכום מזונות עובר לפרוץ הסכסוך בין המערערת לבין בעלה המשיב נתן המשיב למערערת לניהול משק הבית סכום של 800 עד 900 ל"י לחודש למזונותיה ומזונות שלושת ילדיהם, עתה פסק ביהמ"ש למערערים סכום של 800 ל"י לחודש. הערעור על כך נתקבל. הוברר שבינתיים עלתה משכורתו של המשיב במאתיים ל"י לחודש בעוד שהוצאותיו לא עלו שכן הוא ממשיך לאכול בבית. מאידך הוטל אמנם מלוה בטחון וההכנסות הממשיות ירדו. לפיכך הועמד סכום המזונות על 850 ל"י.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד קורץ למערערים, עו"ד זילכה למשיב. 21.6.70).

ע.א. 100/70 - פלוני נגד פלונית ואח'

*תביעה לשינוי סכום מזונות

המערער חוייב בתשלום מזונות אשתו וילדיו מיום הגשת התביעה וקובלנותיו הן כי האשה עזבה את הבית שלא בצדק וכן כי בכתב התביעה לא עתרו המשיבים לקבלת מזונות מיום הגשת התביעה ולכן נפסק להם יותר משביקשו. הערעור נדחה. באו לפני ביהמ"ש ראיות מספיקות המשמשות יסוד למסקנה שהיתה לאשה עילה לעזוב את בית המערער. לגבי שיעור המזונות אין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה שעל פיו רשאי היה לקבוע את שעור המזונות כפי שקבע. לענין החיוב מיום הגשת התובענה גם בלא שהדבר נאמר במפורש בכתב התביעה משתמעת ממנו עתירה שהתובעים יזכו במזו- נותיהם מיום הגשת התובענה שלכך הם ודאי זכאים.