תקציר סביר כרך ד' חוברת 5

ע.א. 753/68 - מלכה פרנסיס ואח' נגד בנימין רוזנברג

הבסיס לקביעת תוספת דמי שכירות בבית עסק.
הגדרת המונח "יציע".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, בייסקי) בע.א. 202/68 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המשיב הינו דייר מוגן בבית עסק השייך למערערים. הצדדים לא הסכימו על גובה שכר הדירה והמשיב פנה לביה"ד לשכירות בבקשה לקביעת דמי השכירות. הפניה לביה"ד היתה לאחר ההעלאה האחרונה משנת 1966. בינואר 1963 קבעו הצדדים ביניהם בהסכמה את גובה שכר הדירה. הקביעה נעשתה ע"י מכתב של המשיב לעו"ד של המערערים, ובו נאמר כי המשיב מסכים ששכר הדירה הוא 82 ל"י לחודש אך הואיל וישנו ויתור (מצד עמידר שהוא אחד הבעלים) על מחצית ההעלאה נקבע שכר הדירה בסכום של 55 ל"י. המושכר מורכב מאולם ומבנה המוגדר בהסכם השכירות כ"יציע". המשיב בבקשתו הגדיר את העסק כמבנה ויציע ואילו המערערים הכחישו סתמית קביעה זו אך לא טענו כל טענה שהיציע הינו מבנה קבע. ביה"ד לשכירות ביקר במקום וקבע לבסוף כי כבסיס לדמי השכירות יש לקחת את הסכום של 55 ל"י וכן קבע כי המושכר מורכבמהאולם ו"קומת בינים" ולא יציע ובהתאם לכך קבע את דמי השכירות. ביהמ"ש המחוזי ביטל את מסקנת ביה"ד לשכירות בדבר מהות המושכר וקבע כי המדובר ביציע ולא בקומת בינים. על בסיס קביעת דמי השכירות ועל הגדרת המושכר נסב הערעור.

החלטת - השופט י. כהן:
א. את התוספת על דמי השכירות יש לקבוע "לפי הסכום שמותר היה לגבות ערב תחילתן של התקנות החדשות", ואת אלה ניתן היה לקבוע על ידי הסכם בין בעל הבית והדייר או על ידי קביעה של בית הדין. במקרה דנא ההסכם הממשי בין בעל הבית והדייר היה כי ישולם סכום של 55 ל"י לחודש, והעובדה שבמסמך ההסכם צויין כי דמי השכירות למעשה צריכים להיות 82 ל"י אינה אלא הסברת המניע לקביעה של 55 ל"י הנובע ממדיניות של עמידר. שני הסכומים אינם חורגים ממסגרת המינימום והמכסימום של התקנות משנת תשכ"ב ויכלו הצדדים להסכים על סכום של 55 ל"י.
ב. אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי בדרך כלל כל מבנה או מתקן שהוקם בין הרצפה ובין התקרה מהוה יציע. כלל ידוע הוא כי כאשר ביטוי השגור בפי הבריות אינו מוגדר בחיקוק יש לפרשו לפי המשמעות הרגילה שמיחסים לו בני אדם. אין אפשרות לתת הגדרה מדויקת וממצה של הביטוי "יציע" ויש להכריע בכל מקרה לפי מסיבות אותו מקרה ולפי מבחן "השכל הישר או ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות". יש להכריע בכל מקרה לפי מכלול הנסבות הקשורות במהות אותו מבנה, המטרה לה הוא נועד, צורתו, שטחו, טיב הבניה, דרך הגישה וכד'. כשמתעוררת השאלה האם מבנה נחשב ל"יציע" יש לייחס חשיבות מיוחדת למסקנת ביה"ד לשכירות, שהוא בית דין מקצועי ויש לו היתרון הנוסף של התרשמות בלתי אמצעית ממראה עינים בזמן הביקור במקום. אין להתערב בענין כגון זה אלא אם ברור שביה"ד לשכירות הנחה את עצמו לפי שיקולים פסולים. ג. לטענת המשיבים כי השאלה אם המבנה מהוה יציע לא הועלתה בכתבי הטענות והצדדים עצמם כינו את המבנה בשם יציע - הטענות הנ"ל אינן מופיעות בתשובת המשיב לטענות המערערים בביהמ"ש העליון ועל כן יש להניח שהמשיב זנח טענות אלו. נוסף לכך צריך היה ב"כ המשיב להניח לפי תיאור הביקור במקום של ביה"ד כי ביה"ד עלול להעריך את המקום לא כיציע אלא כקומת בינים ויכול היה לבקש הבאת ראיות נוספות לענין זה.

השופט ח. כהן:
אילו עמדה בפני ביהמ"ש המחוזי שאלה משפטית בדבר פרשנות המונח "יציע" כמשמעותו בחוק הגנת הדייר, נראה כי ניתן היה לפרשו על דרך ההרחבה כפי שעשה
ביהמ"ש המחוזי, אולם השאלה העומדת לדיון היא עובדתית טהורה, האם הקומה העליונה שבחנות המשיב היא יציע או לא. ביה"ד לשכירות נוצר ע"י המחוקק לדון בכל ענין הנובע מחוק הגנת הדייר באשר הוא יודע מסתרי מבנים ותוספות מבנים וכיוצא באלה ענינים מקצועיים. נראה כי בנקטו לשון "יציע" התכוון המחוקק למה שמבינים בעניני בניה היו מכנים בשם יציע, ומי לנו מבינים בענינים אלה כחברי ביה"ד לשכירות.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד מ. שמש למערערים, עו"ד נ. צורף למשיב. 21.10.69).

ע.א. 166/69 - עמנואל שלום נגד שלמה ארז

*הגדרת המונח "יציע".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעור נתקבל)

העובדות:
בענין דנא, כמו בע.א. 753/68 (עיין לעיל) התעוררה שאלה אם מבנה שבמושכר בבית עסק הוא "יציע" או קומת בינים. ביה"ד לשכירות שביקר במקום קבע כי המבנה הוא קומת בינים, ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטתו וקבע כי הוא "יציע" ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לטענה כי השאלה אם המדובר הוא ביציע או קומת בינים לא הועלתה כלל בביה"ד ושזה פסק בנגוד לעמדת מוסכמת של בעלי הדין שהמבנה הוא יציע - טענה זו לא הועלתה בערעור לביהמ"ש המחוזי ועל ידי כך ויתר המשיב על טענה זו.
ב. לגופו של ענין - הנאמר בע.א. 753/68 דלעיל יפה גם לענין זה. התרשמות ביה"ד לשכירות ממראה עיניו חשובה היא ולא היתה סיבה לכך שביהמ"ש המחוזי יהפוך על פיה מסקנת ביה"ד לשכירות. לפיכך יש לקבל את הערעור.
השופט ח. כהן:
עובדת היות המקום יציע או קומת בינים ניתנת להכרעה ע"י הודאת הצד שכנגד וכאן הסכים הצד שכנגד כי המדובר ביציע. יכולים שני הצדדים להסכים על מקום שהוא יציע לצורך חוק הגנת הדייר ואין על ביה"ד לשכירות להתערב בכך. בי"ד המתעלם מהסכמת הצדדים טועה טעות משפטית ודין פסיקתו להתבטל. דא עקא שהמשיב לא טען בערעורו לביהמ"ש המחוזי טעות משפטית אלא טען לגופו של ענין. אם יש לפעמים לנקוט שיטת "פתח פיך לאילם" בכגון דא, הרי לא תמיד הדברים אמורים בטענות שמן הדין היה להשמיען בבית משפט אחר אשר כבר גמר מלאכתו על פי הטענות שהושמעו בפניו.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד ד. לב למערער, עו"ד א. אשכר למשיב. 21.10.69).

ע.א. 277/69 - יעקב שמידע נגד אריה ברקוביץ

בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר".
התחייבות לחתום על שטר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) בת.א. 415/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
שני הצדדים עמדו לנהל עסק בשותפות ולבסוף נפרדו והמערער חתם על מכתב התחייבות לתת שטר למשיב על סכום של 5800 ל"י, מכתב התחייבות זה נועד להמסר למשיב לאחר שיחתום על כתב ויתור. על כל זכויותיו בגין העיסקות המשותפות. משלא נפרע מלוא הסכום הנ"ל למשיבולא נחתם לו השטר עמד הלה והגיש תביעה בסדר דין מקוצר. המערער ביקש למחוק את הנותרת "בסדר דין מקוצר" וכן ביקש רשות להתגונן. ביהמ"ש החליט תחילה שלא למחוק את הכותרת האמורה "בשלב זה" והוסיף כי אחרי חקירת המערער על תצהירו לרשות להתגונן יחליט אם לברר
את התובענה בסדר דין רגיל, לאחר שהמערער נחקר על תצהירו דחה ביהמ"ש את הבקשה לרשות להתגונן. לאחר מכן ביקש המשיב בישיבה נוספת כי ינתן פסק דין נגד המערער וביהמ"ש נתן פסק דין כמבוקש. על כל אלה נסב הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. לא צדק ביהמ"ש בדחותו את החלטתו בדבר מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" עד לאחר חקירת המערער על תצהירו. ביהמ"ש יזקק לתביעה לפי סדר דין מקוצר בהתקיים שלושה תנאים בהתאם לתקנה 269(1)(א) של תקנת סדר הדין. אם לא נתקיימו תנאים אלה אין התובענה בת תביעה בסדר דין מקוצר. כאשר נתבע מתנגד לדיון בתובענה על דרך סדר הדין המקוצר, כל אשר על השופט לעשות הוא להתבונן בכתב התביעה המונח לפניו והמסמכים שצורפו אליו ולפי אלה להחליט אם התובענה ראויה לדיון בסדר דין מקוצר. אין לו לשופט לעסוק בבירור עובדות, אלא על פי מה שעיניו רואות על פני המסמכים. לכן לא צדק בדחותו את ההכרעה עד לאחר חקירת המצהיר. ב. הראיה בכתב הדרושה לצורך הדיון בסדר דין מקוצר אינה חייבת להיות ראיה מלאה, הבאה להוכיח את התביעה על כל פרטיה אלא ראשית ראיה דיה. המסמך מוגש לביהמ"ש ללא תצהיר ואין לו ערך הוכחתי כלשהו. דרישת הראיה בכתב לא באה אלא לצמצם את חוג התביעות בסדר דין מקוצר. אם הנתבע כופר במסמך על התובע לאמתו ולהוכיחו בשעת הדיון כבכל תובענה רגילה.
כדי להשיב על שאלה אם יש במסמך כדי ראשית ראיה הכלל הוא: נניח, כי התביעה צריכה ראיה בכתב על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, והתובע מביא לצורך כך את המסמך ומבקש להוסיף עליו ולהשלימו בראיות בעל פה. אם ביהמ"ש היה מקבל את המסמך כראיה לצורך כך הרי זה מסמך המהוה גם ראשית ראיה לצורך סדר הדין המקוצר. המסמך בעניננו היה עומד במבחן האמור ולפיכך בדין נתבררה התובענה בסדר דין מקוצר.
ג. בשטר ניתן לתשלום סכום הכסף הנקוב בו, ואפילו לא ניתן השטר, התחייבותו של הנתבע לכתוב לתובע שטר כאמור במסמך דנא יש בה כדי להוכיח את החבות לתשלום הכסף. תביעת התובע במקרה כזה, יכול שתהא תביעה שעילתה הפרת חוזה, אך גם כזו באה בגדר סדר הדין המקוצר.
ד. לענין מתן רשות להתגונן - הגנת הנתבע התמוטטה בחקירה על תצהירו ובדין נדחתה בקשתו לרשות להתגונן.
ה. כאשר ביהמ"ש דוחה בקשה לרשות להתגונן עליו לתת מיד פסק דין נגד הנתבע ואין עליו לחכות ליוזמה חדשה של התובע שיגיש בקשה נוספת למתן פס"ד נגד הנתבע.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן , ח. כהן. עו"ד י. שי למערער עו"ד י. כהן למשיב. 21.10.69).

ע.א. 108/67 - ארנסט בק נגד דוד גנזר ואח'

*רשלנות ותרומת רשלנות בתביעת נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 1749/68 - הערעור נתקבל בחלקו)

העובדות:
המנוחה חוה גנזר סבלה ממיחושי קיבה וחשבה למצוא מזור בשתיית תמיסה של מלח אנגלי. היא מצאה בביתה שקית ישנה שעליה היתה כתובה המלה SALT בצרוף מלה שלא ניתנה לפענוח. היא שתתה את התמיסה ונפטרה כעבור זמן קצר. התברר כי התמיסה היתה חנקית נתרן. את השקית קנה בעלה של המנוחה אצל התובע שהוא בעל בית מרקחת חדשים מספר לפני המקרה. הוא ביקש לקנות מלח לכיבוש בשר "פקלזלץ" שהוא חנקת אשלגן והמערער מכר לו בטעות את
חנקית הנתרן. אמנם גם שתית חנקת אשלגן יש בה כדי להרעיל ולגרום למות, אלא שבמקרה כזה המות הוא יותר איטי וניתן להציל את האדם השותה את האשלגן. אילו במקרה דנא שתתה המנוחה את חנקת האשלגן ניתן היה להצילה ובשתותה את חנקת הנתרן לא הספיקו להצילה. כמו כן היתה רשלנות בכך שלא נרשם על החומר שהוא רעל, ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער אשמת רשלנות של 90 אחוז וכן דחה את תביעתו נגד שותפיו לשעבר שיחויבו גם הם בתשלום הנזקים. על כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. בראיות שבאו בפני ביהמ"ש היה די לקבוע כי המערער מכר חנקת נתרן במקום חנקת אשלגן. לפיכך אין לקבל את הערעור על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר מהות התמיסה שמכר המערער.
ב. אין לקבל טענת המערער כי נותק הקשר הסיבתי שבין רשלנות המערער לבין מקרה המות. החומר שביקשו לקנות הינו רעל והרוקחים מצווים לנהוג בזהירות וקפדנות ולציין באופן ברור שם התרופה על הצנצנת, או שקית או מיכל אחר. הם נדרשים גם לציין בסימון נוסף אם החומר הוא לשימוש חיצוני, ובמקרים מסוימים לציין כי החומר הוא רעל. זאת כדי להבטיח שלקוח אפילו הוא בר דעת לא יחליף תרופה בטעות ויסכן בריאותו וחייו, אכן גם הלקוח צריך להיזהר ולא לקחת תרופה ממיכל שלא ברור מה טיבו, אלא עליו לודא שהוא נוטל את התרופה שאותה הוא מבקש לקחת.
ג. העובדה שהיתה היפר חובה שבחוק מצד המערער שלא סימן את החומר בסימון הנדרש כחוק אינה משחררת את המנוחה מתרומת רשלנותה. כאשר נזק נגרם על ידי שתי סיבות שפעלו בעת ובעונה אחת, ואחת הסיבות היא "היפר חובה שבחוק" של אחד הצדדים, האחריות על הנזק חלה על השנים ויש לחלקה ביניהם לפי מידת האשמה המוסרית הנופלת על כל אחד מהם.
במקרה דנא נראה כי יש לחייב את שני הצדדים בחלקים שוים של הרשלנות.
ד. אשר לצד השלישי שהיה שותפו של המערער בעת המעשה - לפי סעיף 16 לפקודת השותפויות יתכן שהניזוק יכול היה לתבוע גם את השותפים האחרים אבל מזה אינו נובע שאם אחד השותפים אחראי במעשה רשלנות יכול הוא לדרוש שיפוי מאת יתר השותפים. גם סעיף 31 לפקודת השותפויות אינו עוזר למערער. לפי סעיף זה חייבת הפירמה לשפות את השותף על חיובים שנכנס בהם במהלך הרגיל של השותפות אבל מכאן אין להסיק כי השותפות חייבת לשפות שותף על מעשה רשלני כגון דא.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. עוה"ד הולצר ורוטנברג למערער, עוה"ד ר. וויס וג. וויס למשיבים. 23.10.69).

ע.א. 721/68 - אברהם מזרחי נגד חמדון חוסיין

זניחת מושכר" ע"י הבעל כשהאשה נשארת בדירה.
סמכות מכללא של אשה לבצע פעולה בשם בעלה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה השופטים (וינוגרדוב, כהן, כספי) בע.א. 70/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הינו דייר מוגן בדירה. כתוצאה מריב עם אשתו עזב את הדירה וירד לגרמניה אך המשיך לשלם את שכר הדירה ולטענתו אף התכונן לחזור לדירה, כאשר שהה המערער בחו"ל נתנה אשתו למשיב ומשפחתו רשות להכנס לדירה ולגור בה. משחזר הבעל לישראל הגיש תביעה נגד המשיב וטען כי אשתו לא היתה מוסמכת מטעמו ליתן רשות למשיב להכנס לדירה ועל כן הוא נמצא בה כמסיג גבול ועליו לסלק ידו מהדירה ולפנותה. בכתב הגנתו העלה המשיב שתי טענות: כי המערער זנח את אשתו ועל כן היתה האשה לדיירת לפי סעיף 18(א) לחוק הגנת הדיירוהיתה מוסמכת לתת לו את הרשות להכנס לדירה; לחילופין כי מה שעשתה אשת המערער עשתה
בהסכמת בעלה, שאם לא ניתנה לה מפורשות, על כל פנים ניתנה לה מכללה, בימ"ש השלום נתן את הצו לסילוק יד, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב ודחה את התביעה מן הנימוק שהבעל זנח את אשתו וזו היתה לדיירת, ועל כך הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. הוכחת טענת הזניחה היתה מוטלת על המשיב והוא לא הצליח להוכיחה. כל שהוכח הוא שהבעל עזב את הדירה זמנית ותו לא. הזניחה האמורה בחוק והפסקת החזקה צריכות להיות, מטבע הדברים, מוחלטות וסופיות ולא זמניות. בעל הלוקח לעצמו חופש של שנה שנתיים מאשתו ומשאירה בדירתו ומשלם דמי השכירות, לא חדל מלהחזיק בדירה ולא "זנח" את אשתו.
ב. מאידך עומדת הגנתו של המשיב כי האשה היתה מוסמכת מטעם בעלה להרשות לו להכנס לדירה אף אם לא הוסמכה מפורשות. לענין זה חובת ההוכחה שאין הדברים כך מוטלת על המערער. בנוהג שבעולם, ובהעדר ראיה לסתור, יד האשה כיד בעלה בהזמנת אורחים לדירתם המשותפת ובמתן רשות להמצא ולהתגורר בה. עצם הנישואין והחיים בצוותא בדירה אחת הרי הם בגדר "התנהגות", כמשמעותה בחוק השליחות סעיף 3(א), היוצרת שליחות מכללא כלפי כולי עלמא, ולפחות באותם ענינים שאשה נוהגת בדרך כלל לייצג את בעלה. אך יהא דבר זה כאשר יהא, לא באה כל ראיה לא לכך שהאשה לא היתה שלוחת הבעל לכל ענין הנוגע לדירה ולא לכך שהמערער אסר על אשתו ליצגו לענין זה או שהודיע למאן דהו שאשתו אינה רשאית ליצגו.
ג. הרשות שניתנה למשיב לגור בדירה ניתנה לו לתקופה בלתי מוגבלת ותמורת אלפי לירות ואין אפשרות לבטלה.
ד. בסיכום טענותיו בביהמ"ש העליון הכניס ב"כ המשיב חומר ראיות נוסף ללא קבלה רשות תחילה, החומר שהוכנס אינו כשר לבוא כראיה נוספת בשערי בית המשפט. נוכח עובדה זו נפסק למשיב רק מחצית מסכום ההוצאות שביהמ"ש עמד לפסוק לו.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד י. שכטר למערער, עו"ד ח. שמעון למשיבה. 23.10.69).

ע.א. 92/69 - פאיז מזיאד חיר נגד מזיאד פאיז חיר חיר

*בר רשות בדירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים גוברניק, ידיד הלוי, סלוצקי) בע.א. 10/68 -הערעור נתקבל.

העובדות:
המשיב הינו אביו של המערער, והוא בעל דירה בה מתגורר הבן. המשיב טען כי הבן היה במקור בר רשות זמני ותבע סילוק ידו מן הנכס לאחר שביטל את הרשות שנתן לו להתגורר בנכס. לעומת זאת טען המערער כי הרשיון שניתן לו ע"י אביו לא היה רשיון זמני אלא רשיון לישיבת קבע בנכס שאינו ניתן לביטול. בימ"ש השלום נעתר לתביעת האב, ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות, נגד דעתו החולקת של השופט ידיד הלוי, אישר את החלטת בימ"ש השלום, ועל כך הערעור.

החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. הלכה פסוקה היא שרשיון ישיבה שניתן ללא הגבלת זמן אין נותן הרשיון רשאי לבטלו כאשר הצדק דורש את קיום הרשיון. השאלה היא אם צדקו שתי הערכאות דלמטה שכאן הרשיון שניתן היה זמני.
ב. מתוך חומר הראיות עולה כי האב נתן לבנו רשיון לשבת בנכס "עד שימצא מקום אחר מתאים וטוב ממנו" אם כי לא ניתן זמן מסוים לתובע לגור. מצב זה יכול להקרא רשיון זמני וגם רשיון לא זמני, הכוונה היתה כי המערער לא ישאר לגור תמיד בנכס, אך מאידך ההחלטה מתי למצוא את המקום האחר היותר טוב היתה תלויה ברצונו של המערער ולא של האב. מבחינה מסוימת אפשר לקרוא לכך רשיון תמידי ללא הגבלת זמן.

ג. לבן שקיבל את הנכס היו הוצאות שונות בקשר עם שיפוץ החדר שקיבל. לכן בהתחשב בכך שהרשיון היה "זמני" ו"לא זמני" גם יחד, והעובדה שבן המערער השקיע הוצאות בשיפוץ החדר, מחייב הצדק כי אמנם ינתן צו פינוי נגד המערער, אך יחד עם זאת יש לחייב את האב שישלם לבן פיצוי בגובה הערך הנוכחי של התיקונים והתוספות שעשה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, לנדוי. עו"ד י. ד. ממן למערער, עו"ד ד. סגל למשיב. 19.10.69).

ע.פ. 287/69 - מדינת ישראל נגד שמעון רוט.

*קולת העונש (מרמה, סחיטה ועושק) המשיב ביצע עבירות מרמה וגניבה בסכום של עשרת אלפים ל"י וזאת שעה שהוכרז כפושט רגל והורשע בעבירות לפי פקודת פשיטת הרגל ולפי חוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק). בגין כל עבירותיו נדון לשנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. העבירות שביצע הן חמורות ובנוסף לכך יש לו עבר פלילי מסוג גניבה ומרמה. למרות נסיבותיו האישיות - הוא בן 60, אשתו חולה ובנו קיבל הלם במלחמת ששת הימים - יש להטיל עליו מאסר של שנה בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד י. בלטמן למערערת, המשיב לעצמו. 7.9.69).

ע.פ. 407+358/69 - רחמיאל שמילוביץ נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד יוסף שמילוביץ.

*חומרת העונש (התנהגות פרועה ותקיפת שוטר) שני הנאשמים הם אחים שהורשעו בעבירות של התנהגות פרועה במקום ציבורי, מעשי אלימות, העלבת פקיד צבור ותקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו. את המעשים ביצעו משלא קיבלו עבודה בלשכת העבודה. האח רחמיאל שהיה פעיל בקטטה נדון ל- 10 חדשי מאסר וערעורו על כך נדחה, בהתחשב בחומרת המעשה של פגיעה בעובד הציבור ותקיפת שוטר. על האח יוסף שבא לעזרת אחיו הטיל ביהמ"ש עונש של 4 חדשי מאסר. נגד נאשם זה היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של שנה בגין עבירה על חוק לתיקון דיני עונשין (תקיפת שוטרים). ביהמ"ש המחוזי סירב להפעיל מאסר זה בקבעו כי ביהמ"ש לא היה רשאי להטיל מאסר על תנאי בגין אותה עבירה ואילו דן אותו ביהמ"ש בעבירה הקודמת למאסר ממש לא היה מטיל עליו עונש של שנה מאסר. הערעור על כך נתקבל. אין מניעה חוקית להטיל מאסר על תנאי בשל עבירה על חוק לתיקון דיני עונשין (תקיפת שוטרים) ולכן בדין הוטל המאסר על תנאי. כיון שכך החליט ביהמ"ש העליון להפעיל את המאסר על תנאי ועל הנאשם לרצות עונש זה כמצטבר לעונש של 4 חדשי מאסר. (בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד י. בלטמן למדינת ישראל הנאשמים לעצמם. 25.9.69) .

ע.פ. 378/69 - חג'יזה זינב נגד היועץ המשפטי לממשלה.

*חומרת העונש (התפרעות)

המערערת היתה נוכחת במשפט שהתנהל נגד רוצח בתה. בהפסקה שהוכרזה הרימה המערערת קול צעקה שבעקבותיה התפתחה קטטה שבה נדקר בבטנו אחד מבני משפחת הנאשם, ע"י בנה של המערערת. בגין ההתפרעות נדונה המערערת ל- 4 חדשי מאסר. ערעורה על כך נדחה. המדובר אמנם באשה שהיא אשה מרת נפש, ועשתה מה שעשתה במר לבה, ונוסף לכך המיטה על עצמה צרה חדשה כאשר בנה נדון ל- 4 שנות מאסר על מעשה הדקירה, ונסיבות אישיות נוספות, אולם אין להקל בדינה, לנוכח העובדה שהיא שגרמה להתפרעות הרצינית בבית המשפט, כמעט בנוכחות בית המשפט.