ע.א. 100/69 - רות וזאב רתס נגד מנחם גולן
*גביית סכום פיצויים שנקבע בהסכם, והשאלה אם הסכום מהווה קנס או פיצוי.
* חובתו של שוכר להחזיר את המפתח לבעלים בתום תקופת השכירות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 1896/68 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערים שהו בחו"ל ועו"ד ז. לוריא השכיר כאן את דירתם לתושב חוץ, למשך 7 חדשים. המשיב ערב לשוכר הן לתשלום דמי השכירות והן לתשלום דמי שימוש גבוהים יותר בשעור של 25 ל"י ליום (פי שלושה מדמי השכירות) עבור כל יום של איחור בפינוי בתום תקופת החוזה. השוכר לא שילם דמי השכירות לחדשי השכירות האחרונים ועו"ד לוריא הגיש נגדו תביעה לתשלום סכומי הפיגורים. ההזמנות נמסרו לשוכר על ידי הדבקתן על דלת הדירה שכן הוא לא נמצא בדירה. בתום תקופת השכירות ולאחר שהשוכר לא החזיר לעו"ד לוריא את מפתחות הדירה הגישו המערערים תביעה נגד השוכר לפינוי הדירה. ניתן צו פינוי ולאחר מכן הגישו המערעריםתביעה לתשלום הסכום של 25 ל"י עבור כל יום של איחור בפינוי הדירה. עד לפינוי טרם חזרו המערערים לישראל ולא נגרם להם למעשה כל נזק. כן התברר כי למעשה עזב השוכר את הדירה עוד לפני תום מועד השכירות אלא שעזב את הארץ בלי להחזיר את המפתח למשכיר. סכום של 25 ל"י ליום נקבע בחוזה כ"מינימום דמי מלון" שיצטרכו המערערים לשלם כשיחזרו לישראל אם לא תהיה להם הדירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה משני נימוקים: הסכום של 25 ל"י ליום נראה לו כקנס ולא כפיצויים שכן מצד אחד הסכום גדול פי 3 מדמי השכירות שנקבעו ומאידך לא מתקבל על הדעת כי סכום זה נקבע לצרכי דיור במלון שכן האיכסון במלון צריך לעלות הרבה יותר ; והנימוק השני שאמנם לא הודיע השוכר לעו"ד לוריא כי עזב את הדירה אך מתוך כך שהוא לא היה בדירה וכל ההזמנות נמסרו לו ע"י הדבקתן על הדלת צריך היה להסיקשהשוכר עזב את הדירה ולא היה לו יסוד להאמין כי הוא עדיין מחזיק בדירה. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. ההפרש בין גובה דמי השכירות שבהסכם ובין הסכום שנקבע עבור התקופה שלאחר גמר החוזה אינו מראה כשלעצמו שהמדובר בקנס ולא בפיצויים. סכום נמוך יותר בתקופת החוזה אינו חייב לשמש לצדדים כקנה מידה בלעדי לקביעת דמי נזק מראש לזמן שלאחר סיום תקופת החוזה. כאן הוסבר שהסכום הגבוה נקבע מתוך השערה כי זה הסכום שיעלה למערערים אם יצטרכו לגור בבית מלון וזה מסביר את הגדלת הסכום לעומת דמי השכירות בתקופת ההסכם.
ב. השאלה אם סכום מסויים בהסכם הוא קנס או פיצוי יש לבדוק לפי כוונת הצדדים בעת עשיית החוזה. פירושו של קנס הוא שהצדדים אינם מתכוונים לכיסוי הנזק האפשרי אלא להפחדת הצד המפר ושלסכום שנקבע אין כל יחס לנזק שיכול היה להראות לצדדים בעת עריכת ההסכם. במקרה דנא ההסבר שניתן לסיבת הקביעה של סכום דמי הנזק הינו סביר. סכום שנקבע יכול להוות קנס כשהוא מופרז בעליל אך כאשר הוא מוטעה לצד הקולא, כדברי השופט, ודאי שלא נועד להטיל מורא על מפר החוזה.
ג. המערערים חזרו ארצה רק אחרי פינוי הדירה, לפי פסק הדין, ולא הוכח מה גובה הנזק שנגרם להם. אולם השאלה אם הסכום מהוה קנס או פיצוי נדונה לפי כוונת הצדדים בעת עשיית החוזה ולא לפי מצב הענינים שנוצר לאחר ההפרה.
ד. גם אם לתובע לא נגרם כל נזק על ידי ההפרה זכאי הוא לגבות מהנתבע, במקרה של הפרה, את הסכומים שנקבעו כפיצוי. לכן היעדר הוכחה בדבר גובה הנזק, או אף בדבר קיום איזה נזק שהוא כתוצאה מההפרה, איננו עוזר למשיב.
ה. נטל השכנוע שהסכום שנקבע הוא קנס ולא פיצוי היה על המשיב והוא לא הצליח להראות שהמדובר בקנס.
ו. מאחר והשוכר לא החזיר את המפתחות לעו"ד לוריא ולא הודיע שהוא נטש את הדירה הרי הוא נחשב למחזיק בדירה. מהעובדה שאי אפשר היה למצוא את השוכר בדירה אין
ללמוד כי הוא עזב את הדירה. תביעת הפינוי הוגשה ללא שהיות ואין לומר כי על המשכיר היה לפרוץ לדירה ולא להיזקק לתביעת פינוי.
לפיכך על המשיב לשלם למערער את הסכום של 25 ל"י עבור כל יום של איחור מתום תקופה החוזה ועד לתאריך מתן צו הפינוי.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד ז. לוריא למערערים ,עו"ד צ. גרוסמן למשיב. 13.10.69). ע.א. 231/69 - עבדאללה אסעד גבארין נגד קרן קימת לישראל
*סמכותו של רשם להעביר דיון מבית משפט לבית משפט בעיר אחרת.
* "מקום עסק" של חברה לצורך הגשת תביעה נגדה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בע.א. 85/69 -הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הגיש בביהמ"ש המחוזי בת"א תביעת נזיקין נגד המשיבה, בגין נזקים שנגרמו לו ע"י המשיבה כחלקת אדמה השייכת לו בכפר אום אל פחם תוך כדי סלילת כביש ע"י המשיבה. בכתב התביעה נאמר כי "לבית המשפט הנכבד הסמכות המקומית והענינית לדון בתביעה" אך חסר תאור העובדות המראות שביהמ"ש מוסמך לדון בתביעה, כדרוש לפי תקנה 7(6) לתקנון סדר הדין. לפי ציון מקום החלקה יוצא שמבחינת המקום שבו אירע המעשה הסמכות המקומית היא בידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה דוקא, אך המערער טוען שהסמכות המקומית נתונה גם לביהמ"ש בת"א על פי התקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין, היות ולמשיבה מקום עסק בתל אביב. המשיבה טענה לעומת זאת כי היא מנהלת את עסקיה בכל הנוגע לעניני מקרקעין בחיפה וכי הקרקע בה אירע הנזק הוא בתחום השיפוט של חיפה ולכן ביקשה העברת הדיון לביהמ"ש בחיפה. הבקשה הובאה בפני הרשם והוא נעתר לה. בערעור לביהמ"ש המחוזי העיר השופט שהרשם לא היה מוסמך לדון בבקשה, ועל כן החליט הוא לדון בענין כערכאה ראשונה וגם הוא החליט להעביר את הדיון לחיפה. השופט קבע כי חברה המחזיקה סניפים במקומות רבים אין לתבעה אלא במשרדה הראשי או במקום בו נמצא הסניף או העסקים המהווים את עילת התביעה, ואי אפשר לתבעה בכל מקום בו היא מקיימת סניף. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. נכון כי הרשם יכול להחליט שאין לו סמכות לדון בענין המובא לפניו אך אין לו סמכות להעביר דיון לבימ"ש אחר לפי סעיף 37(א) לחוק בתי המשפט. כאשר מדובר בתובענה, הסמכות נתונה לביהמ"ש ולא לרשם.
ב. המשיבה הגישה לביהמ"ש העליון תצהירים לאימות טענותיה כפי שהועלו בביהמ"ש המחוזי. היא לא ביקשה רשות להבאת ראיות נוספות ובדרך זו להגיש את התצהירים, ובכך נהגה בנגוד גמור לסדרי הדין, אבל מכיון שגם המערער חטא נגד סדרי הדין ידון ביהמ"ש לגופו של ענין.
ג. כאשר יש לחברה כמה מקומות עסק הרי לפי סעיף 3 הנ"ל אפשר להגיש את התביעה בכל אחד מהם בלי להתחשב בכך אם לנשוא התביעה יש קשר לסניף זה או אחר של החברה. גם אם בתביעת נזיקין זו מטפל סניף החברה בחיפה אין זה מונע הגשת תביעה כזו בת"א בה מנהלת החברה עניני המגבית המאוחדת ותיירות, שכן גם עניינים אלה הם מעסקיה של המשיבה. במקום בה פועלת המשיבה באופן מתמיד ותקין במשרד שלה וע"י פקידיה, מן הדין שגם תיענה שם לתביעות נגדה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. עו"ד ש. בן יעקב למערער, עו"ד א. הללי למשיבה. 13.10.69).
39
ע.א. 250/69 - הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נגד מזל חתוקה
*הוכחת תום לב בפרסום שיש בו הוצאת שם רע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 2221/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
בעירית רמת גן פרצה שביתת 1200 עובדים לאות הזדהות עם המשיבה שהיתה פועלת נקיון בעיריה והכריזה שביתת רעב על שלא סודרה בעבודה אחרת. בכתבה על הנושא כתב "מעריב" על המשיבה כי "לפני שבועות מספר אושפזה בבית חולים לחולי נפש ויצאה, לאחר מכן, לחופש מחלה". המשיבה הגישה תביעת פיצויים נגד המערערים וביהמ"ש המחוזי פסק לה סכום של 1500 ל"י. השופט קבע כי הפרסום עלול היה להשפיל את המשיבה בעיני הבריות ועל כך אין ערעור. המערערים לא התגוננו בטענת "אמת דברתי" והשאלה שהתעוררה היתה אם עומדת למערערים הגנת סעיף 15(2) לחוק לשון הרע, היינו, אם הפרסום נעשה בתום לב עקב חובה לפרסם.מסקנת ביהמ"ש היתה כי היתה אמנם קיימת חובה המצדיקה את הפרסום, אך תום לבו של העתונאי לא הוכח. השופט ציין כי העתונאי אמנם האמין באמיתות הידיעה ,אך הידיעה לא היתה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת היא אם לאו, ומכאן שהגנת פרסום בתום לב אינה עומדת למערערים נוכח הוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק, המבטלת את חזקת תום הלב האמורה בסעיף 16(א) לחוק. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. החזקות האמורות בסעיף 16 לחוק לשון הרע אינן חזקות חלוטות אלא חזקות רגילות שהן כללים מדיני הראיות המעבירות את נטל השכנוע ומשנמצא כי עתונאי לא נקט אמצעים סבירים לבדיקת אמיתותה עדיין אין זה סוף פסוק ורשאי הנתבע להוכיח תום לבו, ורק לאחר שקילת חומר הראיות בשלמותו תקבע המסקנה הסופית לענין תום הלב, ברם בענין דנא לא התעלם השופט במסקנתו הסופית מראיה שעשויה היתה להציל את תום הלב של המערערים.
ב. יתכנו מקרים בהם יעלה בידי הנתבע לסתור את החזקה של חוסר תום לב גם אם אינו מאמין באמיתות הידיעה וזאת כאשר הוכחה חובתו של האיש להעביר לאחר את הידיעה המהווה לשון הרע אפילו אינו מאמין באמיתותה.
ג. אין בכך כלום שהידיעה על אשפוזה של המשיבה נמסרה לעתונאי ע"י מנגנון העיריה. הוברר כי המשיבה כלל לא אושפזה אלא עברה טיפול אמבולטורי 11 חדשים לפני פרסום הידיעה והעתונאי שידע זאת ייחס את המקרה לשבועיים לפני הפרסום כ"פראזה עתונאית". העתונאי יכול היה לבדוק אמיתות הידיעה אצל כמה מן השובתים שהזדהו עם המשיבה. גם אם יתקבל הסברו שאין זה מן המידה לשאול את החולה עצמו כדי לוודא אמיתות הידיעה.
ד. השופט אמנם קבע העדר זדון אצל העתונאי, אך העדר זדון עדיין אינו מוכיח תום לב. כשהמחוקק קבע את רמת התנהגותו הראויה, ובין היתר נקיטת אמצעי בדיקה, עצם העובדה שהנתבע לא קיים את מצוות המחוקק ולא הגיע לרמת ההתנהגות הדרושה מעמידה אותו בחזקת אדם חסר תום לב, ועליו להוכיח נסיבות הסותרות את החזקה.
ה. בתום עדותה הראשית של המשיבה, שעליה להתחיל בהבאת ראיותיה, קמה למשיבים הזכות לחקירת שתי וערב ולא צדק ביהמ"ש כאשר לאחר החקירה הראשית קבע כי על המערערים להתחיל להוכיח הגנתם, ברם החלטה זו לא גרמה לעיוות הדין ואף ב"כ המערערים ציין זאת ומשום כך אין להתערב בדבר.
(בפני השופטים: זוסמן,מני,קיסטר. עו"ד ב. לוינבוק למערערים, עו"ד י. אטלס למשיבה. 15.10.69).
ע.א. 316/69 - קרלרס גינגס נגד בנק לסחר חוץ בע"מ ואח'
*תביעת בנק בגין שטרות שניתנו במסגרת עסקה של תיווך שטרות.
(ערעור על פס"ד לביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 4335/66 - הערעור נדחה)
החלטה - השופט לנדוי:
א. המערער עשה לפקודת המשיבה השלישית שטרות שהוסבו לבנק המיטיב. אין לקבל את טענת המערער כי על הבנק היה להזהירו שלא לעשות עם המשיבה השלישית את העסק שבגינו ניתנו השטרות. הבנק לא שידל את המערער לעשות את העיסקה ולא נתבקש ע"י המערער לשמש לו כיועץ. הבנק לא היה חייב בנסיבות אלה לחוות את דעתו בפני המערער, כלקוח שלו, על טיב עסקיו של לקוח אחר, כששני לקוחות אלה באים במשותף לבנק כדי לעשות עיסקה שלפי מהותה לא היתה אלא עיסקה מקובלת של תיווך שטרות.
ב. המערער נתן לבנק שעבוד שוטף על ניירות ערך שהיו לו בבנק ולפי התנאים בהם התחייב המערער בפני הבנק היה זה רשאי לממש את השעבוד על ניירות הערך שלו משלא סולקו השטרות במועדם. לבנק ניתן יפוי כח ע"י המערער לממש את הבטחון וכך נעשה הבנק לשלוחו של המערער ולא היה צריך לפנות לבימ"ש לקבל אישור למימוש הבטחון.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר . עו"ד טמיר למערער, עו"ד גילדור למשיבים. 10.10.69).
ע.א. 106/69 - לאון גולדברג נגד מצקין ושות' בע"מ
*המועד להגשת הערעור כשנעשה תקון טעות סופר בפסק הדין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, בייסקי) בע.א. 141/68- הערעור נדחה על הסף).
העובדות:
פסק הדין נשוא הערעור, הקובע דמי שכירות בית עסק, ניתן ביום 12.1.69 ומועד הגשת הערעור עמד לפוג תוך 15 יום. תוך מועד זה ביקשה המשיבה לפי תקנה 486 לתקנות סדר הדין לתקן את פסק הדין על ידי שינוי הסכום ב- 30 ל"י בקירוב. הבקשה נשמעה ביום 5.2.69 ופסק הדין תוקן בהסכמת הצדדים. רק ביום 13.2.69 הוגש הערעור והמשיבה הודיעה למערער כי תטען שהערעור הוגש לאחר המועד באשר היה צריך להגישו תוך 15 יום מיום מתן פסק הדין ולא מיום התיקון שהיה תיקון טעות סופר בלבד. המערער לא ביקש הארכת מועד ולא טען כי בתיקון טעות סופר מועד הערעור מתחיל מיום התיקון, אלא טען כי המדובר אינו בתיקון טעות סופר אלא תיקוןטעות מהותית בפסק הדין.
החלטה - השופט י. כהן:
א. בבקשה לתיקון נאמר במפורש שהיא הוגשה לפי סעיף 486 המאפשרת תיקון טעויות סופר או שגיאות שחלו מחמת פליטת קולמוס. תיקון אשר חורג ממסגרת זו לא היה ביהמ"ש המחוזי מוסמך לעשותו. המערער לא התנגד בביהמ"ש המחוזי לתיקון ועל ידי כך הסכים שהיתה כאן טעות סופר לפי תקנה 486 הנ"ל.
ב. אין ספק שמועד ערעור על החלטה מתחיל ביום מתן ההחלטה ולא מיום תיקון טעות סופר בהחלטה. יתכן שהגשת הבקשה לתיקון על ידי המשיבה יכולה להיחשב לטעם מיוחד להארכת המועד, אך המערער לא ביקש כלל שהמועד להגשת הערעור יוארך. לפיכך יש למחוק את הערעור על הסף.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד ע. ברוך למערער, עו"ד ה. שיפטר למשיבה. 13.10.69).
41
ע.א. 224+251/69+216 - קונסטרקשין וכו' ואח' נגד מפעלי ים המלח בע"מ
*שקול דעת במתן סעד זמני.
* בקשת תובע להפסקת הדיון בתביעתו.
* בקשה לתקון כתב הגנה.
(3 ערעורים על שלוש החלטות של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט אלקיים) בת.א. 157/66 - ערעור אחד נדחה, ערעור אחד נתקבל וערעור נוסף נתקבל ברוב דעות).
ההחלטה - השופט זוסמן:
א. ערעורם של המערערים על סרובו של ביהמ"ש לבטל צו זמני שניתן נגדם יש לדחות. ענין של סעד זמני נתון לשיקול דעת ביהמ"ש הדן בענין ורק במקרים נדירים יתערב בימ"ש שלערעור בשיקול דעת כזה. בענין דנא אין כל נימוק שיצדיק התערבות כזו.
ב. ביהמ"ש סרב להרשות למערערים להפסיק את הדיון בתביעה שכנגד שהגישו נגד המשיבה.הוא הסכים להרשות הפסקה הדיון בתנאי שיתחייבו המערערות שלא להגיש תביעה חדשה על יסוד העילות הכלולות בתביעה שכנגד. גם ענין זה של מתן רשות "הפסקת דיון נתון לשיקול דעת ביהמ"ש הדן בענין אך כאן נתפס ביהמ"ש לכלל טעות ויש לקבל את הערעור על החלטתו. אמנם ייתכנו מקרים יוצאים מן הכלל שבהם יוכל ביהמ"ש לדחות בקשה להפסקת הדיון המוגשת ע"י תובע אך בדרך כלל על ביהמ"ש לתת רשות כזו. עיקר השאלה הוא אם הפסקת הדיון פוגעת בנתבע בשוללה ממנו יתרון של ממש שהשיג בדיון.אם אין סיבה כזו אין מקום לשלול הרשות להפסקת הדיון. על העובדה שהנתבע הוטרד אפשר לפצותו בהוצאות. לפיכך יש להרשות כאן למערערים להפסיק את התביעה שכנגד בתנאי עליהם באה הסכמתם.
ג. (דעת מיעוט): המערערים ביקשו תיקון כתב הגנתם והגישו תצהיר עורך דין כי עקב שינוי בנסיבות הצטמצמה המחלוקת בין הצדדים והתיקונים דרושים למנוע קיומן ובירורן של נקודות שנויות במחלוקת שאין להן אחיזה במציאות של היום. התצהיר סתם ולא פירש מה הם אותם השינויים שחלו בנסיבות ובמה הם משנים את השאלות השנויות במחלוקת. על הגשת תצהיר סתמי כזה אין לבסס בקשה לתיקון כתב הגנה.
השופט כהן (דעת הרוב):
תקנה 97 לתקנות סדר הדין מטילה חובה על ביהמ"ש להווכח בטרם יתן רשות לתקן כתב הגנה שהתקון דרוש כדי שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת. יש וביהמ"ש יוכל להיווכח בכך רק ע"י הגשת תצהיר. אולם כשהדברים מדברים בעד עצמם, כאשר נתבע טוען טענת תרמית והוא רוצה לחזור בו מטענה זו, עצם רצונו לחזור בו מהטענה דיו להוכיח כי שאלה זו אינה שנויה עוד במחלוקת ואין כל צורך בתצהיר לשם כך. תצהיר דרוש לאימות עובדות, וכאן אם יש עובדה הרי היא מתאמתת ע"י עצם בקשת התיקון. ביהמ"ש המחוזי כותב בהחלטתו כי המערערות זכאיות לטעון רוב הטענות שהן רוצות להכניס לכתב ההגנה המתוקן, במסגרת כתב הגנתן הנוכחי, וכן כי אין הן חייבות להמשיך ולטעון את הטענות שברצונן לטעון אם כן מדוע שלא יורשו לתקן כתב הגנתן כך שהוא ישקף נכונה הן את הטענות שברצונן לטעון והן את הטענות שברצונן לזנוח ? יש להרשות את התיקון ע"י הכללת הטענות שעליהן אמר ביהמ"ש שהמערערות בין כך יכולות לטעון אותן במסגרת כתב ההגנה הבלתי מתוקן וע"י השמטתן של הטענות שאין עוד ברצון המערערות לטעון אותן.
(בפני השופטים: זוסמן,כהן, מני. עוה"ד ליפשיץ, רוטנשטרייך ובן זאב למערערות, עו"ד א. לוין למשיבה. 16.10.69).
ע.א. 414/68 - אביק בע"מ נגד... hciwroN ehT
*תביעה בגין הפרת פטנט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צלטנר) בת.א. 3878/63 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה רשמה פטנט הבא להגן על תהליך ייצור מוצר רפואי שיקרא להלן "המוצר הסופי", הפטנט בא להגן על תהליך הייצור ולא על המוצר הסופי עצמו שאינו מוצר חדש. היא רשמה כמו כן אי אלו מוצרי בינים הנובעים מתהליך הייצור ובין היתר רשמה תביעה לחומר הנקרא "אינטר". למוצר אינטר אין כל שימוש עצמאי ותועלת כלשהי פרט לכך שמחומר זה מופק בתהליך נוסף התכשיר הסופי.ישנן דרכים אחרות להפקת התכשיר הסופי שאם לא כן לא היו רושמים כפטנט את התביעה על ה"אינטר". המערערת מייצרת את המוצר הסופי לפי פטנט משלה ובבדיקה התברר כי במיכלים שבהם נוצר המוצר הסופי מתהווה בשלב מסוים גם אינטר אשר בהמשך פעולות החמרים והמתקנים נהפך למוצר הסופי. המערערת אינה מבודדת את האינטר ואינה מפיקה אותו כחומר עצמאי, ויתירה מזו, היא אף לא היתה ערה לכך כי במהלך הייצור מתהווה החומר אינטר ולא היתה מעונינת בו, והיתה זאת עבורה רק נוסחה מופשטת הנמצאת במקום כלשהו באמצע השתלשלות הנוסחאות המובילות למוצר הסופי. אף על פי כן אסר ביהמ"ש על המערערת את ייצור המוצר באמצעות הפטנט שלה מחמת התהוות האינטר. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. לטענת המערערת כי בעת רישום הפטנט של המשיבה לא היה מקום לרשמו שכן לא היה כל חידוש וכל צעד המצאתי בתהליך בהתחשב בפרסומים שהיו בספרות המקצועית בענין דנא - הוברר בעדויות כי מהפרסום הנטען בלבד עדיין אי אפשר היה לייצר את החומר ולהגיע לתהליך הייצור שנרשם ע"י המשיבה. היה עוד צורך בעבודות מחקר שונות ובניסויים שונים כדי להגיע לשיטה ייצור זו. כדי לרשום אמצאה אין צורך שתהיה תוצאה של גאונות ויכולה היא להיות אמצאה פשוטה אלא שלא עלתה לפני כן על דעתו של אחר. מספיק שבעל מקצוע ממוצע ישקיע עבודה ומחשבה בניסויים ובחיפושי דרך ויגיע לתוצאה חדשה, גם אם היא בנויה על יסודות שהיו ידועים.
ב. העובדה שהמערערת לא ידעה כלל שהיא מפיקה את חומר האינטר ולא התכוונה להפקתו אינה מעלה ואינה מורידה. מטרת הפטנט היא להגן על ממציאו הראשון והעובדה שמישהו אחר ממציאו ללא ידיעה שכבר הומצא אינה נותנת הגנה לשני. אילו האינטר היה מתקבל אצל המערערת רק אגב אורחה ובכמויות פעוטות ולא היה מביא לה כל תועלת אלא הולך וכלה במיכלים אפשר היה להתעלם מכך. אולם כאן האינטר המתקבל בכליה של המערערת הוא החומר אשר בהמשך הריאקציה נהפך למוצר הסופי הנכסף, לכן יש להגן עליו ולמנוע ייצורו.
ג. התוצר של האינטר מתואר ברישום על ידי נוסחה כימית ולגבי תוצר כימי חדש הדבר הוא מספיק וחד משמעי.
ד. כאן היתה מוגנת לא רק דרך הייצור של התוצר הסופי אלא גם מוצרי הבינים ותהליך יצירתם והפירוט שניתן ברישום היה פירוט מספיק. לכן יש להגן על מוצרי הבינים כפי שנרשמו.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד זליגסון למערערת, עו"ד ר. אברהם למשיבה, 25.9.69).
בר"ע 128/69 - פלוני נגד פלוני
*סמכות יו"ר הוצל"פ המוציא לפועל פסק דין.
* ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד.
(בקשה לרשות ערעור על שתי החלטות בהמרצות שנדונה כערעור - הערעור על החלטה אחת נדחה ועל ההחלטה השניה נתקבל)
העובדות:
שני המשיבים הגישו נגד אביהם, המבקש, תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי וקיבלו צו למזונות זמניים, המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש לדחות את התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות עקב התדיינות קודמת בענין זה בביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי נעתר למבקש ודחה את התביעה על הסף. בכך נתבטל ממילא צו המזונות הזמניים. לאחר דחיית התובענה פנו המשיבים על דרך המרצה לביהמ"ש המחוזי וביקשו "לעכב ביצוע" ההחלטה הדוחה את התובענה עד לאחר שמיעת ערעורם בביהמ"ש העליון. ביהמ"ש המחוזי החליט בהמרצה זו, (להלן - ההחלטה הראשונה), ללא שהזמין את המשיב, והורה לעכב את ביצוע ההחלטה הדוחה את התובענה. משפנו המשיבים אל יו"ר ההוצל"פ לאכוף את צו המזונות הזמניים התנגד המבקש והתנגדותו נדחתה. על דחיה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 80 לחוק ההוצל"פ וביהמ"ש המחוזי החליט (להלן - ההחלטה השניה) לדחות את הערעור. הוא קבע כי אמנם נפלה טעות במתן ההחלטה הראשונה שכן לאחר דחיית התובענה על הסף לא היה לביהמ"ש מה לעכב, אך לא ראה עצמו מוסמך לשנות מהחלטה של שופט שוה דרגה. כלפי ראש ההוצל"פ קבע כי לזה אין להרהר אחרי נכונות פס"ד או החלטה אחרת שיצאו מבית משפט מוסמך. על שתי ההחלטות נסב הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. באשר להחלטה השניה -צדק השופט בקבעו שאין עילה להעביר החלטה שיפוטית תחת שבט הבקורת של המוציא לפועל. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההחלטה השניה.
ב. אגב, ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לדון בבקשה לבטל את "ההחלטה הראשונה" שניתנה במעמד צד אחד בלבד, שכן מכח תקנה 227 לתקנות סדר הדין, מוסמך לדון בבקשה כזו לאו דוקא השופט שנתן את ההחלטה אלא כל שופט של אותו בימ"ש. אך מאחר שהמשיבים פנו לביהמ"ש על דרך ערעור לפי חוק הוצל"פ ולא הפנו תשומת לבו של השופט לתקנה 227 לא היה בידי השופט להושיע.
ג. אשר להחלטה הראשונה - מעצם טבעה לא היתה ניתנת לעיכוב החלטה הדוחה תובענה, מפאת חוסר סמכות. אך ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך להורות, מכח תקנה 432, כי צו המזונות הזמניים יישאר בעינו עד אשר יתברר ערעור המשיבים על פסה"ד הדוחה את תובענתם, וכנראה שלכך התכוון השופט בהחלטה הראשונה.
ד. ברם, בקשה על פי תקנה 432 הנ"ל יכול שתוגש ללא הודעה מוקדמת עליה אם הושמעה במקום, עם שימוע פסה"ד, ויכול שתוגש לאחר מכן על דרך המרצה. בענין דנא הוגשה הבקשה לאחר זמן בדרך המרצה ולפיכך חייב היה ביהמ"ש לנהוג על פי מצוות תקנה 304 ולהמציאה לבעל דין שכנגד כדי שיתייצב לפניו וישיב עליה. השהיה להזמנת בעל הדין - שכנגד לא יכלה לגרום לנזק שאין לו תקנה או נזק חמור ולא היתה הצדקה לשמוע את הבקשה במעמד צד אחד, ולפיכך יש לבטל את "ההחלטה הראשונה".
(בפני השופטים: זוסמן , ח. כהן, י. כהן. 13.10.69). ע.פ. 267/69 - מדינת ישראל נגד ד"ר ישראל סקוברון
*אישום רופא לפי סעיף 212 לפח"פ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט כהן) בת.פ. 76/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב הוא רופא נשים שדרכו לעשות ניתוחים להפסקת הריון. הוא ביצע גרידה במנוחה וזו נפטרה. נגד המשיב ונאשמת אחרת שהיתה המרדימה הוגש כתב אישום בשל עבירה על סעיף 212 לפח"פ. בביהמ"ש המחוזי הועלו בכתב האישום ובתיקוניו השונים האשמות של רשלנות פושעת הנובעות מביצוע הפלה שהיא גופה היתה בלתי חוקית ; ידיעה שביצוע הגרידה מסוכן
כשלעצמו ; הרדמה ללא בדיקות נאותות. בביהמ"ש העליון לא חזרה התביעה על פרטי האישום הקודמים והעלתה טענה חדשה שהרשלנות של הרופא נובעת מכך שלא הזהיר את המנוחה שאסור לה לאכול ולשתות ביום הניתוח דבר שחובה היתה עליו לעשות כרופא סביר.
החלטה - השופט כהן:
א. טענת התביעה שהיה בביהמ"ש דלמטה "שינוי חזית" והצדדים חקרו את העדים בשאלת הוראת צום שרופא צריך לתת לפני ניתוח, אין לקבל. העדים שנשאלו בענין הצום שלפני הניתוח והאוכל שאכלה המנוחה באותו יום, לא נשאלו ע"י התובע שאלות נוספות שהיה הכרח להבהירן אילו אמנם חל "שינוי חזית" ואילו עלה בדעתו של התובע להאשים את המשיב ברשלנות בכך שלא ציוה על המנוחה לצום. הסניגורים לא היו חייבים לחקור לענין מיוחד זה את העדים באין כל רמז בכתב האישום על תוספותיו ותיקוניו לפרט רשלנות כזה. אף אילו היה מדובר במשפט אזרחי לא היתה מתקבלת הטענה של "שינוי חזית", לא כל שכן במשפט פלילי שבכפוף להוראות סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי כל ענין שינוי בחזית לא צריך שיהא לו בו דריסת רגל.
ב. לגופה של טענת המדינה הרי זו לא הוכחה. על התביעה היה להוכיח שבהוראה שנתן הרופא למנוחה לא יצא ידי החובה המוטלת על רופא סביר והיא לא הוכיחה זאת. כיון שכך אין מן הצורך לחוות דעה בשאלה אם רשלנות המשיב אילו הוכחה היתה עולה לדרגת רשלנות פושעת עד כדי להכניסה בגדר סעיף 212.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ח, כהן. עו"ד גב' א. ברזל למערערת, עו"ד י. אדרת למשיבה 25.9.69).
ע.פ. 309/69 - פליקס הרשקוביץ ואח' נגד מדינת ישראל
*ערעורים על מידת העונשים בעבירות של העלמת מס והצהרת הון כוזבת.
(ערעור וערעור נגדי על גז"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.פ. 406/68 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
המערערים ניהלו בשנת המס 1966 עסק שותפות של עבודות חפירה והורשעו בשתי עבירות: העלמת פריטים מתוך הצהרת הון שהגישו המסתכמים בלמעלה מ- 60 אלף ל"י ; העלמת הכנסות החייבות במס בסכום של 37 אלף ל"י. בביהמ"ש המחוזי הסכים ב"כ התביעה כי אי אפשר לקבוע את סכום ההכנסה שהועלם בקשר לעבירה הראשונה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים בקשר לעבירה הראשונה (סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה) קנס בסך 10 אלפים ל"י בקשר לסכום ההכנסה שהועלם, וכן הטיל על כל אחד מהנאשמים שלושה חדשי מאסר וקנס בסך 4000 ל"י. הנאשמים מערערים על חומרת העונש והמדינה על קולתו.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. צודקים המערערים כי נוכח הודעת ב"כ התביעה שאין אפשרות לקבוע סכום ההכנסה שהועלם ע"י הגשת הצהרת הון לא נכונה, לא היה מקום להטיל על הנאשמים קנס של 10 אלפים ל"י לפי סעיף 220 רישא בגין העבירה הראשונה. אך בנסיבות הענין יש לטענה זו ערך טכני בלבד שכן מוצדק הוא החיוב האמור גם בגין העבירה השניה בתוקף הסעיף 217 לפקודה. (לנוכח הסכום הגבוה שהועלם בהכנסה החייבת במס, אין צורך להכריע כאן בשאלה אם האמור בסעיף 217 לגבי "הסכום החסר בהכנסה" מתיחס להכנסה החייבת במס או לסכום החסר בהכנסה לפני ניכוי ההוצאות).
ב. מאידך יש לקבל את ערעור המדינה לגבי קולת העונש. העבירות של התחמקות ממס הן עבירות חמורות. נסיבות הענין היו חמורות במיוחד לאחר שפקיד השומה לא האמין להצהרות הנאשמים וביקש מהם פירוט הונם. ואז הגישו את ההצהרות הנדונות. הנסיבות המחמירות מחייבות החמרת ענשי המאסר. לפיכך הועלה עונש המאסר ל- 6 חדשים, וגם זאת בהתחשב בנסיבות האישיות של המערערים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עוה"ד ר. כספי וי. מן למערערים, עו"ד מ. וולינסקי למשיבה. 24.9.69).
בר~ע 120/69 - פלונית ואח' נגד פלוני
*תביעת מזונות של אשה ושל ילדים כשתביעת גט תלוייה ועומדת בבית דין רבני.
* דיון בתביעת מזונות של אשה כשבקשה בבית הדין הרבני ביטול בקשתה לגט
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) בתיק 243/69 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערת הראשונה היא אשתו של המשיב ושני המערערים האחרים הם ילדיו הקטינים. בני הזוג נפרדו והאשה הגישה לביה"ד הרבני תביעת גט ללא תביעת מזונות, השיב הבעל לתביעת האשה בדרישה כי ביה"ד יצווה על האשה לחזור ולחיות עמו וישכין שלום בית, ואם האשה תסרב לעשות כן להכריז עליה כמורדת ולחייבה לקבל גט על כל הכרוך בכך. כן ביקש שביה"ד הרבני ידון ויחליט בכל עניני הרכוש לרבות מזונות האשה והילדים. לאחר מכן ביקשה האשה לבטל את תביעת הגרושין שלה וביה"ד טרם החליט בבקשתה זו. בינתיים הגישה האשה לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות בשמה ועבורה ובשם הילדים בתור אפוטרופא טבעי שלהם. המערערים גם ביקשו לקצוב להם מזונות זמניים וביהמ"ש לאחר שעיין בתצהירי הצדדים ושמע טענות פרקליטיהם החליט לדחות את הבקשה למזונות זמניים. לגבי מזונות האשה סבר כי "בנסיבות הענין" אין לחייב את הבעל במזונות ביניים ולגבי מזונות הילדים הורה כי הואיל וענין החזקת הילדים תלויועומד בפני ביה"ד הרבני הרי בשלב זה אף הם אינם זכאים למזונות, אך אם ביה"ד לא יחליט בדבר החזקת הילדים תוך 30 יום יחזור ביהמ"ש וידון בבקשתם. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. בד"כ בענין של מתן סעד זמני עד לבירור התובענה, אין דרכו של בימ"ש שלערעור להתערב בשיקול הדעת המסור לערכאה הראשונה, אך בענין דנא נהג השופט לפי עקרונות מוטעים ולפיכך לא ניתן לקיים החלטתו.
ב. מזונות לילדים ניתן לתבוע בשתי דרכים. ההורה המוציא יציאות למזונות הילד יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם היתה אשה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות תהא כרוכה בתביעת גירושין, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי רבניים (נישואין וגירושין). אך יש דרך שניה לפיה הילד יכול לתבוע בעצמו מזונותיו מן ההורה החייב בכך. זו תביעת מזונות ממש ולא תביעה להשבת יציאות. התביעה שונה מתביעת ההורה הן במהותה והן מבחינת בעלי הדין העומדים ומתדיינים. בתביעת ההורה המתדיינים הם שני ההורים בינם לבין עצמם ובמקרה השני מתדיין הילד עם ההורה הנתבע, ואין בכך ולא כלום שהילד מיוצג ע"י האם בתור אפוטרופא. ע"י כך לא נעשתה היא עצמה לבעל דין.
ג. אין על כן לקבל טענת חוסר סמכות. תביעת מזונות של הילד לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני בין אם הוא מיוצג ע"י האם ובין אם הוא מיוצג ע"י אפוטרופוס אחר. תביעה כזו אינה יכולה להיות "כרוכה" בתביעת גט ולגביה אין נפקא מינה אם ההורים נשואים או שכבר נתגרשו. תמיד תהיה סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה כזו. מאידך בי"ד רבני מוסמך לדון בתביעה שכזאת רק לאחר שכל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך. אפוטרופא של קטין מוסמך להביע את ההסכמה הדרושה על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים כדי להקנות סמכות לבי"ד זה ואם קנה לעצמו ביה"ד סמכות פוקעת סמכותו של ביהמ"ש המחוזי.
ד. היוצא מכאן שתביעת ילד בשמו הוא ע"י אפוטרופא יכולה להיות מוגשת הן לביהמ"ש המחוזי והן לביה"ד הרבני ובין כה וכה משנדונה התובענה קם מעשה בי"ד המונע חידוש ההתדיינות.
השאלה אם בתובענה הראשונה היה הילד צד או שהיא הוגשה ע"י האם בלי שהילד עצמו היה צד היא שאלה שבעובדה הטעונה בירור והוכחה כמו כל עובדה אחרת והטוען "מעשה בין דין" עליו הראיה. בענין דנא אין הילדים צד למשפט בביה"ד הרבני וממילא יש סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בתביעתם.
כשם שהסכם בין ההורים בדבר מזונות הילדים אינו מחייב את הילדים והם יכולים להגיש תביעה שלא על פי תנאי ההסכם, כך פס"ד שניתן בהתדיינות בין ההורים אינו גורע מזכותו של הילד לתבוע בשמו הוא.
ה. אשר לנימוק ביהמ"ש שיש להמתין להכרעת ביה"ד בענין החזקת הילדים במשך חודש - הילדים זקוקים למזונותיהם כדי מחייתם ואין להרעיב אותם אפילו למשך 30 יום.
ו. המשיב טוען טענת חוסר סמכות גם לגבי תביעת האשה. כאן מתעוררות שתי שאלות: 1. המוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת האשה ? ; 2. ואם כן האם מן הראוי שיעכב את הדיון עד לסיום ההליכים בביה"ד הרבני ?
1. התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית. מזונות האשה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים נכנסים לגדר שיפוט ייחודי של ביה"ד הרבני אם נכרכו בתביעת הגירושין וכאן לא כרכה האשה תביעת מזונותיה עם תביעת הגירושין.
2. כשביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון במזונות, הרי לפעמים הוא מעכב את הדיון ואף נמנע מלפסוק מזונות זמניים אם האשה תבעה בעת ובעונה אחת גרושין בביה"ד הרבני ומזונות בביהמ"ש המחוזי. אמנם באה האשה עם כל אחד משני הענינים אל מי שמוסמך לדון בו, אך אם היא חפצה בהפסקת הנשואין מן הדין שענין זה יתברר תחילה שאם זכתה בתביעת גט ממילא נשמט היסוד מתחת תביעת המזונות. ואשר למזונות זמניים עד למתן הגט גם באלה מן הראוי שהאשה תתבעם בביה"ד בו היא תובעת את גיטה.
3. בענין דנא אמנם ביקשה האשה גט בביה"ד הרבני ולאחר מכן באה בתביעת המזונות, ברם בינתיים ביקשה להפסיק את הדיון בתביעת הגט והיא ביטלה את תביעתה. נטען שבקשה להפסקת דיון טעונה אישור ביה"ד והסכמתו, אולם כאשר מדובר בשתי תביעות שלמעשה נתונות כל אחת בסמכות הערכאה שאליה הובאה והשאלה היא אם ביהמ"ש ישתמש בשיקול דעתו בענין מתן סעד זמני, הרי די בכך שהאשה גילתה דעתה ע"י בקשתה לביטול תביעת הגרושין כדי שביהמ"ש ידון בענין שמלכתחילה הוא נתון בסמכותו. נוסף לכך אין להניח שביה"ד הרבני לא ייעתר לבקשת האשה לחזור בה מתביעתה.
ז. לטענת הבעל כי בתשובתו לתביעת האשה ביקש שביה"ד ידון בכל עניני הרכוש לרבות מזונות האשה והילדים ובכך ניטלה הסמכות מביהמ"ש המחוזי - מטרתה של העתירה היתה כדי למנוע אפשרות של פניה לביהמ"ש המחוזי ותו לא. תביעת הגרושין של הבעל היתה תביעה על תנאי שאם יצוה ביה"ד על האשה לחיות חיי שלום עם הבעל והיא תסרב כי אז הוא מבקש להכריזה כמורדת ולחייבה בגט. תביעתו היסודית היא לשלום בית ולא לגט. בשלב הנוכחי אין תביעה לגט וממילא לא יכול ענין המזונות להיות כרוך בתביעת הגט. מכיון שתביעת הבעל היא שנשארה עתה בפני ביה"ד הרבני אין גם הצדקה להשהיית הדיון בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן . עו"ד ד. אבי יצחק למערערים, עו"ד ע. מאק למשיב. 21.10.69).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 100/69 - .................................. 38 ─ * גביית סכום פיצויים שנקבע בהסכם, והשאלה אם הסכום מהווה קנס או פיצוי.
─ * חובתו של שוכר להחזיר את המפתח לבעלים בתום תקופת השכירות.
─* ע.א. 231/69 - ...................39 ─ * סמכותו של רשם להעביר דיון מבית משפט לבית משפט בעיר אחרת.
─ * "מקום עסק" של חברה לצורך הגשת תביעה נגדה.
─* ע.א. 250/69 - .......................40 ─ * הוכחת תום לב בפרסום שיש בו הוצאת שם רע.
─* ע.א. 316/69 - .....................41 ─ * תביעת בנק בגין שטרות שניתנו במסגרת עסקה של תיווך שטרות.
─* ע.א. 106/69 - ...........................41 ─ * המועד להגשת הערעור כשנעשה תקון טעות סופר בפסק הדין.
─* ע.א. 251/69 - .................42 ─ * שקול דעת במתן סעד זמני.
─ * בקשת תובע להפסקת הדיון בתביעתו.
─ * בקשה לתקון כתב הגנה.
─* ע.א. 414/68 - ...................................43 ─ * תביעה בגין הפרת פטנט.
─* בר"ע 128/69 - .............................................44 ─ * סמכות יו"ר הוצל"פ המוציא לפועל פסק דין.
─ * ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד.
─* ע.פ. 267/69 - ........................44 ─ * אישום רופא לפי סעיף 212 לפח"פ.
─* ע.פ. 309/69 - .........................45 ─ * ערעורים על מידת העונשים בעבירות של העלמת מס והצהרת הון כוזבת.
─* בר"ע 120/69 - .......................................46 ─ * תביעת מזונות של אשה ושל ילדים כשתביעת גט תלוייה ועומדת בבית דין ─ רבני.
─ * דיון בתביעת מזונות של אשה כשבקשה בבית הדין הרבני ביטול בקשתה לגט
─
─
─
─
─
─