ע.א. 622/69 - מרכז החמצן נגד אלקטרה (ישראל) בע"מ ואח'
*חלוקת האחריות בין שני מזיקים שהתרשלו והסתמכות על תורת "בדיקת ביניים" של המתרשל השני.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.א. 3241/65- הערעורים נדחו)
העובדות:
התובע, משה רובין, עבד כמתלמד במפעל של המשיבה ובאחד הימים הוטל עליו ע"י טכנאי קירור במפעל לבדוק מזגן אויר לאחר תיקונו במחלקת השירות של המפעל. לשם כך הורה הטכנאי לתובע לחבר את המזגן למיכל גז בחושבו בטעות שזה מכיל דו- תחמוצת- הפחמן. למעשההכיל המיכל חמצן וכאשר הוזרם החמצן למזגן התפוצץ המזגן והתובע נחבל. הוגשה תביעה נגד המערערת שסיפקה את המיכל למשיבה ונגד המשיבה והצדדים הסכימו שישולם לתובע, סכום של - 40,000 ל"י והדיון נמשך בין המשיבה לבין המערערת לקביעת האחריות לתאונה וחלוקת מידת האחריות. התברר שהיתה רשלנות של המערערת בסימון המיכל ומאידך היתה רשלנות חמורה במפעל המשיבה. ביהמ"ש קבע את חלוקת האחריות בשיעור של %15 על המערערת ו- %85 על המשיבה. המערערת טוענת כי אין להטיל עליה אחריות בכלל ואילו המשיבה טוענת כי יש לחלק באופן שווה את האחריות.
החלטה - השופט לנדוי:
א. המערערת התרשלה ויצרה את הסיכון לראשונה עקב הצביעה הדו- משמעית של המיכל. לפני שהוציאה את המיכל לשוק היתה צריכה לדאוג כי המיכל יהיה צבוע בצבע שסימן באותו זמן מיכלים של דו- תחמוצת- הפחמן. אסור היה למערערת לסמוך על כך שסימנים אחרים יספיקו להעמיד את הצרכן על כך שלפניו מיכל של חמצן. היה מחובת המערערת לחזות מראש שהתנהגותה הרשלנית תיצור הזדמנות לרשלנות נוספת מצד כל מי שבא אחריה.
ב. אין לקבל את הטענה שרשלנות המשיבה ניתקה את הקשר בין רשלנות המערערת לבין קרות התאונה. כיום הגישה היא כי נתבע אינו יכול לטעון לשחרור מאחריות מפני שצד ביניים היה חייב בחובת בדיקה והתרשל באי מילוי החובה, אלא המשגה הכפול יוצר אחריות מצטברת של שניהם. ענין בדיקת הביניים אינו אלא אחד הגורמים בבירור הקשר הסיבתי בין הרשלנות של צד מרוחק לבין קרות הנזק.
ג. המערערת היתה רשאית לצפות לבדיקה יסודית של המיכל ע"י מומחי המשיבה בהתחשב בסכנה הכרוכה בעירבוב בין הגזים השונים. אבל מצד שני חייבת היתה המערערת לצפות מראש את האפשרות של רשלנות מצד המשיבה ואנשיה, ובפרט כשהיא מוציאה לשוק חומר מסוכן. למרות שרשלנותה של המשיבה היתה רשלנות חמורה והגיעה לדרגה גבוהה, אין לראות בזה ניתוק הקשר הסיבתי של רשלנותה הקודמת של המערערת.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר . עו"ד נ. יקותיאלי למערערת, עו"ד ח. נבות למשיבה. 4.8.70).
ע.א. 611/69 - קונפיטה סבאס נגד מדינת ישראל ואח'
*ההבחנה בין עובד שכיר לבין קבלן עצמאי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש בנצרת בת.א. 144/60 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת הועסקה ע"י משטרת ישראל במשך 13 שנה בעבודת נקיון במשטרת עפולה. מחובתה היה לנקות חדרי מדרגות בבנין המשטרה שלוש פעמים בשבוע ושכרה חושב על בסיס של
עבודת שעתיים ליום. לצורך קבלת שכרה היא הוחתמה מדי פעם על טפסים שבהם תוארה עבודתה כעבודה קבלנית. היא לא נכללה במסגרת הארגונית הרגילה של שירות המדינה ולא נהנתה מזכויות סוציאליות. בשנת 1969 פנתה לביהמ"ש בבקשה כי יצהיר כי היא עובדת שכירהשל המדינה וכי קיימים בינה ובין המדינה יחסי עובד ומעביד. בקשתה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. ההבחנה בין עובד לבין קבלן עצמאי הינה כאמור בע"א 47/48 אצל מי עובד האיש אצל עצמו או אצל אחרים ? האם הוא חייב למעביד את עצם כמות העבודה תוך צפייתו של המעביד לתוצאה שתצמח ממנה, או שהוא עובד אצל עצמו ומכין בשירות עצמו כביכול, את התוצאה הסופית, המלאכה השלמה והמוגמרת שהוא חב למעביד. כמבחן חשוב לצורך זה נקבע מבחן הפיקוח, היינו זכותו של המעביד לפקח על עבודת עובדו.
ב. יכול להיות שממעשה חקיקה מסויים ניתן לדלות, במפורש או במשתמע, הגדרה של מושג "עובד" שאינה הולמת דבר חקיקה שונה ממנו, ואין ההבחנה בין עובד לבין קבלן משותפת דווקא לכל חוקי העבודה. אולם באין מורה דרך בדבר חקיקה חרות עלינו להזדקק למבחנים כלליים שנקבעו בפסיקה.
ג. האשה הוחתמה על טפסים בהם נאמר שהיא עובדת קבלנית, כבר נאמר שהשם שנתנו הצדדים לקשר שביניהם אין בו כדי לקבוע את טיב היחס המשפטי ביניהם. המערערת היא אשה פשוטה שאינה יודעת קרוא וכתוב ואין לתפוס אותה על חתימתה. מצד שני אמרה בעדותה כי היא ידעה שעבודתה היא קבלנית, וגם לאשה פשוטה כמוה ברור ההבדל בלשון בני אדם בין עבודת שכיר לעבודת קבלנות, עצם אמירתה יוצרת הנחה לרעת גירסתה ועליה להצביע על נסיבות בקשר לעבודתה שיש בהן לסתור הנחה זאת מבחינה משפטית.
ד. בעבודה פשוטה כגון עבודת ניקוי אין משמעות רבה לפיקוח, או זכות פיקוח, של מזמין העבודה על ביצוע העבודה, אך במידה ואפשר להחיל מבחן זה במקרה דנא, נודעת חשיבות לעובדה שהמערערת היתה חופשית לקבוע את שעות עבודתה ומשך זמן עבודתה. טיב העבודה הוערך ובוקר רק על פי התוצאות ולא תוך כדי עשיית העבודה.
ה. ההכרעה בסיכסוך זה תלויה בהערכת העובדות ולא עלה בידי המערערת להראות שעל פי מכלול העובדות היו יחסי העבודה של עובד ומעביד ולא עבודה קבלנית עצמאית.
(השופט ברנזון הביע צערו על שמוסד ממשלתי נוקט בתכסיסים כלפי פועלת נקיון פשוטה, כדי לשלול ממנה את המעמד של עובדת שכירה עם הזכויות הרגילות המגיעות לה במעמד הזה).
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד ג. לשם למערערת, עו"ד נ. רביב למשיבה. 28.7.70).
ע.א. 48/70 - שלום כהן ואח' נגד אוסקר דובי ואח'
*חלוקת האחריות בין נהגים שגרמו לתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 744/67- הערעור נגד שני המשיבים הראשונים נדחה ונגד המשיבים האחרים נתקבל).
העובדות:
שלוש מכוניות היו מעורבות בתאונה שקרתה בכביש ת"א- נתניה, בכביש זה שני מסלולים ופס המפריד ביניהם, ולכל מסלול שני נתיבים. שלוש המכוניות נסעו זו אחרי זו בנתיב השמאלי, כי בנתיב הימני נעו כלי רכב אחרים וקשה היה להשתלב ביניהם. המכונית הראשונה היתה
מונית שנהגה היה המשיב השלישי. אחריה נסע המשיב הראשון (הנפגע) במכוניתו הפרטית והמכונית השלישית היתה טנדר נהוג בידי המערער. נהג המונית היה צריך להוריד נוסעים ובאין אפשרות להכנס לנתיב הימני ולעצור על שולי הכביש, עצר בנתיב השמאלי כדי להוריד את הנוסעים על הפס שבין המסלולים. המכונית של הנפגע התנגשה במונית והטנדר התנגש במכונית של המשיב. הנפגע תבע מיתר הנהגים ,את נזקו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנפגע הספיק לעצור את רכבו בטרם פגע במונית ואילו הטנדר פגע בו ודחף אותו קדימה אל תוך המונית. הערעור של נהג הטנדר על קביעה זו נדחה והנפגע זכה במלוא ניזקו, מאידך קבע ביהמ"ש המחוזי כי רק נהג הטנדר ומבטחו חייבים לשאת בנזקי התאונה ואילו את נהג המונית ומבטחו פטר מהשתתפות בנזקי התאונה משום שלדעתו נותק הקשר בין התנהגות נהג המונית לבין התאונה. הערעור על כך מצד נהג הטנדר נתקבל.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין צורך להרבות מלים על הסכנה העצומה הטמונה בעצירת רכב בכביש בין עירוני ולא עוד אלא בנתיבו השמאלי של המסלול בכביש דו מסלולי, נתיב המיועד במיוחד לכלי רכב העוקפים כלי רכב אחרים הנעים יותר לאט בנתיב הימני, ומי יעלה על הדעת שנהג מונית יעצור כך את רכבו ועוד יוריד במצב מסוכן כזה את נוסעיו.
ב. ברור שכל הנוסע מאחורי נהג כזה עליו לנהוג בעירנות ובזהירות סבירה ולשמור על מרחק נאה. אך אין ספק שאותן תקנות ואותם כללי זהירות האוסרים עצירת רכב בנסיבות שבהן נעצרה המונית, כל מטרתן למנוע תאונה מהסוג שקרתה כאן, וזאת דווקא מתוך התחשבות בכך שיתר הנהגים אינם נוהגים תמיד בכל העירנות הדרושה. אי אפשר לומר איפוא שהתנהגותו של נהג המונית לא תרמה לקרות התאונה או שנותק הקשר בינה ובין התאונה שקרתה, כאילו קיים עדיין הכלל של "ההזדמנות האחרונה" למניעת ההיזק.
ג. גם נהג המונית וגם נהג הטנדר כל אחד לפי דרכו ומידתו אשמים בתאונה זו וקשה לקבוע את היחס בין שתי הרשלנויות. בכל הנסיבות יש להטיל על המערערים (נהג הטנדר ומבטחו) %60 מהאחריות ועל המשיבים 3 ו- 4 (נהג המונית ומבטחו) %40 מהאחריות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר . עו"ד שלמה לוי למערערים, עו"ד בן שלמה למשיבים 1, 2, ועו"ד גב' דורון למשיבים 4,3. 22.7.70).
ע.א. 529/69 - אמי רוזהויזר נגד רלף סידני כהן
*כשרותה של צואה כשאיש שעזר בעריכתה נהנה ממנה בעקיפין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק 132/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
אביו המנוח של המשיב ערך בשנת 1964 צוואה בה היו הוראות לטובתה של המערערת, את הצוואה הזו חזר וביטל בצוואה שערך ביום 13.3.65. המנוח נפטר בשלהי אוגוסט 1966. ביהמ"ש המחוזי אישר את הצוואה השניה בה בוטלה הצוואה הראשונה והוציא צו ירושה. המערער העלה טענות שבעובדה בהן תקף את ממצאי ביהמ"ש בדבר הנסיבות שבהן חתם המנוח על הצוואה השניה המבטלת את הצוואה הראשונה. טענות שבעובדה אלה נידחו בערעור באשר בחומר הראיות היה כדי להגיע למסקנה שאת הצוואה השניה ערך המנוח בנסיבות שאין לפסול אותה.
יחד עם זאת העלה המערער טענה משפטית כי הצוואה השניה נערכה ע"י המשיב שהוא אחד היורשים החוקיים של המנוח וחלקו רבע מנכסי הירושה ולכן היא בטלה לפי סעיף 35 לחוק הירושה המורה כי "הוראות צוואה...המזכה את מי שערך אותה...בטלה". טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי משני נימוקים: כי המחוקק התכוון לבטל הוראה פלונית בצוואה בה מזכה המצווה במפורש את עורך הצוואה ולא כאשר העורך יזכה בעקיפין, כמו במקרה דנא, שטובת הנאה שלו בעיזבון בתור יורש היא גדולה מטובת הנאה שהיתה לו אילו היתה מתקיימת הצוואה הראשונה. והנימוק השני הוא שאם ההוראה לטובת המשיב בטלה הרי יכולים ליהנות מכך רק היורשים האחרים ולא המערערת, שהרי אין הצוואה השניה מתבטלת כולה אלא אותו חלק שהוא לטובת המשיב. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. הנימוק הראשון של ביהמ"ש דיו כדי לדחות את הערעור ואפשר להניח את הנימוק השני של ביהמ"ש דלמטה בצריך עיון.
ב. יש לתת להוראות סעיף 35 הנ"ל פירוש דווקני ולפסול רק הוראה המזכה במפורש את עורך הצוואה (או העד וכו') אך לא כאשר זה נהנה בעקיפין. מה שפסל המחוקק במפורש עלינו לפסול ומה שלא פסל הרי זה כשר, אלא אם הוכח כי העד או עורך הצוואה השתמש באמצעים פסולים (השפעה בלתי הוגנת, לחץ או מירמה) כדי שהמצווה יערוך את הצוואה.
ג. את הפירוש הדווקני כאמור יש לתת מן הטעם שסעיף 35 פוסל את ההוראה בצוואה המזכה את מי שערך אותה באופן מוחלט, ואותו אדם אינו יכול להביא שום עדות אף המהימנה ביותר ולהוכיח שההוראה היתה מיוזמתו של המצווה ומרצונו החופשי.
ד. המנוח ערך את הצוואה השניה ביום 4.3.65. ונפטר ביום 24.8.66. במשך כל אותה תקופה היתה דווקא המערערת בקירבתו של המנוח וטיפלה בו ובכך יש משום הוכחה כי הצוואה השניה נערכה מרצונו החופשי של המנוח ולכן אין לקבל את הטענה של השפעה בלתי הוגנת. לפי סעיף 31 לחוק הירושה כאשר בידי המצווה היה זמן של שנה לבטל את הצוואה הפגומה שעשה לא יהא עוד באותו פגם כדי ביטול הצוואה וזה אפילו היתה הוכחה על השפעה בלתי הוגנת בעת עריכת הצוואה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר . עו"ד ע. דוויק למערערת, עו"ד י. עזרן למשיב. 28.7.70).
ע.א. 618/69 - גבלינגר דניאל נגד יעקב דוד גרינבאום
*הראיות הדרושות להוכחת טענת מירמה נגד מיסמך בכתב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 804/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער נתבע לשלם למשיב סכום של כ- 20,000 ל"י על יסוד מסמך שנחתם ע"י המערער. המערער לא הכחיש שחתם על המסמך אלא טען שלא ידע על מה הוא חותם וכי סבר שהמדובר בסכומי כסף אחרים שהיה חייב למשיב לפי הסכמים קודמים שביניהם. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום הסכומים לפי המסמך נשוא המחלוקת ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. מסקנות ביהמ"ש דלמטה כי התביעה הוכחה וכי המשיב לא הוכיח שהמסמך נשוא המחלוקת הושג במרמה מבוססות היטב ואין כל סיבה להתערב בהן.
ב. המערער מאשים את המשיב במעשה מרמה והלכה ידועה היא שטענה כזו יש להוכיח "על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שיכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי" ואת זאת לא עשה המערער.
ג. נוסף לכך, כדי להצליח בהגנתו היה על המערער להתגבר על ענין חתימתו על המסמך נשוא המחלוקת ובענין כגון זה כבר נפסק כי "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". אמנם יש יוצאים מן הכלל לכלל זה, אך המקרה דנא איננו בגדר אותם יוצאים מן הכלל.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר , י. כהן. עו"ד ג. רגב למערער, עו"ד תמיר למשיב. 28.7.70).
ע.א. 110/70 - אלברט איזק נגד עמק בע"מ
*הוכחת טענה שלא נטענה בכתב התביעה אך הצדדים העלו אותה בעת הדיון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת, מני, שיינבוים) בע.א. 213/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער עבד אצל המשיבה כשלוש שנים ובמשך אותה תקופה לא נוכה לו כל סכום משכרו למס הכנסה ולבטוח לאומי, אותה תקופה גם לא יצא המערער לחופשה. עם גמר יחסי העבודה תבע המערער מהמשיבה בביהמ"ש תשלום דמי פדיון חופשה עבור תקופת עבודתו. המשיבה הגישה תביעה נגדית נגד המערער ובה תבעה החזרת סכומים ששלמה עבור המערער, לפי טענתה, למס הכנסה וביטוח לאומי ושאותם היה חייב המערער לשלם. כנגד תביעה זו טען המערער שהוסכם בינו לבין המשיבה כי השכר שהוא מקבל יהיה שכר נטו והמשיבה תשלם את המסים והביטוח הלאומי. ביהמ"ש קבע שהמשיבה שילמה את סכומי המס והביטוח הלאומי ושתשלומים אלה נחשבו, בהתאם להסכם שבין הצדדים, כהלוואה שתוחזר למשיבה בעת שייעשה חשבון בין הצדדים ואז יקוצצו הסכומים שיגיעו למשיבה כנגד דמי פדיון חופשה שיגיעו למערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערער ומכאן הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. לטענת בא כח המערער שבכתב התביעה שכנגד לא טענה המשיבה שהיה הסכם הלוואה בינה ובין המערער ולכן אין לבסס את פסה"ד על הסכם זה - טענה זו יש לדחות. עדי המשיבה סיפרו שהיה הסכם הלוואה ובא כח המערער לא עורר כל התנגדות לכך וחקר את העדים בענין זה. אילו התנגד באותו שלב לשמיעת דברי העדים על הסכם הלוואה, היתה המשיבה יכולה לבקש תיקון כתב התביעה.
ב. אין לקבל את הטענה כי ההסכם לתשלום השכר בשלמותו למערער נגוע באי חוקיות ושעל כן אין להסתמך עליו. לפי החוק יש לדווח לפקיד השומה על הסכם לתשלום משכורת נטו. אולם כאן נתקבלה גירסת המשיבה שהמסים שולמו כהלוואה לעובד וכי לא היה הסכם לתשלום שכר נטו. כיון שכך לא היתה חובה לדווח לפקיד השומה וההסכם אינו נגוע באי חוקיות.
לא היתה טענה שההסכם הוא בלתי חוקי בהיותו נוגד את חוק החופשה השנתית שלפיו חייבים לתת חופשה לעובד ואין זה מקרה מתאים לעורר טענה זו מיוזמת ביהמ"ש בערכאה השלישית.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד בן שלמה למערער, עו"ד חוטורי למשיבה).
ע.א. 118/70 - שמעון גטוביץ נגד פקיד השומה
*דרישה לשומה נפרדת של הכנסות בעל ואשה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בע.מ.ה. 734/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
אשתו של המערער שכרה חנות והחוזה הוא על שמה. היא אשר התחייבה לשלם למשכיר את שכר הדירה ודמי מפתח, והרשיון של העיריה נתקבל על שמה והיא שלמה את מסי העיריה ואת מס הרכוש. המערער טען כי ההכנסות מהחנות מהוות הכנסה של אשתו מיגיעתה האישית ויש לערוך חישוב נפרד להכנסתו הוא. פקיד השומה סבור כי ההכנסה היא ממקור הכנסה משותף ויש לערוך חישוב משותף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. הנסיבות כפי שצויינו לעיל מראות לכאורה שהחנות היא בבעלות האשה אך אין בכל אלה ראיה חותכת לכך אלא לכל היותר כדי ליצור חזקה הניתנת לסתירה. כאן השאלה היא מי הוא בעל העסק ומה כוחו הראיתי של עריכת חוזה השכירות והרשיון על שם האשה.
ב. הסכום בעד השכירות ודמי מפתח שולם מכספים שהיו לבני הזוג במשותף. בכך יש כדי להחליש את הראיה הלכאורית שברישום החנות על שם האשה, אך עדיין אין לשלול את האפשרות שהבעל תרם כספו על מנת להיטיב עם אשתו.
ג. יש לפנות להתנהגות בני הזוג במשך כל השנים שהחנות קיימת ולראות כיצד הם ראו את היחסים הרכושיים שביניהם. הבעל נמצא בחנות עם חותנתו כשהחנות נפתחה ולפקידי מס הכנסה מסרו שהחנות שייכת להם ולא הזכירו את שם האשה. בהצהרת הון משנת 1957 מסר הבעל כשם בעל העסק את שמו הוא ולא את שם אשתו, לאחר מכן עסקו הבעל והאשה כבעלים משותפים של העסק, תרמו מכספיהם ושניהם עבדו בה. האשה עובדת בעיקר בחנות אך הבעל מתעסק בצד הכספי, לפעמים עוזר במכירה, עורך החשבונות עם ספקים וחותם על שטרות, ובמסמכים שונים כגון דוחו"ת למס הכנסה משנים שעברו ומסמכים אחרים מופיע הבעל כבעל העסק. בנסיבות אלה סביר היה לראות את בני הזוג כשותפים בעסק.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד לרר למערער, עו"ד נתן למשיב. 13.8.70).
ע.א. 580/69 - ישראל משרקי ואח' נגד יוסף בדיח
*סמכות הנהלה להתנגד להעברה מניות בחברה פרטית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק 5585/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים והמשיב הינם בעלי מניות בחברה פרטית. למערערים %39 מהמניות למשיב ולאמו המנוחה %49 ועוד %10 לאחד בשם ליבני התומך במשיב ועוד %2 בידי אחר. בחברה ארבעה מנהלים, מהם שניים מקבוצת המערערים, המשיב וליבני. אמו של המשיב שבידה היו 300 מניות מתוך 1000 מניות של החברה נפטרה והמשיב הוכרז כיורש יחיד של אמו. בסמכו על זכותו כיורש דרש בישיבה של מנהלי החברה להעביר על שמו את המניות של אמו. בישיבת ההנהלה היו הדעות שקולות ובפרוטוקול נרשם כי אין הכרעה. המשיב פנה אל ביהמ"ש המחוזי וזה ציווה להעביר את המניות על שם המשיב. תקנה 3 של תקנות ההתאגדות של החברה שהחליפה את תקנה 19 של לוח א' קובעת כי "המנהלים רשאים ... לסרב לרשום כל העברה ... של מניות ובהתאם לכך שום העברת מניות לא תרשם אלא אך ורק לאחר שנתקבלה הסכמה לכך של המנהלים". תקנה 21 בלוח א' שלא הוחלפה מציינת את זכות העברת המניות כתוצאה מפטירה וקובעת כי "תהיה למנהלים אותה זכות לסרב לרשום או להשעות את הרשום שהיתה להם במקרה של העברת המנייה ע"י הנפטר לפני מותו". על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. נוסח תקנה 3 הנ"ל מוקשה. לפי הרישא של התקנה רשאית ההנהלה לסרב לרשום העברה היינו שאם הקולות שקולים אין כאן סרוב ויש לרשום את העברת המניות, ואילו לפי הסיפא לא תירשם העברת מניות אלא אם נתקבלה הסכמה לכך של המנהלים, היינו שדרושה הסכמה חיובית של המנהלים לרשום העברת המניות ואם הדעות שקולות לא תרשם העברת המניות.
ב. הסתירה שבתקנה הנ"ל מעוררת את השאלה במקרה רגיל של העברת מניות ולכאורה נראה שגם במקרה רגיל של העברת מניות בחברה זו יש לאשר העברת מניות כאשר הדעות
שקולות. אולם כאן מדובר בהעברה ע"י הורשה ובכך דנה התקנה 21 הנ"ל. תקנה 21 מדברת על הענקת סמכות למנהלים לסרב או להשעות את הרישום ולא על הצורך בהסכמה לאשר את הרישום, כלומר הפנייה לרישא של תקנה 3 ולא לסיפא.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר . עו"ד מ. כהן למערערים, עו"ד טורבוביץ למשיב. 4.8.70).
ע.א. 105/70 - יעקב וגיזל קופרוסר נגד אברהם וצפרירה שגיא
*ניצול ארכה שניתנה ע"י צד אחד לצד שני לבטול הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 189/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביום 2.10.67 נחתם הסכם בו התחייבו המשיבים למכור דירתם למערערים ולמסור להם את הדירה ביום 15.7.68. המערערים שילמו למשיבים את הכספים אך המשיבים לא מסרו להם את הדירה בתאריך המוסכם. שנה אחרי המועד למסירת הדירה חתם המערער על אישור (להלן האישור) לפיו קיבל מהמשיב שיק על סכום הכולל את המחיר ששילם למשיבים וריבית על סכום זה ובהתאם לאישור, הצהיר המערער כי עם פרעון השיק ביום 5.7.69 "הנני מתחייב לבטל את חוזה המכר" שנחתם עם המשיבים בענין מכירת דירה. השיק הנ"ל לא ניפרע ע"י המשיב בתאריך 5.7.69. ביום 15.7.69 כתב פרקליט המערערים שני מכתבים למשיבים. האחד דורש בשם המערערים, מאת המשיבים, לבצע את הסכם המכירה ובמכתב זה מתעלם הפרקליט מן האישור בדבר ביטול הסכם המכירה. במכתב שני שנשלח באותו יום מוזהר המשיב על משיכת השיק שאין לו כיסוי והוא נדרש לפרוע את השיק במשרד הפרקליט תוך עשרה ימים. ביום 21.7.69 הציע בא כח המשיבים לבא כח המערערים את פרעון השיק ויומיים לאחר מכן, עדין בתוך תקופת הארכה של עשרה ימים, הציעו המשיבים למערערים שיק בנקאי על הסכום הנתבע בתנאי שהסכם המכר יבוטל. בא כח המערערים לא הסכים לתנאי. ביום 5.8.69 הוגשה תביעת המערערים בה ביקשו ביצוע בעין של הסכם המכר, אי החזרת הסכום ששילמו עבור הדירה, וכן -.16,000 ל"י כפיצויים על פי הסכם המכר. 5,000 ל"י פיצויים קבועים מראש ועוד 30 ל"י לכל יום של אחור במסירת הדירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף מחוסר עילה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אמנם השיק לא נפרע במועדו ולפי זה יכלו המערערים לחזור מן האישור של ביטול חוזה המכר, אולם במכתבו למשיבים נתן בא כח המערערים ארכה נוספת של עשרה ימים לפרעון השיק וברור שבזה הוארך גם תוקף התחייבותו של המערער לבטל את הסכם המכר עם תשלום השיק. שהרי המערערים לא יכלו לקבל חזרה את התשלומים ששלמו על חשבון הדירה בצרוף ריבית ויחד עם זה לעמוד על קיום ההסכם למכירת הדירה.
ב. פרעון השיק הוצע תוך תקופת הארכה של עשרה ימים ודרישת בא כח המשיבים לשלמו בתנאי שההסכם יבוטל היתה מוצדקת ומשנדחתה הדרישה ע"י המערערים יש לראות את המשיבים כפטורים מהתחייבויותיהם על פי הסכם המכר.
ג. לטענת בא כח המערערים שאשת המערער לא חתמה על האישור של ביטול ההסכםבכתב התביעה נאמר במפורש שהתובעים פנו לפרקליטם וביקשו לכתוב את ההתראה על אי פרעון השיק ומכאן שהסכימה לאישור שחתם הבעל בדבר ביטול הסכם המכר.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד ח. בנבנישתי למערערים, עו"ד א. ליכט למשיבים. 13.8.70).
ע.א. 649/69 - משה רכטמן נגד טכניכון, מרכז להשתלמות טכנית ואח'
*הגשת תביעות נפרדות כאשר עילת התביעה היא עילה נמשכת.
* הגשת תביעות נפרדות בגין עילת שטר ועילת עיסקת יסוד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 454/69 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער השכיר למשיבים בנין לניהול בי"ס. המשיבים הפקידו שטרי בטחון על סך -.50,000 ל"י בידי המערער, ללא ציון זמן הפרעון, אגב הסכם שהמערער יהיה רשאי לרשום בהם את זמן הפרעון לפי רצונו ולאכוף אותם על חותמיהם לגבית דמי השכירות, הוצאות וכו'. תקופת השכירות נסתיימה ביום 25.8.68. בינואר 1969 הגיש המערער תובענה נגד המשיבים ותבע כ- 7000 ל"י עבור דמי שכירות עד 25.8.68. ביוני 1969 הגיש תובענה שניה על סך של -.6,000 ל"י ועילת התביעה היתה אחד משטרי הבטחון. בכתב תביעה זה לא הסתפק המערער בציון עילת התביעה לפי השטר אלא פירט גם את העובדות המשמשות לו צידוק לאכיפת השטר. הוא טען כי הסכום מגיע לו מפני שהמשיבים לא פינו את המושכר ב- 25.8.68, עם תום תקופת השכירות, אלא ממשיכים להחזיק במושכר. המשיבים טענו כי הגשת התובענה הראשונה מונעת את המערער מלאכוף את השטר. הרשם דחה את הטענה אך השופט המחוזי קיבל אותה וקבע כי המערער מיצה את זכות התביעה בהגישו את התובענה הראשונה ובהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין אינו זכאי לתבוע עוד. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. בתביעת שטר מהווה השטר עילת התביעה ואין עילה אחרת זולתה. מה עיסקה מונחת ביסוד השטר אינו מעלה ואינו מוריד לענין תביעת השטר, ואין להביא את עובדות העיסקה בכתב התביעה, באשר אין הן נמנות על העובדות המהותיות שהן, והן בלבד, צריכות טיעון בכתב התביעה.
ב. תקנה 45 הנ"ל צמודה לתקנה 44 ומטרתן המשותפת למנוע פיצול של עילה אחת לתביעות רבות וריבוי התדיינות שלא לצורך. כשבא ביהמ"ש לקבוע אם שתי התביעות נובעות מעילה אחת עליו לקבוע תחילה מה היא העילה והתשובה לכך אינה חד משמעית ועל ביהמ"ש להניח שיקולים פרקטיים נר לרגליו.
ג. כאשר מחויב הנתבע לשלם שיעורים חודשיים ולא שילם את השיעורים בזמנים הקצובים והתובע הגיש תביעה הרי לא מיצה בכך את כל עילת התביעה והוא יכול להמשיך ולתבוע בעד תשלומים נוספים שלא שולמו. במה דברים אמורים, בתביעת השיעור המגיע בעד חודש פלוני, שאחריה באה תביעה אחרת בעד חודש מאוחר יותר. כיוצא בזה בתביעת פיצויים בשל השגת גבול נמשכת. תביעת פיצויים בשל הנזק שנגרם עד להגשת התובענה אינה מונעת תביעת הנזק שסבל לאחר מכן. אך אם נתבע דמי נזק בעד תקופה מאוחרת אין התובע יכול לאחר מכן להגיש תביעה על דמי נזק בעד תקופה קודמת.
ד. בענין דנא נתבע בחודש ינואר 1969 סכום החוב בעד תקופת החוזה עד יום 25.8.68, ואילו התובענה השניה כללה את החיוב עד יוני 1969. פרט "לתקופת הביניים" של התקופה מאוגוסט עד ינואר 1969 שידובר בה להלן, ברור שהתובע רשאי לתבוע בתביעה שניה עבור התקופה מינואר ועד יוני.
ה. זאת ועוד, התובענה הראשונה מבוססת על עיסקת היסוד שהיא חוזה השכירות וזכרו של השטר לא בא בכתב התביעה הנ"ל. מאידך, התובענה השניה מבוססת על השטר. בכל שטר המבוסס על ערך קיימים זה בצד זה עיסקת היסוד והשטר שנכתב בעקבותיה, ואפילו מדובר בשטר בטחון, והרי אלו שתי עילות תביעה נפרדות והתובע רשאי לאכוף כל עילה לחוד ובלבד שלא יגבה פעמיים. כיון שכך רשאי היה התובע בין כה וכה להגיש שתי תביעות נפרדות ועובדה זו פוטרת מן הצורך לדון בשאלה אם התביעה לגבי "תקופת
הביניים" היתה חייבת להכלל בתובענה הראשונה או שניתן היה לכלול אותה בתובענה השניה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד י. דנאי למערער, עו"ד י. מילר למשיבים. 15.7.70).
ע.א. 659+672/69 - ישעיהו בן- צבי ואח' נגד שמואל צוקרמן
*חובתו של ביה"ד לשכירות להתחשב בתשלום דמי מפתח בקביעת דמי שכירות של בית עסק שחל עליו סעיף 29 לחוק הגנת הדייר.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת, מני ושיינבוים) בע.א. 88/69 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המשיב מחזיק בשכירות מושכר השייך למערערים ומנהל בו בית קפה. המערערים הגישו לביה"ד לשכירות בקשה להעלאת דמי השכירות וביה"ד נעתר לבקשה והעלה את דמי השכירות. חוק הגנת הדייר תשי"ד בסעיף 17 שבו מונה רשימה של בתי עסק שלגביהם נקבעו שיעורי מינימום ומכסימום של דמי השכירות בתקנות, כאן מדובר בבית קפה שאינו נמצא בחנות ולכן אינו כלול כרשימה של סעיף 17 אלא חל על המושכר סעיף 29 (א) של החוק שלפיו לגבי עסק שאינו מנוי בסעיף 17 חופשים הצדדים לקבוע את דמי השכירות ובאין הסכם רשאי כל צד לבקש שביה"ד יפסוק את דמי השכירות. כאמור העלה ביה"ד את דמי השכירות אך לא התחשב בכך ששולמו דמי מפתח בעבור המושכר, בציינו כי החוק בדבר ההפחתה במקרה של מתן דמי מפתח אינו חל במקרה זה ולכן אין לתת הנחה לדייר בגין תשלום דמי מפתח. ביהמ"ש המחוזי הסכים שחוק ההקלה למשלמי דמי מפתח אינו חל במקרה דנא, אך פסק כי אעפ"י שאין חובה להפחית את דמי השכירות בגין החוק, הרי יש להתחשב בעובדה ששולמו דמי מפתח ולכן החזיר את התיק לביה"ד לשכירות שיקבע את גובה דמי השכירות מחדש בהתחשב בעובדה ששולמו דמי מפתח. על פסה"ד מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט קיסטר:
א. לעניין ערעורו של הדייר - ביה"ד היה מוסמך לדון בהעלאת דמי השכירות. אמנם התקנות משנת 1966 בדבר העלאת דמי השכירות אינן מתיחסות לבתי עסק שעליהם חל סעיף 29 לחוק תשי"ד, אולם בהתאם לסעיף 30 לחוק מתשי"ד רשאי ביה"ד לפסוק מחדש דמי שכירות של בית עסק אם חל שינוי בשעורי המינימום והמכסימום בהתאם לסעיף 18 או אם חל שינוי בנתונים העלולים להשפיע על גובה דמי השכירות. סעיף זה מאפשר פסיקה מחדש של דמי השכירות בבית עסק שסעיף 29 חל עליו הן בהסתמך על כד שחל שנוי בשעורי המינימום או המכסימום והן בהסתמך על כך שחל שינוי בנתונים העלולים להשפיע על גובה דמי השכירות. אם הוציאה הממשלה תקנות המעלות את שעורי דמי השכירות של רוב הדירות ובתי העסק הרי יש בכך משום שינוי הנתונים וביה"ד רשאי לפסוק מחדש את דמי השכירות.
ב. לענין הערעור של בעלי הבית - אמנם סעיף 2 לחוק משנת תשכ"ו בדבר הפחתה במקרה של תשלום דמי מפתח חל רק לגבי אותם מושכרים שלגביהם הותקנו תקנות חדשות של העלאת דמי השכירות. ברם צדק ביהמ"ש המחוזי כי אע"פ שהחוק אינו חל במקרה דנא יש להתחשב בעובדה ששולמו דמי מפתח. הדעת נותנת שכאשר ביה"ד מעלה את דמי השכירות של בתי העסק שסעיף 29 חל עליהם בעקבות העלאה כללית של דמי השכירות ונעזר בשעורים החדשים שנקבעו בתקנות משנת 1966, עליו להביא בחשבון גם לגבי מושכר כזה את העובדה ששולמו דמי מפתח כמו שהוא מביא זאת בחשבון לגבי מושכר שסעיף 17 חל עליו.
ג. אמנם האומדן של דמי השכירות הראויים למושכר פלוני נתון לשיקול דעתו של ביה"ד לשכירות כאשר אין חוק או תקנה מגבילים אותו, ונכון גם כי ביהמ"ש לערעורים לא ימהר להתערב בשיקול הדעת האמור, אולם יש מקרים שבהם כן יתערב ובמיוחד כאשר ביה"ד לשכירות לא הביא בחשבון שיקולים שהיה עליו להביא בחשבון או שהתחשב בשיקולים הנראים כפסולים, וכאן לא הביא בחשבון את השיקול ששולמו דמי מפתח.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ב. לוינבק למערערים, עו"ד ש. שלף למשיב. 18.8.70).
בג"צ 95/70 - מגדל נחום בע"מ נגד עירית בת- ים
*תביעה למתן אישור של העיריה להעברה בטאבו.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרת רכשה בשנת 1964 חלקות בבת- ים על מנת להקים עליהם בנינים רחבי מימדים, אך בינתיים הקימה רק חלק מבנין אחד, מאלה המתוכננים על ידה. על החלקות הנדונות אושרה תוכנית בנין עיר שהוסיפה לעותרת אחוזי בניה על אלו שהיו קיימים וכן הפכה שטח מגורים לשטח מסחרי. עקב שינוי היעוד תבעה העיריה מס השבחה בהתאם לפקודת בנין ערים ובאוקטובר 1964 חתמו הצדדים על זכרון דברים בו הצהירו שהגיעו להסכם בדבר תשלום מס השבחה בשיעור -.350,000 ל"י, וכן הוסכם על סילוק הסכום הזה בתשלומים עד מרץ 1968. העותרת שילמה את התשלום הראשון ונתנה שטרות על מלוא הסכום וכן נתנה שטרות על מסי הבניה שהגיעו ממנה עבור הבניה על החלקות. עקב המתון הפסיקה והעותרת את תשלום השטרות וביום נמצאים בידי העיריה שטרות בסכום של -.330,000 ל"י. העותרת בקשה אישור העברה לטאבו לגבי אותן דירות בבנין שבנתה, אך העיריה מסרבת לתת את האישור כל עוד לא ישולמו הסכומים הנ"ל. על כך העתירה.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הטענות נגד תוקף ההסכם שנעשה בין הצדדים ונגד חבות העותרת לשאת במס ההשבחה מעיקרא, אין לעוררן בבג"צ והעותרת תוכל לטעון טענות אלה אם שאלת חבותה תתעורר בפני בימ"ש אחר.
ב. אשר לטענת העותרת שהמשיבה הסכימה לדחות את הגביה בהתאם להתקדמות הבניה ומכיון שהבניה לא התקדמה אין היא חייבת עדין ביתרת מס ההשבחה - לא הוכח מבחינה עובדתית שהמשיבה הסכימה לדחות את התשלום מעבר לאמור בזכרון הדברים. אד גם אם היה הסכם כזה הרי מבחינה חוקית חייב מס ההשבחה להפרע בארבעה שיעורים שנתיים שוים החל בחודש שבו נקבע הסכום המגיע בהסכם או בבוררות. שעורים כאלה נקבעו בזכרון הדברים ולא היתה לעיריה סמכות לדחות את התשלום עוד ללא אסמכתא חוקית. מכאן שאפילו הקלה העיריה לפנים משורת הדין אין החייב יכול לסמוך על כך בדיון בביהמ"ש.
ג. אשר למסי הבניה - היתרי הבניה הוצאו כבר במלוא היקפם לעותרת, ועם הוצאתם חלה חובת תשלום האגרה במלואה מראש, וגם אם הסכימה העיריה לדחות את התשלום בהתאם להתקדמות הבניה אין תוקף להסכמה כזו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד פריבס לעותרת, עוה"ד ברוש וטויסטר למשיבה. 18.8.70).
ע.א. 586/69 - מיכאל כרסנטי נגד הימנותא בע"מ
*תביעה המבוססת על השגת גבול והוכח מתן רשיון להחזקת הנכס וביטולו של הרשיון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים גוברניק, רבינוביץ וסלוצקי) בע.א. 128/68 -הערעור נדחה).
החלטה - השופט ברנזון:
א. בימ"ש השלום מצא כי המערער היה בר רשות בארבעה דונם קרקע, שרשות זו ניתנה ללא תמורה ושהיא בוטלה כדין, וציווה על המערער לסלק ידו מהקרקע. את ערעור המערער על קביעות אלה אין לקבל.
ב. נכון שהמשיבה ביססה את התביעה על הסגת גבול ובימ"ש השלום ביסס את פסק דינו על מתן רשות וביטולה. ברם הסעד המבוקש לא היה רק צו לסילוק יד מחמת הסגת גבול. אלא גם פס"ד המצהיר שלמערער אין כל זכות חזקה. סעד זה טומן בחובו גם את הטענה האפשרית שמלכתחילה היתה חזקה ברשות שאינה קיימת עוד. שנית - וזה העיקר: כאשר טען המערער בכתב ההגנה את מתן הרשות השיבה המשיבה בכתב תשובה בו העלתה את נסיבות ביטול הרשות. באופן כזה התנהל הדיון סביב מתן הרשות וביטולה ולא נגרם למערער כל עוול על ידי הדיון הזה. יתר על כן, גם אילו היתה סטיה מכתבי הטענות אין בזה עילה לפסילת הדיון, כאשר למעשה התנהל הדיון סביב ביטול הרשות ואפשר היה לראות בזה "שינוי חזית" במהלך המשפט.
ג. לטענה כי לא היתה הודעה על ביטול הרשות - מחילופי כתבים שבין המערער לבין פרקליט המשיבה עולה כי אכן נדרש לסלק ידו מהקרקע ואם היתה לו רשות הרי דרישה זו מבטלת את הרשות. להודעת ביטול רשות אין צורך בנוסח קבוע ומוגדר, ומספיק כל נוסח שממנו עולה בצורה ברורה כוונת הביטול.
ד. הרשות ניתנה ללא תמורה וההלכה היא כי רשות חינם ניתנת לביטול בכל עת על ידי נותן הרשות על ידי גילוי דעת מתאים מצדו, אלא אם בינתיים נוצר מצב בעקבות מתן הרשות המונע, מבחינת דיני היושר, מנותן הרשות לבטלה על אתר כעולה על רוחו.
ה. אמנם הדרישה לסילוק יד וביטול הרשות באה ע"י הבעלים שקדמו למשיבה, אך לענין ביטול הרשות עומדת הקונה בנעלי הבעלים הקודמים. יתר על כן, בעצם העברת הקרקע לבעלים הנוכחיים ניתן לראות משום ביטול רשות שניתנה ע"י הבעלים הקודמים, אם הרשות ניתנה ללא תמורה ולא נוצרה זכות שלפי דיני היושר אין לבטלה באופן חד צדדי.
ו. העובדה שלפרקליט שניהל את חילופי המכתבים עם המערער לא היה יפוי כח פורמלי מבעלי הקרקע אינה גורעת מההתחייבויות וההודאות של המערער שאין לו כל זכויות בקרקע. די בכך שעורך הדין היה מורשה לפעול בשם הלקוח כפי שפעל מכח הרשאה מוקדמת או בדיעבד. אין כל אסמכתא שעורך דין צריך להצטייד ביפוי כח פורמלי בכתב.
הנשיא אגרנט (מסכים ומוסיף):
משבוטל הרשיון שניתן למערער בקרקע הפך המערער, לאחר שהיה לו זמן סביר לסלק ידו מהמקרקעין, למסיג גבול. נמצא כי תשובת המשיבה לטענת המערער שהוא מחזיק בקרקע ברשיון, תואמת את עילת התביעה של הסגת גבול, שכן בתשובה נאמר כי הרשות בוטלה, ומשבוטלה הרשות הפך המערער למסיג גבול.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. עו"ד ש. פיכמן למערער, עו"ד י. בר למשיבה. 26.8.70).
ע.א. 431/69 - פקיד השומה נגד הרבי חימיקלים בע"מ
*תשלום הוצאות לעובד עבור פחת של מכונית; הצורך בנכוי מס הכנסה מתשלום זה וזכותו של העובד שהפחת יוכר כהוצאה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בעמ"ה 1035/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
שנים מעובדיה של החברה המשיבה עסקו בשיווק סחורותיה והשתמשו לשם כך בכלי רכב שבבעלותם. המשיבה שילמה להם בנוסף למשכורתם ולהוצאות דלק ושמן, סכומים קבועים של 400 ל"י לאחד ו- 200 ל"י לשני "כהשתתפות חדשית בהוצאות ביטוח, דוחו"ת והוצאות על חניה, פחת, רשיונות, תיקונים" וכו'. המערער ראה בסכומים אלה קצובות במשמעות סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ודרש מהחברה לנכות מהן את המס והוציא שומה לפי סעיף 167 לפקודה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי לא כל מה שמעביד משלם לעובדו מלבד שכרו מן ההכרח לראות בו קצובה. כאן ראה השופט את התשלומים במסגרת הסעיף 2(7) לפקודה. זאת היא אמנם הכנסה בידי העובדים, כמו כל דמי שכירות בעד השכרת נכס, אך אין זאת הכנסה החייבת בניכוי מס במסגרת סעיף 164. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. לטענה כי המשיבה לא הוכיחה שהעסקת עובדים עם רכב עדיפה על העסקת סוכנים קבועים ומשלוח באמצעות שירותי הובלה - על טענות כאלה כבר נאמר כי אין מתפקידי חוק מס הכנסה ומבצעיו להכתיב למשלמי המסים באיזה עסקים יעסקו או איך ינהלו את עסקם בצורה כדאית וחסכונית. כאן לא נטענה טענה שמבחינת החברה היתה זו הוצאה "בסכום העולה על הדרוש".
ב. הסכום שקיבלו הפקידים אמנם עלה על הוצאותיהם אך אם יובא בחשבון הפחת של המכוניות בא התשלום במסגרת ההוצאות. נראה שסלע המחלוקת בין הצדדים הוא ענין הפחת. עובד שהוציא הוצאות במילוי תפקידו והוא מקבל אותן חזרה ממעבידו אין הבדל מעשי מבחינת מס הכנסה, אם הוא יקבלן בחזרה שלא כחלק מהכנסתו או אם יקבלן כחלק מהכנסתו ברוטו, ובלבד שיוכל לזקוף כנגד הכנסה זו את ההוצאה שהוציא בייצורה. בין כה וכה לא יהיה חייב במס על תשלום כזה. אך כשמדובר בניכויי פחת שנתיים ולא בהוצאות ממשיות, כי אז מעוררים שלטונות המס את הטענה שאין להתיר ניכויי פחת על נכס שלא שימש לצרכי "עסק או משלוח יד", אלא בייצור הכנסה אחרת כגון הכנסה מעבודה.
ג. אין זה סביר שלא להתיר פחת על נכס המשמש בייצור הכנסה והוא הולך ומתבלה, ויש גם משום הפליה בהתרת ניכוי פחת לכל עצמאי, שמקור הכנסתו "עסק או משלוח יד" ובשלילת ניכוי הפחת מבעלי הכנסות אחרות למיניהם ובפרט משכירים. אף אלה עלולים לעמוד בהוצאות בייצור הכנסתם מעבודה ואין כל הגיון להוציא מכלל ההוצאות האפשריות הוצאה שנעשתה, למשל, ברכישת רכב ושרק בדרך הפחת ניתן להביאה בחשבון.
ד. כיון שכך הרי מבחינת התוצאה הסופית אין הבדל, אם נראה את הסכומים ששולמו לעובדים במקרה זה, כחלק מהכנסת העבודה שלהם, או כהכנסה מרכושם, או כהחזרת הוצאות שהוציאו. עליהם רק לדווח לשלטונות המס על תשלומים אלה שקיבלו ולקזז נגד הכנסה זו את הפחת ויתר הוצאותיהם.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר.)
ע.פ. 276/70 - מדינת ישראל נגד ישעיהו הראזי
*אישום בבקשה לקבלת שוחד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חלימה) בת.פ. 225/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב עבד במחלקת ההנדסה של עירית תל אביב כפקיד בתיקיה. באחד הימים פנה אליו עד התביעה שמולביץ והתענין בגורל בקשתו לרשיון עסק. המשיב אמר לו כי הוא צריך תכנית סניטרית כדי שיאושר הרשיון, והפנה אותו לאחר רטנר שהיה בעבר פקיד בעיריה ואמר לו כי הלה יסדר לו את התכנית "וזה יזוז". המשיב אמר לשמולביץ לאחר מכן "אם אתה חושב כי לאחר הסידורים מגיע לי משהו תגש ותתן לי . . . שאף אחד לא יראה". המשיב הועמד לדין בגין בקשת שוחד וביהמ"ש המחוזי זיכה אותו. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. המשיב זוכה לאחר שהתעורר ספק בלבו של השופט מה היתה כוונתו של המשיב: האם התכוון לתמורה בעד העצה לפנות לרטנר או בעד משוא פנים מצד המשיב עצמו. בסופו של דבר הסיק השופט שהראיות אינן מאפשרות מסקנה בטוחה שהכוונה היתה לקבלת שוחד. גם ביהמ"ש שלערעור התלבט בענין זה לא מעט ובסופו של דבר לא מצא שחומר הראיות מצדיק סטיה ממסקנת השופט דלמטה.
ב. אין לקבל את הטענה כי גם אם נתכוון המשיב לבקש תשלום עבור העצה שנתן לפנות לרטנר הרי זו בקשת שוחד. אמנם יש טעם לפגם בתעמולה שעשה המשיב לרטנר, אבל לא היתה זו פעולה הקשורה קשר כלשהו למילוי תפקידו המוגבל של המשיב עצמו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד גב' א. ברזל למערערת, עו"ד י. ארידור למשיב. 22.7.70).
ע.פ. 250/70 - מחמוד נסיראה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה וזיוף שיק) המערער גנב תיק מתוך מכונית ובו בולי הכנסה ושיקים שונים, זייף אחד השיקים וניסה לקבל תמורתו. הוא נדון לשנתיים מאסר שמהן אחת בפועל. מתוך שנה זו חופף המאסר 6 חדשים של מאסר אחר. העונש קל ביותר ואין מקום להתערב בו ולכן נדחה הערעור.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו. עו"ד רובין למשיבה. 2.7.70).
ע.פ. 258/70 - אברהם פרידה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון להצתה תוך כדי שכרות) בהיותו שתוי שפך המערער פח נפט על רצפת ביתו וניסה להציתו כאשר שתי בנותיו הקטינות היו בו. הוא נדון בשל כך לשנתיים מאסר שמהן 9 חדשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב עם חומרת העבירה אין העונש חמור מדי וביהמ"ש כבר התחשב בעובדה שהמערער היה שתוי בעת המעשה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו. עו"ד רובין למשיבה. 2.7.70).
ע.פ. 205/70 - יוסף פרץ ויוסף אטיאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ביצוע שוד מזוין תוך שמוש בנשק) שני המערערים ביצעו שוד מזוין בקופת בית קולנוע, פצעו קשה את הקופאי, שבדרך נס נשאר בחיים, ונמלטו. לפני כן גנבו אטיאס ועוד אדם נשק ממחנה צבאי
והתאמנו בשימוש בו. אטיאס שירה בקופאי נדון ל- 10 שנות מאסר ופרץ ל- 6 שנים. בהתחשב בחומרת העבירות נדחה ערעורם של השנים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עוה"ד אלקיים ויהודה למערערים. עו"ד ברסלע למשיבה. 22.6.70).
ע.פ. 230+221/70 - יצחק ירושלמי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף שיק ומתן שיקים ללא כסוי) המערער ואשתו הסתבכו מבחינה כספית בעסק שהיה מעל ליכלתם, נזקקו להלואות ברבית מופרזת ונתנו למלוים שיקים בידעם שלא יהיה להם כיסוי. באחד המקרים זייף המערער חתימת אדם אחר על שני שטרות אשר תמורתם קיבל הלואה מבנק לאומי. המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי והאשה לשלושה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. לנוכח חומרת העבירות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד חושן למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 15.6.70).
ע.פ. 239/70 - דב דרבין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) המערער פרץ אל בית דירה באשקלון, שם מצא אשה ישנה. ביום המעשה עברה האשה ניתוח ונטלה כדורי שינה כדי להרדם. המערער אנס את האשה באיימו עליה שיהרוג אותה ותוך כדי נסיונה להתנגד. בהתחשב בדו"ח קצין מבחן הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי. הערעור על כך נדחה. אף בהתחשב בטעמים שהובאו ע"י קצין המבחן, שומה על ביהמ"ש לשקול שיקולים של טובת הצבור, שאינם מאפשרים לוותר בענין כזה על כליאת הנאשם.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד י. בוני למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 17.6.70).
ע.פ. 189/70 - מדינת ישראל נגד אבנר בן נסים עמוס
*חומרת העונש (בעילת קטינה) המשיב בא במגע מיני עם נערה בת 15 וכתוצאה מכך איבדה את בתוליה. לטענתו נעשה הדבר בהסכמת הנערה וביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב מאסר על תנאי לשנתיים וקנס. הערעור על קולת העונש נתקבל וביהמ"ש החליט כי שנה אחת מתוך השנתיים תהיה מאסר בפועל.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד ר. סוכר למערערת, עו"ד מ. רבינוביץ למשיב. 8.7.70).
ע.פ. 7/70 - שמעון דן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נהיגה ללא ביטוח) המערער הרשה לחברו לנהוג באופנוע שלו למרות שהביטוח לא כיסה נהיגה זו. המערער נפסל לנהיגה למשך שנה ובקשתו לרשות ערעור נדחתה. נהיגה ללא ביטוח היא עבירה חמורה והמערער כבעל אופנוע צריך היה להימנע מלהרשות מעשה כזה. העובדה שהאיש שנהג באופנוע היה לו רשיון נהיגה אינה מהוה נסיבה המצדיקה קיצור תקופת הפסילה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד י. דוד למבקש, עו"ד רובין למשיבה. 7.7.70).
ע.פ. 229/70 - יורם פרס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הברחת חשיש) המערער הוא אזרח הארץ הלומד בחו"ל. הוא ביקר בישראל וכשעמד לחזור לחו"ל ניסה להבריח 3 ק"ג חשיש. הוא נדון לשנה אחת מאסר וערעורו על כך נדחה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד צ. הרטל למערער, עו"ד רובין למשיבה. 2.7.70).
ע.פ. 186/70 - יוסף פריי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד) המערער היה מנהל לשכתו של הרב הראשי נסים וניצל את האמון שנתנו בו כדי לגנוב כספים שהגיעו ללשכת הרב לחלוקה לצדקה. נוסף לכך לא הראה נטיה להתחרט על מעשיו ועוד ניסה להטיל את אשמת הגניבה על פקידה שעבדה אתו. לנוכח נסיבות אלה נדחה ערעורו על עונש של מאסר לשנתיים וחצי, שהוטל עליו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד שמרון למערער, עו"ד ביניש למשיבה. 1.7.70).
המ' 370/70 - ראובן משה ואח' נגד ויסבוים יעקב ואח'
*אי דחיית משפט כאשר עד שהוצא נגדו צו הבאה לא הובא לביהמ"ש בקשתם של המבקשים להרשות לערער על דחיית ערעור בביהמ"ש המחוזי נדחתה מן הטעם שאין להם סיכוי להצליח בערעור נוסף. בין היתר העלו המבקשים טענה כי בימ"ש השלום סרב לדחות ביום 14.1.69 את המשך המשפט כדי לאפשר הופעת עד אשר בסוף הישיבה מיום 28.6.68 הוצאה נגדו פקודת הבאה אשר לא בוצעה. ביחס לטענה זו ציין הנשיא כי סירובו של השופט היה מוצדק, שכן על המבקשים היה לוודא לפני הישיבה מיום 14.1.69 אם בוצעה פקודת ההבאה ואם לאו.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ד. גנור למבקשים, עו"ד קפלינסקי למשיבים. 12.7.70).
ב"ש 105/70 - רחמים אהרוני ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לשחרור בערבות העוררים בקשו לערער על פקודה מעצר שהוצאה נגדם למשך 15 יום ע"י ביהמ"ש השלום לאחר שעררם נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בינתיים תמה אותה תקופת מעצר והוצאה פקודת מעצר חדשה ע"י בימ"ש השלום שאיננה נשוא הערר דנא. כיון שכך אין ביהמ"ש העליון יכול לדון במסגרת בקשה זו בפקודת המעצר החדשה שטרם נדונה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד קדר לעוררים, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 5.8.70).
ב"ש 108/70 - נסים עמיאל נגד מדינת ישראל
*בקשה לשחרור בערבות העורר נמצא במעצר מאז 10.1.70 וכתב האישום נגדו הוגש ב- 21.1.70. ביום 16.3.70 "התחיל" משפטו בכך שנשאל אם הוא מודה או כופר באשמה ומאז טרם חודש המשפט. לנוכח טיב האשמה אין זה מקרה ראוי לשחרור בערובה. אין פגם בכך שציוו על מעצר העורר עד לגמר ברור דינו, ואולם החזקת אדם במעצר לתקופה של חודשים רבים בלא שמתברר המשפט נגדו היא בניגוד לחוק - ואם לא ללשון החוק, על כל פנים לרוח החוק. כוונת המחוקק שאיפשר מעצר נאשם לאחר תחילת משפטו היא שהמשפט יתנהל בהקדם ובמהירות כאשר הנאשם עצור, ואילו כאן צויין כי אין סיכוי שהמשפט יתחדש בקרוב. על יסוד הנ"ל ציוה השופט ח. כהן כי העורר ישוחרר בערבות אם לא יתחדש משפטו עד ליום 1.9.70.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד רווה לעורר, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 5.8.70).
בג"צ 223/70 - דליה חקק נגד שר הבטחון ואח'
*בקשה להשתחרר משירות צבאי מטעמי דת עתירתה של העוררת כי יוצא צו על תנאי נגד המשיבים על שאינם פוטרים אותה משירות צבאי מטעמי דת נדחתה. לאחר שהעותרת טענה כי מטעמי דת אינה יכולה לשרת בצבא הוזמנה בפני הועדה שהוקמה לפי תקנות שירות בטחון והוברר כי העותרת אינה יודעת את נוסח הברכה על עוגה ועל לחם, לא ידעה מהם ימי ספירת העומר, לא ידעה הבדלה מהי ולדעתה מותר לנסוע בראש השנה. אמנם יתכן שאשה שאינה מתמצאת בכל דקדוקי הברכות תהיה בכל זאת בעלת השקפת עולם דתי המונעת ממנה מלשרת
בצבא, ואולם מתשובות העותרת יכלה הועדה להסיק שטעמים דתיים אינם מונעים בעדה מלשרת ודי בכך כדי שביהמ"ש יקיים את החלטת הועדה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד צ. ששון לעותרת. 13.8.70).
בג"צ 91/70 - טל מצגר נגד שר החינוך והתרבות
*למודו של ילד נכה במסגרת חוק חינוך חובה העותר גר בשכונת סביון המהווה רשות מקומית לעצמה ולה ועד מקומי. העותר הינו ילד קטן נכה הלומד בבי"ס יסודי ממלכתי "תקומה" השייך לעירית ת"א, ביה"ס לא יוחד רשמית כמוסד חינוכי לילדים בעלי מום במובן סעיף 9(א) לחוק לימוד חובה, אלא יועד למטרה זו ע"י עירית ת"א עבור ילדים הגרים בתחום עירית ת"א. עם זאת מקבלת העיריה לביה"ס גם ילדים נכים הגרים מחוץ לתחומה. העותר לומד במוסד כבר שש שנים ועתה נדרש העותר להעלות את תשלומו בעד השירותים הניתנים ע"י המוסד הרפואי שליד ביה"ס. ההעלאה היא מ- 15 ל"י לחודש ל- 86 ל"י. העותר אינו נזקק לשירות המוסד הרפואי ואעפ"כ נדרש לשלם את הסכום האמור. הוא טוען כי הוא לומד בביה"ס במסגרת חוק חינוך חובה ואין בסיס חוקי לדרישת התשלום. הצו על תנאי בוטל מאחר שהעותר אינו גר בתחום עירית ת"א ומכיון שכך אין עירית ת"א חייבת לדאוג לחינוכו ואין לכפות את העיריה להחזיק את העותר בביה"ס לפי תנאים שאינם לרצונה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. ההחלטה - השופט ברנזון. העותר ע"י אביו, עוה"ד חשין ושטיין למשיבים. 28.7.70).
בג"צ 156/70 - שלמה אלקיים נגד ביה"ד לערעורים לבטוח לאומי
*סמכותו של ביה"ד לבטוח לאומי להאריך מועד להגשת תביעה על ענינה של עתירה זו חל עדיין שפוט ביה"ד לבטוח לאומי לפני שמוזג עם ביה"ד לעבודה. שר המשפטים התקין תקנות סדרי דין וקבע תקופת זמן של ששה חדשים להגשת תביעה לביה"ד מהיום שבו הומצאה לתובע הודעה על דחיית תביעתו לגימלה ע"י המוסד לבטוח לאומי. העותר נפצע לדבריו בתאונת עבודה. תביעתו נדחתה ע"י המוסד לבטוח לאומי ותביעתו נגד המוסד הוגשה לביה"ד לבטוח לאומי באחור של למעלה מחודש ימים מהמועד שנקבע כאמור. הוא ביקש מביה"ד להאריך את המועד להגשת התביעה ובקשתו נדחתה וגם ערעורו בפני ביה"ד לערעורים לבטוח לאומי נדחה. נימוקם העיקרי של שני בתי הדין היה חוסר סמכות להאריך את המועד להגשת התביעה מעבר לתקופה של ששה חודשים, כי לא החוק ולא התקנות פותחים פתח כלשהו להתגבר על איחור בהגשת תביעה, תהיה הסיבה אשר תהיה. העתירה לבג"צ נדחתה. אשר לטענת העותר כי לא היה זה מוצדק לקבוע תקופה קצרה של ששה חדשים בלי לאפשר לביהמ"ש להאריך את המועד מסיבות שיראו לו. אכן מפליא הדבר, אולם עובדה היא שלא ניתנה סמכות לביה"ד להאריך את המועד. (פרט לסיבות המפסיקות התישנות בכלל וכאן לא היו כאלה). בפועל גם לא העלה העותר כל סיבה להצדקת איחורו בהגשת התביעה. כמו כן אי אפשר להקיש מתקנה 488 לתקנות סדר הדין על המקרה שלפנינו באשר תקנות סדר הדין חלות רק על בתי המשפט ולא על בתי הדין למיניהם.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד יצחק דוד לעותר. 28.7.70).
בג"צ 162/70 - יוסף פולק נגד עירית אשדוד ואח'
*סמכותה של ועדת מכרזים להחליט על תנאי מסירת עבודה עירית אשדוד הוציאה מכרז לפינוי האשפה בתחום העיר ע"י קבלן. בתנאי המכרז נתבקשו המשתתפים להגיש הצעת מחירים לפי שתי חלופות - אחת לתקופה של שלוש שנים והשניה לתקופה של חמש שנים. העותר הגיש את הצעתו רק לתקופה של חמש שנים, וועדת המכרזים החליטה להעדיף את החלופה לשלש שנים ועומדת לחתום הסכם על כך עם אחד הקבלנים. הצו על תנאי שהוצא בקשר לכך בוטל. ועדת המכרזים היתה רשאית לדחות המלצת יועץ כלכלי על התקשרות לחמש שנים דוקא, והיו לה טעמים
כלכליים טובים להעדיף התקשרות לתקופה קצרה יותר. הועדה היתה רשאית לשקול את השיקולים ששקלה וביהמ"ש לא יתערב בשקולים של ועדת המכרזים אלא אם כן אלה נראים מופרכים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד רגב לעותר, עוה"ד קהן, פרס וישעיה למשיבים. 12.7.70).
בג"צ 190/70 - מ. בלבן ואח' נגד אגף המכס והבלו
*פטור לעולה ממסי מכונית כשזו נרכשה ע"י קיבוץ שבו נקלט העולה.392 העותר הראשון הוא עולה חדש והעותר השני הוא קיבוץ שבו נקלט העותר הראשון כחבר בגרעין נוער שמנה כ- 20 עולים שעלו ביחד. לטענות העותרים רכש העולה מכונית והיא שוחררה ממכס בתנאים המותרים לעולים. לאחר מכן התברר כי המכונית הוזמנה ע"י הקיבוץ וזה שילם את מחירה ואילו העולה רק חתם על מסמכים שונים. לנוכח עובדה זו דרש המשיב לשלם את המכס וביטל את זכויות היתר של העולה. העתירה להוצאת צו על תנאי נדחתה לנוכח נסיבות הענין.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד שטרן לעותרים. 14.7.70).
בג"צ 177/70 - דן זכאי נגד שר השיכון ואח'
*מתן סעד ע"י בג"צ כאשר עצם הסכסוך אינו בסמכות בג"צ העותר מתדיין עם משרד השיכון בגין דירה ברמת אשכול בירושלים. לבג"צ פנה העותר שיורה לשר השיכון לשמור על הסטטוס קוו בענין הדירה עד להכרעה בפני ביהמ"ש המחוזי. בדרך זו מבקש העותר להתגבר על האיסור על מתן צוי מניעה נגד המדינה כפי שהיה מבקש בביהמ"ש המחוזי עד לגמר ברור המשפט. ברם כאשר בג"צ מתבקש להושיט סעד, עליו לתת תחילה דעתו אם עצם הסכסוך הוא בסמכותו, וכאשר הסכסוך אינו בסמכותו לא יושיט סעד הנוגע לסכסוך זה. הסכסוך בין העותר לבין משרד השיכון נובע כולו מיחסים חוזיים הקיימים ביניהם ועל כן אין הוא ענין לבג"צ לענות בו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד ג. רווה לעותר, עו"ד י. בר סלע למשיבים. 12.7.70).
ב"ש 116/70 - פאוז אלביב נגד מדינת ישראל
*בקשה לשחרור בערבות המבקש יושב במעצר מיום 6.7.70 ומשפטו קבוע לימים 21 ו- 29.7.70 כל פעם למשך שעתיים. אין בטחון שהמשפט יגמר בשתי הישיבות ואין הצדקה להחזקת המבקש במעצר עד לגמר ברור משפטו. אמנם העבירה שבה הוא מואשם, סחר בחשיש, הינה עבירה חמורה ויש להלחם בה, אך מעצר ממושך של חשוד אינו אמצעי כשר למלחמה זו.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד מימון למבקש, עו"ד נתן למשיבה. 27.8.70).
בג"צ 239/70 - חיים סילבס ואח' נגד ראש עירית ת"א ואח'
*עיתוי פירוק הפיגומים בגשר על הירקון העותרים מבקשים כי המשיבים לא יפרקו את הפיגומים שהוקמו לצורך בנית גשר על הירקון עד לאחר סוכות. טענתם היא כי בחודשי הקיץ הם מתפרנסים מהפעלת סירות שייט ומנוע ועבודות הפירוק יפגעו בפרנסתם. העתירה בגין כך נדחתה. העותרים לא טענו כל טענה שהעיריה המשיבה עומדת לחרוג מגדר סמכותה החוקית בעבודות שהיא מבצעת.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד אריאלי לעותרים. 18.8.70).
ע.א. 639/69 - מרים שלכטר נגד נפתלי חרש
*הטלת עיקול על חלקו של יורש לאחר שזה הסתלק מחלקו בעזבון המשיב הוא נושה של אחד היורשים של המנוח שלמה שלכטר. אותו יורש הסתלק מחלקו בעזבון לטובתה של המערערת שהיא אלמנת המנוח. כחודש ימים אחרי הסתלקות היורש מהעזבון הטיל המשיב עקול על חלקו של היורש הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי אישר את
העיקול על אף ההסתלקות מהירושה שקדמה לו והערעור על כך נתקבל. אילו הוטל העיקול לפני הסתלקות היורש היה העיקול תופס אך מכיון שההסתלקות היתה לפני כן הרי זה כאילו אותו יורש לא היה יורש מלכתחילה כאמור בחוק הירושה, והעיקול אינו תופס.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט כהן. עו"ד ג. תמיר למערערת, עו"ד ז. רוזובסקי למשיב. 26.8.70).
ע.פ. 300/70 - פואד נחלאוי נגד מדינת ישראל
*נכוי תקופת המעצר מעונש מאסר תשומת לבו של ביהמ"ש הופנתה אל העובדה שהמערער היה עצור חודשיים לפני שנגזר דינו ואעפ"כ הורה בפירוש שהמערער ישא עונש מאסר של שתי שנים החל ביום מתן גזר הדין. כיון שכך אין להתערב ולקבוע כי תקופת המעצר תנוכה מעונש המאסר.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ראב למשיבה. 18.7.70).
ע.פ. 326/70 - קדמון לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עיסוק בזנות) המערער החזיק מקום לשם עיסוק בזנות ונדון לתשעה חודשי מאסר. לנוכח עברו של המערער אין להקל בעונשו למרות שהוא בן 62, היותו אחד מניצולי רדיפת הנאצים ובריאותו הלקויה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 18.8.70).
ע.פ. 294/70 - מדינת ישראל נגד דניאל בן עזרא יחזקאל
*קולת העונש (עבירת "פגע וברח") המערער הורשע בשלוש עבירות של נהיגת רכב ללא רשיון וללא בטוח וכן בעבירות נוספות של נהיגה ברשלנות ופציעת ילד ובריחה מהמקום בלי למסור הודעה למשטרה ובלי להושיט עזרה לפצוע. ביהמ"ש המחוזי ציין את עברו של המשיב שנסיונות שיקום רבים בעבר לא הצליחו, אך עם זאת עמד על כך שמדובר בנער בן 17 ולנוכח נסיבותיו האישיות, הסתפק בכך שהמשיב ישב חודשיים במעצר ודן אותו לעוד תשעה חודשים מאסר על תנאי, ולפסילה של 3 שנים מהחזקת רשיון נהיגה. הערעור על קולת העונש נתקבל. יש לעקור מן השורש את השתוללותם של צעירים בלתי אחראים המסכנים עוברי אורח ע"י נהיגה בכלי רכב גנובים ללא רשיון וללא בטוח. עבירות אלה אופייניות לנערים בגיל המשיב ואין להתחשב בכך שעבריינים אלה הם צעירים. על בתי המשפט להחמיר על מנת שגונבי המכוניות ידעו כי ישלחו לתקופות מאסר ממושכות עבור עבירות כאלה. ביהמ"ש התחשב הפעם בכך שהמשיב כבר יצא מאימת הדין ולכן לא מיצה את הדין ודן אותו לשנתיים מאסר בלבד וכן פסל אותו מהחזקת רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים מיום שחרורו מן המאסר.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד גב' ראב למערערת, המשיב לעצמו. 18.8.79).
ע.פ. 178/70 - מדינת ישראל נגד אליהו בן יעקב חמו
*קולת העונש (עבירות פריצה וגניבה) הנאשם הורשע בעבירות פריצה ונדון ביום 3.3.70. למאסר שנה וחצי מיום גזר הדין. אותו יום היה הנאשם במאסר וריצה עונש של שנה וחצי שהוטל עליו בשל תקיפת שוטר שביצע בחודש ינואר 1970. נמצא כי פרט לתקופה של חודשיים שחלפה מינואר ועד מרץ 1970 שני העונשים חופפים. הערעור על כך נתקבל. מפליא הדבר כיצד ביהמ"ש דלמטה הקל במתן גזר הדין אשר למעשה כמעט אינו מטיל על הנאשם כל עונש וזאת לאחר שראה את רשימת עבירותיו של המשיב הכוללות עשרות עבירות למיניהן. אי לכך החליט ביהמ"ש כי הנאשם ישא את העונש של שנה וחצי מאסר לאחר סיום המאסר בגין העבירה הקודמת.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד גב' לויצקי למערערת, המשיב לעצמו. 13.8.70).
ע.פ. 336/70 - מדינת ישראל נגד מחמוד עבדול רחים
*קולת העונש (גניבת שיקים וזיופם) המשיב עבד במפעל "יכין" בפתח תקוה, היתה לו גישה למשרד החברה, גנב שיקים, זייפם וגבה את הכסף. כן גנב פנקס שיקים אצל אדם אחר שעבד אצלו וזייף אחד השיקים וגבה את כספו. למערער 8 הרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי דן את הנאשם ל- 3 חודשי מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על כך נתקבל וביהמ"ש קבע כי המשיב ישא עונש של שנה אחת מאסר בפועל. ביהמ"ש הוסיף כי אילו ישב בערכאה ראשונה היה דן את המשיב לעונש מאסר ארוך יותר.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד גב' לויצקי למערערת, המשיב לעצמו. 13.8.70).
ע.פ. 261/70 - דוד צלניק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממעצר חוקי) המערער ברח ממשמר חוקי ונדון בשל כך לששה חודשי מאסר. ערעורו נתקבל והעונש הוחלף לחודש אחד מאסר. אמנם למערער הרשעות קודמות וגם העונש שהוטל בגין עבירה זו איננו בדרך כלל חמור מדי, אבל יש להתחשב בכך שלמחרת יום מנוסתו מבית סוהר מעשיהו התיצב המערער בבית הסוהר מרצונו הטוב. כמו כן יש גם צדדים חיוביים בקורות חייו בשנים האחרונות והוא עומד להתקבל לקיבוץ מרום הגולן. ברצון ביהמ"ש לעודד את המערער במאמציו לחזור לחיים תקינים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד נתן למשיבה. 21.7.70).
ע.פ. 264/70 - מחמוד ועיסה שמיסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה למחסן נשק וגניבת נשק) המערערים הם אחים תושבי כפר דנון ושניהם עובדים ותיקים במושב נתיב השיירה. באחד הלילות פרצו למחסן הנשק של המושב וגנבו 7 תת מקלעים וכמה מאות כדורים. יש יסוד סביר לחשוב שהנשק נועד לשמוש נגד בטחון המדינה. המערער הראשון שהוא הבכור בין שני האחים היה היוזם והרוח החיה בכל הפרשה והוא נדון לעונש מירבי של 7 שנות מאסר וערעורו על חומרת העונש נדחה. האח השני נדון ל- 5 שנות מאסר וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו והפחית את העונש לשלוש וחצי שנות מאסר.
בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערערים לעצמם, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 4.8.70).
ע.פ. 102/70 - מדינת ישראל נגד חיים אלטמן
*קולת העונש (קבלת שוחד) המשיב שימש כמפקח במחלקת פקוח ורישוי עסקים בעירית ת"א, הורשע על פי הודאתו ב- 13 מקרים של קבלת שוחד בסכום כולל של -.1,000 ל"י וביהמ"ש הטיל עליו קנס של 70 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב ועזרתו למשטרה בגילוי רשת השחיתות הוטל עליו עונש של מאסר בפועל ל- 6 חודשים בלבד בנוסף לעונש הכספי.
כמו כן החמיר ביהמ"ש בעונשיהם של שורה של אנשים שהורשעו במתן שוחד למפקחים בעירית ת"א והעלה קנסות נמוכים שהוטלו עליהם לקנס של -.1,000 ל"י.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד גב' א. ברזל למערערת. 14.7.70).
ע.פ. 339/70 - יהושע פרלמוטר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה ע"י פקיד) המערער עבד בועדה המקומית לתכנון ובניה של נצרת עילית ובתפקידו זה גבה מאנשים שונים אגרת היתר בניה ובמקום להפקידם בקופת הועדה לקח את הכסף (כ- 2,000 ל"י) לעצמו. בכסף השתמש לצרכי ריפוי אשתו שחלתה במחלה קשה ועודנה חולה. המערער נדון ל- 7 חודשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש התחשב בכך שהמערער עזב את מקום עבודתו לפני שנתגלתה המעילה משום שמצפונו הציק לו. משנודע לו כי מתנהלת חקירה החזיר את
סכום הגניבה ובינתיים הסתדר בפרנסה אחרת. עונש המאסר הופחת ל- 3 חודשים מאסר בפועל והמאסר על תנאי הועלה ל- 16 חודשים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד רובין למשיבה. 28.7.70).
ע.פ. 257/70 - יוסף פולצ'ק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער נדון ל- 3 שנות מאסר על 2 עבירות של התפרצות לחנויות וגניבה. למערער עבר של עבירות במשך 10 שנים וכל נסיונות הטיפול עד כה לא הביאו לשום תוצאה. אי לכך נדחה הערעור.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד רובין למשיבה. 28.7.70).
ע.פ. 224/70 - מדינת ישראל נגד ברוך סיד
*קולת העונש (קבלת שוחד) המשיב שימש כמפקח באגף התברואה בעירית ת"א וקיבל מדי פעם סכומי שוחד קטנים בין 10 ל"י ל- 30 ל"י בקשר לתפקידו. את הסכומים קיבל מאדריכל אחד אליו היה מפנה בעלי עסקים כדי שהלה יכין עבורם תכניות סניטריות. ענינו של משיב זה אינו נראה חמור במיוחד וכן יש להתחשב בכך שהוא זקן וחולני. עם זאת אין להסתפק בקנס כספי שהוטל עליו. העונש הועלה לשלושה חודשי מאסר בפועל בנוסף לקנס כספי של 300 ל"י.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד גב' ברזל למערערת, עו"ד שדות למשיב. 14.7.70).
ע.פ. 340/70 - מדינת ישראל נגד מיכאל אפטר
*קולת העונש (החזקת חשיש) המשיב הינו תייר והורשע בהחזקת חשיש ועישון חשיש, הוא נדון ל- 4 חודשי מאסר, הופעל נגדו מאסר על תנאי של 4 חודשים שהוטל עליו באשמת החזקת סם מסוכן, אולם ביהמ"ש הורה כי שתי התקופות יהיו חופפות זו לזו. הערעור על כך נתקבל. לנוכח התפשטות השמוש בסמים העלול לסכן את הבריאות הנפשית והגופנית, של צעירים בני גילו של המשיב, אין להמנע מעונשים מרתיעים ואין להתחשב יתר על המידה בנסיבות אישיות של נאשם. בכל זאת בהתחשב בכך שביהמ"ש בערעור אינו מגדיל את העונש במידה כזאת כפי שיש לצפות שבימ"ש בערכאה ראשונה היה מטיל עליו, מסתפק ביהמ"ש בכך שהוא מורה כי שני המאסרים יהיו מצטברים ולא חופפים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד בניש למערערת, עו"ד פרנבך למשיב. 12.7.70).
המ' 438/70 - יעקב אטיאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת מכונית אור ליום 12 ביולי 1969 נגנבה מכונית קורטינה לבנה בחיפה. למחרת היום נראה המבקש עומד עם עוד אחד ליד מכונית קורטינה לבנה בירושלים. אותו יום בשעת אחה"צ נראה המבקש עם עוד אחד ע"י שוטר צבאי בצומת ארז בקורטינה לבנה ובקש מהשוטר שירשה להם לעבור לעזה. למבקש לא היו תעודות והוא לא הורשה לעבור. אותו ערב נמצאה המכונית הגנובה הפוכה ליד חדרה אחרי מרדף משטרתי. המבקש העיד והכחיש כל קשר לענין וטען טענת אליבי שלא זכתה לאמונו של ביהמ"ש. די היה בעובדות האמורות, באין הסבר אחר בעדות המבקש, כדי להוכיח שאותה מכונית שנלקחה ממקומה בחיפה היתה המכונית בה נראה המבקש ליד צומת ארז כשאין בידו תעודות. לפיכך נדחתה הבקשה להרשות לערער על ההרשעה ועל גזר הדין של שנה אחת מאסר.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. המבקש לעצמו, עו"ד נתן למשיבה. 21.7.70).
ע.פ. 240/70 - שוקרי לטיף מטר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) המערער ביצע שתי עבירות של קבלת דבר במרמה והוציא משני אנשים, 1500 ל"י מכל אחד, תוך הבטחה של בניית דירות עבור המתלוננים. הוא נדון ל- 8 חדשים מאסר בפועל ו- 16 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על כך נדחה. בשים לב למהות העבירות והרשעותיו הקודמות של המערער אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, ח. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט, המערער לעצמו, עו"ד גב' פ. אלבק למשיבה).
ע.פ. 243/70 - עלי ג'פה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) ערער נדון ל- 6 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי לאחר שהורשע בעבירה של קבלת רכוש ביודעין כי הוא נגנב בפריצה לפי סעיף 309 לפח"פ. בשים לב לאופיה הרציני של העבירה והרשעותיו הקודמות של המערער נדחה הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, ח. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד פ. אלבק למשיבה).
ע.פ. 242/70 - סובחי עבדול קדר עקל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הסתננות) לפני שלוש שנים יצא המערער את הארץ שלא כדין אלא שמעשיו נתגלו רק עכשיו ומשהועמד לדין הוטל עליו עונש של שנה אחת מאסר. הערעור על כך נדחה. נכון הדבר שלמערער עבר נקי והוא הביע חרטה כנה על המעשה שעשה מטעמים אישיים, כמו כן עבר זמן רב מיום ביצוע העבירה ובינתיים נשא אשה ונולד לו ילד, אולם המצב הבטחוני והסכנה הנשקפת למדינה מחציית הגבול שלא כדין אין להתערב בעונש. יש לציין כי בתי המשפט מטילים עונשים חמורים בהרבה מאשר במקרה דנא בשל עבירות הסתננות.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה).
ע.פ. 220/70 - יונה בן שלום מלכה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לבצע שוד)
המערער הורשע בעבירה של נסיון לבצע שוד ונדון לשלוש שנים מאסר שמהן 18 חודשים חופפים מאסר אחר והיתר מצטבר. נוכח חומרת העבירה ורשימת עבירותיו הקודמות של המערער נדחה הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד פ. אלבק למשיבה).
(המשך בתוכן)
תקציר פסקי דין כרך ד' - 38 397