בג"צ 193+194/70 -יצחק לוי ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*בקשת רשיונות למוניות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
המערערים ביקשו רשיונות למוניות ומשנדחו בקשותיהם ע"י ועדת המוניות ערערו לועדתהערר. ועדה זו דחתה את הערר והעותרים פנו לבג"צ והעלו טענות משפטיות וטענות שהופלולרעה לעומת אחרים.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. "רשות הרישוי" להקצבת רשיונות למוניות מוגדרת בפקודת התעבורה לאמר"המפקח על התעבורה או אדם שהמפקח אצל לו בהודעה ברשומות מסמכויותיו", הדעתנותנת שאם המפקח יכול לאצול סמכויותיו לאחר, יכול גם השר הממונה על החוק לעשותכן ע"י התקנת תקנות. אי לכך אין פגם במינוי ועדת מוניות המיעצת למפקח עלהתעבורה בהוצאת רשיונות.
נוסף לכך, אין ועדת המוניות מוציאה רשיונות אלא המפקח מוציא את הרשיון לפיהחלטת הועדה. הרי זו איפוא הגבלת שיקול הדעת של המפקח שכמוה כקביעת הגבלהבמתן רשיונות ולקביעת הגבלות הוסמך מתקין התקנות במפורש בפקודה.
ב. אין פגם בכך שהועדה מורכבת מהמפקח עצמו ומשני פקידים בכירים של משרדהתחבורה, גם לפני הקמת הועדה נועץ המפקח באנשי משרדו בענין הוצאת רשיונותוכשם שאין בכך פסול כך. אין פסול בהרכב ועדת המוניות על טהרת עובדי משרדהתחבורה. מצב זה אינו משתנה מחמת העובדה שלועדה תפקיד מעין שיפוטי.
ג. לטענות נגד מערכת הניקוד שקבעה לה הועדה בבואה לקבוע הענקת רשיונות -בג"צ לא גילה כל עילה לפסול את עצם שיטת הניקוד הנהוגה כיום בידי הועדה. במסגרתשיטת ניקוד זו ניתן לשמור על סדר העדיפויות שנקבע בתקנות, ואם יש טענה עלסטיה מסדר עדיפויות זה הרי מקומה של הטענה בפני ועדת הערר.
ד. לטענה כי העותרים הופלו לרעה וכי ניתנו רשיונות לאחרים שצברו פחות נקודותמהם - כל עוד לא הוזמנו לביהמ"ש אלה שהופלו לטובה, לפי טענת העותרים, אין בג"ציכול לדון בטענה כזו. בין כה וכה היו טענות ההפליה לטובה של אחרים בלתי רלבנטיותשכן אפילו תבוטל הקצבת הרשיונות לאותם אנשים, עדיין, כך הודיעו המשיבים, קודמיםמבקשים רבים לעותרים.
ה. הועדה רשאית לקבוע את מקום מגורם של העותרים, חולון, כמקום נפרד בעל צרכיםמשלו. אמנם חולון היא חלק מאזור תל אביב שנקבע כאזור מוניות, ברם הועדה רשאיתלהתחשב גם ב"מקום" פלוני בתוך ה"אזור" הרחב.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד בן זאב לעותרים, עו"ד חשין למשיבים. 18.12.70).
ע.א. 104/70 - המפרק של שלמה צ'ופ בע"מ נגד בנק קופת עם ואח'
*פרעון חוב שבוצע תוך שלושה חדשים לפני שחברה נכנסה לפירוק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 5596/67 - הערעור נדחה)
החלטה - השופט לנדוי:
א. תוך שלושה חדשים שקדמו להגשת הבקשה לפירוק החברה הנ"ל, סילק מנהל החברהחוב למשיב. המפרק ביקש לבטל את התשלום, כתשלום שנעשה תוך כדי העדפה במרמה,
לפי סעיף 220ב לפקודת החברות וסעיף 43 לפקודת פשיטת הרגל וביהמ"ש דחה אתהבקשה.
ב. מי שמבקש לבטל תשלום לפי סעיף 43 הנ"ל צריך להראות שהכוונה של המשלםהיתה כוונת העדפה. אלה דברים שבלב, שעליהם ניתן דרך כלל לעמוד רק על יסודהוכחות נסיבתיות. הערכת כוונתו של המשלם מושפעת במידה רבה מהתרשמותו הישירהשל ביהמ"ש מהעדויות של הנפשות הפועלות בענין.
ג, ביהמ"ש דלמטה התרשם שלא היתה כוונת העדפה מצד המנהל, העובדה שזה יכולהיה לפעול בצורה יותר יעילה ויותר סבירה להציל את הקרדיט של החברה ולא ע"יתשלום החוב, אינה מספיקה להראות שפעל מתוך כוונת העדפה. די שביהמ"ש האמיןלמנהל שפעל לפי מיטב הבנתו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד מ. קיטרון למערער, עוה"ד ח. שנהב, מ. צבינרי וא. פינצ'וק למשיבים. 3.12.70).
ע.א. 214/70 - אטה כץ נגד החברה לכבלים... בע"מ
*מותו של עובד המזכה את שאיריו לפיצויי פיטורין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 311/69 - הערעור נתקבל)
העובדות:
בעלה המנוח של המערערת עבד אצל המשיבה במשך 4 שנים וביום 1.7.68 הודיע למנהלהמשיבה שאין בדעתו להמשיך לעבוד בחברה וכי הוא נותן הודעה מוקדמת של חדשיים כךשיפסיק לעבוד ביום 1.9.68. המנהל הסכים לקבל את ההתפטרות וכן כי יפסיק את העבודה כעבורחדשיים. המנוח המשיך לעבוד אצל המשיבה אך ביום 12.7.68 נפטר. המערערת הגישה תביעהלפיצויי פיטורין בהסתמכה על סעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורין האומר "נפטר עובד, ישלםהמעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו", ואילו המשיבה כפרה בחבותה מהנימוק כי סעיף5(א) לא חל במקרה דנא, ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה בציינו כי הסעיף הנ"ל באלהעניק פיצויי פיטורין במקרה שבו באו יחסי העבודה לקיצם עקב מות העובד וכאן באו לקיצםעקב התפטרותו. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
כדי לחייב מעביד בפיצויי פיטורין עקב מות העובד צריכים להתקיים בין היתרהתנאים שהעובד נפטר "בעת שהיה עובד של הנתבע" וכן ש"אילו פיטר אותו מעבידוכאשר נפטר היו מגיעים לו פיצויי פיטורין". שני תנאים אלה נתמלאו כאן, אין ספק כיבתאריך פטירתו היה המנוח עדיין עובד של המשיבה. הוא אמנם נתן הודעה מוקדמתעל התפטרותו, אך עד ליום פטירתו המשיך המנוח לעבוד אצל המשיבה והיו קיימותביניהם הזכויות והחובות ההדדיות שיסודן בהסכם העבודה. כך שיחסי העבודה באולקיצם עקב מות העובד.
כמו כן נתמלא התנאי השני האמור. אילו פיטרה המשיבה את המנוח היום 12.7.68היא היתה חייבת לשלם לו פיצויי פיטורין ולכן גם עם פטירתו קיימת חבות זו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. עו"ד יהודה כהן למערערת, עו"ד גב' י. בלומנפלד למשיבה. 10.12.70).
ע.א. 239/70 - אברהם ברקוביץ נגד חיים גירון עו"ד בתוקף תפקידו כנאמן של חברה.. (בהסדר)
*חובת הראיה בטענת נאמן בפירוק לקיזוז חוב לאחר שהכיר בתביעה נגד החברה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש מחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 854/70 - הערעור נתקבל)
העובדות:
הנאמן אישר למערער הוכחת חוב על סכום של כ-8000 ל"י, ומתוך זה סכום של כ-3000 ל"יכחוב בעל דין קדימה. אך קזז כנגד חוב החברה סכום של כ- 3500 ל"י שלטענתו קיבל המערערמהחברה. סכום זה קיזז כנגד החוב בעל דין קדימה באופן שנותר למערער חוב רגיל שללמעלה מ- 4000 ל"י. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. ערעור על החלטת מפרק או נאמן בפשיטת רגל מתנהל בביהמ"ש בדרך של שמיעהמחדש ותפקידו של ביהמ"ש איננו מצטמצם להכרעה אם המפרק או הנאמן צדק בהחלטתו,על כן בדרך כלל בערעור כזה מובא חומר רב יותר מזה שהיה בפני המפרק. בענין דנאסמכו הצדדים רק על העתקי העדויות שגבה הנאמן (נאמן קודם שהיה לפני הנאמן הנוכחי)ואף לא המציאו את המסמכים שהוגשו לנאמן. אי לכך ידון גם ביהמ"ש שלערעור עליסוד חומר זה בלבד.
ב. לגבי הסכום שקוזז, המשיב הוא בבחינת המוציא מחברו ועליו הראיה שהמערער היהחייב סכום זה לחברה. אם המצב נשאר לא ברור, וכזה הוא המצב בענין דנא, הרי המשיבלא הוכיח את טענתו ועל הנאמן להכיר במלוא הסכום האמור כחוב למערער.
ג. אף לו היה צודק המשיב בטענתו לגבי החוב הנגדי, הוא לא היה רשאי לזקוף סכוםזה על חשבון החוב בעל דין קדימה. בזמן ההסדר החוב עבור משכורת ופיצויים היהכ- 8000 ל"י פחות הסכום שהנאמן טען שקיבל נשאר חוב בסך כ- 4000 ל"י ומתוך סכוםזה היה המערער זכאי לקבל את הסכום שנקבע לעיל בדין קדימה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד צ. יעקובי למערער, עו"ד ח. גירון למשיב. 14.12.70).
ע.א. 134/70 - שרלוטה לוי נגד עזבון המנוח יוסף לוי
*תביעת מזונות של האשה מן העזבון כאשר לא גרה עם בעלה לפני פטירתו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.א. 170/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערת היתה נשואה למנוח ולשניהם היו ילדים מבוגרים מנשואים קודמים. לקראתנשואי בני הזוג רכש המנוח דירה ובני הזוג גרו בה שלוש שנים עד נובמבר 1965. בתאריך זהעזבה האשה את בית בעלה ועברה לגור בחדר ששכרה במקום אחר לאחר שהעבירה לשם אתחפציה ומטלטליה. לאחר מכן חלה המנוח במחלת לב ואושפז בבית חולים, הבעל ביקש אתהמערערת שתחזור אליו ואף בני משפחתו בקשוה לעשות כן והיא סרבה. שנה לאחר מכן נפטרהבעל והשאיר צוואה לפיה הוריש את נכסיו לבנו מנשואיו הקודמים, לאחר הפטירה חזרה האשהופלשה לדירת המנוח והגישה תביעת מזונות נגד העזבון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אפילו היתהמוצדקת עזיבת הדירה ע"י האשה הרי היתה צריכה לחזור לבעלה ולא היתה הצדקה לסירובהלעשות כן. על כן החליט ביהמ"ש כי ערב מותו של המנוח לא הגיעו מזונות לאשה ולכן איןהיא זכאית גם עתה למזונות. על כך נסב הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. ההכרעה בערעור זה תלויה בפירוש סעיף 57 (ב) לחוק הירושה האומר "בן זוג שערב
מות המוריש נשללה ממנו זכותו לקבל מזונות ממנו, אינו זכאי למזונות מעזבונו". הבעיההעיקרית היא מה משמעות המונח "נשללה ממנו זכותו".
ב. יש להניח כי אין צורך במעשה בית דין ששלל את המזונות אלא מספיק שיוכח לביתהמשפט שקרה משהו שלפי הדין שולל את הזכות. אך גם לפי הגדרה זו עדיין שאלה היאמה מהות שלילת הזכות, אם מדובר בשלילת הזכות לצמיתות או די בשלילה הנמשכת כלעוד מתנהגת האשה כפי שהיא מתנהגת.
ג. חוק הירושה הוא חוק חילוני, אולם מכיון שהחוק מתנה את המזונות בזכותו של בןהזוג למזונות ערב מותו של המוריש, אין מנוס מלברר מה הן הזכויות לגבי כל מקרהומקרה לפי הדין האישי החל על בני הזוג.
ד. על בני הזוג במקרה דנא חל דין התורה ולפי דין זה לא היתה זכאית האשה למזונותכאשר לא גרה עם בעלה. ברם קיים הבדל בדין התורה בין מקרה שבו אין האשה זכאיתלמזונות לבין מקרה שבו אשה הוכרזה כמורדת והיא מאבדת את זכותה לכתובה ולמזונות.במקרה הראשון יכולה האשה לזכות בחזרה במזונותיה על פי התנהגותה בלבד, היינו אםהיא חוזרת לבית בעלה ואילו במקרה שהוכרזה כמורדת אין היא יכולה לזכות חזרהבמזונותיה אלא בהסכמת הבעל.
ה. לפי דין התורה מאבדת אלמנה מזונותיה רק במקרה שהוכרזה כמורדת ולא במקרהשלא היתה זכאית למזונות עקב עזיבתה את בית בעלה. אכן לפי סעיף 148 לחוק הירושהאין פוסקים מזונות לאלמנה לפי דיני התורה אך התוצאה האמורה תהיה גם לפי חוקהירושה. היינו שמזונות האלמנה ישללו רק במקרה שבו היתה מאבדת מזונותיה בחייהבעל באופן שרק בהסכמת הבעל היתה יכולה לחזור ולזכות במזונות ולא כאשר היתהיכולה לרכוש חזרה זכותה למזונות ע"י אקט התלוי ברצונה בלבד, אי לכך זכאית כאןהאלמנה למזונותיה.
י. כיון שהאשה פלשה לבית המנוח וזה מהוה את הרכוש היחידי של העזבון, אין לזכותהבמזונות עד שתפנה את הדירה.
מ"מ הנשיא זוסמן:
מסכים. אין צורך שיהא מעשה בית דין ערב מות המוריש השולל את זכות בן הזוגלמזונות ודי במעשה או מחדל אשר לפיו הדין החל על בן הזוג שולל ממנו את זכותולמזונות, ובקיומו של התנאי האמור מוסמך בית המשפט הדן בתובענת מזונות לפסוקכבדבר שבגררא מכח סעיף 35 לחוק בתי המשפט.
השופט כהן:
כדי לשלול מזונות מבן הזוג לפי חוק הירושה כאמור, צריך שהמזונות נשללו בחייהמוריש ע"י פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך, ולא די בכך שהמזונות היונשללים אילו הוגשה תביעה. כיון שכך אין זה חשוב אם נשללו המזונות לצמיתות אולשעה. אם נשללו מזונות מבן הזוג בפסה"ד ותוקף הפסק לא הוגבל במפורש, ובינתיים מתהמוריש אין בן הזוג זכאי למזונות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד וינגרטן למערערת, עו"ד קליינר למשיב. 15.12.70).
ע.א. 336/70 - שלמה מלץ נגד ראש עירית ת"א
*החזרת מחצית משכורתו של עובד שהושעה מתפקידו והוחזר לעבודה למרות שהורשע בעבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט מטלון) בת.א. 78/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הואשם בעבירה פלילית, ועל פי הוראות הקבע לעובדי עירית ת"א ולפי הוראות
התקשי"ר, הושעה מעבודתו תוך תשלום מחצית משכורתו. לבסוף הורשע בעבירה לפי פקודת המכסונדון לתשלום 200 ל"י קנס. הרשעה זו יכלה לשמש למשיבה עילה לפטר את המערער אך זו לאעשתה כן אלא העמידה אותו לדין משמעתי. הוא הודה באשמה שיוחסה לו וביה"ד המשמעתיגזר את דינו לנזיפה וכן המליץ "להפסיק השעייתו של הנאשם מעבודתו ולהחזיר לו מלוא זכויותיועבור תקופת ההשעייה". בהתאם להמלצה הוחזר לעבודה אך המשיבה מסרבת לשלם לו את מחציתמשכורתו השניה לתקופת ההשעיה, לפי התקשי"ר עובד שהורשע ומוחזר לעבודתו יכול ביה"דהמשמעתי להמליץ כי תוחזר לו מחצית המשכורת שנמנעה ממנו בתקופת ההשעיה. התעוררה שאלהאם החלטת של ביה"ד כאמור משמעותה גם החזרת מחצית המשכורת עבוד תקופת ההשעיה או לא.ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה אך הציע כי בהסכמת הצדדים יוחזר הענין לביה"דהמשמעתי שיסביר את פסקו, נציג המשיבה התנגד לכך בטענה שביה"ד סיים את מלאכתו ואיןמקום לשום דיון נוסף, על דחיית תביעתו של המערער נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א, הכלל הוא כי בתקופת ההשעיה אין העובד המושעה זכאי למשכורת אלא אם קייםהסדר מיוחד לכך ובמידה והוא קיים, בעניננו ההסדר הוא כאמור שביה"ד רשאי להמליץכי תוחזר מחצית המשכורת גם אם הורשע העובד בדין. קיים ספק למה התכוון ביה"דבגזר דינו ועד שענין זה יובהר ע"י ביה"ד אין מקום לתביעתו של המערער.
ב. יכול אחד הצדדים לפנות לביה"ד, ואין צורך בהסכמת שני הצדדים, שיבהיר אתכוונתו. ביה"ד מוסמך לעשות זאת על פי סמכותו הטבעית.
ג. אפשרות נוספת היא שהמערער יפנה כעת לביה"ד לא להבהרת החלטתו הקודמת אלאבבקשה שיחליט כעת בענין המשכורת, במקרה כזה כל מה שנדרש מהמשיבה הוא שלאלהעלות טענת שיהוי.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד ב. גור למשיבה. 21.12.70).
ע.א. 188/70 - סלוביק בע"מ נגד ציון מזרחי
*חובתו של שותף לשפות את שותפו לאחר שעשה פשרה לא סבירה ללא ידיעת השותף.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת.א. 2233/66 - הערעורים נדחו)
העובדות:
הצדדים ביצעו בשותפות עבודה עבור חברה בפירוק לפי הסכם עם המפרק. בנוסף לעבודותשהוסכם עליהן בוצעו "עבודות נוספות" והמערערת הגישה למפרק חשבון בסכום של 61 אלף ל"יעבור העבודות הנוספות ולבסוף התפשרה המערערת עם הנאמן לקבל סך 12 אלף ל"י. המשיבהגיש נגד המערערת תביעה בה טען כי למעשה קיבלה המשיבה את מלוא הסכום של 61 אלף ל"י,ולחילופין שהסכום לא שולם בגין קנוניה בין המערערת ובין המפרק ולחלופין שמכל מקום אחראיתהמערערת כלפיו לחלקו בריוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא שולם למערערת אלא סכום של12 אלף ל"י וכן שלא היתה קנוניה בין המערערת למפרק, עם זאת קבע כי המערערת לא היתהצריכה להתפשר ללא הסכמת המשיב ולכן השאלה היא אם הפשרה היא סבירה. ביהמ"ש החליטכי אין זו פשרה סבירה וכי היה סביר להתפשר על תשלום סכום של 60 אחוז מחשבון העבודותהנוספות וחייב את המערערת לשלם למשיב מחצית מסכום זה, על כך מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט ויתקון:
א. הגשת החשבון ע"י המערערת על סך 61 אלף ל"י אינה עשויה להשתיק את המערערתולמנוע בעדה מלטעון כי הן מבחינת העילה והן מבחינת הסכום היתה הדרישה הכלולהבחשבון עשויה להיתקל בהתנגדות נמרצת מצד המפרק ושהענין ראוי לפשרה.
ב. מבחינה משפטית היתה נכונה גישתו של השופט שיש לבדוק את סבירות הפשרהולקבוע מהו הסכום הסביר שעליו צריך היה להתפשר. אדם המוותר על תביעה בשםשותפות מבלי להיוועץ עם שותפו עליו ליתן את הדין ולהעמיד את השותף באותו מצבשהיה נמצא אילולא הויתור.
ג. עשויה להתעורר השאלה על מי רובץ נטל השכנוע להצדיק את הפשרה או לקעקעאת סבירותה. זאת כאשר השיקולים בעד ונגד הפשרה שקולים. במקרה דנא אפשר עליסוד הנתונים להגיע למסקנה בדבר מידת סבירותה של הפשרה, בהתחשב בכך שהחוזהעם המפרק יש לו פנים לכאן ולכאן וכן לנוכח הערכת העובדות האחרות צדק ביהמ"ששאין לקבל את העמדות הקיצוניות של שני הצדדים והיה מקום לקביעתו כי סבירותהפשרה היתה לתשלום 60 אחוז מהחשבון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עוה"ד לינדרמן וגרוס למערערת, עו"ד בר שלום למשיב. 22.12.70).
ע.א. 27/70 - אברהם ינטל נגד אירה ינטל
*תביעת בן מאחיו להחזרת כספים שהוציא על פרנסת אמם.
* בקיצור(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בתיק מזונות 925/66 - הערעורים נדחו)
העובדות:
המערער פירנס את אמו הישישה במשך כארבע שנים ואח"כ הגיש תביעה נגד שני אחיולפי חוק לתקון דיני המשפחה (מזונות) שיחזירו לו חלקם בסכום שהוציא על פרנסת האם.המשיב טען כי התובע התכוון ליתן מתנה לאם ולכן אינו רשאי לדרוש החזרת הסכום שהוציאעד להגשת התביעה, ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח שהכוונה של המערער היתה לתת מתנה. מאידךחייב את המשיב לשאת בהוצאות פרנסת האם בסכום של 100 ל"י לחודש מיום הגשת התביעה.על כך מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט לנדוי:
א. צדק ביהמ"ש כאשר לא הרשה למשיב להוכיח שחובת פרנסת האם היתה מוטלת עלהמערער על פי הסכם שנעשה לרגל חלוקת רכוש המשפחה, טענה זו אין להוכיח בעדויותבעל פה. הסכם כזה צריך, בהתאם לחוק, לעשות בכתב.
ב. חובת ההוכחה כי הסכום לא ניתן כמתנה מוטלת על התובע ולא על הנתבע להוכיחשהמזונות ניתנו כמתנה. במקרה דנא גם היה יסוד בראיות למסקנה כי אכן התכוון התובעלתת את המזונות כמתנה עד לתאריך הגשת התביעה לביהמ"ש.
ג. הסכום של 100 ל"י לחודש כהשתתפות המשיב בשעור של שליש מהמזונות הוא סביר.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד גב' לנדס למשיב. 8.12.70).
ע.א. 152/70 - הולב בן ציון נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי המלחמה בנאצים.
*תביעה לפי חוק נכי המלחמה בנאצים. לפי סעיף 8 של חוק נכי המלחמה בנאצים מגיע התגמול לנכה מיום הגשת הבקשה,והעובדה שהאיש היה פסול דין והגיש את בקשתו באיחור, לאחר שהוארך לו המועד להגשתהבקשה, אינה מאפשרת להעניק לו את התגמולים מתאריך הקודם לתאריך הגשת הבקשה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. גרינברג למערער,עו"ד גולדמן למשיבה. 10.12.70).
ע.א. 135/70 - פלונית נגד פלוני.
*תביעת מזונות למפרע. המשיב, בעלה של המערערת, זנח אותה ועקבותיו נעלמו מאז שנת 1958. בשנת 1969הגישה המערערת תביעת מזונות וכללה תביעה עבור מספר שנים למפרע. המשיב הוזמןבמקום מושבו בניו - יורק ולא הגיש כתב הגנה, אך השופט סירב לתת פס"ד מחוסר הגנהוהורה לקבוע את התיק להוכחות בלי להזמין את הנתבע. בא כוח המערערת טען שהואזכאי לקבל פס"ד בלי הוכחות אך הוסיף שאם ביהמ"ש דורש זאת הרי שהוא יוכיח אתהתביעה. לאחר שמיעת ההוכחות קבע ביהמ"ש שיש לשלם מזונות מיום הגשת התביעהולא למפרע. הערעור על כך נתקבל. לגופו של דבר צודקת המערערת שמשלא רשםביהמ"ש את הטעמים המיוחדים לדרישתו להוכיח את התביעה הוא זכאי לקבל פס"ד.אולם משהסכים בא כוח המערערת להוכיח את התביעה אין הוא יכול לטעון שלא היהצורך בכלל להוכיח את התביעה ושהיה זכאי לקבל פס"ד מחוסר הגנה, אולם לנוכח חומרהראיות יש לחייב את הבעל לשלם עבור מספר שנים למפרע, מאז שבה האשה מארה"בלישראל, 400 ל"י לחודש המהווה סכום של %10 מהשתכרותו.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, עציוני. עו"ד מ. ח. כהן למערערת, 15.12.70).
ע.א. 291/70 - אהרון אולשנסקי ואח' נגד מפעל עמק חפר למיון ואח'.*ראיות בלתי מספיקות להוכחת התחייבות. בדיון זה התעוררה השאלה אם המערערים התחייבו התחייבות מסויימת כלפי המשיביםואשר כתוצאה מאי קיומה נגרם נזק למשיבים, ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב.
אולם ביהמ"ש העליון מצא כי היו סתירות בעדויות מטעם המשיבים ולא היו בפני ביהמ"שדלמטה ראיות שעליהן אפשר היה לבסס את הממצא שהמערערים נתנו למשיבות התחייבותבת בצוע.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד גרושקה למערערים,עו"ד קלינג למשיבים. 6.12.70).
ע.א. 714/69 - יעקב מרקוביץ נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*עיסוק ברפוי שיניים. בתיהמ"ש דלמטה דחו בקשתו של המערער למתן פס"ד הצהרתי שהוא ממלא אחריתנאי סעיף 7 לפקודת רופאי שיניים, היינו שהוא בעל תעודת בגרות ושעסק כ- 20 שנהבריפוי שיניים. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו שהיה יסוד למסקנת ביהמ"שהשלום שהמערער לא הוכיח שני תנאים אלה. עם זאת ציין ביהמ"ש העליון, בניגוד לדעתבימ"ש השלום, כי אין צורך ש- 20 השנה של עיסוק בריפוי שיניים יהיו שוטפות ורצופות,והן יכולות להיות גם בהפסקות, כמו כן העיסוק בחו"ל אינו צריך להיות דווקא עיסוקברשיון או על פי תעודה כלשהי. אם כי במקרה כזה עשויה להתעורר השאלה אם ע"יהכרה בהתעסקות זאת, אין אנו נותנים יד להפרת חוקיה של מדינה ידידותית, דבראשר בדרך כלל אין לעשותו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. כספי למערער,עו"ד מ. ד. גולדמן למשיב. 10.12.70).
ע.א. 169/70 - חיים יזרעאל נגד אסתר נאור.
*אחריות בגרימת נזק בתאונה, בהצטלבות שדרות המגינים בחיפה ארעה תאונה כאשר המערער שנהג טנדר נכנסלתוך ההצטלבות מדרך בה מוצב תמרור "עצור" ופגע במשיבה שנסעה על קטנוע ונכנסהלהצטלבות כדין. אין ספק כי המערער התרשל בנהיגתו, אך טענתו היא שגם המשיבההתרשלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה לא התרשלה וכי המערערים צריכים לשאתב-%100 של הנזק. הערעור נדחה. אפילו נאמר שהמשיבה התרשלה הרי לענין חלוקתהנזק בין המזיק לבין ניזק שאף הוא התרשל, קובעת מידת האשמה של כל אחד מן השנייםולא הסיבתיות, אשמתו של אחד יכול שתגיע ל-%100 וכך היה בענין דנא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ע. ברנבלום למערערים, עו"ד א. גזית למשיבה. 7.12.70).
ע.א. 206/70 - אברהם אבני נגד "ציון" חברה לביטוח בע"מ.
*תקפות פוליסת בטוח כאשר נמסרו פרטים לא נכונים ע"י המבוטח. המערער, בעל קטנוע, ביטח עצמו אצל המשיבה מפני תאונות והצהיר כי לא סבלממחלות, כולל מחלות עינים, אך לאחר שארעה לו תאונה התברר כי סבל ממחלת עינייםואף נותח בעינו. בפוליסה קיים סעיף המתנה במפורש אחריות המשיבה בנכונות ההצהרהשל המבוטח בתשובותיו לשאלון. כיון שכך שוחררה המשיבה מחובתה לתשלום דמי הנזקוהערעור על כך נדחה. משקבל המבוטח את הפוליסה על התנאי המפורש שכל הצהרהכוזבת בהצעה תביא לידי ביטול הפוליסה, אין המערער יכול להשמע בטענה שהצהרותיוהכוזבות אינן גורעות מתוקף הפוליסה ומחבות המשיבה על פיה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד פ. מעוזוע. עדיני למערער, עו"ד נשיץ למשיבה. 15.12.70).
ע.א. 249/70 - ציון נג'יה ואח' נגד "לה-פרוטקטריס פריס" חברה לביטוח בע"מ.
*יריבות בין נפגע בתאונה לבין המבטח של האחראי לתאונה. המנוח ציון יחזקאל הוסע מעבודתו על ידי מכונית שהיתה שייכת למעבידתו ולאחרשירד מהמכונית נהרג בתאונת דרכים. המערערים, אשתו וילדיו של המנוח, הגישו תביעהנגד נהג המכונית שפגעה במנוח, נגד נהג המכונית שהובילה את המנוח מטעם המעבידהוחברת הבטוח שהיא המשיבה. זו בקשה למחוק אותה מן התביעה לפי סעיף 6 לפקודת בטוחכלי רכב לפני שתוקן, באשר מדובר כאן במותו של אדם המועבד בידי אדם המובטח בפוליסהוהמוות נובע מתוך העבודה ובהמשך העבודה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשתה והערעורעל כך נתקבל. מבלי להתייחס לסעיף 6 הנ"ל ולפירושו הרי לפי הוראות סעיף 10 (1)לפקודה רשאי הנפגע לתבוע את המבטח יחד עם המבוטח לא רק על חבות שיש חובהלבטחה לפי סעיף 6 (1), אלא גם על חבויות שלפי החריגים בסיפה של סעיף 6(1) איןעליהם חובת בטוח. כיון שכך ומכיון שהמכונית של המעבידה מבוטחת אצל המשיבהבטוח מקיף ו/או צד שלישי אין זה חשוב באם הבטוח היה על סמך חובה סטטוטוריתאו לאו, וקיימת יריבות בין המשיבה ובין המערערים ולכן בדין צורפה המשיבה כנתבעת. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד בן-יעקב למערערים, עו"ד ל. אייזנשטיין - שכטר למשיבה. 22.12.70).
ע.א. 471/70 - י. ר. גייגי ס. א. נגד פזכים בע"מ
*הגנת סימן מסחר. המערערת מייצרת בשווייץ מוצר כימי לשימוש בחקלאות והיא מביאה אותו לישראלבאמצעות סוכניה הבלעדיים בשם שהיא מייצרת אותו והיא רשומה בארץ כבעלת סימןמסחר בשם הנ"ל. חברה בת של המערערת בארה"ב מייצרת את המוצר, מסמנת אותובאותו שם ובאריזה דומה. המשיבה מיבאת את המוצר המיוצר בארה"ב ומשווקת אותו.המערערת בקשה צו מניעה בטענה כי יבוא זה מהווה פגיעה בזכותה הבלעדית לשימושבסימן המסחר שלה בישראל. בקשתה נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. החברה המערערתוהחברה הבת שלה האמריקאית הן היינו הך ומוצריה של זו כדין מוצר המערערת עצמה.סימן המסחר אינו מקנה לבעליו הגנה כנגד יבוא הסחורות שלו עצמן ושיווקן. אין אדםמפר את זכותו של בעל סימן מסחר כשהוא משתמש בו בקשר לסחורה האמיתית דהיינולסחורתו של בעל הסימן.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד א. זליגסוןוי. פרנקל למערערת, עו"ד פירון למשיבה. 14.12.70).
בג"צ 184/70 - חברת השירותים און בע"מ נגד מנהל בתיהמ"ש ואח'.*קבלת עבודה במכרז. מטעם הנהלת בתיהמ"ש נערך מכרז לבצוע עבודות נקיון בבנין ביהמ"ש בת"א.העותרת הגישה את ההצעה הזולה ביותר ונדרשה להמציא אינפורמציה על נסיונה הקודםבעבודות דומות. היא הצביעה בין היתר על בית החולים הממשלתי בתל - השומר. המשיבפנה לתל - השומר בבקשת אינפורמציה וקיבל תשובה שהקשר בין הצדדים נמשך חודש
אחד בלבד. כתוצאה מכך החליט המשיב למסור את העבודה לחברה אחרת. העתירה בגיןכך נדחתה. יתכן שהדרישה להוכחת ותק חרגה מתנאי המכרז, ברם לאחר שניתן הצו עלתנאי קיבל המשיב אינפורמציה נוספת מבית החולים שלפיו בקשה העותרת בהצעהשהציעה לקבלת העבודה 830 ל"י לחודש ולאחר שעבר חודש ימים בקשה 1600 ל"י.חוות דעת מראה כי העותרת אינה עומדת במחירים שהיא מציעה ודורשת תוספות. איןספק כי המשיב רשאי להסתמך על חוות דעת זאת כדי להוסיף להחלטתו את הביסוס,שקודם לכן אולי היה חסר.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד בילסקי לעותרת, עוה"ד חשין ולוי למשיבים.18.12.70).
בג"צ 318/70 - חסין חג'אזי נגד נציב שירות בתי הסוהר.
*קבלת חופשה מבית הסוהר. העותר נידון בזמנו למאסר עולם בשל רצח ולאחר מכן הועמדה תקופת המאסר על27 שנים. בינתיים ריצה 11 שנות מאסר ועתה הוא מבקש חופשה לערוך בקור בית כדילהשתטח על קבר אמו ולבקר את אביו. המשיב סירב להרשות את הביקור באשר מתבררשעדיין קיימת שנאה בין העותר ומשפחתו ובין משפחת הנרצחת וזו מחפשת דרכים לנקוםבעותר. לנוכח עובדה זו אין מקום להתערב בשקול דעתו של המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. העותר לעצמו,עו"ד מ. חשין למשיב. 7.12.70).
בג"צ 150/70 - סוהייל יעקב חדאד נגד שר התחבורה ואח'.
*בקשת רשיון למונית. העותר הגיש בקשה לרשיון למונית. בשנת 1968 באה בקשתו לדיון בפני ועדתהמוניות יחד עם בקשות אחרות. במסגרת הניקוד שנהג אותה שנה העדיפה הועדה אתהמשיב מס' 4 וזה קיבל את הרשיון. העותר ערר לפני ועדת ערר ועד שזו הספיקה לדוןבערר תוקנו תקנות התעבורה ולפי התיקון עולה מספר הנקודות של העותר על אלה שלהמשיב מס' 4. ועדת הערר דחתה את הערר ועתירת העותר לבג"צ נדחתה. כאשר ועדתהמוניות דנה בענין נהגה כדין לפי המצב המשפטי אז. לפיכך אין פסול במתן הרשיוןלמשיב מס' 4. יתכן שהעורר היה זכאי לכך שעררו ידון על פי הדין כמו שהוא בזמןהדיון בערר, אך העורר לא היה זכאי לכך שרשיון שניתן כדין לאדם אחר יבוטל ובלבדשהוא ייהנה משינוי הדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד יעקבילעותר, עוה"ד מ. חשין ור. שרון למשיבים).
בר"ע 180/70 - התקליט בע"מ נגד רוקסי פרודקשן בע"מ.
*עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות. עיכוב הליך מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות מותנה בכך שנתגלע סכסוך בין הצדדיםלהסכם הבוררות הצריך ישוב על ידי הבורר. התצהיר שהוגש על ידי המבקשת לביהמ"שהמחוזי להפסקת ההליכים לפי חוק הבוררות אינו מראה, ולו רק לכאורה, שפרץ סכסוךכזה, אין צורך בראיה כבדת משקל כדי לעכב הליך כאמור, ואולם כאשר אין לבוררלמעשה מה לברר, אלא התובע זקוק לפס"ד כדי לרדת לנכסי הנתבע שטרם בקש רשותלהתגונן, ואינו מגלה אפילו באורח כללי מה טענתו כלפי התביעה, אין לעכב ההליכיםולהשהות את גבית החוב.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 15.12.70).
בר"ע 172/70 - נורברט כרים ואח' נגד עמידר בע"מ.
*מחיקה המאפשרת הגשת תביעה חדשה. בדיון קודם בין הצדדים בקשו המבקשים למחוק שמותיהם מבקשה, שהיו בה צדדיםנוספים, למינוי בורר. בא כח המבקשים אמר אז במפורש שהוא "מבקש מחיקה ולא דחיהכדי שלא יהא מעשה בי"ד". כיון שכך זכאים היו המבקשים לפנות מחדש לביהמ"ש שימנה
בורר בינם לבין המשיבה ולא צדק ביהמ"ש דלמטה בדחותו את הבקשה, המחיקההאמורה, שהיתה באופן טכני הפסקת תובענה לפי תקנה 154, לא מנעה את המבקשיםמלחדש בקשתם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י.פישר למבקשים, עו"ד א. אדליסט למשיבה. 22.12.70).
המ' 768/70 - בנימין הולנדר נגד בית ינאי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ.
*בקשה להארכת מועד לבקשת דיון נוסף. במחלוקת שבין הצדדים ניתן באפריל 1970 פס"ד בערעור על ידי ביהמ"ש העליון.אותו זמן היה המבקש בחו"ל וחזר בנובמבר לישראל. עם שובו הגיש בקשה להארכתמועד להגשת עתירה לדיון נוסף, בקשתו נדחתה, ההליך של דיון נוסף הוא הליך מיוחדאשר לא נועד להשהיית סופיותו של פסה"ד, ונערך בתנאים מיוחדים. על המבקש היהלהתעניין ביוזמתו ממקום שהותו בחו"ל, על ידי פניה לעו"ד שייצג אותו, כדי לדעת אתתוכן פסה"ד. כן היה צריך לצייד את עורך דינו בהוראות בדבר הגשת עתירה לדיון נוסף,אם ימצא שקיימת הצדקה לכך.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד הכט למבקש, עו"ד ח. נועם למשיבה. 9.12.70).
בר"ע 157/70 - אורי ולדמן נגד רחל לוי.
*ערעור על החלטה יו"ר הוצל"פ. המשיבה בקשה בהוצאה לפועל להעמיד הליכי בצוע של פס"ד בטענת פרעתי.בקשתה נדחתה והיא הגישה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. שופט מחוזי, בשבתוכדן יחיד, נזקק לבקשה כאילו ניתנה הרשות והערעור הוגש והורה להעמיד את ההליכים.על כך הבקשה לרשות ערעור. למעשה אפשר היה לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועלללא נטילת רשות. את הערעור צריך היה לשמוע בהרכב של שלושה כמו ערעור עלפס"ד בימ"ש השלום. כיון שכך הרי החלטת ביהמ"ש המחוזי כדן יחיד הינה בטלהמעיקרא באשר לא היתה לו סמכות לדון בערעור. הענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי שידוןבערעור בהרכב של שלושה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. 5.11.70).
ע.פ. 359/70 - אמיל דנן נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (מעשה מגונה).
המערער הורשע בעבירה של מעשה מגונה בכוח כאשר תקף צעירה בקרית שמונהשהלכה בחברת ידידה וזאת לאחר שהכה את הצעיר והבריח אותו. הוא נדון ל- 4 שנותמאסר וביהמ"ש העליון החליט להקל בעונשו במידת מה על ידי כך ששנה אחת מתוךהארבע שתהיה מאסר על תנאי. ביהמ"ש התחשב בכך שהמערער נשוי ואב לששה ילדיםקטנים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד שכטרלמערער, עו"ד נתן למשיבה. 7.12.70).
ע.פ. 501/70 - צבי זומרמן נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (פריצה וזיוף שיקים).
על המערער הוטל עונש של 2 שנות מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי בשלעבירות פריצה וגניבה וזיוף שיקים. אמנם זה עונש חמור למדי אך בהתחשב עם הצורךלהרתיע עבריינים בכוח, ועם ריבוי עבירות התפרצות ומרמה אין להקל בעונש. (בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר, המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. בניש למשיבה,15.12.70).