עש"מ 4/69 - ריכרד אייכנר נגד נציב שרות המדינה
*פיטורי עובד.
(ערעור על גז"ד ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הינו נכה מהתקלות עם מסתננים שסודר בעבודה במשרד הבריאות ע"י מחלקת השיקום של משרד הבטחון ועבד בו 13 שנה. זה שנים אינו מקיים את שעות העבודה הקבועותהוא מאחר לעבודה ואף נעדר מהעבודה לעתים תכופות. המערער הועמד לדין משמעתי ולא כפרבעצם האשמות אלא טען כי מפאת נכותו לא הרגיש בטוב, סבל כאבים ונטל גלולות שינה והרגעה וזה מה שגרם שלא יוכל לבוא לעבודה בשעות הקבועות. ביה"ד המשמעתי ברוב דעות פסק כי יש לפטרו עם מתן פיצויים מלאים ועל כך ערעורו.
החלטה:
א. משרד הבריאות העמיד את המערער בפני ועדה רפואית וזו קבעה כי הוא כשר לעבוד בשרות המדינה כיון שכך על ביהמ"ש להעמיד את הועדה בחזקתה שאינה עושה מלאכתה רמיה ולצאת מתוך הנחה כי המערער כשר לשירות, ואין מקום להעמידו מחדש בפני ועדה רפואית.
ב. בקשתו החילופית של המערער כי יחילו עליו סעיף 14(3) לחוק שירות המדינה שלפיו זכאי לקצבת פרישה "מי שפוטר לאחר עשר שנות שרות מסיבת בריאות לקוי" אין לקבל. המערער לא פוטר מחמת "מצב בריאות לקוי". מתוך חומר הראיות ברור כי עבודתו יעילה אלא שהוא משבש את סדרי העבודה ע"י האיחורים וההעדרויות שלו, ולפי סעיף 14(3) הנ"ל יוצא לקצבת פרישה מי שמחמת מצב בריאותו אינו יכול לעשות את עבודתו, להבדיל מעובד שעל אף מצב בריאותו הלקוי יכול להמשיך בעבודתו.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד שטראוס למערער, עו"ד סוכר למשיב. 27.10.69).
ע.פ. 350/69 - אליעזר אלפרט נגד מדינת ישראל
*גרימת מות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.פ. 66/69 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער נסע על קטנוע מקרית יובל לכיוון העיר ירושלים. אותה שעה עמדו על השוליים הימניים של הכביש בכיוון נסיעת המערער קבוצה של 4 אנשים וביניהם המנוח ומולם עמדו אנשים ליד תחנת אוטובוסים. כאשר המערער היה בערך 100 מטר ממקום עמדם של האנשים האיט מהירות נסיעתו עד כדי 40 - 50 קמ"ש, וכאשר היה במרחק כ- 40 מטר מהם צפר ברם לא הבחין כי האנשים שמעו את הצפירה. כשהיה במרחק כששה מטר ממקום עמידתם של האנשים יצא לפתע המנוח והחל לחצות את הכביש. המערער סטה שמאלה אך לא הצליח למנוע את התאונה והאיש נהרג. המערער הורשע בגרימת מות לפי סעיף 218 ועל כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. אמנם הלכה פסוקה היא כי אם הולך רגל עומד על שולי הכביש בלי לגלות כל סימן לכך שהוא עומד לחצות את הכביש אין זה מחובתו של נהג לצפות כי הלה יחצה את הכביש בלי לבדוק אם הוא פנוי. ברם כל מקרה יש לדון לפי נסיבותיו.
ב. בעניננו היה על המערער לצפות מראש כי האנשים שעמדו על השוליים הימניים עלולים לחצות את הכביש, הן בשים לב כי ממול עמדם נמצאת תחנת אוטובוסים והן כי הזמן היה 8 בבוקר כאשר אנשים נוסעים למקום עבודתם. כיון שכך היה על המערער לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע תאונה אפשרית אם מישהו יתחיל לחצות לפתע
את הכביש. אמנם המערער צפר אך כפי שהוא עצמו הודה לא הבחין כי שמו לב לצפירתו. לפיכך היה עליו להאיט עד כדי שיוכל לבלום ולמנוע תאונה אפשרית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. עו"ד מ. שיפמן למערער, עו"ד מ. קירש למשיבה. 6.10.69).
המ' 475/69 חיים רוכורגר נגד מדינת ישראל
*מידת ההאטה הנדרשת מנהג רכב לפני מעבר חציה(בקשת רשות לערער שנדונה כערעור - הערעור נתקבל)
העובדות:
המבקש נסע ברחוב יהודה המכבי בתל אביב כשפניו מועדות צפונה. הוא הגיע למעבר חציה שבו רוחב הכביש 9.50 מטר. לא היו אנשים בתוך מעבר החציה ולא בצידיו פרט לאשה אחת שעמדה בצד ימין של הכביש בכיוון נסיעת המערער. היא עמדה עם גבה למערער ופניה לצד ימינה, היינו היא לא הסתכלה שמאלה, לאותו מסלול שהיתה חייבת לחצות תחילה אילו ביקשהלחצות את הכביש. לפתע החלה לחצות בריצה את הכביש ונפגעה ע"י המכונית בה נהג המערער.לפני המעבר נהג המערער במהירות של 50 קמ"ש אך בהתקרבו אל המעבר האיט מהירותו ל-41 קמ"ש. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה ללא זהירות לפי תקנה 14(ג) לתקנות התעבורה ובאי האטה בהתקרב למעבר חציה, לפי תקנה 40(6) לתקנות. ביהמ"ש המחוזיאישר את ההרשעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. תקנה 40 הנ"ל אינה אלא שלוחה של תקנה 39 המחייבת אדם לנהוג במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה. תקנה 40 אינה מחייבת נהג על דרך הסתם להאיט, אלא עליו להאיט עד שתהא מהירותו סבירה בהתחשב בנסיבות, ומעבר החציה היא אחת הנסיבות המחייבת האטה. אם ראה הנהג הולכי רגל או ילדים מתקרבים למעבר החציה עליו להביא בחשבון שאנשים עלולים לחצותו. אך אם נסע בכביש כשבקרבת המעבר אין אף נפש חיה אין עליו להאיט.
ב. בענין דנא עמדה אמנם האשה ליד המעבר, אך היא עמדה בצורה כזו שלא צריך היה הנהג להניח כי היא עומדת לחצות את הכביש. היה עליו לגלות ערנות משראה את האשה, אך מידת העירנות הדרושה מנהג היא כמידת הסכנה הנשקפת לזולת מנהיגתו. כאשר הנהג נוסע בכביש רחב כמו במקרה דנא, ואין מכשולים ועיניו אינן רואות אלא אשה שאינה מגלה כוונה לחצות את הכביש, הרי הנסיעה במהירות בגבולות המותר של 50 קמ"ש היא לכאורה מהירות סבירה. אמנם לעולם אין בטחון שאדם לא יעשה את הבלתי צפוי וירד לכביש מבלי להסתכל. לפיכך אין נהג רשאי להתעלם כליל מאפשרות כזאת אך גם אינו חייב לתת דעתו עליה אלא במידה שאפשרות זו עלולה הלכה למעשה לגרום לפגיעה .
ג. המחוקק חפץ ביקרם של הולכי הרגל שיוכלו לעבור את הכביש ללא חשש פגיעה, אך מצד שני הוא גם חפץ בתנועה שוטפת. מקום שנהג מאיט כאשר הנסיבות מאפשרות לו לנסוע במהירות, עלולה נהיגתו לגרום לפקקים ולסתום את רחובות העיר.
ד. אין גם להחיל על המקרה את הסעיף 72(א) של התקנות הקובע כי נוהג רכב המתקרב למעבר חציה עליו לנסוע במהירות המאפשרת עצירה לפני המעבר. סעיף זה אינו מוסיף הרבה על האמור בסעיף 40(6) הנ"ל. תקנה 72 אינה מחייבת עצירה לפני מעבר חציה, אלא האטה שלא תגרום לסכנה להולכי רגל. אם אין סכנה להולכי רגל על הנהג להתקדם ולפנות את הכביש מהר ככל האפשר. אם תחייב נהג להאיט עד כדי אפשרות עצירה לפני כל מעבר חציה יהא עליו לנסוע במהירות של 5 - 10 קמ"ש לפני המעבר ולא תתואר נסיעה כזו בכרך גדול החצוי מעברים במרחק של כמה עשרות מטרים זה מזה. גם לפי תקנה זו
מחוייבת ההאטה רק אם לפי הנסיבות יש צורך בכך כדי לשמור על הולכי רגל ולא כאשר אין איש ליד המעבר. כאשר הנסיבות מגלות מקור סכנה אז על הנהג להאיט עד כדי אפשרות עצירה לפני מעבר החציה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד ארן(אורנשטיין) למבקש. עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 3.11.69).
ע.א. 628/68 - יהודה פרנק בע"מ נגד חברת ליבר בע"מ ואח'
*דרישה להעלאת דמי שכירות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים כהן, ארליך, בייסקי) בע.א.136/68 - הערעורים נדחו).
.
החלטה - השופט מני:
א. תביעת המערערת כי המשיבה תוסיף דמי שכירות עבור מושכר לתקופה שבין 1962 ל- 1966 נדחתה בדין, בהיעדר כל ראיה בדבר "יום הדרישה" שבו המערערת שלחה למשיבה דרישה לתוספת דמי שכירות עבור אותה תקופה.
ב. באשר לתקופה שמשנת 1966 והלאה נשלחה הדרישה ע"י אדם שלפי העדויות הוסמך לשלוח דרישות כאלה מטעם המערערת. קביעתו זו של ביה"ד לשכירות היא קביעה שבעובדה שהיה לה יסוד בחומר הראיות. דרישה להעלאת דמי שכירות אינה חייבת להיכתב על ידי בעל הבית ודי בכך כי נשלחה מטעמו או בהרשאתו.
כיוון שכך אין צורך לחוות דעה בשאלה באיזו מידה ניתן לראות בבקשה שהוגשה לביה"ד לשכירות "דרישה" להעלאת שכר דירה במובן החוק.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר עו"ד א. בריר למערערת, עו"ד ש. שולמן למשיבה. 29.10.69).
ע.א. 167/69 - לוסי ברץ נגד אגד (אשד)
*חובת הזהירות הנדרשת לשמירת שלומם של נוסעי האוטובוס.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1625/66 - הערעור נתקבל).
.
העובדות:
המערערת ישבה במושב שמאחורי הדלת האמצעית של אוטובוס שבו נמצא מעקה בחלק של המושב. האוטובוס עצר לפתע כאשר מכונית פרטית הופיעה לפניו והמערערת נזרקה קדימה ממקום מושבה ונפגעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה לפיצויים בקבעו כי לא ישבה בעת העצירה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לקביעת ביהמ"ש כי המערערת לא היתה במצב של ישיבה בעת התאונה לא היה שום יסוד בחומר ההוכחות והדבר אף לא נטען ע"י המשיבה. כיון שכך היה על ביהמ"ש לקבוע כי אכן נזרקה קדימה מתוך מצב ישיבה ועל יסוד מצב עובדתי זה יש לברר שאלת אחריותה של המשיבה.
ב. המעקה שלפני המושב אינו נמשך לאורך כל המושב ולטענת המערערת אשמה המשיבה בכך שלא התקינה אמצעי בטיחות נאותים בפני קרות תאונה כזאת. לטענת המשיבה שתקנות התעבורה אינן מחייבות התקנת מעקה לכל אורך המושב ושעל כל פנים אין לדעת אם התאונה היתה נמנעת אילו היה שם מעקה - המשיבה נתבעה במשפט זה בטענת רשלנות בהתקנת כלי רכב להסעתם הבטוחה של הנוסעים ואכן הפרה המשיבה את חובת הזהירות הזאת שהיתה מוטלת עליה.
אמנם לא היתה קורת התאונה אלמלא הנהג האלמוני שגרם לכך שהאוטובוס יצטרך לעצור פתאומית, אבל פגעי תנועה כאלה הינם שכיחים וכן שכיח הצורך בבלימת חירום המתעורר מדי פעם תוך כדי הנסיעה. מחובת המשיבה היא להתקין אמצעי בטיחות נאותים כדי לשמור על נוסעיה גם בפני סכנה זו. יש להניח שאילו היה שם מעקה היתה נמנעת הפגיעה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני עו"ד י. כהנא למערערת, עו"ד רון למשיבה. 16.10.69).
ע.א. 426/69 - רוזה וולפטל נגד ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
*תביעת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים המערערת הגישה תביעת תגמול בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים וטענה כי חלתה במחלה עקב הרדיפות בשואה. ענינה הגיע לביהמ"ש העליון ובו הסכימו הצדדים למנות רופא מוסכם על שני הצדדים את הד"ר שטייניץ. הוא הגיש חוות דעתו בה קבע שאין בידו לקבוע את הקשר הסיבתי בין מחלת המערערת והרדיפות שעברו עליה. על אף ההסכם שמסר את הכרעת הענין לרופא המוסכם פנתה לרשות המוסמכת בבקשה לדון מחדש בענינה והביאה חוות דעת רפואית של רופא אחר המגיע למסקנה אחרת מזו של ד"ר שטייניץ. הרשויות המוסמכות דחו את בקשתה וגם ערעורה נדחה, כערעור שאין בו מאומה.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד פונדמינסקי למערערת, עו"ד סוכר למשיבה. 2.11.69).
ע.א. 298/69 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*תביעת מזונות המערער נשא אשה בשנת 1934 ובשנת 1961 קיבל היתר מביה"ד הרבני לשאת אשה שניה. בהיתר נקבע כי לא יגרע מכל זכויותיה של האשה הראשונה וכל חיובי המערער כלפיה בעינם עומדים. האשה הראשונה זקוקה לטיפול במוסד וביהמ"ש המחוזי חייב את המערער, לפי תביעת משרד הסעד, לשאת בהוצאות בסכום של 150 ל"י לחודש על אף מיעוט הכנסותיו. לנוכח הנסיבות, ובהתחשב בצרכי אשתו הראשונה שהמערער התחייב לדאוג לה כשנשא אשה שניה, עליו לעשות מאמץ כדי לשאת בעול של החזקת שתי המשפחות.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני, המערער לעצמו, עו"ד סוכר למשיב. 2.11.69).
ע.א. 545/69 - פלונית נגד פלוני.
*תביעת מזונות המערערת היא קטינה שתבעה מזונות מאביה. ביהמ"ש דחה תביעתה למזונות זמניים בנימוק שהאב מבולבל והסתגלותו למציאות לקויה ומוגבלת. הערעור על ההחלטה נתקבל מחלת נפש אינה עילה לפטור את האב ממזונות. השאלה היחידה שביהמ"ש צריך לדון בה היא אם יש לאב כושר לעבוד ולהשתכר ושאלה זו שנויה במחלוקת. יש להחזיר את התיק לביהמ"ש שידון בשאלת אפשרויות המשיב לזון את בתו.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד ברודסקי למערערת, עו"ד דניאל למשיב. 2.11.69).
ע.א. 255/69 - ויקי פיק נגד יוסף זילכה ואח'
*תביעת נאמן בפשיטת רגל לביטול מכירת מקרקעין ע"י פושט רגל המערערת היא אשתו של פושט רגל שניתן נגדו צו קבלת נכסים. לבעלה היו מקרקעין רשומים על שמו שהעבירם על שם אשתו תוך השנתיים שקדמו להכרזתו כפושט רגל. הנאמן בפשיטת הרגל - המשיב - ביקש מביהמ"ש להכריז על העברת מקרקעין זו כבטלה ולחזור ולרשום את המקרקעין על שם פושט הרגל, וזאת בהסתמך על סעיף 42
לחוק פשיטת הרגל. המערערת טענה כי רכשה את המקרקעין מבעלה בתום לב ובתמורה בעלת ערך. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה כי לא שילמה תמורה לבעלה ונעתר לבקשת הנאמן. הערעור על כך נדחה. המערערת לא הוכיחה כי בעת ההעברה יכול היה המעביר לשלם את חובותיו ובכך נפל אחד התנאים המוציאים העברות מכלל תחולתו של סעיף 42. אשר לשאלת תום הלב ומתן התמורה הרי זו שאלה עובדתית טהורה אשר בהכרעתה לא יתערב בימ"ש שלערעור. ביהמ"ש לא האמין למערערת ולבעלה כי ניתנה תמורה ובכך נסתם הגולל על טענת המערערת כי נתנה תמורה להעברת המקרקעין. ברם אפילו נתנה תמורה לבעלה עדיין עליה הראיה שהעיסקה נעשתה בתום לב לפחות מצדה שלה ועל כך לא באה כל ראיה.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט כהן. עו"ד פונדמינסקי למערערת, עו"ד זילכה לעצמו. 3.11.69).
ע.א. 464/69 - פלוני נגד פלונית.
*תביעת מזונות המשיבות, אשתו ובתו הקטינה של המערער, תבעו מזונות ונפסקו להן מיום 15.12.68 מזונות זמניים בסך 200 ל"י לחודש. בינתיים ניתן ע"י ביה"ד הרבני פס"ד לשלום בית והענין הובא שנית לביהמ"ש שבפניו התחייב המערער לתת כל משכורתו למשיבה אם זו תחזור הביתה. לנוכח מצב זה פסק ביהמ"ש כי על המערער לתת למשיבה כל משכורתו, ולא פחות מ- 500 ל"י לחודש לכשתחזור הביתה. היא חזרה אך אחרי יום אחד שוב עזבה את הבית עם בתה הקטינה. שוב הובא הענין לביהמ"ש המחוזי שפסק כי מיום 15.5.69 ישלם המערער סכום של 350 ל"י לחודש, הערעור על כך נתקבל. כשנשמט הבסיס לפסה"ד שניתן בהסכמה, היינו כאשר האשה שבה ועזבה את הבית, מן הדין היה להחזיר את המצב לקדמותו ולדון בתביעת המזונות כאילו לא ניתן פס"ד הבינים. כמו כן על ביהמ"ש היה לקחת בחשבון כי ממשכורתו של המערער מנכים כל חודש 40 ל"י כמלוה בטחון. לנוכח כל הנ"ל הועמד סכום המזונות על 300 ל"י לחודש. (למערער נשארו בבית עוד שני ילדים קטינים).
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. נוה למערער, עו"ד מ. בר שלטון למשיבים, 2.11.69).
המ' 561/69 - פלונית נגד פלוני.
*הארכת מועד
המערערת ביקשה לערער על החלטה בענין אפוטרופסות והגישה לרשם ביהמ"ש העליון בקשה להארכת מועד הגשת הערעור. בהסכמת הצדדים ניתנה ארכה, אך עד למועד שבארכה לא הוגש הערעור. 3 ימים לאחר מכן הגישה שוב בקשה להארכת מועד וזו לא נתמכה על ידי כל תצהיר ולא צויין בה כל נימוק לאי הגשת הערעור במועד החדש. בתאריך שנקבע לשמיעת הבקשה לא הופיעה המערערת. הרשם דחה את הבקשה להארכת מועד והערעור על כך נדחה. בנסיבות האמורות צדק הרשם בסירובו להיעתר לבקשה. (בפני: הנשיא אגרנט. המבקשת לעצמה, עו"ד מ. הירש למשיבים. 14.10.69). בג"צ 227/69 - צבי גיניברגר נגד שר המשפטים ואח'.
*קובלנה נגד החלטת יו"ר הוצל"פ העותר קובל נגד החלטת יו"ר ההוצל"פ שחייב אותו בתשלום 200 ל"י שכ"ט, רבית והוצאות בקשר לגביית סכומים שונים, שלטענתו לא היה צורך בהליכי הוצל"פ לגבייתם. הבג"צ לא יוכל להושיט סעד לעותר שכן עליו למצוא תרופתו במסגרת סעיף 80 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז, היינו להגיש ערר על החלטת יו"ר ההוצל"פ לביהמ"ש המחוזי לאחר קבלת רשות לכך.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. העותר לעצמו. 16.10.69).
ע.פ. 365/69 - אליהו בן יוסף גלם נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש המערער הועמד לדין בשל שתי עבירות, האחת לפי סעיף 310 לפח"פ והשניה לפי סעיף 298. הוא נדון לענשי מאסר שבחלקם חופפים ובחלקם מצטברים לעונש אחר של 26 חדשי מאסר שהמערער מרצה, כך שביחד עליו לשאת בעונש של 35 חדשי מאסר בפועל. לנוכח הזמן הרב שעבר מזמן ביצוע העבירות נשוא הערעור ועד להעמדתו של המערער לדין יש להקל בענשו כך שעונש המאסר בפועל יועמד על 30 חדשים בלבד.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד קירש למשיב. 29.10.69).ע.פ. 382/69 - ליאופולד בן חיים לוי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (הוצאת כסף במרמה וזיוף שטרות) המערער נדון ל- 3 שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי לאחר שהורשע בביצוע 14 עיסקות פליליות של קבלת דברים במרמה, זיוף מסמכים והפצתם והכל בנסיבות מחמירות. בעבירות אלה שבוצעו במשך שנה וחצי הוציא המערער סכום של כ- 100 אלף ל"י מאנשים שונים. נימוקיו כי עשה מה שעשה לאחר שנכנס למספר עסקות כושלות וחשב ע"י קבלת ההלואות תמורת השטרות המזויפים להתגבר על מצבו הכלכלי המעורער ולהחזיר את חובותיו וכן שהוא עזר למשטרה לגלות את כל העבירות, נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש דלמטה בגזירת העונש ואין להקל עוד בענשו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד מ. נאמן למערער, עו"ד קירש למשיבה. 12.10.69).
ע.פ. 224/69 - ואליד שלבי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (מעשה מגונה) על פי הודאת המערער במשטרה ו"דבר מה" נוסף שניתן למצוא בעדותו בביהמ"ש אפשר היה להרשיעו במעשה מגונה בנער לפי סעיף 152 (2) (א) לפח"פ. על המערער הוטל עונש של שנתיים מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל, נכון שלמערער הרשעות קודמות בשל עבירות על פקודת הסמים, ברם בהתחשב כי הנער הוא כבר למעלה מגיל שש עשרה וזה נער מושחת שברח מהמוסדות בהם היה מוחזק, וכן כי יש יסוד לסברה שהנער אשם במעשה והוא היה הגורם הפעיל בו, די אם אחת משתי שנות המאסר שהוטלו על המערער תהיה מאסר בפועל והשניה על תנאי.
לענין ההודאה שמסר המערער, העיר ביהמ"ש כי רצוי שהודאת נאשם תירשם בשפה בה ניתנה ולא כפי שהיה כאן שהיא ניתנה בערבית ונרשמה בעברית. אך מכיון שנכונות התרגום לא הועמדה בסימן שאלה ניתן לסמוך על התרגום כפי שהוגש.
בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ר. בסט למערער, עו"ד י. בר סלע למשיבה).
ע.פ. 240/69 - מדינת ישראל נגד סמי בן חוגי אליאס.
*קולת העונש (מתן עדות שקר)
כל הזכויות שמורות כ4 דפוס המקור בע"מ, ירושלים דמי מנוי לשנה -.90 לירות
המשיב הועמד לדין באשמת מתן עדות שקר. תחילה העיד במשטרה כי ראה מעשיהם של נאשמים שהואשמו במעשה אונס ושוד ולאחר מכן בביהמ"ש העיד כי לא ראה דבר. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו עונש של 10 חדשי מאסר על תנאי וקנס של 1000 ל"י. הערעור על כך נתקבל. אין לקבל את הטענה כי העדות בביהמ"ש ניתנה מחמת שאיימו על המערער במעשי אלימות אם יעיד נגד הנאשמים. דוקא משום כך יש להחמיר בדין כדי למנוע שעדים יכנעו ללחץ ואיומים. יש להוכיח לעדים כאלה שמתן עדות שקר גוררת עונש כבד ויש להרתע מפני כניעה לאיומים. לפיכך הוטל על המשיב עונש של 10 חדשי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד מ. קירש למערערת, המשיב לעצמו).