תקציר סביר כרך ד' חוברת 6

בג"צ 143/69 - נחמן ברקוביץ נגד ראש עירית ירושלים ואח'

*בקשה לקבלת גימלה מוגדלת עקב פרישה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

העובדות:
העותר עבד בעיריה כמנהל חשבונות במשך 17 שנה ומשפרש לגימלאות בשנת 1968 היה זכאי לגימלה בשעור של 34 אחוז ממשכורתו האחרונה, והעיריה אישרה לו גימלה בשעור של 42 אחוז, העותר אינו מסתפק בגימלה המוגדלת והוא דורש העלאת גימלתו לשעור של 55 אחוז. טענותיו הן: כי בהיותו למעלה מגיל 40 עם התחלת עבודתו הוא זכאי לפי החוק לגימלה מוגדלת; כי הוא היה עובד מסור וחרוץ; כי במהלך עבודתו בעיריה חלה; כי היה פעיל בתנועה הציונית בחו"ל; כי עובדיםאחרים שפרשו כמוהו זכו לגימלה יותר גדולה, תשובת העיריה היתה כי מצבם הסוציאלי של העובדים האחרים היה גרוע ממצבו של העותר ולכן אושרה לאותם אנשים גימלה יותר גדולה.

החלטה:
א. הגדלת הגימלה מפאת בואו של העובד לשירות הציבורי בהיותו למעלה מגיל 40 ומפאת פעילותו בתנועה הציונית בחו"ל, מסורה לשיקול דעתה של העיריה שאינה חייבת לנהוג דין אחד כלפי כל הענינים המרובים העשויים להתעורר לפניה. משום כך אין להסיק שהעותר הופלה לרעה לעומת אחרים, רק על שום שאחרים קיבלו יותר ממנו.
ב. אין לומר כי טענות העותר לא נשקלו כראוי ע"י העיריה שדנה בענינו מספר פעמים ואף קיימה שיתוף מעולה מלא עם נציגות העובדים. למעשה אף לקחה העיריה בחשבון את העובדות הנטענות כאשר הגדילה את הגימלה מ-34 אחוז ל-42.
ג. העותר קיבל תעודה רפואית כי הוא חולה ואינו מסוגל לשום עבודה לצמיתות. לפי סעיף 17(ב) לחוק שירות המדינה אדם שועדה רפואית קבעה את נכותו סמוך לפרישתו זכאי להעלאת הגימלה באחוזים לפי דרגת הנכות וכאן היה מגיע לעותר 50 אחוז ממשכורתו, ברם התעודה הרפואית שהביא אינה קביעה של ועדה רפואית כדרישת החוק.

(בפני השופטים: זוסמן, קיסטר, י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד גב' נחמד למשיבה. 15.10.69).

ע.א. 182/69 - סלוטור נער נגד ד"ר משה ישי עו"ד ואח'

*תביעת עו"ד לשכר טרחה ודמי תווך.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 1052/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב שהוא עורך דין היה בא כוחו של בעל מקרקעין (להלן המוכר).

המערער פנה למשיב וביקש עזרתו כדי להשפיע על המוכר למכור לו את הקרקע וכן ביקש עזרתו לגבי תנאי המכירה. המשיב השפיע על המוכר ועזר במו"מ לגבי תנאי התשלום. לאחר שנוסחה טיוטת ההסכם, התיעץ המערער בעורך דין שלו, הכניס בו אי אלה שינויים, ורק אחר כך חתם על ההסכם. המשיב ביקש את שכרו בסך 5000 ל"י (כשכר מוסכם או ראוי) והמערער ביקשו להמתין ורק לאחר זמן התכחש לחובתו לשלם. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר והרשם דחה טענת המערער שיש להגיש התביעה בסדר דין רגיל. הרשם קבע כי זו תביעה לדמי תיווך שהם 2 אחוז ממחיר העיסקה ואם כן זו תביעה לסכום קצוב. המערער הגיש ערעור על החלטה זו וטען כי התביעה היא לשכר טרחת עו"ד ולכן אינה קצובה וערעורו נדחה. בביהמ"ש המחוזי הפך המערער את עורו וטען כי זו תביעה לדמי תיווך ומכיון שאין המשיב כעורך דין רשאי לעסוק בעסקי תיווך הפוגמת באתיקה המקצועית אין הוא זכאי אף לתבוע דמי תיווך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זו תביעה לשכ"ט עו"ד ופסק למשיב מאת המערער שכר ראוי בסך 4000 ל"י כסכום שקיבל מהמוכר. על כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. אין ספק כי המשיב זכאי לבוא על שכרו ואף המערער לא כפר תחילה בחיובו לשלם ורק לאחר זמן ניסה להתחמק מהתשלום. לגופו של ענין, לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד העדויות ועל יסוד התרשמותו כי היתה זו פעולת עורך דין אין סיבה להתערב בממצא זה.
ב. אף אם נראה את הפעולה כפעולת תיווך, הרי אין כלל משפטי מפורש האוסר על עורך דין לעסוק בתיווך. אמנם בהזדמנות אחרת הביע ביהמ"ש העליון דעה שלילית על עיסוק עורך דין כמתווך אך אין הוראה מפורשת האוסרת זאת.
ג. מבלי לקבוע עמדה בשאלה הנ"ל, נראה שבנידון דידן אין לראות בפעולת המשיב פעולה אסורה לפי האתיקה המקצועית. לא רק שמדובר פה בעיסקה חד פעמית, אלא שאין זו גם פעולה רגילה של מתווך. המשיב לא נתבקש לחפש קונה או מוכר. תפקידו היה בעיקר להביא את הצדדים לידי הסכם, ואפשר להבין כי עורך דין העורך הסכם אינו עוסק רק בניסוח ההסכם, אלא יש והוא מתערב במהלך המו"מ בין הצדדים, מעמיד אותם על בעיות שונות העלולות להתעורר בבצוע העיסקה, מישר הדורים ומציע הצעות בדבר יישוב נקודות מחלוקת, ובסופו של דבר מנסח את ההסכם שאליו הגיעו בעזרתו.
ד. אין גם להבין כיצד יכול המערער לטעון בערעור כי מדובר בדמי תיווך שעה שתחילה ביסס את הגנתו על הטענה כי מדובר בשכ"ט עו"ד ושלכן אין זו תביעה על סכום קצוב.
ה. העובדה כי המערער התיעץ בעורך דין שלו לאחר שההסכם נוסח על ידי המשיב אינה אומרת כי המשיב לא עשה למענו שירות משפטי. מקרה לא נדיר הוא שצד לחוזה מתיעץ בעורך דין נוסף על העורך דין העורך את החוזה.

(בפני השופטים: זוסמן, קיסטר, י.כהן. עו"ד ש. ליבליך למערער, עו"ד י. טוניק למשיב. 27.10.69).

ע.א. 199/69 - מאיר מלמד נגד מנחם הווארד

*תביעה לחלוקת נכס מקרקעין בין שותפים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בע.א. 786/68 - הערעור נדחה ברוב דעות)

העובדות:
הצדדים הם בעלים משותפים במקרקעין והמשיב הגיש בקשה לחלוקת המקרקעין, בציינו כי אין הנכס הנדון ניתן לחלוקה בעין אך הוא ניתן לחלוקה לפי חוק בתים משותפים. ביהמ"ש מינה מומחה להערכת הנכס וזה העריך את הנכס ב- 60 אלף ל"י. ביום 15.12.68 נחקר המומחה ע"י שני הצדדים ובאותו יום החליט ביהמ"ש כי אין מקום לחלוקת הנכס, גם לא לפי חוק בתים משותפים, ולכן הוא מחליט למכור את הנכס. ב"כ הנתבע (המערער) הודיע כי מרשו מוכן לקנות את הנכס בסכום של 60 אלף ל"י. ביהמ"ש החליט לדחות את המשפט לשבוע ימים כדי לתת לשותפים אפשרות להתחרות ביניהם על המחיר. כעבור שבוע התיצבו הצדדים לפני השופט וב"כ התובע הודיע כי מרשו אינו יכול להתמודד על הקניה. ביהמ"ש החליט כי מכיון שכך יש למכור את הנכס לנתבע במחיר שהציע. כאן ביקש הנתבע שהות של 3 חדשים לתשלום ובקשתו נדחתה, אי לכך החליט ביהמ"ש להעמיד את הנכס למכירה פומבית למי שירבה במחיר. על ההחלטה להעמיד את הנכס למכירה פומבית המבטלת ממילא את ההחלטה הקודמת למכור את הנכס לשותף (הנתבע) הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. התובע עמד על דרישתו כי הנכס יועמד למכירה פומבית ואילו הנתבע ביקש כי יצוו למכור לו את הנכס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ועל כך הערעור.

החלטה - מ"מ הנשיא זילברג (דעת מעוט):
א. בהתאם לחוק החלוקה, כאשר ביהמ"ש קובע כי אין מקום לחלוקת הנכס בעין מעריכים את המקרקעין וזכותו של אחד השותפים לקנות את החלק של חברו במחיר שהוערך ע"י המעריך, במשך 15 יום מהגשת ההערכה, ואם אחד השותפים מציע מחיר גבוה יותר יועמד
הנכס למכירה בין השותפים. רק אם אין השותפים רוכשים במחיר ההערכה או במכירה הפומבית שביניהם יועמדו המקרקעין למכירה פומבית לכל המרבה במחיר.
ב. כיון שכך היה על ביהמ"ש במקרה דנא להורות כי הנתבע יכול להחליט תוך 15 יום על קניית חלקו של התובע לאחר שהתובע סירב לקנות במחיר ההערכה. מכיון שביהמ"ש לא עשה כן יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הענין לבימ"ש השלום שיחליט כי השותף זכאי תוך 15 יום לקנות חלקו של שותפו במחיר ההערכה.

השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. אילו החלטת בימ"ש השלום בדבר מכירה "פנימית" של הנכס כדין ניתנה, כי אז היה מקום לקבלת הערעור שכן לפי סעיף 8 לחוק החלוקה יש לשותף שהות של 15 יום למתן הודעתו על רצונו לקנות במחיר ההערכה (אגב, ההודעה על הנכונות לרכוש צריכה להינתן לביהמ"ש ולא לשותף, בניגוד לדעת מ"מ הנשיא), ולא היה מקום להחליט כי על השותף לשלם מיד את הסכום. ברם הברירה היא תמיד בידי השותף המוכר את חלקו, ואם הנכס אינו ניתן לחלוקה רשאי כל אחד מן השותפים להביא לידי מכירת הנכס במכירה פומבית ואין לשותפו זכות לקנות חלקו במחיר ההערכה. בזכות זו למכירה פומבית טמון החידוש שבחוק החלוקה משנת 1913 לעומת חוק הקרקעות הישן שלפיו היו השותפים נאלצים להמשיך בשותפותם בנכס שאינו ניתן לחלוקה בעין.
ב. באשר לטענה כי פירוש כזה של חוק החלוקה מבטל את זכות הבכורה לפי חוק הקרקעות, שכן כל שותף יביא למכירת הנכס לפי חוק החלוקה - ראשית, אם קיים חוסר התאמה בין חוק החלוקה לבין דיני זכות הבכורה, היא מוסברת בשינוי המדיניות של המחוקק בענין זה בחוק החלוקה שהוא מאוחר יותר; שנית, זכות הבכורה נועדה למנוע הכנסת שותף חדש לנכס ואילו במכירה פומבית מתחסלת השותפות מכל וכל; נוסף לכך, הברירה בידי השותף במכירה הפומבית להרבות במחיר ולהבטיח לעצמו את הנכס כולו.

(בפני השופטים: מ" מ הנשיא זילברג , זוסמן, לנדוי. עו"ד ש.ב. פוגל למערער, עו"ד ז. רוזין למשיב. 26.10.69).

ע.א. 228/69 - עזרא שם טוב נגד בנק מרכנתיל ואח'

*בקשה לרשות להתגונן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולך) בת.א. 5501/68 - הערעור נדחה).

החלטה:
א. המערער ביקש רשות להתגונן בתביעה נגדו על יסוד המחאות שנחתמו על ידו לפקודת צד שלישי ושהועברו למשיב. המערער טען בבקשתו לרשות להתגונן כי ההמחאות ניתנו לבנק לגוביינא וממילא אין הבנק אוחז בהם בעד ערך, בחקירתו על תצהירו הודה המערער כי אינו יודע את מערכת היחסים בין הבנק לבין הצד השלישי.
נכון כי בשלב המוקדם של בקשת רשות להתגונן אין לדרוש מחותם המסמך הנתבע שיביא ראיה מלאה לחוסר תמורה אולם עליו להראות שיש לפחות יסוד כלשהו לטענת חוסר התמורה. אילו טען כי ביקש מהבנק אינפורמציה על הנסיבות בהן נמסרו ההמחאות לבנק וזה סירב למסור את האינפורמציה היה די בכך כדי לתת לו רשות להתגונן. אולם כאשר ישנה רק טענה סתמית של חוסר תמורה ולעומתה הודאה מלאה של המצהיר כי אינו יודע את מערכת היחסים בין הבנק לצד השלישי לא הוכחה טענת הגנה זו ואפילו לכאורה.
ב. משביטל המערער את הוראת התשלום של ההמחאות והודיע לבנק שלו כי לא יכבדם, פקעה חובתו של הבנק הנמשך לכבד את ההמחאות וממילא לא היה צורך בהעדה.

ג. אין לקבל את הטענה כי המשיב השהה את הצגת ההמחאות ובכך גרם לו נזק. המשיב הציג את ההמחאות בתאריכים הנקובים בהם ואלה היו מועדים דחויים. אמנם הבנק היה רשאי להתעלם מהתאריכים הנקובים בהמחאות ולהגישן לפרעון מיד, לפי סעיף 73א' לפקודת השטרות, אולם כאשר המערער כתב תאריך מאוחר והבנק המשיב כיבד את דעתו ולא הציג את ההמחאות לפרעון לפני המועד הנקוב בהן, לא תישמע מפי חותם ההמחאה טענה שהיה שיהוי בהצגת ההמחאות לפרעון.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד גורן למערער, עו"ד סלטון למשיב. 19.10.69).

ע.א. 723/68 - שרגא גלוברד נגד פנחס עטיה

*נסיון לערער הערכה של נכס שניתנה ע"י מעריך שמונה בהסכמת הצדדים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 11111/68 - הערעור נדחה)

העובדות:
הצדדים שותפים בנכס בבת ים ובהתדיינות שהיתה ביניהם הגיעו להסכם פשרה שלפיו יקח המשיב את חלקו של המערער. בדבר קביעת המחיר הסכימו הצדדים כי "ביהמ"ש ימנה מעריך מוסמך . . . שני הצדדים מסכימים כי ביהמ"ש יכריע על המחיר . . . בעשותו זאת יסתמך על החומר שבתיק . . . הצדדים מותרים על השמעת עדויות נוספות . . .". ביהמ"ש מינה מעריך ואחרי הגשת חוות דעתו טען המערער כי ההערכה נמוכה בחמישים אחוז מהערך המינמלי של הנכס ושלא יתכן שמעריך יעשה טעות כזו ללא איזה שהוא הסבר. לפיכך ביקש לחקור את המעריך והמשיב התנגד לכך. ביהמ"ש דחה את הבקשה לחקירת המעריך, ביהמ"ש המחוזי אישר החלטה זו ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
תפקידו של האיש שמונה ע"י ביהמ"ש היה תפקיד של "מעריך" ולא תפקיד של "בורר". השאלה מאיזה טעמים ובאלו דרכים ניתן לתקוף הכרעת מעריך אינה חפשית מסתירות. בדרך כלל חוות דעת שניתנה ע"י מומחה או פוסק מוסכם אינה סופית לחלוטין שאין עליה עוררין. כאשר הצדדים הסכימו כי חוות הדעת תחייב אותם אין להרשות הפרכתה ע"י עדויות חיצוניות, אך ניתן להעמידה במבחן ע"י חקירתו של נותן חוות הדעת. ברם הכל תלוי בתנאי המינוי שניתן לפוסק או למעריך. ובמקרה דנא נאמר מפורשות כי הצדדים מותרים על השמעת "עדויות נוספות". לא נאמר עדים נוספים אלא עדויות נוספות וחקירת המעריך מהוה עדות נוספת שהצדדים ויתרו עליה מראש.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד מ. טורבוביץ למערער, עו"ד א. בדיחי למשיב, 23.10.69).

ע.א. 311/69 - אברהם פרלמוט נגד חברת קולנוע זמיר ת"א בע"מ

*הצורך בהעלאת טענת חוסר דיות של הסכם מבחינה חוקית בכתב הטענות והזקקות ביהמ"ש מיוזמתו לחוסר דיות של חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, בייסקי) בע.א. 342/68 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבה שכרה אולם מהמערער והשקיעה בו 40 אלף ל"י לשיפוץ וכן שילמה למערער 40 אלף ל"י דמי מפתח. בין הצדדים היו הסכמים חלקיים שונים שנהגו לפיהם ולבסוף ערכו הסכם שבו ביטלו את ההסכמים הקודמים החלקיים. ההסכם האחרון היה לחמש שנים ונקבע בו כי בהיות המושכר בנין חדש יחול עליו סעיף 1 לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) המוציא את השכירות מתחולת חוקי הגנת הדייר, ומאידך קבע כי מאחר שהשוכרת (המשיבה) השקיעה סכומים גדולים באולם, היא תיחשב כמוגנת ע"י חוק הגנת הדייר לצרכי פינוי. סעיף זה נועד למעשה לכך שמצד 14 אחד ישולמו דמי השכירות לפי הסכמת הצדדים ללא תלות בשיעורים הקבועים בחוק הגנת הדייר ומצד שני יהפכו השוכרים לדיירים
מוגנים, ויוכלו להמשיך להחזיק במושכר אם ירצו בכך, לאחר שיעברו חמש שנות הדיירות לפי ההסכם. משעברו 5 שנים הגיש המערער תביעה לסילוק יד נגד המשיבה. זו התגוננה בטענה שהיא דיירת חוקית והמערער ביקש פרטים נוספים לטענה זו. המשיבה השיבה כי לפי ההסכם חל לענין הפינוי חוק הגנת הדייר ולכן היא דיירת חוקית. משבאה שעת ההוכחות הסתפק המערער בהגשת נסח רישום של הנכס, המשיבה הגישה באמצעות עד את ההסכם האחרון וכן העיד עד זה על ההשקעות שהשקיעה. סיכומי הצדדים הוגשו בכתב ותחילה סיכם ב"כ המשיבה. לאחר מכן הגיש ב"כ המערער סיכומיו וכאן "הוציא את המרצע מהשק" וטענתו היתה שחוזה השכירות בטל מחמת האמור בהסכם המחזיר למשיבה את המעמד של דיירת לפי החוק לאחר שמעמד זה נשלל ממנה בתחילת ההסכם. החזרת תחולת ההגנה כמוה, כך טען, כמתן ברירה לשוכר להארכת השכירות לצמיתות, ועל כן החוזה כולו בטל, בהיותו עיסקה במקרקעין שלא נרשמה בספרי האחוזה בנגוד לפקודת הקרקעות, בתיהמ"ש דלמטה דחו את הטענה ועל כן הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. לפי תקנות סדרי דין אמנם רואים את העובדות המהותיות הנטענות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת, אולם לפי תקנה 92 כאשר קיימת טענת חוזה בכתב הטענות, הכחשת סתם של החוזה ע"י בעל הדין שכנגד אין פירושה הכחשת חוקיותו של החוזה או דיותו מבחינה חוקית. חוזה החייב רישום לפי פקודת העברת קרקעות ולא נרשם אינו בלתי חוקי אלא שהוא חסר תוקף, ועל חוזה כזה ייאמר לענין התקנה 92 הנ"ל שהוא לוקה "בחוסר דיות מבחינה חוקית" וזו טענה שיש לעוררה בכתב התשובה.
ב. אכן ביהמ"ש יכול להזקק לפגם של אי חוקיות ושל חוסר דיות גם מיזמתו ללא שהצד שכנגד מעורר את הטענה, אך זאת כאשר העובדות גלויות וברורות, ואלו כאן רחוקים הדברים מלהיות כה ברורים שביהמ"ש יפסוק את הדין על פי "חוסר דיותו" של החוזה מבחינה חוקית גם כאשר הצד שכנגד לא עורר את הענין בכתב הטענות.
במקרה דנא אמנם קשר המערער את המשיבה לחוזה הנ"ל ע"י בקשת הפרטים הנוספים, ברם אין לדעת מה היה קורה אילו גילה המערער בהתחלה את קו טיעונו. יתכן שאז היתה המשיבה מוכיחה את ההסכמים החלקיים שהיו בין הצדדים לפני אותו חוזה, ואילו נפסל החוזה היו קמים לתחיה ההסכמים הקודמים שבוטלו על ידו. ע"י שתיקתו מנע המערער מהמשיבה את ההזדמנות לגולל את העובדות במלואן בפני ביהמ"ש. בנסיבות אלה לא יעורר ביהמ"ש מיזמתו את שאלת "חוסר הדיות" ועל הצדדים לטעון זאת בכתב הטענות.
ג. לגוף הענין יש לדחות את טיעונו של המערער. על חוזה השכירות דנא חל חוק הבנינים החדשים, ולפי סעיף 3 של אותו חוק לא יראו כהעברת קרקע הטעונה רישום, שכירות שנעשתה לתקופה המסתיימת לא יאוחר מעשר שנים וחודש אחד מיום השכרתו לראשונה של המושכר. כאן הפיסקה בחוזה הנותנת לשוכרת מעמד של דייר מוגן אינה מאריכה את תקופת השכירות לצמיתות אלא נותנת לשוכרת ברירה להאריך את השכירות, כך שהשכירות אינה עולה על עשר שנים וחודש ואינה טעונה רישום, לפי החוק שנהג ביום עריכת ההסכם. חוק הגנת הדייר האמור הוא חוק מיוחד ולכן אין להחיל על המקרה את פקודת הקרקעות. (פירצה זו בדיני הרישום תוקנה בחוק הגנת הדייר תשכ"ח אך חוק זה לא חל על עניננו).

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד גניהר למערער, עו"ד פלדמן למשיבה 23.10.69).

ע.א. 288/69 - אירוס החן בע"מ נגד שמואל רוז'נסקי ואח'

*הוצאת צו מניעה זמני.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 3575/69 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער שהיה סוכן שעוני אומגה בישראל ביקש צו מניעה זמני האוסר על המשיבים למכור שעונים אלה בישראל שלא באמצעיתו, לאחר שיצרני אומגה ביטלו את הסכם ההפצה אתו. ביהמ"ש המחוזי סירב להוציא צו מניעה זמני בציינו כי עליו לשקול אם הצו דרוש כדי לפצות את דורש הצו ואם אין זהמכביד דוקא על הצד השני אם הצו ינתן. כן שקל ביהמ"ש אם אפשר לפצות את המבקש בכסף במקרה שצו מניעה זמני לא ינתן וקבע כי הדבר אפשרי וציוה על המשיבים לרשום כל מכירה של שעוני אומגה שתבוצע בישראל. על הסירוב למתן צו מניעה זמני הוגש הערעור.
החלטה - השופט מני:
אין לומר כי ביהמ"ש דלמטה לא הדריך את עצמו נכונה בענין העקרונות שיש להחיל על מקרה כגון זה, או שלא החיל אותם כראוי בשים לב לחומר הראיות שהובא לפניו. מן המפורסמות כי מתן צו מניעה זמני הוא ענין הנתון לשיקול דעת הערכאה הראשונה וביהמ"ש שלערעור לא בנקל יתערב בשיקול דעת זה. המקרה הנדון אינו מצדיק התערבות בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד ג. שפירא למערער, עו"ד י. אלראי למשיבים. 29.10.69).

ע.א. 159/69 - מחמוד ראשיד סלמי ואח' נגד פדל רשיד סלמי

*טענת התישנות בתביעת דמי חכירה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בהמ' 3165/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המשיב הגיש נגד המערערים תביעה לתשלום שכר חכירה ראוי בעד עיבוד ואכילת פירות של חלקות אדמה השייכות למשיב. התביעה התיחסה לתקופה עד 1960 והתביעה הוגשה בשלהי 1968 היינו לאחר עבור תקופה של 7 שנים. המערערים ביקשו דחיית התביעה על הסף מחמת התישנות אך השופט דחה בקשתם מן הטעם שהגדרת "מקרקעין" כוללת "כל זכות או טובת הנאה בקרקע" כך שהתביעה היא במקרקעין שלגביה תקופת ההתישנות היא 15 שנה (או 25 לאחר הסדר) ולא 7 שנים. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. אופיו של ענין אם הוא מקרקעין או לאו נקבע לפי תוכן התביעה ולא לפי משהו אחר. כאן התביעה הינה לתשלום סכום כסף ואף נוסחה ע"י המשיב כתביעה כספית על סך.. ל"י". לכן אין לראות זאת כתביעת מקרקעין.
ב. ביהמ"ש טעה גם אם סבר ש"דמי חכירת קרקע" הם מימוש זכות או טובת הנאה בקרקע ושמשום כך יש לראותם כמקרקעין. שאלת החפציות של חוזה שכירות - ושכירות שוה לחכירה לגבי שאלה זו - התעורר כבר מספר פעמים בביהמ"ש העליון ונשלל ממנו; היותה אינטרס או טובת הנאה בקרקע.
השופט לנדוי:
תביעת המשיב היא תביעה כספית ולא תביעה לזכות או לטובת הנאה בקרקע ויש לדחותה על הסף.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד ב. רוטמן למערערים. 29.10.69).

ע.א. 146/69 - חנא נג'ר נגד אחוד סוכנויות בטוח בע"מ ואח'

*תביעה על יסוד "המחאה" של חוב כמשמעותה לפי המג'לה.
(ערעור על חלק מפס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 1539/65 - הערעור נתקבל)

העובדות:
למשיב השני (להלן המשיב) היתה מכונית מבוטחת אצל המשיבה הראשונה (להלן המשיבה). תעודת הבטוח היתה כפופה לשעבוד לטובת בנק לאומי לישראל, ובשעבוד הסכים המשיב כי כל סכום שיגיע לו על פי התעודה ישולם ע"י המשיבה לבנק. למשיב אירעה תאונה והמערער עשה למכונית עבודות תקון והחלפות חלקים בסכום של כ- 3750 ל"י. המערער לא היה מוכן למסור למשיב את מכוניתו אלא נגד תשלום הסכום הנ"ל. לבקשת המשיב הלך עמו המערער למשרד המשיבה ובפני פקיד משרד המשיבה חתם המשיב על מכתב שלפיו הוא מבקש מהמשיבה "להעביר את כל זכויותי הנובעות מתביעתי . . . לידי נג'ר". ביהמ"ש המחוזי ציין על סמך עדותו של פקיד המשיבה כי בקבלו את המכתב מהמשיב נטע העד בלב התובע המערער בטחון שהמשיבה תשלם לו את הכסף כפוף לאשור דו"ח השמאי ומחלקת התביעות ביחס לנזק. על סמך בטחון זה מסר המערער למשיב את מכוניתו. אולם לאחר מכן שילמה המשיבה את דמי הנזק כולם לבנק לאומי לישראל על פי כתב השעבוד שהיה בידיה והמערער הגיש תביעה נגד המשיבה והמשיב. הוא קיבל פסק דין נגד המשיב ואילו תביעתו נגד המשיבה נדחתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אחת מעילות התביעה נגד המשיבה היא שהיתה העברת חוב בדרך "המחאה" כמשמעותה לפי המגלה. ביהמ"ש המחוזי לא התיחס לטענת ההמחאה אולם צודק המערער בעילת תביעה זו. היתה כאן העברת חוב כמשמעותה בסעיף 676 למג'לה. התנאים שהותנו, כי ינתן אישור של השמאי ומחלקת התביעות, נתמלאו במלואם. גם הוראת סעיף 688 כי נשוא ההמחאה צריך להיות ידוע נתמלא כאן, שהרי כשבאו הצדדים למשרד המשיבה היתה תביעת המערער ידועה וקצובה. היוצא מכך כי המשיבה הסכימה לקבל על עצמה חבותו של המשיב כלפי המערער במידה ותעודת הבטוח תכסה את התאונה.
ב. אין המשיבה יכולה להתגונן מפני תביעת המערער בטענת השעבוד לבנק: לא זו בלבד שהיא היתה צריכה להתנות הסכמתה בשעת ההמחאה ככפופה לשעבוד זה ולהאיר עליו עיני המערער, אלא שהיא מנועה מלטעון שעבוד זה, באשר עקב קבלתה את ההמחאה שינה המערער את מצבו לרעה.

(בפני השופטים זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד מ. זינגר למערער, עו"ד ר. וייס למשיבה. 29.10.69).

המ' 416/69 - בנק אגוד לישראל נגד סלנט משה.

*בקשה לתקון כתב תביעה המבקש הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב לתשלום סכום כסף המגיע לו עקב יחסי לקוח ובנקאי שהיו קיימים בין הצדדים. המשיב קיבל רשות להתגונן ולאחר מכן נתברר למבקש כי לכתב התביעה צורפו מסמכים שאינם המסמכים שעליהם הוא מבקש לסמוך את התביעה וכן נתחוור לו שכמה מפרטי טענותיו לא היו נכונים. עקב כך ביקש רשות לתקן כתב תביעתו ובקשתו נדחתה. הערעור על כך נתקבל.
גלוי וידוע הוא כי לכאורה נעתרים לבעל דין המבקש לתקן כתב תביעתו אם מתברר לו כי העלה בכתב הטענות פלוגתה שאינה באמת שנויה במחלוקת. ביהמ"ש יושב לפסוק בפלוגתה הממשית ולא בפלוגתה מדומה שרק בטעות עלתה על שולחן הדיונים. אין טעם להכריח בעל דין להמשיך בברור תובענה שהוגשה בטעות. במקום להזקיק את התובע להפסיק את הדיון בתובענה ולהגיש תביעה חדשה מן הדין לאפשר תקון כתב התביעה. ניתן לומר כי זהו אולי המקרה הקלסי בו מתחייב מתן רשות לתקן.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ב, לוינבוק למערער, עו"ד א. הכהן למשיב. 15.10.69).

ע.א. 348/69 - נתיב עם בע"מ (בפירוק) נגד א.מ.ט. אי - מר טורס

*מחיקת ערעור על "החלטה אחרת" שהוגש ללא נטילת רשות המערערת תבעה מהמשיבה סכום כסף. היא ביקשה וקיבלה רשות להמציא כתב התביעה למשיבה במקום מושבה בחו"ל. היתר זה בוטל לאחר מכן לפי בקשת המשיבה. על כך הגישה המערערת את ערעורה ובטרם הוחל בשמיעת הערעור העלתה המשיבה טענה טרומית כי ההחלטה נשוא הערעור היא בגדר "החלטה אחרת" שאין לערער עליה אלא ברשות וכאן לא נתקבלה רשות כזו. הטענה נתקבלה והערעור נמחק.
התביעה שהוגשה נגד המשיבה עודנה תלויה ועומדת וההחלטה שביטלה את ההיתר למסירת כתב התביעה לחו"ל לא סיימה את הדיון ולא סגרה את תיק המשפט. עדיין ניתן בידי המערערת למסור כתבי בית דין לאחד ממנהלי המשיבה אם יזדמן לישראל. כיון שההחלטה לא סיימה את הדיון הרי זו "החלטה אחרת" שאין לערער עליה אלא ברשות.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - השופט מני, עו"ד ד. זקס למערערת, עו"ד ד. בר חיים למשיבה).

ע.א. 413/69 - יעקב בוחר נגד קצין התגמולים.

*תביעה לפי חוק הנכים של חיילי צה"ל המערער שירת בחיל - האויר בתורת חשמלאי למטוסים במשך 16 שנה, הוא סבל מהפרעות נפשיות והגיש תביעה לפי חוק הנכים בטענה כי הדבר נגרם לו עקב תקרית שהיתה לו תוך כדי שירותו. השאלה אם המערער צודק בטענתו כי מחלתו נגרמה לו, או שהוחמרה, עקב שירותו היא שאלה עובדתית וועדת הערעורים נתנה לשאלה זו תשובה שלילית. אין מקום להתערב בחוות הדעת הרפואיות שקבעו כי אין קשר בין השירות לבין מחלת המערער.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 29.9.69).

בר"ע 134/69 - חנן פרי ואח' נגד קופת חולים מכבי ואח'

*סעיף בוררות בחוזה סעיף בוררות בחוזה שבין הצדדים משתרע על חילוקי דעות "בקשר... עם ביצועו (של החוזה) ו/או בקשר עם חיסולו ו/או אופן חיסולו ואופן ביצועו". מלים רחבות די הצורך כדי לתפוס ברשתן עיסקה שנעשתה לשם חיסול החוזה המקורי, המהוה את נשוא התביעה שהוגשה ע"י המבקשים. כיון שכך בדין עוכב הדיון בתובענה בשל סעיף הבוררות.

(בפני: השופט זוסמן. 26.10.69).

בג"צ 195/69 - יצחק ועקנין נגד ועדת השחרורים.

*ביטול רשיון להתהלך חופשי העותר קיבל רשיון להתהלך חפשי בשליש אחרון של תקופת מאסר שריצה. תוך תקופת הרשיון עבר עבירת התפרעות והורשע בה וכן הוגש נגדו אישום בעבירות נוספות של התפרעות ופציעה. בטרם הורשע בעבירות הנוספות דנה ועדת השחרורים בענינו והחליטה לבטל את רשיונו להתהלך חפשי בהביאה בחשבון את העבירה בה הורשע ואת החומר שהיה בפניה בענין העבירות הנוספות שבהן טרם הורשע. עתירת העותר נגד הועדה נדחתה. לטענתו כי לא הוזמן לישיבת ועדת השחרורים - ההזמנה לישיבת הועדה נמסרה לאחותו בבית בו הם גרים ולכן ההזמנה כדין נמסרה. לטענה כי הועדה לקחה בחשבון עבירות שטרם הורשע בהן - אין זה הכרחי לשם הפקעת רשיון להתהלך חפשי כי בעל הרשיון הורשע בתוך תקופת הרשיון אלא די בכך שהועדה יכלה להשתכנע על סמך החומר העובדתי שהיה בפניה כי אמנם עבר אותה עבירה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. העותר לעצמו, עו"ד י. ברסלע למשיבה. 24.9.69).

בג"צ 249/69 - אריה שורך בע"מ נגד עירית נתניה ואח'.

*פרסום מרכז ע"י עיריה עירית נתניה פירסמה מכרז על בטוחי העיריה למשך 5 שנים. העותרת שאיננה חברת ביטוח אלא סוכנת ביטוח הגישה הצעה שלדעתה היא הזולה ביותר וזו לא נתקבלה. טענותיה נגד תנאים שונים שהתנתה העיריה בהצעת המכרז ושלדעתה הינם פסולים לא נדונו כלל שכן העותרת עצמה השתתפה במכרז לפי אותם תנאים ולא טענה נגדם עד שנודע לה כי הצעתה נדחתה. לטענה אחרת כי חייבים היו לפרסם את המכרז לכולי עלמא ולא רק לחברות הביטוח - טבעי הדבר כי כאשר מדובר בביטוחים פונה העיריה לחברות בטוח. לטענה כי נתקבלה הצעה של סוכן ביטוח ולא של חברת ביטוח - אותו סוכן הודיע על גיבוי של חברת ביטוח להצעותיו והחברה נתנה לו גיבוי זה. לאור הנ"ל יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד רכטמן לעותרת. 13.10.69).

בג"צ 226/69 - וגנר מנדל נגד עירית חיפה ואח'.

*דרישה שעיריה תבטיח פרנסתו של העותר העותר חסר פרנסה התדיין עם המשיבה בהתדיינויות קודמות בדבר סידורו בעבודה. לבסוף הציע למשיבה לרכוש עבורו קיוסק בסכום של 23 אלף ל"י ועד היום לא קיבל תשובה לפנייתו זו. עתירתו לצו נגד המשיבה נדחתה. אי מתן תשובה משך שנה ומעלה, אם כי אין זה נאה למוסד ציבורי שלא להשיב לפניות האזרח, מצביע על כך שאין המשיבה מוכנה להקציב את הסכום הנדרש, העותר לא הצביע על שום הוראת חוק המחייבת את המשיבה לשקמו ולהבטיח את פרנסתו.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. העותר לעצמו. 22.10.69).

בג"צ 204/69 - א. בן עזר ובניו בע"מ נגד מנהל התעשיה הצבאית ואח'.

*אי פרסום מכרז לשווק פרי של התעשייה הצבאית ענינו של צע"ת בענין דנא היה סירובם של המשיבים לפרסם מכרז לשווק הפרי של התעשיה הצבאית ולאריזתו בעונת 1969/70. המשיבים הציגו בפני ביהמ"ש שלושה מסמכים המראים כי לפי הוראות החשב הכללי והחשב של משרד הבטחון פוטרו מחובת פרסום מכרז בהתקיים 3 תנאים: כי הקשר נעשה עם אותו קבלן שזכה בחוזה בשנה הקודמת; כי אותו קבלן מסכים לא להעלות המחירים; כי המזמין אינו סבור שבמכרז חדש ניתן להשיג תנאים טובים יותר. במקרה דנא נתקיימו התנאים וביהמ"ש לא שוכנע כי שיקול המשיבים שלא ישיגו תנאים טובים יותר במכרז חדש היה מופרך מעיקרו ולפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד פ. ג. נשיץ לעותרת, עוה"ד י. ברסלע וב. כוגן למשיבים, 5.10.69).

בג"צ 258/69 - ש.י. פונדמינסקי נגד פקיד הבחירות ליד עירית ירושלים.

*בקשת צו נגד השימוש בסימן "אמת" בבחירות לעירית ירושלים העותר ביקש צו נגד השימוש בסימן "אמת" לזיהוי רשימת המערך בבחירות לעיריה. מבלי להתיחס לרוב טענות המשיב נגד העתירה החליט ביהמ"ש לדחותה בשל שנים אלה: רשימת המערך לא צורפה ע"י העותר כמשיבה ואין לפסוק לגוף המחלוקת מבלי לשמוע את דברה; העתירה הוגשה באיחור זמן. היום האחרון להגשת המועמדים היה 25.9.69 והעתירה הוגשה רק ביום 15.10.69. מידת השיהוי הפוסלת זכותו של עותר לקבל סעד מביהמ"ש תלויה במסיבות הענין, ובמקרה דנא כאשר מדובר בבחירות שהחוק קובע שורה של מועדים קצרים מתהליך אחד למשנהו די בשיהוי קצר להביא לידי דחית עתירה. (בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד מ. חשין למשיב. 19.10.69).

בג"צ 157/69 - סערה סאמי נגד המועצה המקומית אור יהודה.

*בקשה לרשיון מכירת ארוחות בוקר לעותר רשיון למכירת לביבות והוא ביקש רשיון למכירת ארוחות בוקר חמות. המועצה דחתה את בקשתו ועתירתו לבג"צ נדחתה משני טעמים: העותר עשה דין לעצמו והחל למכור בבית העסק שלו ארוחות בוקר חמות ללא רשיון ואין ביהמ"ש מושיט סעד לעותר במקרה כגון זה; עד כה לא מילא העותר אחרי התנאים המיוחדים לבתי אוכל המוכרים תבשילים והזקוקים לרשיון מסעדה לאחר שימלא אחרי התנאים הדרושים יוכל העותר לפנות מחדש למועצה בבקשת רשיון ואם לא ייענה יוכל אז לפנות לבג"צ שנית.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד פוגל לעותר, עו"ד פריבס למשיבה. 22.10.69).

בג"צ 267/69 - אורי דייוויס נגד רפאל לוי פקיד בחירות וכו'

*חלוקת מדליונים לחברי ועדות הקלפי בבחירות לעירית ירושלים העותר פנה לבג"צ נגד החלטת ועדת הבחירות להעניק מדליונים לחברי ועדות הקלפי לבחירות לעירית ירושלים. המדליונים הם "לציון מאורע הבחירות הראשונות בירושלים המאוחדת" ולטענת העותר חורגת ההחלטה מסמכות ועדת הבחירות כי יש בה משום נקיטת עמדה פוליטית בשאלה שנויה במחלוקת שכן רשימתו של העותר לעיריה דוגלת בשתי אדמיניסטרציות עירוניות אוטונומיות. העתירה נדחתה. איחודה המוניציפלי של ירושלים הוא עובדה קיימת בגושפנקא של חוק הכנסת. הזכרת עובדה זו כהוויתה אינה מהוה תעמולת בחירות. לעומת זאת עצם הגשת העתירה יש בה משום הפגנה פוליטית שריח של תעמולת בחירות ע"י השימוש בהליכים משפטיים נודף ממנה.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד י. אלדר לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 26.10.69).

בג"צ 269/69 - הרשימה של הסיעה הקומוניסטית (רק"ח) ואח' נגד שרי המשטרה והפנים.[פ"ד כג (2) 233]*זכות בחירה לעצירים ואסירים ענינה של העתירה להבטיח אפשרות שחלק מן העותרים, פעילי העותרת, היושבים בכלא יוכלו לבחור. העתירה נדחתה. בעית זכות הבחירה של אסירים ועצורים אינה רק של העותרים אלא של כל אלה היושבים בכלא. לפי החוק צריך כל בוחר לבחור בקלפי שבמקום מגוריו ואין המשטרה יכולה לדאוג להבאת כל האסורים לבחירה בקלפיות שלהם.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד פ. לנגר לעותרים, עו"ד י. ברסלע למשיבים. 27.10.69).

בג"צ 247/69 - סעיד נימר כשיר נגד הפרקליטות הצבאית הראשית.

*סמכות בי"ד צבאי בשטח מוחזק

העותר התכון לבצע שוד מזוין בנצרת וכשהמשטרה החלה לעקוב אחריו ברח לג'נין במכונית גנובה ושם נתפס. ברשותו היה רובה סטן. העותר הובא לדין בפני בי"ד צבאי על עבירה של החזקת כלי יריה ונדון לחמש שנות מאסר בפועל ו- 3 שנים על תנאי, ובאותו זמן הוא מרצה 30 חדשי מאסר בגין העבירות שביצע בתחומי המדינה, היינו נהיגה ברכב ללא רשות וללא רשיון והסגת גבול פלילית וגניבה. בעתירה קובל העותר שחודש ומחצה לאחר מתן גזר הדין טרם קיבל העתק ממנו והוא עלול להפסיד זכות הערעור כי זמן הערעור יעבור, וטענה נוספת בפיו כי לא היתה בסמכות בי"ד צבאי לדון אותו על עבירה אזרחית של החזקת כלי יריה שעבר אותה בתחומי המדינה. העתירה נדחתה, על פס"ד וגז"ד ביה"ד הצבאי בשטחים מוחזקים אין זכות ערעור אלא יש צורך בקיום ע"י מפקד האזור ואפשר תמיד לפנות אליו. ולבקש עיון מחדש בפסק הדין ובגזר הדין, אשר לטענה השניה - החזקת כלי הנשק בתחום השטח המוחזק היא עבירה בפני עצמה אינה תלויה בעבירות האחרות שהעותר עבר בתחומי המדינה ואין ספק כי לביה"ד הצבאי בשטח המוחזק היתה סמכות לדון את העותר.