בג"צ 83/70 - אוחנה יצחק ואח' נגד ביה"ד הצבאי לערעורים ואח'
*העברת משפט מאזור שיפוט אחד לאיזור שיפוט אחר.
(התנגדות לצו על תנאי- הצו הפך להחלטי)
העובדות:
העותרים הועמדו לדיו בפני בי"ד צבאי מחוז שיפוט מרכז. התעוררו טענות טרומיות והענין נדד מביה"ד מחוז מרכז לביה"ד לערעורים וחזרה פעמיים. כן הגיע לבג"צ וחזר לביה"ד ולבסוף החליט נשיא ביה"ד הצבאי לערעורים בתוקף סמכותו לפי סעיף 305 א' לחוק השיפוט הצבאי להעביר את הדיון לבי"ד במחוז שיפוט דרום. נגד החלטה זו נסבה העתירה.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין ספק בדבר כי החלטת נשיא ביה"ד לערעורים בדין יסודה. הסמכות של הנשיא לפי סעיף 305 הנ"ל היא סמכות ללא גבולות וסייגים ובלבד שטרם נתבקש הנאשם להשיב על האשמה. כיון שכך לא היתה חריגה מסמכות בהחלטת הנשיא להעביר את השיפוט למחוז אחר.
ב. גם לא היה כאן שימוש שרירותי ופוגע בכללי הצדק הטבעי. ביהמ"ש הגבוה לצדק לא ימהר להתערב בענין הנתון לשיקול דעת, העותרים לא הראו שהחלטת הנשיא פגעה בכללי הצדק ומאידך עולה מתוך כל נסיבות הענין כי שיקולי היעילות מצדיקים העברת המשפט למחוז אחר. גם אילו היה ביהמ"ש מתערב בשיקול הדעת של הנשיא היה מגיע למסקנה, בנסיבות הענין, שיש להעביר את המשפט ממחוז המרכז.
השופט כהן:
גם אילו הוכיחו העותרים כי נשיא ביה"ד לערעורים שקל שיקולים פסולים בבואו להחליט אם להעביר את המשפט ממחוז המרכז למחוז הדרום, גם אז דין העתירה להידחות. אין העותרים זכאים לסעד מאת ביהמ"ש הגבוה לצדק לא מפני שאינם ראויים לו מבחינתם האישית, אלא מפני שאינם זקוקים לו מבחינת הצדק. מתוך כל נסיבות הענין עולה כי לא תיגרם כל פגיעה שהיא בעותרים אם יועבר דינם למחוז שיפוטי אחר. אין בג"צ פועל אם התערבותו אינה דרושה לשם עשיית הצדק. בג"צ לא ישתמש בשיקול דעתו להעניק סעד אם העותר לא הצליח להניח דעתו שנעשה לו אי צדק, אף אם הצליח להניח דעתו שנעשה מעשה שלא כדין.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר . עוה"ד רובין ולבונטין לעותרים, עו"ד ברסלע למשיבים. 2.7.70).
בג"צ 51/70 - מרדכי נוימרק ואח' נגד עירית רמת-גן ואח'
*סירובה של העיריה להעביר מקרקעין ע"ש המינהל מתוך שיקולים הזרים לענין הנדון.
(התנגדות לצו על תנאי- הצו הפך להחלטי)
העובדות:
העותרים מתגוררים בבתי מגורים באזור שפוטה של עירית רמת- גן. דירותיהם הוקמו ע"י רסקו ולעותרים הסכם עם רסקו בדבר הקמת הדירה והסכם עם הקק"ל, שעל שמה רשומה הקרקע, בדבר החכרת הקרקע שעליה עומד הבית. השטח עבר תכנון מחדש שלפיו העיריה קבלה מהקק"ל שטחי קרקע לסלילת דרכים חדשות בשכונה ומאידך עליה להעביר לקק"ל את הדרכים הישנות שבחלקות, שעליהן נבנה הבית. העותרים מבקשים שהעיריה תעביר את הדרכים הישנות לקק"ל כדי שזו תוכל לכלול גם רצועות קרקע אלה בחוזה החכירה עם העותרים, מינהל מקרקעי ישראל
המייצג את הקק"ל וכן רסקו, שגם הם משיבים בעתירה זו, תומכים בדרישת העותרים, אך העיריה מסרבת לבצע את העברת הדרכים הישנות וזאת כדי ללחוץ על המינהל שהלה יעשה ביחס לשטחי אדמה אחרים לגמרי מה שהוא חייב לעשות לדעת העיריה.
החלטה - השופט לנדוי:
א. נסיונה של העיריה לעכב העברת הדרכים הישנות כדי ללחוץ על המינהל, הינו נסיון פסול להפעיל לחץ תוך התעלמות מן האינטרסים של העותרים. אין העותרים חייבים לסבול בגין סכסוכים אחרים שאינם נוגעים להם.
ב. זכותה של הקק"ל לקבל את הבעלות בדרכים הישנות הנדונות בתיק זה תמורת הדרכים החדשות שנרשמו בשם העיריה אינה מוטלת בספק. העיריה עצמה הכירה בכך וכן אשרה העיריה בטול הדרכים הישנות וועדת בנין ערים הוציאה רשיונות בניה על חלקות הבנין בשלמותן כולל רצועות הקרקע של הדרכים שבוטלו.
ג. העיריה לא עוררה את השאלה אם יש לעותרים סעד חלופי בביהמ"ש המחוזי אלא טוענת שאין יריבות בינה לבין העותרים. לכן אין צורך לברר אם לעותרים זכות קנינית ישירה נגד העיריה. מאידך יש להם אינטרס לגיטימי ממשי שהדרכים יועברו לקק"ל כדי שיוכלו להכלל בחוזה החכירה ואינטרס זה דיו כדי להקנות לעותרים מעמד בפני הבג"צ.
ד. סעיף 188 של פקודת העיריות הקובע באיזה אופן תמכור או תחליף עיריה נכס מנכסיה אינו ענין לכאן. כאן על העיריה למלא חיוב המוטל עליה ממילא כתוצאה מרישום הדרכים החדשות בשמה ואין צורך בהחלטה נוספת של מועצת העיריה לבצוע חיוב זה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר . עו"ד קיטרון לעותרים, עו"ד ד. טויסטר לעיריה, עו"ד צ. שוורץ לרסקו. 1.7.70).
בג"צ 147/70 - זיגי שטדרמן ואח' נגד שר הפנים
*בקשה לשינוי רישום פרטי הלאום במרשם האוכלוסין.
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה)
העובדות:
העותרים רשומים במרשם האוכלוסים כבני הלאום היהודי עפ"י הודעה שנתנו כדין. לאחר שתוקן חוק מרשם האוכלוסים שבו נקבע כי בעתיד ירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת" פנו העותרים למשיב ובקשו למחוק את הפריט "לאום יהודי" מהרישום שלהם. לטענתם שינה התיקון בחוק הנ"ל את ההגדרה של יהודי ולכן אין הם רוצים להיות רשומים כיהודי ההם מבקשים להזדהות עם אלה שהחוק החדש לא יכיר בהם כיהודי.
החלטה - השופט זוסמן:
א. הרישום נעשה כדין ותואם את הודעת העותרים לפקיד הרישום. אם מבקשים העותרים לשנות פרט רישום עליהם למסור הודעה על כך ובהתאם לחוק מירשם האוכלוסים עליהם להציג תעודה ציבורית המעידה על השינוי. בהעדר תעודה ציבורית כזו אין חובה על המשיב להעתר לבקשת העותרים.
ב. למעשה אף אין העותרים טוענים שחל שינוי בהשתייכותם הלאומית, אלא שרצונם נובע מן השינוי בחוק. אולם גם השינוי בחוק נוגע רק לאלה שיבואו להירשם לאחר תחילתו ואין בו כדי לגרוע מרישום שנעשה לפני תחילתו. (השופטים ח. כהן וקיסטר הצטרפו להחלטה הנ"ל והוסיפו נימוקים להחלטה זו).
(בפני השופטים: זוסמן , ח. כהן, קיסטר . עו"ד בן מנשה לעותרים. 2.7.70).
ע.ל.ע. 2/70 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א
*מאזן הראיות הדרוש להרשעה במשפט משמעתי.
(ערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד בישראל בתיק ערעור 9/68 - הערעור נתקבל)
החלטה - השופט י. כהן:
א. העובדה שבמשפט אזרחי שבין המערער לבין המתלונן הסכים המערער, בעת בירור הערעור בביהמ"ש העליון, לשלם למתלונן חלק מהכספים שתבע ממנו, אינה ראיה לחוסר נקיון כפיו של המערער כפי שקבע ביה"ד המשמעתי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער שלח ידו בכספי המתלונן וחייב אותו בתשלום 27 אלף ל"י, שני הצדדים ערערו והמערער יכול היה לחשוש שמא יוגדל סכום החיוב כפי שתבע המתלונן וכן שמא יאשר ביהמ"ש העליון את הקביעה כי אמנם השתתף במעשי מרמה של הוצאת הכספים מהמתלונן, לכן העובדה שהתפשר על סכום של 17 אלף ל"י אינה ראיה שאמנם שלח את ידו בכספים. לא פחות סביר הוא להניח כי הסכים לשלם את הסכום הנ"ל כדי להסיר מעצמו את הסכנה של הפסד בערעור ואולי גם בערעור הנגדי.
ב. גם אם נניח שהמערער לא אמר אמת בכמה פרטים בביהמ"ש המחוזי אין בכך כדי לספק את החוליות החסרות להוכיח את העבירות המשמעתיות נגדו. הלכה פסוקה היא שעל הליכים בפני בי"ד משמעתי אין להחיל את כללי המשפטים הפליליים ולכן אין לדרוש בהליכים אלה שהקובל יוכיח את האישום למעלה מספק סביר. אך יחד עם זאת, כאשר מיחסים לעורך דין בדיון משמעתי מעשה שיש בו משום מרמה או קלון, אין להסתפק בכך שלפי מאזן הראיות הכף נוטה לטובת הנאשם, ואין לבסס הרשעה על ראיות שהיו מספיקות במשפט אזרחי. בענין דנא, הראיות שהיו בפני ביהמ"ש היו מספיקות כדי לעורר חשד בדבר טוהר ההתנהגות של המערער אך לא היה די בהן כדי לבסס את ההרשעה של שליחת יד בכספי הקובל.
ג. לענין האשמה של מתן עדות שקר בביהמ"ש המחוזי- כאן מבסס ביה"ד את ההרשעה על עדותו של המתלונן כנגד עדותו של המערער. בעבירת מתן עדות שקר אין מבססים את ההרשעה על עדותו של עד יחיד אלא אם קיים סיוע לעדות המרשיעה. דין זה חל גם בהליכים בבי"ד משמעתי ולכן יש לבטל את ההרשעה.
השופט ח. כהן (מסכים ומוסיף):
כשנקבע בפסק דין סופי בביהמ"ש בהליכים אזרחיים שעורך דין פלוני שלח ידו בכסף רעהו או עשה מעשה שלא ייעשה ע"י עורך דין, יוכל בי"ד משמעתי לראות בקביעה זו ראיה "לכאורה" בהליכים המשמעתיים שינקטו נגד עורך הדין, הקטגוריה תצא ידי חובת ההוכחה הראשונית ע"י הגשת פסק הדין הסופי ועל עורך הדין להוכיח שקביעת ביהמ"ש בטעות יסודה. ברם בענין דנא התפשרו הצדדים בביהמ"ש העליון וזה החליט לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שלפיו שלח המערער ידו בכספו של המתלונן. משבוטל פסק הדין אינו יכול עוד לשמש אפילו ראיה לכאורה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד ליכטנברג למערער, עו"ד אוטנזוסר למשיב. 24.6.70).
המ' 377/70 - עודד ונטורה נגד מדינת ישראל
*הארכת מאסר על תנאי לאחר שהתנאי כבר הוארך פעם אחת.
(בקשה להרשות לערער על פס"ד - הבקשה נדחתה)
העובדות:
נגד המבקש היה תלוי ועומד מאסר על תנאי בגין עבירות מירמה. זמן קצר לאחר הטלת המאסר על תנאי עבר המבקש מספר עבירות חדשות מאותו סוג. הוא הועמד לדין בגין אחת מעבירות המירמה החדשות והורשע אך ביהמ"ש החליט שלא להפעיל את המאסר על תנאי אלא להאריכו. לאחר מכן הועמד המערער לדין על עבירה נוספת של מירמה שביצע לאחר שהוטל עליו המאסר על תנאי. השופט הביע צער על שעליו להפעיל את המאסר על תנאי אך ציין כי החוק אינו מאפשר הארכת התנאי לאחר שכבר הוארך פעם. טענתו של המערער היא כי כשהוארך לראשונה התנאי ביקש להביא בחשבון גם תיק זה אך משום מה לא הובא בחשבון.
החלטה - השופט קיסטר:
א. בהעתק הפרוטוקול של בימ"ש השלום שבו האריכו לראשונה את המאסר על תנאי לא נמצא שאכן ביקש המבקש להביא בחשבון גם את העבירה נשוא בקשה זו.
ב. בשאלה המשפטית אם ניתן להאריך את המאסר על תנאי- אין אפשרות להאריך פעם נוספת מאסר על תנאי גם אם העבירה השניה נעברה לפני הארכת המאסר.
ג. אין צורך לקבוע כאן מה הדין אם מביאים לדין את העבריין על שתי העבירות הנוספות ביחד ואם במקרה כזה אפשר להאריך מאסר על תנאי, שכן במקרה דנא הועמד המבקש בדין בנפרד על שתי העבירות.
ד. אילו היה מדובר במעשה אחד או מעשים הקשורים זה בזה באופן המהווים פעולה אחת, אף על פי שבאופן טכני מחולקים למספר עבירות (כגון: פריצה וגניבה במקום אחד) ניתן לראות את המעשה כעבירה אחת כדי להאריך את התנאי. ברם כאן העבירות שונות ונעברו כולן אחרי הטלת המאסר על תנאי ומכיון שבהרשעה אחת הוארך התנאי אין אפשרות להאריכו עוד.
ה. כאשר ביהמ"ש רוצה להאריך את התנאי עליו להחמיר ולבדוק אם הנסיבות מצדיקות למחול את ההפרה ולהאריך את התנאי ועל ביהמ"ש לרשום את הנימוקים להחלטתו.
מטרת המחוקק שתיקן את החוק והתיר הארכת התנאי היתה למקרה שעבריין עובר את רוב תקופת התנאי ונכשל בעבירה אחת בסוף תקופת התנאי, אך אין כל מאומה בחוק המאפשר לביהמ"ש להאריך את התנאי כאשר הנאשם, אחרי הטלת מאסר על תנאי, עובר מספר עבירות עד שמגיעים להרשעה נוספת, ואין לומר שרק אחרי ההרשעה הנוספת אסור יהיה להאריך את התנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר . המבקש לעצמו, עו"ד ע. נתן למשיבה. 7.7.70).
ע.פ. 449/69 - אברהם גולדנברג נגד מדינת ישראל
*דיותו של זיהוי לצורך הרשעה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קווארט) בת.פ. 625/68 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
המערער הואשם בהתפרצות וגניבה בבית משפחת לוי בבת ים. לפי האישום פרץ לדירה בשעה 3.30 לפנות בוקר ותוך כדי ביצוע המעשה התעוררה הגב' לוי ותפסה בו אך הצליח להתחמק מידה ולברוח, העדה הצליחה לראות פניו כדי שניות בלבד. שעה יותר מאוחר נעצר המערער ע"י
שוטר בהגיעו לביתו אך הצליח להתחמק מידי השוטר ולברוח. לאמר 12 יום התיצב במשטרה ונעצר. העדה זיהתה את המערער מתוך אלבום תמונות ביום הפריצה כאשר הוצגו בפניה ע"י המשטרה עשרות תמונות של חשודים. לאחר שהמערער נעצר נערך שוב מסדר זיהוי והעדה התקשתה בזיהוי, אך לאחר היסוסים של 17 דקות הצביעה על המערער ואמרה כי היא סבורה שהוא הפורץ. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער והערעור נסב על השאלה אם ניתן להרשיע את המערער על יסוד הזיהוי.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
ביהמ"ש רשאי היה להרשיע את המערער על יסוד הראיות שהיו בפניו. ראשית היה הזיהוי של העדה לוי מתוך אלבום התמונות שכלל כארבעים תמונות; נוסף לכך ראה את הפורץ בבריחתו עד נוסף ואם כי לא ראה אותו בפניו אלא בגבו זיהה אותו במסדר חי כאשר הועמד בין אנשים אחרים כשגבם מופנה לעד. נוסף לכך היה חיזוק חשוב ביותר למהימנות הזיהוי בהתנהגות המערער לאחר המעשה. שעה לאחר המעשה נעצר המערער ע"י שוטר בהגיעו לביתו אך נמלט וחזר והתיצב רק כעבור 12 יום במשטרה. התנהגות זו אומרת דרשני וההסבר הנכון היה כי המערער לא רצה לעמוד במסדר זיהוי כל עוד דיוקנו טרי בזכרון העדים.
השופט כהן (דעת מעוט):
לנוכח שעת הפריצה ומצב האור באותה שעה נותר ספק במהימנות הזיהוי. נכון שהעדה העידה עדות אמת אך מהבחינה האוביקטיבית, בהתחשב עם טיב התמונה והנסיבות ששררו בשעת המעשה אין זה בטוח די הצורך לקבל את הזיהוי כהוכחה המספקת להרשעת המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר . עו"ד קידר למערער, עו"ד רובין למשיבה 30.6.70).
ע.פ. 89/70 - מדינת ישראל נגד ניסים בן יצחק כהן
*חובתו של ביהמ"ש לדון בכל פריטי אישום העלמת סכומים בהצהרת הון.
* הרשעה בהגשת דו"ח כוזב על הכנסה כאשר פקיד השומה אינו מתחשב בדו"ח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט מ. רובין) בת.פ. 118/69- הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בבצוע עבירות על פקודת מס הכנסה לפי שלשה פרטי אישום וזוכה מעבירה שבפרט השני. בפרט הראשון יוחסה למשיב עבירה על השמטת סכום כולל של - 112,000 ל"י, לפי עשרה פריטים, מהצהרת הון שהגיש. ביהמ"ש המחוזי דן בהכרעת הדין בחומר הראיות לגבי ששה פריטים וקבע שהמשיב השמיט סכום של - 74,000 ל"י. בארבעה הפריטים האחרים לא דן השופט כלל מתוך הנימוק כי מכיון שהעונש בעבירה זו איננו פונקציה של הסכום המושמט אין צורך לנתח את כל העדויות לגבי האישום הנ"ל. בפרט השני שבו זוכה המשיב יוחסה למשיב עבירה שלפיה הגיש לפקיד השומה פירוט הכנסות בו נאמר שמחזור המכירות היה בסכום של - 400,000 ל"י בעוד שלמעשה היה המחזור פי שניים מכך, ביהמ"ש זיכה את המשיב מעבירה זו מכיון שהוברר שאחרי שהוגשה הרשימה הכוזבת הגיע המשיב להסכם פשרה עם פקיד השומה בענין גובה הכנסותיו ובהסכם זה התעלם פקיד השומה מהנתונים שברשימה הכוזבת. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. נכון כי בעבירה של העלמת סכומים בהצהרת הון, כאשר אין כונה להעלים סכום הכנסה, הקנס המירבי הוא 10,000 בלבד ואיננו פונקציה של הסכום שהושמט. אף על פי כן אין השופט רשאי לפטור עצמו מן הצורך לדון ביתר הפריטים של השמטת הסכומים מהצהרת ההון, כי לגבי מידת העונש יכולה להיות חשיבות רבה לשאלה מה היה גובה הסכום שהנאשם השמיט בהצהרת ההון. יתכן אמנם מקרה שבו אין אפשרות לקבוע את הסכום המדויק של ההשמטה ואז רשאי ביהמ"ש להרשיע בלי קביעה מדויקת כזו, אך
אין פירושו של דבר, שביהמ"ש יכול לשחרר את עצמו מלבחון את חומר הראיות ולהגיע למסקנות לפי חומר זה.
ב. העבירה של הגשת רשימה כוזבת של מחזור ההכנסות הושלמה עם הגשת הרשימה הכוזבת במזיד ובכונה להשתמט מהמס ואין נפקא מינה אם בפועל הצליח לרמות את פקיד השומה או לא.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר , י. כהן. עו"ד ביניש למערערת, עו"ד קוברסקי למשיב. 1.7.70)
ע.א. 92/70 - ראובן מרגוליס נגד בנק א"י בריטניה בע"מ
*הגשת ערעור בהעתק אחד בלבד וללא טופס לצורך הפקדת ערבון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת, מני ושינבוים) בתיק המ' 8008/69- הערעור נתקבל)
החלטה - השופט לנדוי:
כאשר מזכירות ביהמ"ש קבלה ערעור שהוגש בהעתק אחד ובלי הצעת ערובה אין לומר כי לא קיים ערעור בפני ביהמ"ש. סעיף 393 לתקנות סדר הדין האזרחי אמנם קובע כי לא יקובל ערעור לרישום אם לא הוגש בהתאם לתקנות, אולם כאשר המזכירות קיבלה את הערעור יצא התיק מגדר התקנה 393 ואין ביהמ"ש יכול לקבוע בדיעבד שהערעור אינו קיים לפניו מפני שלא צריך היה לקבלו.
הפגמים עליהם עמד ביהמ"ש המחוזי נגעו לאי מלוי תנאים קודמים לדיון בערעור דהיינו אי המצאת מספר מספיק של העתקים מכתב הערעור ואי המצאת טופס לצורך ערבון, לפי תקנה 407 (א) אין שומעים טענת פגם מעין זו אלא אם הומצאה הודעה בכתב על כך למערער לפחות שבעה ימים לפני הדיון בערעור והפגם לא תוקן. משלא נשלחה הודעה כזו רואים את הפגמים הפורמליים הנדונים כפגמים שנתרפאו וטענות בע"פ בעת בירור הערעור אינן יכולות לבוא במקום ההודעה הדרושה בכתב.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר . עו"ד טורבוביץ למערער, עו"ד מנדלוביץ למשיב. 7.7.70).
ע.א. 694/69 - רפאל מגידו נגד "דיור חן" חברה קבלנית ואח'
*חתימה על זכרון דברים והתחייבות לחתום על הסכם כשחסרים תנאים שונים בזכרון הדברים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 3603/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער הוא בעל מקרקעים והמשיבים הינם קבלנים. ביום 13.1.66 החליטו בעלי הדין על עיסקה לפיה רכשו המשיבים קרקע מהמערער להקמת בית משותף, הצדדים חתמו על מסמך שנוסח ע"י המערער בו אושר קבלת סכום של עשרת אלפים ל"י ע"י המערער על חשבון מחיר המגרש, כן נקבעו בו זמני פרעונם של יתר התשלומים ונקבע כי חוזה בין הצדדים יערך תוך 30 יום. סמוך לאחר מכן עלו המשיבים על הקרקע הביאו למקום חמרי בנין והקימו שלט בו הודיעו על מכירת דירות. המערער העיד כי היה מוכן לחתום על הסכם כפי שהוכן ע"י המשיבים ואף הוזמן לעו"ד של המשיבים לנתניה כדי לחתום אך אלה לא הופיעו לחתימה והעיסקה בטלה. בספטמבר 1966 הסירו המשיבים את השלט מעל הקרקע לאחר שהוגשה נגדם תביעת פינוי לבית המשפט. אין מחלוקת בין פרקליטי הצדדים שהשאלה היחידה העשוייה לחרוג מגדר "הנקודות הטפלות" אשר ביהמ"ש רשאי להשלימן בחוזה מכח סעיף 64 (3) לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, היא שאלת זכותם של המשיבים להתחיל מיד בבניה, המשיבים טענו כי זו נקודה חשובה ועיקרית ובאין הסכם עליה אין הסכם בכלל ואילו המערער טען כי זו נקודה טפלה ולחילופין כי אף עליה הגיעו לידי הסכמה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים, דחה את תביעת המערער לפיצויים וקיבל את תביעת המשיבים להחזרת דמי הקדימה ששילמו. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. עיסקה שנעשתה בין קונה לבין מוכר והיא כשרה על פניה ישתדל ויטה ביהמ"ש לקיימה ולא לבטלה, אמנם ביהמ"ש לא יכתוב חוזה לצדדים אשר הם לא העלו אותו על דעתם, אך בנקודות טפלות שבהן יש להניח כי הצדדים לא היה איכפת להם מה ייקבע בחוזה או שהיו הולכים אחר מנהג הסוחרים ישלים ביהמ"ש את החוזה. מקום שהצדדים התקשרו בקשר חוזי ולא השלימו כל הנקודות אך עסקתם ברורה וגמורה וניתנת לביצוע, כי אז יעמוד ביהמ"ש על משמרת שמירת החוזים.
ב. כשנעשה הסכם מוקדם ובו תניה שייעשה חוזה פורמלי, השאלה העומדת בפני ביהמ"ש היא אם כבר הגיעו הצדדים לידי גמירת דעתם ורצונם והסכימו על עריכת חוזה רק כדי לשים חותם פורמלי על עסקתם המוגמרת בלאו הכי, או שמא לא גמרו עוד ביניהם כל עיסקה אלא הסכימו שיגמרוה, אם יגמרוה, לכשיחתמו על חוזה. זו היא שאלה של כוונת הצדדים ויש להסיקה לא רק מלשון ההסכם המוקדם שביניהם, אלא גם מהתנהגותם תוך כדי המעשה ולאחר המעשה.
ג. השאלה אימתי יכול הקבלן להתחיל בבניה כשרכש מגרש יכול ותהא שאלה חשובה ועיקרית שבהיעדר הסכם עליה אין החוזה המוקדם מחייב את הצדדים, ברם מקרה ומקרה ונסיבותיו. בעובדה שהמשיבים עלו על הקרקע מיד לאחר חתימת זכרון הדברים, וכן בעדויות חלק מהמשיבים וכל יתר נסיבות הענין כפי שצויינו לעיל. מוכח כי ראו את העיסקה כמוגמרת.
מאידך שאלת התחלת הבניה כלל לא התעוררה שכן המשיבים לא הכינו תכניות בניה ולא הגישו בקשה לרשיון בניה ובמועד אשר לטענתם היה המועד הקובע לענין תחילת הבניה כלל לא היתה להם כל אפשרות אובייקטיבית להתחיל בבניה. לאור כל הנ"ל יש לראות את זכרון הדברים כהסכם מוגמר שהופר ע"י המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ח. כהן. עו"ד א. בן חרוץ למערער, עו"ד י. ליזר למשיבים).
ע.א. 251/70 - רחל קטיביץ נגד הניה הלמן
*דיון בפני דן יחיד בבימ"ש מחוזי בערעור על החלטה שלא למחוק תביעה על הסף.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.א. 632/69- הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת הגישה לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיבה וזו ביקשה למחוק את התביעה על הסף מחוסר עילה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, אך בערעור שהוגש ברשות לביהמ"ש המחוזי סבר ביהמ"ש כי הבקשה בדין יסודה והחזיר את התיק לבימ"ש השלום לשם מחיקה. ביהמ"ש המחוזי דן בערעור בשופט אחד. לביהמ"ש העליון ניתנה רשות ערעור בשאלה האם היה ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בערעור על החלטה שלא למחוק כתב תביעה בהרכב של דן יחיד או היה עליו לדון בערעור זה בשלושה.
החלטה - השופט ויתקון:
החלטה של בימ"ש שלא למחוק תביעה אינה מהוה פסק דין שבו צריך בימ"ש מחוזי לדון בשלושה, החלטה כזו מהוה "החלטה אחרת" שבערעור עליה ידון ביהמ"ש המחוזי בדן יחיד. מאידך החלטה למחוק תביעה על הסף המסיימת את הדיון מהוה פסק דין שבערעורו ידון ביהמ"ש המחוזי בשלושה.
מבחינת היעילות הדיונית אין דעת ביהמ"ש נוחה מתוצאה זו, שכן עם קבלת הערעור והחלטת השופט המחוזי למחוק את התביעה, הרי לעיצומו של דבר הושם קץ לתביעה, וקשה להבין מדוע לא יזכה בעל הדין שערעור כגון דא ידון בשלושה. אך כך יש לפרש את החוק והמחוקק צריך לשים לבו לכך.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן 14.7.70).
ע.א. 552/69 - סוכנות אניות מזרחית בע"מ נגד דוד וולקן
*ריפוי פגם בהחלטת אסיפה כללית של חברה בה לא נכחו כל חברי החברה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 3404/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער אוחז בשטר המתימר להיות חתום ע"י המערערת כעושה השטר, לפקודת המערערת כנפרעת וחתימת היסב של המערערת. השטר חתום ע"י אחת המנהלות של המערערת בשם גב' פויכטונג. זו מינתה עצמה כמנהלת כללית של המערערת עם סמכויות מלאות באסיפה מיוחדת שהתקיימה בשנת 1963. בישיבת המינוי הנ"ל נוכחו גב' פויכטונג ועוד אחת המנהלים. בהחלטה (להלן "ההחלטה המיוחדת") נאמר כי הם המחזיקים היחידים של המניות והם מותרים על הזמנה לאסיפה מיוחדת. למעשה היו לחברה עוד שני בעלי מניות ולאחר שהגב' פויכטונג נפטרה בשנת 1968 ביקשו שני בעלי המניות האחרים וקיבלו מבית המשפט החלטה בה נאמר כי מה שהתיימר להיות החלטה מיוחדת בה נתמנתה המנוחה כמנהלת כללית, בטלה ומבוטלת מעיקרא. בעקבות החלטה זו בוטל אצל רשם החברות רישום "ההחלטה המיוחדת". בינתיים, לפני פטירתה, נהגה המנוחה במשך שנים, בהתאם ל"החלטה המיוחדת", ובין היתר חתמה על שטרות שאחד מהם הוא נשוא הערעור דנא. מתוך חומר הראיות עולה כי שני המנהלים בעלי המניות האחרים ידעו במשך רוב הזמן על דבר "ההחלטה המיוחדת" בה מינתה המנוחה את עצמה ועל רישום אותה החלטה במשרד רושם החברות ולא עשו דבר נגד החלטה זו. כן ידעו כי המנוחה חותמת בשם החברה ולא מנעו זאת ממנה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש לראות את המערערת כעושה השטר ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. קיימת אי התאמה בין שם החברה כנפרעת ובין שמה כמסבה ודי בזה כדי לקבוע שהשטר לא היה "תקין לפי מראהו" ועל כן אין המשיב אוחז כשורה. ברם עדיין יש למשיב זכויות כאוחז, ומכיון שהוא נתן תמורה בעד השטר הרי רואים אותו כאוחז בעד ערך כלפי החברה, אע"פ שזו לא קיבלה תמורה.
ב. מתוך חומר הראיות עולה כי שני המנהלים ובעלי המניות האחרים של החברה שלא השתתפו בישיבה בה נתקבלה "ההחלטה המיוחדת", ידעו על אותה החלטה מיד לאחר שנתקבלה ולא עשו דבר לביטולה ומחיקת רישומה של המנוחה כמנהלת כללית של החברה. צדק על כן ביהמ"ש דלמטה עת קבע שהיתה הסכמה אילמת של השנים להחלטה הנ"ל.
ג. אילו ביסס המשיב את הטלת האחריות לחתימת השטר על טענת השתק כלפי החברה היתה צריכה תביעתו להידחות שכן לא הוכחו היסודות של טענת השתק, היינו שהמשיב ידע על המינוי לפי ההחלטה הנ"ל וסמך על אותו מינוי כשהסכים לקבל את השטרות. ברם אין כאן טענת השתק כנגד החלטה מחוסרת תוקף. לצורך הטלת האחריות על החברה אין צורך בטענת השתק ואין צורך להכריע בשאלה אם "סמכות נחזית" מבוססת על טענת השתק. לפי העובדות שצויינו לעיל התוצאה של הסכמה מתוך שתיקה של שני המנהלים האחרים להחלטת המינוי של המנוחה היא שלאותה החלטה הסכימו כל חברי החברה ומכיון שהחלטה זו היתה בתחומי סמכות החברה אין החברה יכולה להישמע בטענה שלאותה החלטה לא היה תוקף. הסכמה של כל חברי חברה, מפורשת או מתוך שתיקה, יכולה לרפא
פגם ולבוא במקום אישור אסיפה כללית. ריפוי פגם כנ"ל יכול ולא יישמע כאשר מדובר ברמאות נגד החברה אך בעניננו התגוננות החברה אינה התגוננות בפני רמאי.
ד. הצהרת ביהמ"ש המחוזי בשנת 1968 ש"ההחלטה המיוחדת" בטלה אינה יכולה לבטל התחייבויות החברה שניתנו לפני אותה הצהרה, ובכלל המשיב לא היה צד לדיון שבו ניתנה ההצהרה הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן עו"ד מ. אליעש למערערת, עו"ד ר. חוטורי למשיב. 15.7.70).
ד.נ. 5/69 - עירית בת ים נגד פקיד השומה תל אביב
*מתי "קצובה אחרת" שמקבל עובד חייבת במס הכנסה.
(דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בע"א 343/68 - (פורסם בפד"י כ"ג (1) 168) פסה"ד הקודם אושר)
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
הנחה של 50 אחוז משכר לימוד בבית ספר תיכון שמעניקה המערערת לעובדי העיריה היא בגדר "קצובה אחרת" החייבת במס הכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). עם זאת לא כל טובת הנאה שמקבל עובד נכנס לגדר "קצובה אחרת" וגם אם ניתן לסווג טובת הנאה פלונית בגדר קצובה, עדיין אין היא הכנסה החייבת במס, אם לא ניתן לאמוד על נקלה את שוויה בכסף או שהיא קלת ערך עד ששכר המס יוצא בטרחת ההתעסקות בה.
המבחן של חיוב במס של קצובה הוא אם המצרך או השירות, או הכסף במקומו, ניתן לעובד כדי שישתמש בו להנאתו הוא או לשם נוחות המעביד. נוחות המעביד פרושה שטבעו של התפקיד מצריך את העובד להיזקק למצרך או לשירות. בענין דנא ברור כי ההנחה ניתנת להנאתו של העובד.
השופט קיסטר (דעת יחיד):
יש להבדיל בין טובות הנאה הניתנות מלכתחילה כדי לעקוף את החיוב במס לבין שירות הניתן חינם או בהנחה, והוא שירות מקובל ונעשה באופן טבעי אף אילו לא היה קיים בכלל מס הכנסה. שירות כגון דנא אין לומר עליו כי הוא בא בגדר קצובה החייבת במס הכנסה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני, קיסטר ,י. כהן. עוה"ד י. הררי וי. ברוש לעותרת, עו"ד ע. נתן למשיב. 15.7.70).
ד.נ. 23/69 - פלונית נגד פלוני
*פטור הבעל ממזונות כאשר האשה עובדת ומשתכרת די למחייתה.
(דיון נוסף בפס"ד שניתן בע.א. 63/69 - פסה"ד הקודם אושר)
העובדות:
המבקשת הגישה נגד המשיב, בעלה, תביעה למזונות וביהמ"ש המחוזי חייב אותו לשלם 200 ל"י למזונות האשה. ביהמ"ש קבע כי האשה עובדת ומשתכרת 350 ל"י לחודש והבעל משתכר 700 ל"י ומזה הוא צריך לפרנס בת קטינה מנישואין קודמים וכן את הוריו, אלא שביהמ"ש המחוזי סבר כי רווחי המבקשת משכר עבודתה אינם רלונטיים לגבי פסיקת מזונות. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של הבעל ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן, ועל כך נסב הדיון הנוסף.
החלטה - השופט קיסטר (דעת הרוב):
א. פסה"ד של השופט קיסטר כולל ניתוח ארוך ומקיף של שאלת "מעשי ידיה" של האשה ויחס הכנסתה ממעשי ידיה ל"מזונות" שהבעל חייב בהם. המסקנה היא כי כאשר האשה משתכרת די מחייתה ממעשי ידיה ונוטלת מעשי ידיה לעצמה אין הבעל חייב לזונה.
ב. חוק שווי זכויות האשה אין בו מאומה כדי לשנות את ההלכה הנ"ל ולשחרר את האשה מחובותיה בחיי המשפחה.
ג. כן נדונה בפס"ד זה ובפס"ד קצרים נוספים של שופטי הרוב וכן בפס"ד שופט המיעוט, השאלה באיזו מידה מחייבים פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בעניני הלכה את בתי המשפט החילוניים.
השופט ח. כהן (דעת יחיד):
הכנסות האשה מעבודותיה מחוץ למשק ביתה ובית בעלה, כמותן כהכנסות מרכושה, אינן בגדר "מעשי ידיה" לענין מזונות, והבעל חייב לפרנס את האשה גם אם יש לה הכנסות מעבודתה שהיא עובדת בנוסף למשק ביתה ובית בעלה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני, קיסטר , י. כהן. עו"ד הוכמן למבקשת, עו"ד רימלט למשיב. 2.7.70).
ע.א. 669/69 - בנק לסחר חוץ נגד חברת ברזל בע"מ ואח'
*ערבות חילופית שהבנק תובע לפיה, משחררת את הערבות הראשונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גוברניק) בת.א. 197/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבים 2- 5 ערבו ערבות מתמדת לחברה המשיבה 1 אצל הבנק המערער, המשיבים מכרו מניותיהם למשיבים 6- 8 ואלה התחייבו לערוב במקומם לחברה אצל המערער ולשחרר את המשיבים הראשונים מערבותם. המשיבים 4- 8 אכן חתמו על הערבות ועתה הגיש הבנק תביעה נגד החברה ונגד המשיבים הראשונים והמשיבים 8- 6 על יסוד ערבותם. העד מטעם הבנק העיד כי אמנם קיבלו את ערבותם של המשיבים האחרונים אך לא שחררו בכך את המשיבים הראשונים אלא התנו כי בנוסף לערבות המשיבים האחרונים יומצאו ערבויות נוספות כתנאי לשחרור המשיבים הראשונים מערבותם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד המשיבים 2- 5 ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
אמנם אמר העד מטעם הבנק כי את הערבות האחרונה לא קיבלו במקום הערבות הראשונה אלא ביקשו ערבונות נוספים כדי לשחרר את הערבים הראשונים אולם דברי העד לחוד ומעשי הבנק לחוד. הבנק הגיש תביעה נגד כל המשיבים, על יסוד הערבות הראשונה ועל יסוד הערבות השניה. התביעה לא הוגשה לחילופין אלא על שתי הערבויות יחד. הערבות השניה נתקבלה על תנאי אם יוגשו ערבונות נוספים ואסור היה לבנק להשתמש בערבות השניה שהיתה תחליף לראשונה, כל עוד לא בוצע התנאי של מתן ערבונות נוספים. הערבות השניה הוגשה כתחליף ובהשתמשו בערבות זו בחר הבנק לראות בה תחליף בלי לעמוד על התנאי.
(בפני השופטים: זוסמן , ויתקון, קיסטר .)
ע.א. 559/69 - דן אלמגור נגד גיורא גודיק ואח'
*הפרת זכות יוצרים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר) בת.א. 1206/67 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
בכתב תביעה שהוגש ע"י המערער נגד המשיבים טען המערער שחיבר פזמונים למחזמר "קזבלן", שהוא בעל זכות יוצרים בפזמונים ושזכויותיו אלו הופרו ע"י הנתבעים, ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכות היוצרים הופרה בפזמון אחד ואילו לגבי הפזמונים האחרים לא הופרה זכות היוצרים
וכי המשיבים חיברו את הפזמונים שלא על יסוד העתקת הפזמונים שחיבר המערער. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. ההלכות שיש לעמוד עליהן לפתרון הבעיות המתעוררות בענין דנא הן: 1. זכות היוצרים אינה נותנת למחבר מונופולין, ועל כן אם הוכח ששתי יצירות שוות נוצרו באופן בלתי תלוי אחת מהשניה, אין המחבר הראשון זכאי לכל סעד שהוא נגד המחבר השני.
2. זכות היוצרים אינה חלה על רעיון אלא על אופן ביטוי הרעיון, אם כי צרוף וחיבור רעיונות אחדים בעלילה יכולים להוות יצירה בתנאי שמצאו ביטוי כל שהוא בחומר מוחשי.
3. כדי לבסס תביעה יש להוכיח כי הועתקו חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים המועתקים.
4. דמיון מסוים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה, כי יכולות להיות סיבות אמרות שונות לאותו דמיון.
5. אין הכרח כי ההוכחה בדבר העתקת יצירה תבוא על ידי ראיות ישירות, ניתן להסיק שבוצעה העתקה כאשר לנתבע היתה גישה ליצירת התובע וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה שאין זה סביר להניח, שדמיון זה הוא פרי של מקרה או של סיבה אחרת מלבד העתקה.
6. השאלה אם הדמיון בין שתי יצירות מספיק לשם קביעה שהיתה העתקה היא שאלה של עובדה ושל דרגה ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מיכנית של מספר מלים או שורות הדומות אלא לפי התרשמות של השופט מהיצירות בכללותן.
ב. השאלה אם הועתקו יצירות המערער היא שאלה של עובדה, אילו החליט ביהמ"ש דלמטה שלא הועתקו יצירות המערער, על סמך התרשמות בדבר מהימנות העדים, לא היה מקום להתערב בקביעתו. ברם ביהמ"ש החליט שלא היתה העתקה, על סמך ההשוואה שהוא ערך בין שירי המערער לבין אלה של המשיבים, כך שממצאיו הם בבחינת מסקנות מהעובדות, ובמסקנות כאלה רשאי בימ"ש שלערעור להתערב.
ג. לאחר ניתוח כל הפזמונים שלגביהם נטענה טענת הפרת זכות יוצרים פסק ביהמ"ש לגבי חלק מהם כי אמנם הופרה זכות היוצרים ולגבי חלק אחר דחה את הערעור.
ד. לגבי המשיב הרביעי נקבע בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי שהוגש במקורו כי משיב זה לא הפר את זכות היוצרים, ואילו בפסה"ד כפי שפורסם בפסקים נאמר כי הוא הפר זכות היוצרים. ביהמ"ש העליון ציין כי הקובע הוא פסה"ד המקורי שהוגש לביהמ"ש העליון ולגביו נדחה הערעור.
(בפני השופטים: זוסמן , ויתקון, י. כהן. עו"ד א. טל למערער, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיבים 2,1, עו"ד ו. חזן למשיב 3, עו"ד א. בריר למשיב 4. 14.7.70).
ע.פ. 4/70 - סאלח זבידאת ומחמוד זבידאת נגד מדינת ישראל
*רצח וסיוע להריגה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים סלונים, פרידמן, פורטונה) בת.פ. 220/69- הערעור נדחה)
העובדות:
ביום 21.6.69 הציע המנוח מחמוד סעיד הצעה מגונה לאשתו של המערער השני. היא התלוננה על כך בפני אחיה, המערער הראשון, שהיה סמל בצה"ל ובא הביתה לחופשה, ובפני בעלה, ועוד באותו יום הוגשה תלונה למשטרה על כך, למחרת היום הלך המערער השני עם גרזן בידו לבית המנוח בלוית מספר אנשים מבני משפחתו ואיים להרוג את סעדי. אשת המנוח סילקה אותו והוא עזב את המקום לאחר שפגעו באחיו של המנוח. באותו יום אחה"צ הגיעו שלושת האחים סעדי לבית המערערים כשהם נושאים גרזנים וקוראים קריאות תגר "אנו רוצים לטבוח אתכם". המערערים יצאו לקראת הבאים כאשר המערער הראשון מזוין בעוזי שהיה ברשותו והמערער השני בגרזן ורצו לעבר שלושת האחים בצעקות "חיזרו". המערער הראשון ירה מספר יריות באויר, אולם האחים המשיכו להתקדם ואז כיוון את העוזי לעבר האחים ירה בהם והרג שנים מהם במקום. המערער הראשון הורשע ברצח בכוונה תחילה והמערער השני בסיוע להריגה. המערער הראשון נדון למאסר עולם והשני למאסר 4 שנים. הם מערערים על ההרשעה והמערער השני גם על חומרת העונש.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אשר למערער הראשון- הוא יצא מהבית והעוזי בידו והוא ידע שהתוקפים מתקרבים לבית בכוונה תוקפנית. הבאת העוזי למקום לא היתה החזקה שגרתית של כלי יריה, אלא הובא למקום ככלי הגנה או התקפה בשעת הצורך ונתמלא כאן התנאי של הכנה.
ב. כשירה המערער באויר עדיין לא גמלה בלבו ההחלטה להרוג, אולם החלטה זו בשלה ובאה לידי ביטוי חיצוני בעת שכיוון את העוזי אל חלקי גופם של העומדים מולו, אשר פגיעה בהם עלולה להיות קטלנית. אלמלא קיננה במערער אותו רגע ההחלטה להרוג, היה יכול לכוון את הנשק לחלקי הגוף שפגיעה בהם אין בה סכנת מוות. זה מספיק להוכחת היסוד של החלטה להרוג.
ג. אשר ליסוד הכוונה, הוא יכול להיות מוכח על ידי אותן הפעולות המהוות חלק ממערכת פעולות הקטילה גופן. בעצם ההכוונה ובירית צרור הכדורים לעבר האחים היתה הכנת מספקת.
ד. אשר למערער השני- הוא יצא יחד עם המערער הראשון שהחזיק נשק קטלני בידו והוא עצמו החזיק גרזן. גם אם לא ידע מראש על כוונת המערער הראשון להרוג, אין ספק שהוא חזה מראש, או צריך היה לחזות מראש, את האפשרות של התפתחות קטטה וגרימת נזק גופני. די בכך כדי להרשיע את המערער השני בסיוע להריגה. (אשר לעונש שהוטל על מערער זה אין הוא חמור מדי לנוכח חלקו של המערער בכל הקטטות).
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד בן ישראל למערערים, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 13.7.70).
ע.א. 44/70 - פלוני ואח' נגד פלוני
*תביעת מזונות של קטין המערער הראשון הנו בנו הקטין של המשיב שהגיש באמצעות אמו, המערערת השניה, תובענה לתשלום סכומי מזונות עבור התקופה שלפני הגשת התביעה ודמי מזונות לעתיד. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף ולחילופין להעביר את הדיון לביה"ד הרבני
ועתירתו נתקבלה. הערעור על כך נדחה. אין חולקין כי בביה"ד הרבני היו הליכים לפסיקת מזונות לקטין והמשיב חוייב במזונות עבור בנו בסך 100 ל"י לחודש, וכן הוא מספק ביגוד לבנו. השאלה היא האם הקטין היה צד להליכים בפני ביה"ד הרבני או לא. היינו האם בביה"ד הרבני פעלה האשה גם בשם הקטין כאפוטרופוס או כידידה קרובה והזכאי למזונות היה הקטין או אם כל תביעתה של האשה היתה החזרת הוצאות שהיא מוציאה עבור הקטין. מתוך לשון התביעה עולה כי פעלה בשם הקטין ולכן דין הערעור להדחות.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן, עו"ד א. רוט למערערים, המשיב לעצמו. 16.6.70).
ב"ש 91/70 - מדינת ישראל נגד אריה פולוק
*שחרור בערבות של עציר שהוכרז כ"בר הסגרה" המשיב הוכרז כ"בר הסגרה" ע" ביהמ"ש המחוזי לפי בקשת ארה"ב בה הואשם המשיב בעשרות עבירות בהן הוצאו במרמה 160 אלף דולר. עם זאת החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב בערבות של 15 אלף ל"י בנימוק שהמשיב איננו אדם צעיר ביותר (הוא בן 61) ואין להעלות סברה אפשרית שיברח מהארץ. הערעור על כך נתקבל. לנוכח חומרת העבירות טעה ביהמ"ש בשיקול דעתו כאשר החליט שיש לשחרר את המשיב בערבות. עובדת חומרתן של העבירות מכריעה נגד העובדות שהמשיב הוא בן 61 ושעברו נקי. טעם נוסף להצדקת הערעור הוא שיש למדינת ישראל התחייבות מכח אמנת ההסגרה להבטיח את הסגרת המבוקש ולהתחייבות זו יש תוקף יתר ברגע שביהמ"ש הכריז על המבוקש כ"בר הסגרה", עובדה זו דורשת כי יהיה נימוק רציני לשחרור בערבות והנימוק דלעיל איננו נימוק שכזה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ע. נתן למבקשת, עו"ד נ. קנת למשיב. 7.7.70).
ב"ש 72/70 - יוסף רזקאללה נגד מפעל הפיס תל אביב ואח'
*העברת דיון מבימ"ש באזור אחד לאזור אחר נגד המבקש הוגשה תביעה בנצרת והוא הגיש נגד המשיבים תביעה בתל אביב. התביעה נגד המבקש הוגשה בנצרת כחצי שנה לפני שהגיש המבקש את תביעתו בתל אביב והתביעה כבר החלה להתברר, עתה עותר המבקש כי התביעה שהוגשה נגדו תתברר בביהמ"ש בתל אביב כדי ששתי התביעות יישמעו ביחד, לנוכח הנסיבות דלעיל נדחתה הבקשה.
(בפני: הנשיא אגרנט, עו"ד אולמן למבקש, עו"ד טויסטר למשיב מס 2. 30.6.70).
המ' 378/70 - שרה בן שאול ואח' נגד אהרן פירו
*הארכת מועד להגשת ערעור נגד המשיב ניתן צו פינוי ע"י בימ"ש השלום והוגשה על כך הודעת ערעור לביהמ"ש המחוזי. יפוי הכח להגשת הערעור ניתן לעו"ד ננר והודעת הערעור נחתמה ע"י עו"ד שידלובסקי. בתחילת הדיון בערעור טען ב"כ המבקשים כי אין בפני ביהמ"ש ערעור, הואיל ולעו"ד שידלובסקי לא ניתנה העברה בכתב ע"י עו"ד ננר. בישיבה זו הופיעה עו"ד רוה שטען כי ניתנה העברה בע"פ לעו"ד שידלובסקי ולחילופין ביקש הארכת המועד. ביהמ"ש המחוזי לא התיחס לשאלה אם די במתן העברה בעל פה, אך החליט להיעתר לבקשה להארכת המועד כדי שיוגש הערעור כדין. הבקשה להגשת ערעור נדחתה. צדק ביהמ"ש המחוזי בשיקול דעתו כשהחליט להאריך את המועד לנוכח נסיבות המקרה כאשר מתוך הודעת הערעור עצמה ניתן לראות שעו"ד שידלובסקי פועלת בהגשת הערעור יחד עם עו"ד ננר, כלומר שלמעשה היתה העברת יפוי כח בפועל ובעל פה. אשר לטענה שגם לעו"ד רוה לא היתה העברת יפוי כח ולכן לא היתה לו סמכות להופיע בשם המשיב בביהמ"ש המחוזי- טענה זו צריך היה ב"כ המבקשים לעורר בתחילת הדיון בביהמ"ש המחוזי ולא בשלב שבו כבר השיב עו"ד רוה לטענה הטרומית.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד שלמה מזרחי למבקשים, עו"ד גב' ח. נחמה למשיב. 7.7.70).
בג"צ 165/70 - משה ודרור בן עמי נגד שר התחבורה ואח'
*רשיון לבי"ס לנהיגה בהתאם לתקנות התעבורה לא ינתן רשיון לבי"ס לנהיגה אלא אם לרשות ביה"ס יעמוד מנהל מקצועי שרשות הרישוי נתנה לו היתר לנהול בית ספר. צדקו המשיבים כי לרשות ביה"ס צריך לעמוד מנהל מקצועי כזה באופן בלעדי ואין מנהל אחד יכול לשמש בעת ובעונה אחת בשני בתי ספר. העתירה לבג"צ שהתבססה על פירוש שונה של התקנה נדחתה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד סופרין לעותרים 23.6.70).
בג"צ 140/70 - יורם לנדסברגר נגד מזכירות ביהמ"ש העליון
*החזרת אגרת עתירה לבג"צ ששולמה ע"י אסיר העותר הגיש עתירה לצע"ת נגד מפקח כלא שטה. הוחלט להעביר את העתירה להרכב של 3 שופטים ובהתאם לכך נדרש העותר לשלם אגרה של 25 ל"י. לאחר ששילם את האגרה ולפני שהעתירה נשמעה הודיע העותר לביהמ"ש כי הוא מבטל את עתירתו וביקש החזרת האגרה. בקשתו נדחתה וגם עתירתו לבג"צ בגין כך נדחתה. בהתאם לתקנות ביהמ"ש (אגרות) תשכ"ח- 1967 אין סמכות להחזיר את האגרות ששולמו כאמור.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. המבקש לעצמו, עו"ד בר סלע למשיבה. 30.6.70).
ע.א. 13/70 - דב גרובנר נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים של חייל צה"ל המערער טוען כי לקה במחלה עקב שירותו הצבאי אך מומחה שהעיד בפני ועדת הערעורים העיד שלא מצא קשר בין מחלת המערער לבין שירותו הצבאי, והועדה דחתה תביעתו לתגמולים. הערעור על כך נדחה. טענת המערער כי בדיקת הרופאים היתה שטחית אינה טענה שניתן לעוררה בפני ביהמ"ש שאינו מורכב ממומחים במקצוע הרפואה ואשר הוא מוסמך להתערב בהחלטת ועדת הערעורים רק בנקודה משפטית. גם באשר לגוף השאלה של הקשר בין המחלה לשירות אין ביהמ"ש יכול לשים דעתו תחת דעת מומחה שאושרה ע"י הועדה בה יושבים שני רופאים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד רובין למשיבה. 30.6.70).
ע.א. 75/70 - משריקי יוסף נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים של חייל צה"ל בעת שירותו במילואים חלה אצל המערער החמרה זמנית של נזק בדיסקוס שגרם לו לכאבים. הרופא הפרטי שטיפל בו נתן לו אישור כי המחלה נמשכה כ- 4 חדשים, בעוד רופא משרד הבטחון שבדק את המערער לאחר שהכאבים חלפו קבע כי ההחמרה נמשכה חודש אחד בלבד. בענין זה נתקבל ערעורו של המערער. שכן יש להעדיף את העדות של רופא שטיפל בחולה בעת מחלתו על פני חוות דעת של רופא שבדק את החולה לאחר זמן ושחוות דעתו היא יותר בעלת אופי תאורטי.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר, החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד גב' ראב למשיב. 29.6.70).
ע.א. 18/70 - רפאל ידיאל נגד זליג שווארץ
*קביעת שכ"ט כפול מהתעריף המינימלי בדחותו את ערעורו של המערער קבע ביהמ"ש: ענין של קביעת שכ"ט נתון לשיקול דעת ביהמ"ש הקובע את גובה שכה"ט ואם נקבע סכום הכפול כמעט מהתעריף המינימלי יתכן כי היתה הצדקה לכך בהתחשב בכמות ואיכות העבודה שהושקעה, שווי התביעה, אופן ניהול המשפט וכיוצא באלה דברים. רק אם הסכום שנקבע מופרך מעיקרו יתערב ביהמ"ש שלערעור בהחלטת ביהמ"ש קמא.
כן קבע ביהמ"ש כי טענה שאין ביהמ"ש צריך להיזקק לתביעה בין שותפים אלא באם אלה הליכים בעקבות או של פירוק וחיסול השותפות יש להעלות בתחילת הדיון ואם לא הועלתה אז יש לראות את הטוען כמי שויתר עליה. נוסף לכך אין טענה זו יפה אלא בין שותפים ואילו בענין הנדון מדובר בבעלות משותפת על רכוש.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד קלינג למערער, עו"ד לובוצקי למשיבה. 30.6.70).
ע.פ. 208/70 - יעיש בן דוד שריקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה לפי זיהוי וחומרת העונש בעבירה לפי פקודת הסמים המערער הורשע בעבירות לפי פקודת הסמים ובתקיפת שוטר ונדון לשנתיים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה. לענין זיהויו של המערער- משהאמין ביהמ"ש לעדותו של קצין משטרה בדבר הליך הזהוי שבו לא היה פגם אין מקום להתערב בקביעת זהותו של המערער. לענין טענת אליבי- אין מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש כי האליבי של המערער הופרך. אם היו עדים נוספים להוכחת האליבי שלא הוזמנו ע"י התביעה ושעל כך קובל המערער, הרי יכול היה הוא עצמו להזמין אותם עדים. אשר לעונש- לנוכח חומרת העבירות הרי זה עונש קל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ח. כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד גושן למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 15.6.70).
ע.פ. 190+194/70 - מאיר בן נסים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה תוך נהיגת אופנוע ללא רשיון) לנאשם לא היה רשיון נהיגה והיה פסול בשל עבירות תנועה מהחזיק ברשיון נהיגה. כמו כן לא היה בקי בנהיגת אופנוע כפי שהודה בעצמו. אעפ"כ נהג אופנוע במהירות של 70- 60 קמ"ש בדרך לוד ליד הצטלבות שכונת התקוה, פגע באשה שהובילה עגלת ילדים של תאומים. פצע את האם, גרם למותה של אחת התינוקות ופצע קשה את התינוקת השניה. התנגש תוך כדי כך במכונית וגרם לפציעת נוסע שישב במושב האחורי של האופנוע. הוא הועמד לדין בעבירת הריגה וכמה עבירות תנועה הקשורות במעשה ונדון לשלוש שנות מאסר שמהן שנה וחצי מאסר ממש והשאר על תנאי. כן נפסל לנהיגה לצמיתות. המערער ערער על חומרת עונש המאסר והמדינה ערערה על קולתו. ערעורה של המדינה נתקבל. לנוכח עברו של המערער בעבירות תנועה לא היה מקום לעונש הקל שהוטל עליו. בהתחשב בכך שעצם העלאת עונש המאסר יש בה משום חומרה כלפי הנאשם אין ביהמ"ש משנה את העונש של שלוש שנות מאסר, ברם כל תקופת המאסר תהיה מאסר בפועל ולא חלק על תנאי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד אלוני למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 17.6.70).
ע.פ. 269/70 - א. לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבה) המערער עלה ארצה בהיותו בן 16 והקים כאן בית. נולדו לו שני ילדים והוא פרנס את ביתו. התנהגותו היתה ללא דופי כאשר נתגלה לפתע כי ביצע שורה של עבירות פריצה, והדבר גרם להלם לכל מכריו וידידיו. מדו"ח קצין המבחן מתברר כי הסיבה לסטייתו של המערער לדרך הפשע נבעה מפטירת אביו ואם אשתו שעליהם נשען ובהיותו חסר בטחון ותלותי, חי מתוך חרדה מתמדת לעתיד. כן נולד לו בנו השני עם מום בלב ויהיה צורך לנתחו והוא חשש שלא יהיה לו לממן את הניתוח. את כל החפצים שגנב לא מכר אלא אספם בביתו ומשנתפס הוחזר הכל לבעלים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של שנתיים מאסר והערעור על כך נתקבל. מצד אחד עומד בודאי הצורך להגן על החברה, אך מאידך יש לשקם את העבריין וביהמ"ש צריך לאזן בין השנים. גם שיקומו של אדם שנכשל הוא ענין לציבור כולו. במקרה דנא, לנוכח חוות הדעת שבאו לפני ביהמ"ש, נראה שיש לרכז את המאמצים בשיקומו של המערער ולא לשלחו למאסר. לפיכך הומר
העונש של שנתיים מאסר בפועל בעונש של שנתיים מאסר על תנאי והעמדת המערער לפיקוחו של קצין מבחן.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד רחמים כהן למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 23.6.70).
ב.ש. 204/69 - בנק פויכטונגר נגד אדוארד קוסוי ואח'
*העברת דיון מבימ"ש באזור אחד לאזור אחר בין הצדדים מתנהלים משפטים שהאחד מהם הוגש ע"י המבקשת בת"א ומשפט אחר הוגש ע"י המשיב מס 5 נגד המבקשת בירושלים. עתירת המבקשת כי המשפט בירושלים יועבר לת"א נתקבלה לנוכח נסיבות הענין והשאלות העשויות להתעורר בשני המשפטים. העובדה ששופט בירושלים נתן רשות להתגונן אין לראות בה משום התחלת הדיון הגורר את הצורך בהסכמתו של אותו שופט להעברת הדיון לבימ"ש אחר. גם העובדה שהשופט הירושלמי דן בבקשת תיקון התביעה של המשיב מס 5, אין לראות בה משום התחלת הדיון, מה עוד שבקשת התיקון נדחתה. אשר לעובדה שהוגשה בינתיים בקשה לשאלונים וגלוי מסמכים הרי בקשות אלה טרם נתבררו ואין בכך משום התחלת הדיון.
(בפני: הנשיא אגרנט, עוה"ד קומיסר והררי למבקשת, עו"ד שומרון למשיב 5. 15.7.70).
בג"צ 110/70 - שייך מוחמד אל עלמי נגד ביה"ד השרעי לערעורים ואח'
*מינוי אפוטרופוס על נכסי הווקף החלטתו של ביה"ד השרעי למנות אדם פלוני כאפוטרופוס של נכסי הוקף אינה מסוג פסקי הדין המקבלים תוקף רק לאחר אשור ביה"ד השרעי לערעורים, כיון שכך הפך להחלטי צו על תנאי נגד ביה"ד לערעורים שפסק כי מנוי אפוטרופוס כנ"ל אין לו תוקף אלא לאחר אישור ביה"ד לערעורים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. מיכאלי לעותר, עו"ד מ. חשין ליועץ המשפטי, עו"ד מוגרבי למשיב מס 2. 15.7.70).
ע.א. 616/69 - דב ויוסף ברייער נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*תשלום אגרות העברה המערערים הם קטינים ובאפריל 1961 העבירה להם סבתם כמתנה ללא תמורה רבע משתי חלקות בת"א. דודתם של המערערים, גב' חצרוני, היתה רשומה אותו זמן כבעלים של חלק מהחלקות והגישה נגד המערערים ונגד סבתם תביעת "אולוויה" לביהמ"ש המחוזי. בירור התביעה לא הגיע לסיומו מכיון שבעלי הדין התפשרו. בהסכם הפשרה אשר נרשם ע"י ביהמ"ש נאמר שהמערערים יעבירו ללא תמורה לגב' חצרוני חלק מהחלקות הנ"ל ושאגרת ההעברה תחול על גב' חצרוני. לפשרה הנ"ל ניתן תוקף של פס"ד. לאחר מכן הועבר החלק הנ"ל לגב חצרוני. המערערים בקשו החזרת המס ושלמו כאשר אותו חלק הועבר על שמם בטענם שיש לראות בבצוע הפשרה הנ"ל ביטול ההעברה הקודמת מסבתם ולכן לפי סעיף 102 לחוק מס שבח יש להחזיר להם את המס ששלמו. טענתם נדחתה והערעור על כך נדחה. אין צורך להכריע בערעור זה בשאלה אם מימוש זכות "אולוויה" מהווה ביטול מכירה לצרכי סעיף 102 הנ"ל, שכן במקרה דנא ההעברה לגב' חצרוני לא נעשתה בתוקף זכות "אולוויה" אלא בתוקף הסכם פשרה בקשר עם תביעת "אולוויה" שהמערערים לא הודו בה.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן, החלטה - השופט כהן. עו"ד ר. כספי למערערים עו"ד ע. נתן למשיב. 14.7.70).
ע.א. 692/69 - יהודית גולדמן נגד מרדכי לוין
*חזקה על חברה שהאצילה סמכות חתימה למנהל אחד כאשר תקנות חברה מרשות האצלת סמכויות למנהל אחד (כאשר באופן כללי יש צורך בחתימות שני מנהלים) חזקה על החברה שהיתה האצלה כל עוד הפוכו של דבר לא הוכח. הואיל וכך היה על העזבון הנתבע להוכיח שמנהל החברה, המנוח, לא הרשה את חברו לפעול
לבדו. צדק על כן ביהמ"ש דלמטה כי שנוי שנעשה ע"י אחד המנהלים בצ'ק נעשה כדין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, מני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ש. פינקלמן למערערת, עו"ד ל. ידלביץ למשיב. 70. 7. 13).
ע.א. 68/70 - ראובן קריטר נגד יעקב צרני
*דחית ישיבת ביהמ"ש כאשר עד שהוזמן לא הופיע המערער הזמין עד באמצעות ביהמ"ש ומשלא בא לישיבה אחת בקש שיובא ע"י המשטרה. בישיבה שנערכה כ- 8 חדשים לאחר מכן לא הובא העד ע"י המשטרה והמערער בקש דחיה נוספת כדי שאותו עד יובא. ביהמ"ש המחוזי סירב לדחות את המשפט בציינו כי הוא עושה כן "בשים לב לדרך שב"כ הנתבע ניהל משפט זה עד כה...ומבלי שטרח לוודא מה גורל בקשתו להביא את העד להעיד...". הערעור על הסירוב לדחות את המשפט נתקבל. אין לראות מה פסול מצא ביהמ"ש בדרך ניהול המשפט ע"י ב"כ המערער. זכותו של המערער להשמיע את העד שביקש ומשהוצא הצו להביא את העד ע"י המשטרה עברה החובה להבאת העד למשטרה והמערער לא חייב לוודא מה גורל בקשתו להביא את העד. הוא היה זכאי להניח שהמשטרה תעשה את המוטל עליה.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני).
ע.פ. 216/70 - וילי רובק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער הורשע בעבירות התפרצות וגניבה ונדון לשלש שנים מאסר שמהן שנה אחת מאסר ממש ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעות נדחה בהסתמך על חומר הראיות שבא לפני ביהמ"ש ועל הודעות המערער במשטרה. מאידך נתקבל הערעור על חומרת העונש בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער שהוא בעל משפחה, אין לו עבירות קודמות ועד כה הרויח את לחמו ביושר ובכבוד. עונש המאסר בפועל הועמד על ששה חדשים בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ח. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד זלוף למערער, עו"ד בלטמן למשיבה 25.6.70).
ע.פ. 182/70 - אהרון בכר ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה כאשר הרכוש הגנוב נמצא בידי הנאשמים ב- 16.10.66 נתגלתה פריצה בחנות תכשיטים ונגנבו תכשיטים שונים. כתשעה ימים לאחר המעשה נעצרו המערערים כשכל התכשיטים הגנובים נמצאו ברשותם וכשניסו למכרם לסוחר עתיקות. הם הורשעו בהתפרצות וגניבה. הם טוענים שבהתחשב עם הזמן שעבר מעת הפריצה ועד למעצרם אין עוד להסיק מהעובדה שהחפצים הגנובים נמצאו בידיהם את המסקנה שהם אשר פרצו לחנות וגנבו את התכשיטים, והם מודים שניתן היה להרשיעם בעבירה של קבלת רכוש גנוב ביודעין אך על כך חלה חנינה. ערעורם על ההרשעה נדחה. אורך הזמן שחלף מהתפרצות ועד לתפישת מחזיקי רכוש גנוב יש והוא שולל כל סבירות מן ההנחה שמחזיקי הרכוש הגנוב הם הפורצים. אולם אורך הזמן אינו אלא חוליה אחת מכל הנסיבות שיש להביאם בחשבון. בענין שלפנינו נתפשו המערערים כשכל התכשיטים הגנובים היו בחבילה אחת וכשתוי המחירים וסימני היכר אחרים שהיו מודבקים עדיין היו עליהם ואיש לא נגע בהם עוד. נסיבות אלה מצביעות על כך שהתכשיטים לא עברו עוד מיד ליד לאחר גניבתם. ראיה נסיבתית נוספת היא עצם העובדה שהמערערים לא אמרו במשטרה ולא העידו בביהמ"ש כי קיבלו את התכשיטים מאחר. המשפט התנהל לאחר חוק החנינה, והנחה סבירה היא שהיו מעידים כך אילו האמת היתה שקיבלו את החפצים מאחר.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט כהן. עוה"ד נ. קנת וד. לידסקי למערערים, עו"ד גב' א. ברזל למשיבה. 24.6.70).
ע. פ. 228/70 - נאג'י שהרבני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) המערער נדון לשנתיים מאסר עבור 4 עבירות של מרמה בכך שהציג עצמו כסוכן ראשי למכירת חמרי חיטוי והבטיח לספק לאנשים את החומר תמורת כספם על מנת שאלה ישמשו כסוכני משנה. המערער לא היה סוכן ראשי ולא סיפק את החומר לאנשים שמהם הוציא את הכספים. בהתחשב בחומרת העבירות ובעברו של המערער נדחה הערעור.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 15.6.70).
ע.פ. 225/70 - עוזי פוקס נגד מדינת ישראל
*עבירת חניה כאשר לא הוצב תמרור מתאים
בתוספת של חוק עזר לעירית חיפה פורסמה רשימה של רחובות שבהם נאסרה החנית כלי רכב. באותם רחובות לא הוצבו תמרורים המציינים את אסור החניה, המערער החנה את רכבו באחד הרחובות האלה וביהמ"ש העירוני זיכה את המערער מן הטעם שלא הוצב תמרור או הודעה אחרת ברחוב בדבר אסור החניה אם כי זה לא נדרש עפ"י חוקי העזר, לדעת השופט העירוני נדרשת הצבת תמרור ע"פ תקנות התעבורה שהם בדרגה יותר גבוהה לחוק העזר וזה כפוף לתקנות התעבורה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חוק העזר איננו כפוף לפקודת התעבורה והרשיע את המערער. הערעור על כך נתקבל כשב"כ המדינה תומך במערער. ענין המוסדר הן ע"י תקנה מתקנות התעבורה והן ע"י חוק עזר עירוני אשר לפי הוראה מפורשת בחוק הוא כפוף לתקנות התעבורה אי אפשר להחמיר בחוק העזר מעבר לחומרה אשר בתקנה. מאחר ותקנות התעבורה מחייבות הצבת תמרור על הגבלה בשמוש בדרך אין העיריה יכולה לאסור את השמוש בלי הצבת תמרור.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. אייל למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 6.7.70).