תקציר סביר כרך ה' חוברת 1

בג"צ 242/70 - יגאל לביב נגד שר האוצר ואח'

*התערבות בג"צ במדיניות הכלכלית של הממשלה. (עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה)

החלטה :
א. העותר ביקש שינתן צע"ת נגד המשיבים שלא יוציאו הצוים להעלאת המסים וימנעומהגשת הצעות חוק לכנסת לשם העלאת המסים, בינתיים פרסם שר האוצר את הצוויםוהצעות החוקים הוגשו לכנסת. בזה עבר זמנה של העתירה.
ב. לחילופין ביקש העותר שבג"צ יצווה על המשיבים להצהיר כי עיסקת החבילה בטלהומבוטלת. גם צו כזה אין לתת, אמנם בג"צ כוחו עמו לתת צו על דרך הצהרה, אך הואלא יעשה כן אלא במקרה שהוא מטיבו נתון להכרעה משפטית, ומתן ההצהרה דרוש לשםעשיית הצדק. בענין של מדיניות, אשר הממשלה והכנסת חייבים לדון בו אין בג"צ דן,אלא במידה שבמקרה קונקרטי נמצאת המדיניות נוגדת את החוק הקיים במדינה.
ג. נוסף לכך קיימים נימוקים נוספים שלא לתת את הסעד ההצהרתי, השאלה היא לשםמה דרושה ההצהרה לעותר, אם יש בידו לתבוע זכות ספציפית ממעבידו כתוצאה מביטולעיסקת החבילה, יוכל לפנות לביהמ"ש המוסמך לכך וזה יחליט אם בוטלה עיסקתהחבילה. כמו כן ספק אם עיסקת החבילה מהווה הסכם בעל תוצאות משפטיות, ההסדראינו מתיימר להיות חוזה אלא הסדר בעל עקרונות של מדיניות כלכלית.
ד. אפילו מהוה הסכם החבילה חוזה, הרי מקום שרשות ציבורית מתקשרת בחוזה שענינוהשימוש בכוחות השלטוניים שלה, תמיד כפוף חוזה כזה לתנאי שהממשל רשאי להשתחררמכבליו אם הדבר דרוש למילוי תפקידו הציבורי שהוטל עליו בדין.

(בפני השופטים: זוסמן , ויתקון , ח. כהן. עו"ד א. זכרוני לעותר. 26.8.70).

ע.פ. 320+303/70 - יוסף רכטמן וחנא חורי נגד מדינת ישראל

*סיוע לעדויות שותפים לדבר עבירה.(ערעור על פס"ד וערעור נגדי על גז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים גביזון, חלימא וולנשטיין בת.פ. 775/69 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל לגבי רכטמן)

העובדות :
המערער רכטמן הורשע בעבירות של סיוע למכירת ואספקת כ-40 ק"ג חשיש ונדון לשנתייםמאסר מתוכן 6 חדשים מאסר בפועל והיתר על תנאי. המערער חורי הורשע כמוכר החשישוכמחזיק בו ונדון ל- 4 שנים מאסר ו- 15 אלף ל"י קנס. המערערים מערערים על הרשעתם ועלחומרת העונש והמדינה על קולת העונש.
נגד השנים העידו קונה החשיש והמתווך מטעם הקונה. הקונה רוברט מאסיי נאסר בביתו שלרכטמן כשבידו חשיש והוא סיפר כי רכטמן תיווך מטעם המוכר למכירת החשיש. טענת רכטמןהיתה כי עדויות מאסיי והשני טעונות סיוע בהיותן עדויות שותפים לדבר עבירה. הרוב בביהמ"שהמחוזי קבע כי העובדה שמאסיי נתפס בבית רכטמן כשחשיש בכיסו מהוה סיוע. כן מצא סיועלעדויות השנים בדבר חלקו של חורי, על כך הערעורים.

החלטה - השופט לנדוי:
א. אין לקבל את הטענה כי מציאת החשיש בכיסו של מאסיי בחדרו של רכטמן מהוהרק סיוע עצמי לעדות מאסיי ולכן אין בה כדי לקשור את רכטמן לעבירה, עדותו שלמאסיי על פנייתו אל רכטמן בתלונה על טיב החשיש ועל המפגש שקבעו בחדרו של
רכטמן מהווה חלק מסיפור המעשה על פעילותו של רכטמן, והעובדה שבפועל נעצרמאסיי בחדרו של רכטמן כשבכיסו חשיש מהווה אישור בנפרד מעדותו של מאסיילאשמתו של רכטמן.
ב. מכיון שרכטמן פעל כמתווך מטעם המוכר, ולא מטעם הקונה, אפשר היה להרשיעובעבירות של מתן סיוע למכירה ושל קשירת קשר, עבירות שבהן הורשע.
ג. אין להתערב באימון שנתן ביהמ"ש לעדותה של אחת העדות המהווה סיוע לעדויותנגד חורי ולכן יש לדחות ערעורו של חורי.
ד. אשר לעונש - הרי העונש שהוטל על רכטמן נמוך מדי בהתחשב בחומרת העבירהשל סיוע במכירת כמות גדולה של חשיש. לפיכך הועמד העונש על שנה מאסר בפועל.גם העונש שהוטל על חורי נמוך מדי אך אין הוא נמוך עד כדי שיצדיק התערבות ביהמ"ששלערעור במידת העונש.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד קונפינו למערער הראשון, עו"ד קנת למערער השני, עו"ד בניש למשיבה. 4.9.70).

ע.א. 438/69 - ד'ון אדרד ביינון ואח' נגד שמחה בונים זינגר ואח'

*תשלום דמי ביטוח על אובדן יהלומים בהסתמך על עדות המבוטח.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בת.א. 1488/66 - הערעור נדחה בעיקרו)

העובדות:
המשיב הראשון היה יהלומן והיהלומים שלו היו מבוטחים אצל המערערות. הוא טען כי באחדהימים כאשר נסע באוטובוס נגנבה מכיסו האחורי חבילת יהלומים בשווי של למעלה ממאה אלףל"י. חברת הביטוח טענה כי שוחררה מכל חבות לפי הפוליסה בגלל הפרת התנאי שבפוליסהבדבר ניהול פנקסים מלא, וכן כפרה בעצם אירוע הגניבה ובכמות היהלומים שנגנבה. ביהמ"שהמחוזי קבע כי הפרת התנאי בדבר ניהול פנקסים מלא אינו משחרר את המבטח מחובתו. כןהאמין לגירסת התובע כי נגנבו ממנו היהלומים וגם בדבר הכמות שנגנבה. בין היתר הסתמךעל כך שהנתבעים לא הטיחו בפני התובע בעת עדותו כי הוא משקר וכי לא נגנבו ממנו יהלומים.בין הגניבה לבין פסק הדין חל פיחות בערך הלירה והלי"ש לעומת הדולר, ולמרות שהמטבע שלהפוליסה היה הלי"ש, פסק ביהמ"ש המחוזי לשלם את ערך היהלומים בהתחשב בפיחותהדולר. מכאן הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. בפוליסות לא נאמר כי ניהול פנקסים מלא מהוה תנאי מוקדם לחבות המבטחים,לעומת זה בתניה אחרת שבפוליסה, על חובת המבוטח למסור פרטים מלאים למבטחלאחר אירוע הנזק, נאמר מפורשות כי זו תניה קודמת לחבות המבטחים. כיון שכך איןהמבטחים יכולים להיבנות מכך שהמבוטח לא קיים את התניה בדבר ניהול פנקסים מלא.ב. העובדה שלא נוהלו פנקסים מלאים אינה מהוה הפרת התניה בדבר מסירת פרטיםמלאים למבטח. החובה היא למסור כל הפרטים שבידי המבוטח לאחר אירועהנזק ולא לאסוף פרטים לפני אירוע הנזק כדי שבמקרה של נזק יוכל המבוטח למסורפרטים יותר מלאים.
ג. מתוך העובדה שהמבטחים לא הטיחו בפני המבוטח בעדותו את הטענה שהוא העליםאת היהלומים ושהגניבה לא היתה ולא נבראה אין להסיק מסקנה נגד הנתבעים. בידיהםלא היו ראיות קונקרטיות להאשמת המשיב במרמה ולכן ניהלו את המשפט בדרך הוגנת.אין הדבר צריך להיות להם לרועץ. ברם מתוך פסק הדין עולה כי ביהמ"ש האמין לעדות
התובע, שהיתה עדות יחידה בדבר הגניבה ופרטיה. נטל השכנוע היה מוטל על התובע, אךכדי להרים נטל זה די אם שכנע את ביהמ"ש לפי מאזן הסבירות או לפי "עודף ההוכחות"שגרסתו היא הנכונה, ונראה כי התובע הצליח בכך בתביעתו זו.
ד. מאידך צדקו המערערים כי את ערך היהלומים יש לקבוע לפי מחירם ביום אירועהנזק ולא היה מקום להתחשב בפיחות שחל בינתיים. כאשר הפוליסה מחייבת תשלוםסכום כסף עבור הנזק הרי יש להעריך את שווי הנזק לפי מועד האירוע ולא לפי מועדמתן פסה"ד.

השופט ברנזון (מסכים ומוסיף) :
המטבע של הפוליסה הוא שטרלינג ועל כן הפיצוי צריך להיות במטבע זה והסכוםהוא הסכום שהיה דרוש ביום אירוע המקרה כדי לרכוש חזרה יהלומים. כשבאביהמ"ש לפסוק שוויו של סכום זה בלירות ישראליות עליו לחשבו לפי שער המטבעביום פסה"ד, הואיל ושער השטרלינג לא נשתנה לעומת שער הלירה הרי שסכום הלירותהישראליות הוא אותו סכום בשני התאריכים.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד מ. אריאלי למערערות, עוה"ד א. פינצ'וק וב. גרוס למשיבים. 26.8.70).

ע.א. 322/69 - רבקה שטרן נגד פקיד השומה תל אביב

*תשלום מס הכנסה בגין תשלומים הבאים לסלק חבות הונית.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה. 827/67 -הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות)

העובדות :
המערערת התגרשה מבעלה בשנת 1963. בהסכם הגירושין התחייב הבעל לשלם 70 אלף ל"ילרכישת דירה וכן תשלום חדשי של 1500 ל"י למשך כל שנות חייה. באותו הסכם ויתרה האשהעל כל תביעה נגד הבעל בגין הרכוש המשותף וכן העבירה לבעל מניות שהיו לה בחברההמשותפת עם הבעל. באה עדות בפני ביהמ"ש בדבר הערכת הרכוש של הבעל וכן כי דוברשלאשה מגיע מהרכוש 200 אלף ל"י. פקיד השומה חייב את התשלום החדשי במס הכנסה מאחרוראה בו הכנסה לפי סעיף 2 לפקודה (קצבה, מלוג, או אנונה). האשה טענה כי התשלום הואלמעשה החזרת ההון שבעלה חייב לה אלא שההחזרה נעשות בתשלומים חדשיים. ביהמ"ש המחוזיחייב את האשה במס בקבעו כי התקבול החדשי שהאשה מקבלת נובע מהסכמתה לתת גט לבעלולא משום חבות כספית מוגדרת שהבעל חב לאשתו לפני הגירושין. על כך הערעור.

החלטה - השופט מני (דעת מיעוט) :
גם אם נניח לצרכי ערעור זה כי התשלומים החדשיים מהוים תשלום עבור זכויותבעלות אופי הוני, אין בכך כדי להושיע את המערערת. המערערת לא הוכיחה קיומו שלחוב קצוב וידוע שהתשלומים החדשיים נועדו לסלקו. כאשר החוב אינו קצוב הרי התשלוםהמשתלם בשיעורים קצובים אינו הופך לסילוק של חבות הונית, אלא מהווה אנונה שרכשההמערערת תמורת ויתור מצידה על זכויות בעלות אופי הוני ששווין בלתי מוגדר.

השופט ויתקון :
לגבי חלק מהתשלומים, סכום של 200 אלף ל"י, הצליחה המערערת להוכיח שהואמתיחס לנכס הון שעליו ויתרה תמורת תשלום ולפחות לגבי התשלומים בגובה סכום זה
אין היא חייבת במס. את הסכום יש לחלק למשך 30 שנה שהוא תוחלת החיים של האשהשהיתה בת 40 כאשר נעשה ההסכם, ולגבי היתר עליה לשלם מס הכנסה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד יצחק לאלו למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב).

ע.א. 448/69 - שאול הנגל נגד פקיד השומה תל אביב

*תשלום מס בגין העברת דירה ממלאי עסקי לשימוש פרטי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בע.מ.ה. 208/68 - הערעור נדחה)

העובדות :
המערער הינו קבלן בנין שגר בדירה בת שני חדרים שהיתה קטנה מהכיל את משפחתו בת7 הנפשות. הוא בנה בית בתל אביב ובגמר הבנין לקח לעצמו אחת מדירות הבנין לשמושו הפרטי.פקיד השומה ראה בכך העברה של דירה ממלאי עיסקי לרשותו הפרטית של המערער וחייב אתהמערער לזכות את החשבון העיסקי שלו במחיר השוק של הדירה ולשלם מס על הריווח הרעיונישנצמח לו ממנה. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט מני :
א. צדק פקיד השומה כי העברת דירה ממלאי עיסקי לשימוש פרטי יש לראותה כאילונמכרה לזולת וממילא חייבת במס.
ב. ההלכה הנ"ל אומצה ע"י ביהמ"ש הישראלי לפני שאימץ אותה המחוקק ודבר זהכשלעצמו דיו כדי להפריך את טענת המערערת כי העובדה שהחוק אימץ את ההלכההנ"ל מצביעה על כך כי לפני התיקון בחוק היה המצב המשפטי שונה, (המקרה דנא היהלפני התיקון בחוק), נוסף לכך, מעצם העובדה שהחוק תוקן, אין הכרח להסיק שהמצבהמשפטי לפני כן היה שונה מזה שנקבע בתיקון.
ג. טוען המערער כי הדירה הנדונה מעולם לא היתה בגדר מלאי עיסקי בידיו הואילובנה אותה מלכתחילה במיוחד בשבילו לשימושו הפרטי - טענה זו לא נטענה בביהמ"שהמחוזי ולכן אין להיזקק לה בשלב זה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד ד. קוברסקי למערער. עו"ד ע. רובין למשיב).

ע.א. 86/70 - מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נגד נכסי אהרן סחרוב בע"מ

*חיוב במס רכוש של מטלטלים המשמשים שימוש אישי בידי המחזיק בהם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בע.ש. 124/69 - הערעור נתקבל).

העובדות :
המשיבה היא חברה משפחתית שמניותיה בידי מנהלה וילדיו. החברה היא הבעלים שלתמונות וחפצי אמנות אך אלה מוחזקים, כמו לפני יצירת החברה, בבית המנהל וילדיו. השאלהשהתעוררה אם חייבת החברה לשלם מס רכוש בגין התמונות וחפצי האמנות, חוק מס רכושמגדיר את המונח מלאי כ"מטלטלים מכל סוג...שאינם לשימושם האישי של בעליהם... "ואילו "בעל" הוגדר כ"אדם המחזיק בהם, או מי שהוכח...שהוא בעלם...", טענה החברה כי
מכיוון שהמונח "בעל" כולל גם את "המחזיק", די בכך שחפצי האמנות משמשים לשימושם האישישל המחזיקים, כדי שלא להיות כלולים במונח "מלאי". ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת החברהועל כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון :
א. אין חשיבות לעובדה שבמקרה זה יש קשר אמיץ בין הבעלים (החברה) והמחזיקים(מנהל החברה והילדים), התאגיד הוא אישיות נפרדת מבעליו ויש לראות את המצב כאילומדובר בשני בני אדם זרים זה לזה אחד הבעלים ואחד המחזיק.
ב. כאשר השימוש האישי במלאי הוא ע"י "המחזיק" והבעלות היא בידי אחר איןהשימוש של המחזיק יכול לפטור את המלאי אלא אם כן החיוב במס הוא על המחזיקבלבד, אם החיוב במס יכול להיות על הבעלים או המחזיק, הבחירה היא בידי מנהל מסרכוש לשום את זה או את זה. כך שהוא יכול לבחור אותו אחד שאינו משתמש במטלטליןלשימוש אישי וממילא לגביו ייכללו המטלטלין במסגרת מלאי החייב במס.
ג. ההגדרה של "מלאי" היא מטלטלין מכל סוג ולאו דוקא דבר המשמש למסחר. כיוןשכך מהוות התמונות מלאי החייב במס.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן , קיסטר . עו"ד ע. נתן למערער, עו"ד ח. סחרוב למשיבה. 9.9.70).

ע.א. 705/69 - אפרים ראין ואח' נגד גמיד... בע"מ.

*תשלום פיצויי פיטורין כאשר העובד קיבל את כספי המעביד ששולמו לקרן מבטחים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, בייסקי), בע.א. 231/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער עבד אצל המשיבה כשנה וחצי ופוטר מעבודתו. במשך תקופת עבודתו העבירההמשיבה ל"מבטחים" סכומי כסף שונים בחלקם הגדול כספים שלה ובחלקם הקטן מכספי העובד.לאחר הפיטורים שלמה "מבטחים" למערער את הסכום המצטבר מכספי המעבידה בסך שלכ- 1,500 ל"י והמעבידה הסכימה לתשלום זה. לפי תקנה מתקנות קרן "מבטחים" נועדו כספיהקרן להבטיח תשלומי פנסיות ולא אוזכרו בהן פיצויי פיטורין, המשיבה לא ציינה בתשלומיהלמבטחים כי הסכום נועד גם למטרת פיצויי פיטורין. השאלה שהתעוררה היא אם בנוסף לכספיהמעבידה שקיבל העובד ממבטחים ואשר הם בגובה הפיצויים המגיעים לו, זכאי העובד לפיצוייפיטורין נוספים מהמעביד. בימ"ש השלום השיב על כך בחיוב וחייב את המשיבה לשלם פיצוייפיטורין. ביהמ"ש המחוזי קבע היפוכו של דבר ועל כך מערער העובד.
החלטה - השופט קיסטר :
א. בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין הרי תשלום לקופת תגמולים או לקרן אחרתלא בא במקום פיצויי פיטורין, אלא אם נקבע כך בהסכם קיבוצי.
ב. אפילו נאמר שההסכם הקיבוצי שנחתם סמוך לפיטורי המערער אינו חל על היחסיםשבין המערער למעבידה, אין לזכותו בתשלום פיצויי פיטורין במידה וקיבל את מלואהפיצויים ממבטחים. כוונת סעיף 14 לחוק על הצורך בהסכם קיבוצי הוא לפטור אתהמעביד לגמרי כאשר הוא משלם את התשלומים החודשיים מבלי להתחשב אם העובדקבל את הפיצויים מהקרן או שמאיזו סיבה שהיא לא קיבל את הפיצויים. אולם כאשר
העובד קיבל מהקרן את מלוא הפיצויים אין לחייב את המעביד לשלם לעובד פיצוייםכפולים.

(בפני השופטים: זוסמן , ברנזון, קיסטר . עו"ד מ. קשת למערערים, עו"ד ד. שלמון למשיבה. 26.8.70).

ע.א. 328/69 - שאול דושי נגד סמי שאולי ואח'.

*חתימה של "מעין מסב" וטענת ריבית מופרזת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 688/66 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות :
המשיב תבע משלושה נתבעים סכום של כ- 7,000 ל"י לפי 7 שטרי חוב. ההלוואה ניתנהע"י אביו של המשיב למשיב השני והמערער חתם על השטרות הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע כיהמערער חתם על השטרות כערב וכן כי המשיב אוחז כשורה בשטרות. על כך הערעור.

החלטה - השופט כהן :
א. אמנם הביטוי "בן פור אוואל" או ביטוי דומה אינו מופיע בשטרות לפני חתימתהמערער, אך בשולי השטרות בטור "שמות הערבים" מופיע שמו של המערער כאחדהערבים ודי בכך כדי להטיל עליו אחריות כערב. המערער לא טען בתצהירו, ששימשככתב הגנה, כי שמו נכתב במקום הנ"ל אחרי שחתם על השטרות. לפיכך יש לדחות אתטענתו כי חתם על השטרות לא כערב אלא כ"מעין מסב" ושהיו צריכים להעיד אתהשטרות.
ב. מאידך יש לקבל את טענתו כי המשיב קיבל את השטרות לפני שמילאו בהם את שמושל הנפרע, ומכיון שחסר השם של הנפרע חסרו השטרות פרט מהותי כאשר קיבל אותםהמשיב, ואין הוא אוחז כשורה.
ג. כיון שהמשיב אינו אוחז כשורה יכול המערער להעלות את הטענה שהשטרות מכיליםריבית מופרזת, טענה שהוכחה, ויש לנכות מסכום החיוב אותו סכום המהווה ריבית מופרזת.
ד. המערער טען שיש לנכות עוד סכום של 400 ל"י ששולם לאבי המשיב עבורהארכת מועד פרעון החוב, סכום זה, גם אם הוא מהווה תשלום ריבית מופרזת, לא שולםע"י המערער ואין הוא יכול לקזזו כנגד תביעת המשיב.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד משה ח. כהן למערער, עו"ד י. אמיתי למשיב. 18.8.70).

ע.א. 631/69 - ישיבת פורת יוסף נגד יעקב חומי

*כשרותה של צוואה כאשר העדים לצוואה עובדים בתאגיד שלטובתו נעשתה הצוואה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.ע. 999/69 - הערעור נתקבל).

העובדות :
המנוחה שנפטרה במאי 66 עשתה צוואה בכתב בפני שני עדים בנובמבר 64, הוראות הצוואהמיועדות בעיקרן לטובת המערערת וקיימת גם הוראה לטובת בעלה שהוא המשיב. שני העדיםהחתומים על הצוואה ושאחד מהם אף ערך אותה הם פקידי הישיבה. הבעל התנגד לקיום הצוואה
וביהמ"ש המחוזי קיבל את ההתנגדות. ביהמ"ש סבר כי מאחר שהעדים ועורך הצוואה, הם פקידיהישיבה, ופעלו למענה ובשליחותה ולא כאנשים פרטיים, הרי הצוואה בטלה לפי סעיף 13 לפקודתהירושה שהיתה בתוקף בזמן עריכת הצוואה וכן לפי סעיף 35 לחוק הירושה. על כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר :
א. אין לקבל את נימוקו של ביהמ"ש המחוזי. הכלל המקובל כיום הוא שהכל כשריםלעדות ורק במקרים מעטים החוק פוסל או מגביל עדים מסויימים ואחד מהם הוא סעיף35 לחוק הירושה. לפי סעיף זה, וכן סעיף 13 לפקודת הירושה שקדם לו, אין כל רמזכי הצוואה בטלה כאשר הנהנים אינם העד עצמו (או בן זוגו) אלא קרובים אחרים כוללהורים, ילדים, תאגיד שהעד עובד בו או אף מנהלו ואפילו יהנה מכך במידת מה.
אין צורך להביע דעה כאן מה יהיה במקרה שהעד לצוואה שהיא לטובת התאגידהוא השליט המוחלט של התאגיד ואם במקרה כזה עלינו "להרים את המסך" ולומר כיהצוואה נעשתה לטובת אותו עד.
ב. הצוואה נערכה לפני חקיקת חוק הירושה אך המנוחה נפטרה כאשר החוק כבר היהבתוקף. הפרוצדורה החלה היא לפי תקנות סדר הדין בעניני ירושה, אך ביחס לכשרותהשל הצוואה מבחינת צורתה ותוכנה הרי אם קיים פסול כלשהו, אך לפי אחד החוקיםהרלבנטיים, פקודת הירושה או חוק הירושה, אין הדבר מהווה עילה לפסול את הצוואה,אין לפסלה, זאת אפילו אם לפי אחד משני חוקים אלה הצוואה פסולה, (זאת בלי לקבועכי היה בצוואה זו פסול כלשהו.
ג. לפי חוק הירושה בטלה צוואה בשל אי בהירותה ואי אפשרות ביצועה. בפקודתהירושה אין הוראה מקבילה, אבל פסול בשל אי בהירות רבה, היינו רק במקרים קיצוניים,נהג גם אז לפי עקרונות המשפט האנגלי. במקרה שלפנינו אין אי בהירות במובן הנ"ל.נוסף לכך קיימת סמכות לביהמ"ש, לפי חוק הירושה, לתקן טעות בצוואה אם אפשרלקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלמלא הטעות, והוא הדין לגבי קושי בזמן ביצועהצוואה לגבי אי בהירות מן הסוג שנטען כאן.

(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן, קיסטר . עוה"ד ש. תוסיה כהן ומ. הרצוג למערערת, עו"ד בן - עמי למשיב. 3.9.70).

ע.פ. 202/70 - מסדה ויצחק שביט נגד מדינת ישראל

*השגת גבול פלילית.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר - שבע (השופטים : אלקיים, אשכנזי וגלסנר) בע.פ. 12/68 - הערעור נדחה)

העובדות :
למערערים היתה שליטה על חברה בעלת מגרש בבאר - שבע שעליו היה מבנה ישן. עלהמדרכות הגובלות עם הנכס עמדו דוכנים של רוכלים וכמה מהם היו קשורים אל המבנה בשרשרותנעולות. החברה רצתה להרוס את הבנין ולהקים במקום בנין אחר, היא פנתה לעירית באר - שבעוקבלה אישור להרוס את המבנה הקיים בתנאי שתנקוט באמצעי בטיחות מסויימים ובין היתרהקמת גדר סגורה בגובה 2 מ' ליד המדרכה, החברה בקשה כי העיריה תסיר את דוכני הרוכליםשהוקמו ללא רשיון אך ביצוע הפינוי נדחה. החברה החלה בהריסת המבנה ללא פינוי הרוכליםוללא הקמת הגדר ותחילה נהרסו החלקים הפנימיים של המבנה. כתוצאה מכך נוצרו בקיעיםבקיר החיצוני והיתה סכנה שהקיר יתמוטט. באחד הלילות הוזזו לפי הוראות המערערים הדוכנים
עד לשפת המדרכה ולפנות בוקר נהרס הקיר החיצוני. המערערים הורשעו בהשגת גבול פליליתועל כך ערעורם.

החלטה - השופט כהן :
א. הוכחו כל יסודות העבירה של השגת גבול. בהזזת הדוכנים פגעו המערערים בהחזקתבעלי הדוכנים באותו השטח שעליו עמדו הדוכנים מקודם. לגבי יסוד זה של העבירהאין נפקא מינה אם בעלי הדוכנים החזיקו בשטח זה כדין או לאו ודי בכך שהחזיקו בשטחלפי הגדרת המונח "חזקה" שבסעיף 5 לפח"פ. כמו כן אין מקום לספק שהמערעריםידעו כי הזזת הדוכנים תרגיז את בעליהם.
ב. אין לקבל את טענת המערערים כי עומדת להם ההגנה של "צורך" לפי סעיף 18לפח"פ. לטענתם היה עליהם להרוס את הקיר החיצוני שנבעו בו בקיעים והיווה סכנתחיים לעוברים ושבים. אולם את המצב הזה יצרו הם בעצמם כתוצאה מפעולתם הבלתיחוקית, כאשר החלו בעבודות ההריסה בלי שמלאו את התנאי של הקמת גדר שהותנהבמתן רשיון ההריסה. כיון שכך אין הם יכולים להעזר בהוראות סעיף 18 הנ"ל.
ג. לטענת המערערים כי הדוכנים היוו מטרד והחברה בתור בעלת נכס הסמוך למדרכההיתה רשאית להסיר מטרד זה - הזכות לאדם לעשות דין לעצמו לפי הדין בישראלמוגבלת במידה רבה בהשוואה למשפט האנגלי ומקרה דנא איננו בין אותם המקריםהמעטים שלפי הדין בישראל רשאי האדם לעשות דין לעצמו.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד יצחק שביט למערערים, עו"ד גב' א. ברזל למשיבה. 1.9.70).

ע.פ. 206/70 - מדינת ישראל נגד עמי אברהם רובין

*הרשעה על יסוד טביעת אצבעות.
בקיצור:(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט קסאן) בת.פ. 238/69 - הערעור נתקבל).

העובדות :
המשיב הואשם בפריצה לדירתו של אחד חרמוני מחיפה בימים שבהם ביקרו חרמוני ומשפחתואצל בתו שבירושלים הנשואה לאחיו של המשיב. בחקירת המשטרה נמצאה טביעת אצבעות שלהמשיב בשמשה אחת שבדירה. בתחילת הדיון בביהמ"ש חקר המשיב את עדי התביעה במטרהלהראות שטביעת האצבעות לא שלו היא, אך כאשר העיד הודה שנגע בשמשה והשאיר עליהטבעת אצבעותיו, אך נתן הסבר לכך שאינו מפליל אותו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הסברו שלהמשיב מכל וכל הן בגלל אי סבירותו, הן בגלל העלאת ההסבר בשלב מאוחר מדי והן מתוךעדות שהובאה בפני ביהמ"ש. גם את טענת האליבי של המשלב דחה מחוסר אימון. האליבי לאהופרך אך גם לא הוכח. כיון שכך, ולאור הכלל הידוע שיש להתייחס לענין טביעת אצבעותכראיה יחידה בזהירות, זיכה ביהמ"ש המחוזי את המשיב ועל כך הערעור.

החלטה :
א. ניתן להרשיע אדם אף אם אין נגדו כל ראיה מלבד ראיה של טביעת אצבעות. כאשרראיה זו מתערערת, אם עולה בידי הנאשם לעורר ספק סביר שמא השאיר את טביעתהאצבעות שלא בדרך עבירה, אין בהמצאות טביעת האצבעות במקום העבירה כדילהוכיח את האשמה.
ב. אולם במקרה דנא נדחה הסברו של המשיב בענין המצאות טביעת אצבעותיו לאמחמת הספק אלא כיון שביהמ"ש שוכנע כי ההסבר בשקר יסודו. כיון שכך נשארהלביהמ"ש ראיה מכרעת של טביעת האצבעות נגד המשיב וצריך היה להרשיעו.
ג. האליבי שלא הופרך ולא הוכח אין בו כדי להוסיף או לגרוע לגבי הראיה הקיימתשל טביעת האצבעות נגד המשיב. חוסר האפשרות להפריך את האליבי אינו יכול לחזקאת הסבר המשיב בדבר טביעת אצבעותיו.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד נתן למערערת, עו"ד לוסטיגמן למשיב. 2.9.70).

בר"ע 139/70 - צ'טילון וכו' נגד שמואל קמחי עו"ד ואח'.

*אישור מכירת מפעל ע"י כונסי הנכסים. אין עילה לערער במקרה הנדון על החלטת השופט לאשר מכירת מפעל ע"י כונסיהנכסים. פורסם מכרז בזמנו שהיה ללא תוצאות ולכן תנאי המכרז בטלים. כונסי הנכסיםלא היו חייבים יותר לקיים את תנאי המכרז. בענין מתן הוראות ע"י ביהמ"ש - משאישרביהמ"ש את חוזה המכר מתמזגות בעצם אישור זה גם הוראות למכור.

(בפני : השופט זוסמן. 31.8.70).

ב.ש. 120/70 - אברהם בן זכריה נגד מדינת ישראל

*בירור מוקדם של משקל הראיות בעת הדיון בשחרור בערבות. לצורך הדיון בבקשה לשחרור בערובה אין מקום לשקול את חומר הראיות שבידיהתביעה וטוב יעשו בתי המשפט אם לא יכנסו לבירור מוקדם של משקל הראיות בשלב זה.
אין זאת אומרת שכאשר אין מחלוקת על כך שהראיות לחובת הנאשם קלושות,שביהמ"ש לא יוכל להביא עובדה זאת בחשבון בדונו בבקשת נאשם לשחרור בערבות.
כיון שהמדובר בנסיון לרצח ולמבקש רשימה של הרשעות קודמות בעבירות חמורותאין לשחררו בערבות.

(בפני : השופט לנדוי. עו"ד כחלני למבקש, עו"ד רובין למשיבה. 31.8.70).

המ' 448/70 - עו"ד יהודה רותם נגד הסוכנות היהודית.

*חיוב אישי של נאמן בפשיטת רגל על נזק שגרם ברשלנות. המבקש היה נאמן בפשיטת רגל של אחד בשם סלמון. פושט הרגל היה מוחזקבמשק חקלאי שהוחכר לו ע"י המשיבה. המבקש העביר את המשק לאחר בלי שקיבל אתהסכמת המשיבה שהיתה בעלת הנכס. המבקש חויב אישית לשלם למשיבה פיצוי עלהנזק שנגרם לה. בקשתו לביטול החיוב האישי נדחתה. אמנם ביהמ"ש אישר את מסירתהנכס לאחר, אך ביהמ"ש אישר את העיסקה רק במידה שנגעה לפושט הרגל ולא ביחסלהסדרים עם אחרים שהיה צריך לעשות. כיון שהמבקש נהג, לפחות ברשלנות, בעניןהנדון אין סעיף 58 לפקודת פשיטת הרגל מגינה עליו מפני תביעה אישית.

(בפני : השופט זוסמן. עו"ד ב. ליכטנברג למבקש, עו"ד א. שריג למשיבה. 7.9.70).

המ' 463/70 - גיזלה וגנר נגד יחיאל קרס "חנות חשמל".

*ערעור נגד מנהל חברה שלא היה צד בערכאה ראשונה. בביהמ"ש השלום הגישה המבקשת תביעה נגד מרכז החשמל בע"מ ומשנדחתהתביעתה ערערה נגד אחד בשם יחיאל קרס ונגדו בלבד. ביהמ"ש המחוזי לא נתן לפרקליטושל קרס להעלות טענה מקדמית שאין הוא צד לערעור והערעור נדחה לגופו של ענין.ביהמ"ש המחוזי טעה כאשר לא דחה את הערעור על יסוד הטענה המקדמית שיחיאלקרס לא היה צד למשפט בכלל. נכון שהוא הינו מנהל החברה הנתבעת אבל התובענההוגשה נגד החברה בלבד והוא לא היה בעל הדין. בקשת המערערת לרשות ערעור - נדחתה.

(בפני : השופט זוסמן. 2.9.70).

ע.א. 406/69 - "המערגל" בע"מ נגד אגף המכס והבלו ואח'.

*מעשה בי"ד" של החלטת המינהל כשעבר המועד להגשת ערר. בערעור זה התעוררה שאלה של חיוב מס קניה על מכירת מוצרי ברזל בצורת מוטותוגלילים ממפעלי פלדה ישראליים בע"מ למערערת. ביהמ"ש ניתח פריטים שונים בצוימס קניה ובסופו של דבר דחה את ערעור המערערת על חיובה במס. בין היתר חזרביהמ"ש על ההלכה כי כאשר נמנע אדם מלערער על דרישת המינהל והזמן להגשתהערעור עבר, אין אפשרות לערער יותר באיזו דרך שהיא ומעשה המינהל כמוהו כמעשהבי"ד.

(בפני השופטים : לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד דרוקר למערערת, עוה"ד ע. נתן ור. שדה למשיבים.13.8.70 ) .

=ע.א. 55/70 - מתתיהו יפה נגד פקיד השומה ת"א.
*חיוב במס בעקבות הצהרת הון.

המערער הגיש הצהרת הון בשנת 1968 ונערכה לו שומה לשנות המס 1967 - 1964.הדוחו"ת שהגיש בארבע השנים גילו הכנסה נמוכה למדי ואילו הצהרת ההון היתה עלכ- 120,000 ל"י. לאחר בירורים נשאר סכום בלתי מוסבר של 30,000 ל"י. המערערטען כי סכום זה יש לו עוד מהכנסה בשנים קודמות מאז 1947 ועד 1964. פקיד השומההתחשב בטענה זו וקבע למערער הכנסות משוערות לאותן שנים שניכה מסכום ההוןהבלתי מוסבר. אומדנות פקיד השומה היו סבירות ולא עלה בידי המערער להצביע עלמקורות הכנסה נוספים, כך שבדין נזקפה יתרת הסכום הבלתי מוסבר להכנסות ארבעהשנים 1967 - 1964.