תקציר סביר כרך ה' חוברת 15

ע.א. 315/70 - משה אטיאס ואח' נגד צבי פורת

*רשלנות בתאונת דרכים ורשלנות תורמת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 2680/68 - הערעור נתקבל בחלקו)

העובדות:
המשיב עצר את מכוניתו, לצורך תיקון, בכביש ת"א נתניה שבו שני מסלולים ולכל מסלולשני נתיבים. השעה היתה 9 בבוקר והראות היתה טובה. בניגוד לתקנות לא החנה המשיב אתמכוניתו בשולי הכביש אלא על הנתיב הימני. אותה שעה נהג המערער במשאית והבחיןבמכונית מרחוק. הוא עבר לנתיב השמאלי ובהיותו במרחק 25 מטר ממכוניתו של המשיב ראהשלפתע התרומם המשיב מלפני חזית המכונית, יצא וצעד צעד אחד לכיוון הנתיב השמאלי ונסוגמיד אחורה. המערער נבהל וברצותו למנוע תאונה סטה ימינה, התנגש במכונית וזו פגעה במשיבשנחבל קשות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער התרשל וחייב אותו בתשלום נזקים למשיב,וכן קבע תרומת רשלנות של המשיב בשעור 20 אחוז. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. יש להאמין לנתבע כי נבהל מהופעת המשיב וכן כי חשב שהוא עומד לחצות אתהכביש לצדו השמאלי. ברם אפילו כך השאלה היא אם נהג הנתבע בשעת הדחק כפי שנהגסביר חייב לנהוג או שתגובתו נפלה מהרמה הדרושה מנהג סביר וזהיר. בדרך כלל איןלבוא ולדרוש מנהג לאחר המעשה התנהגות מסוימת בעבר כאשר היה בשעת דוחקפתאומית, אך עם זאת יש רמה סבירה ואין להצדיק נהג המאבד עשתונותיו ועושה מעשהשל טרוף הדעת. בענין דנא יש לומר כי התנהגות הנתבע חרגה מהרמה הנדרשת מנהגסביר והיה עליו להעדיף בלימת חירום על פני סטיה ימינה והתנגשות במכונית עומדת.
ב. אשר לתרומת הרשלנות - התובע נהג בצורה רשלנית כאשר השאיר את המכוניתעל הכביש היתה בכך עבירה חמורה על תקנות התעבורה. זו אחת הסכנות החמורותלהשאיר רכב עומד במסלול נסיעה של אחרים. על כן אין במעשה של הנתבע כדי לנתקאת הקשר בין רשלנותו של התובע לבין קרות התאונה. האיסור להחניית רכב בכבישבין עירוני מטרתו בין היתר שלא ייווצר מצב נוח לגרימת תאונות ע"י רשלנותם שלאחרים. פירוש האיסור הוא שאין מקום להחיל על מקרה כזה את "כלל ההזדמנותהאחרונה" כנגד מעשה התרשלות (להבדיל ממעשה זדון), וגם "ההזדמנות הראשונה"נשארת בגדר סיבה. כיון שכך ובהתחשב גם בצעידתו הפתאומית של המשיב בכבישיש לחלק את הרשלנות בין התובע לנתבע לחצאין.

מ"מ הנשיא זוסמן:
צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי אכן נבהל הנתבע מהופעתו הפתאומית של התובע, וכןכאשר לא האמין לו כי סבר שהתובע עומד לחצות את הכביש. רשלנותו היא איפוא בכךשסטה לימין הכביש, מתוך בהלה כשלמעשה לא חשב שהתובע ממשיך לחצות לצד שמאלשל הכביש.

השופט עציוני:
אין לקבוע מראש כללי התנהגות של נהג בשעת דוחק ולכאורה נראה היה שישלשחרר את הנתבע בכלל מאחריות לתאונה. אך למרות ההיסוסים נראה שבכל זאת ישמקום להאשים את הנתבע, ולקבוע כי התנהגותו קרובה יותר להתנהגות בלתי סבירהמאשר לשיקול דעת מוטעה סתם. יש לקחת בחשבון שאין זה מקרה של הופעת אדם באופןפתאומי בכביש סואן כאשר הנהג צריך להתרכז בכל הנעשה בכביש. כאן הכביש היהדו מסלולי, היום היה בהיר ולא היתה כל תנועת כלי רכב. במצב כזה היה על המערערלרכז את תשומת לבו בהופעתו הפתאומית של התובע ואפשר לדרוש ממנו לכוון את
צעדיו ביתר שקט וקור רוח ולא להחליט החלטה פזיזה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד ש. לוי למערערים, עו"ד מ. סטרכילביץ למשיב. 26.1.70).

ע.א. 237/70 - עקיבה בר שורץ ואח' נגד קצין התגמולים

*הוכחת הקשר הסיבתי בין מחלת חייל ופטירתו לבין שירותו הצבאי.
(ערעור על החלטת וועדת הערעורים בביהמ"ש המחוזי בת"א בערעור 734/69 - הערעור נדחה)

העובדות:
המנוח וילי שורץ ז"ל גויס לצה"ל בשנת 1966. שנה לאחר מכן חלה במחלת בלוטות ממארתונפטר בשנת 1969 מספר ימים לפני גמר שירותו הצבאי. הורי החייל תבעו תגמולים לפי חוקחיילים שנספו במערכה ותביעתם נדחתה. המנוח היה בריא לפי שחוייל והשאלה היא אם חלהבמחלה הממארת עקב שירותו. בפני ועדת הערעורים היו שתי חוות דעת: האחת כי אין למחלהוהשרות בצה"ל כל קשר סיבתי לא מבחינת גרימה ולא מבחינת החמרה; והשניה, כי אין בסיסודאי להצהרה שאין קשר סיבתי בין המחלה והשירות.
בפס"ד ביהמ"ש העליון בענין בוסאני הביע השופט ח. כהן דעה כי חייל שנתקבל לשרותצבאי כשהוא בריא יוצא ידי חובת הראיה המוטלת עליו על ידי שיוכיח כי נתקבל לשרות כשהואבריא ויצא מהשירות כאדם חולה. דעה זו סוייגה בדיון הנוסף בענין בוסאני, אך באותו ענין היושתי אסכולות רפואיות וכל אחת מהן היתה בחזקת ברי - האחת תמכה בתובע והשניה היתהנגדו. כיוון שהיו שתי אסכולות ולא היה ידוע איזו מהן נכונה זכה התובע בתביעתו. כאן מצאההועדה חוות דעת של "ברי" נגד התובעים וחוות דעת של "שמא" לטובתם ודחתה את התביעה.על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. הלכת בוסאני הנ"ל כבר מותחת את פירוש החוק לטובת הנפגע עד לקצה הגבולואין למתחה עוד. בענין בוסאני היו שתי חוות דעת נוגדות ובאין ידיעה איזוהי הנכונהנפסק לטובת התובע. ברם כאן יש ברי ושמא ולא יהיה מוצדק לפסוק לטובת התובעיםשתומכת בהם חוות דעת של שמא. אין למתוח את הלכת בוסאני עד כדי כך כאשר על פיהחוק מוטלת חובת ראיה כלשהי על מבקש התגמולים.
ב. גם סעיף 2 של החוק שלפיו כאשר "יש יסוד להניח כי חלה באותה מחלה עקבשירותו רואים אותו כמי שמת עקב שירותו" אין בו כדי להעביר את נטל ההוכחה עלקצין התגמולים שיוכיח כי המחלה שחלה בה החייל לא נבעה עקב השירות. עדיין עלמבקש התגמולים להוכיח את היסוד האמור בסעיף.
השופט מני: מסכים.

השופט עציוני:
א. התוצאה היא אמנם שיש לדחות את הערעור, אך אין לומר כי הלכת בוסאני מותחתאת פירוש החוק עד קצה הגבול. אין זו גישה יוצאת דופן שבמקרה של ספק, כאשרישנן שתי ראיות רפואיות שהאחת מיטיבה עם החייל והשניה מחמירה אתו, על קציןהתגמולים לבחור בזו שמיטיבה עם החייל. זו היא מדיניות המחוקק הבאה להיטיב עםהחייל המשרת את המדינה, ולהקל עליו את נטל ההוכחה.
ב. עם זאת מכיון שבמקרה דנא קיים "שמא" נגד "ברי" וה"שמא" הינו היפוטטי ביותר,צדק קצין התגמולים בדחותו את התביעה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. 25.1.71).

ע.א. 41/70 - סולמאן עבדאללה חלבי נגד מרים אברמן ואח'

תשלום פיצויים עפ"י הוראות הסכם.
צד להסכם.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.א. 1274/65 - הערעורים נדחו)

העובדות:
בין המערער ובין המשיבים נערך הסכם בכתב שלפיו יספק המערער למשיבים אבני גבסבכמות מסוימת במשך שנה אחת וזאת לשם ייצור גבס. סעיף 2ב להסכם קבע כי למרות האמור"יהיו היצרנים (המשיבים) רשאים לומר לספק (למערער) שאין ביכולתם להמשיך בייצור"ולפיכך אינם זקוקים עוד לאבני גבס. במקרה כזה, נאמר באותו סעיף, ישלמו היצרנים לספקסכום כסף קבוע מראש עבור כל טונה שהתחייבו לקנות ולא ירכשו. סעיף נוסף בהסכם קבעפיצוי על הנזק הממשי בכל מקרה של הפרת ההסכם. אחרי שליחת שני משלוחים הופסק המשלוח,ובפרשת התביעה נאמר כי "ביקשו" שלא לשלוח יותר ולא נאמר מי ביקש. על יסוד סעיף 2 הנ"לתבע המערער מהמשיבים תשלום של כשלושים אלף ל"י. ביהמ"ש דחה את התביעה בציינו כילמעשה היו המשיבים "אנשי קש" וההסכם היה פיקציה באשר למעשה לא המשיבים היו היצרניםאלא אדם אחר שמפאת התחייבות כלפי שותף קודם לא יכול היה לייצר גבס. כמו כן קבע ביהמ"שכי למעשה לא נגרם למערער כל נזק. על דחיית התביעה נסב הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. אין זה חשוב מי היה הצד המעונין בהסכם, המשיבים או מישהו אחר. ראובן יכוללעשות טובה לשמעון ולחתום על הסכם עם לוי כדי לחייב את לוי, וזאת במטרה להעריםעל איסור לעשיית הסכם כזה המוטל על שמעון כלפי יהודה. בגלל מניע פסול כזה מצדראובן לא יהיה הוא פטור מחיוביו כלפי לוי, ואפילו ידע לוי על קיום מניע פסול זה.כלפי המערער התחייבו המשיבים בכתב ובעקביות גמורה.
ב, את תביעת המערער יש לדחות מטעם אחר. כאמור יש סעיף פיצויים בהסכם בדברפיצוי על הנזק הממשי. נוסף לכך יש למערער זכות נוספת, מרחיקת לכת ומחמירהיותר כלפי המשיבים בסעיף 2ב, ואת הסעיף הזה יש לפרש פירוש דווקני. נאמר בו כי"היצרנים רשאים לומר לספק שאין ביכלתם להמשיך בייצור" וכו'. כלומר הם חייביםלשלם עבור הסחורה חלק מהמחיר גם אם לא תסופק, רק אם הם מודיעים לספק עלהפסקת הייצור, ולא די באי מילוי ההסכם. כאן לא הוכחה הודעה מפורשת כזו וממילאאין להפעיל את הסנקציה שבסעיף 2ב הנ"ל.
ג. הערעור הנגדי נסב על ההוצאות שנפסקו נגד המערער ושאינן תואמות את התעריףהמינימלי. אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי, ומה גם שטענתם העיקרית של המשיביםכי ההסכם אינו מחייב אותם כלל, נכשלה לבסוף וחלק ניכר מן העדויות התיחס לטענהזו דווקא.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד מ. דואק למערער, עו"ד מ. זינגר למשיבים. 25.1.71).

ע.א. 25/71 - צבי פינשטיין ואח' נגד ארגון מורי בתי הספר העל יסודיים ואח'

*בקשה לצו מניעה נגד עריכת שביתה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 130/71 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער הראשון הוא בעליהם של מספר בתי ספר תיכוניים והמערערים האחרים הם הוריתלמידים הלומדים בבתי הספר. המשיב מיצג את המורים ותבע מאת המערער מילוי תביעותיהם.הוא איים מיד בהכרזת שביתה אם לא יבואו על סיפוקן תביעות המורים. בצורת איום זה ובעיתויוהופרה מצוות סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, אבל בינתיים עברה תקופת 15 הימים שנקבעהבאותו סעיף, ולאחר שעברה תקופה זו פרצה שביתה. המערערים ביקשו צו מניעה נגד המשיבים
על מנת לאסור את שביתת המורים. ביהמ"ש נתן צו איסור זמני במעמד צד אחד אך לאחרששמע את הצד השני ביטל את צו המניעה הזמני. על כך הערעור.

החלטה - השופט ח. כהן:
א. תביעת ההורים מושתתת על סעיף 62 לפקודת הנזיקין, והטענה היא כי בגרמולשביתת המורים גרם הארגון להפרת החוזים שבין המערער לבין ההורים. תביעה זו אינהיכולה לעמוד לנוכח ההוראה המפורשת שבסעיף 62 כי לענין אותו סעיף שביתה והשבתהלא ייחשבו כהפרת חוזה. את הוראת סייג זה יש להחיל לא רק על תביעה בשל הפרתחוזה עבודה אלא גם על תביעה בגין גרימת הפרת חוזה מכל סוג שהוא. ברור שזוהיכוונת המחוקק, שכן השביתה בישראל היא מסורת מקודשת שאין מתירים להרהר אחריהעוד, וכל שביתה גורמת להפרת חוזים שונים ומגוונים עד מאד. אם נחייב את השובתיםאו המשביתים לשאת בנזק הנובע מכל ההפרות האלה היה בכך למעשה כדי לחסל אתמוסד השביתה ולעשותה בלתי אפשרית.
ב. תביעת המערער מושתתת על סעיף 63 לפקודת הנזיקין, בטענה כי בשביתה דנאהופרו הוראות סעיף 40 לחוק ההגבלים העסקיים והוראות סעיף 5א לחוק ליישוב סכסוכיעבודה. טענה זו אין לקבל. לענין חוק ההגבלים העסקיים אין הוא חל על כבילות הנוגעותלהעסקת עובדים ולתנאי עבודתם והשביתה אינה אלא אמצעי אחד הקשור לתנאי העבודה.אשר לחוק ליישוב סכסוכי עבודה - כיון שהשביתה פרצה רק לאחר עבור 15 הימיםהקבועים בחוק, לא נגרם למערער כל נזק מכך שהאיום בשביתה נגד את החוק, והנזקהוא אחד האלמנטים של העוולה לפי סעיף 63.
ג. לטענה כי החוזים בין הצדדים קובעים סעיף בוררות ומכך משתמעת ההתחייבותשלא לשבות אלא ללכת לבוררות - לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה מוצאים מכללסמכות ביה"ד רק הענינים שבין עובדים ומעבידים שעילתם בפקודת הנזיקין. עניןהבוררות עילתו בהסכמי העבודה והענין נתון לסמכות הבלעדית של ביה"ד לעבודה.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד גולדברג למערערים, עו"ד רסלר למשיבים. 18.1.71).

ע.א. 6/70 - עו"ד אריה גבריאלי נגד פקיד השומה חיפה

*הבחנה בין עסקה הונית לעסקה מסחרית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בעמ"ה 394/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
לפני הפיחות של שנת 1962 אירגן המערער קבוצה של בעלי הון לרכישת קרקע מתושב חוץוהשקיע בכך גם חלק מכספו. לבסוף, לפני שבוצעה הרכישה, אף מצא קונה לחלק מהקרקעולמעשה מומנה הרכישה מהכסף שנתקבל מאותו קונה, מיד לאחר מכן בא הפיחות ומשנמכרההקרקע נשאר בידי המערער ריוח של 90 אלף ל"י. פקיד השומה קבע כי ריוח זה חייב במסואילו המערער טען כי מדובר ברווח הון באשר השקיע את הכסף כדי לשמור על ערכו, ביהמ"שהמחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. לא זו בלבד שלא הובאה כל עדות מה היה סכום הכסף שהיה בידי המערער ושהושקעכדי לשמור על ערכו, אלא שמעולם לא נקבע ע"י ביהמ"ש כי די במטרה של שמירה עליציבות ערכו של הכסף כשחוששים מפיחות כדי לשוות לעיסקה אופי של עסקה הונית.מטרה כזו יכולה להיות לכל היותר שיקול אחד במכלול השיקולים הקובעים את אופיהעסקה.
ב. המבחן הנ"ל אינו אלא שיקול טפל. מה שמשווה לעסקה דנא אופי של עסקה מסחריתהוא הארגון הרב שהיה דרוש לשם ביצועה. לא "מידת הבקיאות" של המערער קובעת כאן
את האופי העסקי, אלא העובדה שהיה צורך לארגן קבוצה של רוכשים משותפים ולהבטיחשעוד בטרם נרכשה הקרקע כבר יימצא קונה שבכספו מומנה הרכישה. די בכך כדי להצדיקאת המסקנה שהעסקה היתה מתחילתה ועד סופה עסקה מסחרית.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד ע. רובי למשיב. 26.1.71).

בג"צ 207/70 - פלונית נגד שר האוצר ופלוני

בקשה להסרת חיסיון של חומר שנמסר לפקיד השומה.
בקיצור (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

י.העובדות:
העותרת תבעה את בעלה למזונות בביה"ד הרבני ומשלא הצליחה לשכנע את ביה"ד בדברגובה ההכנסה של בעלה ביקשה משר האוצר להסיר את החסיון של סודיות מתיקו של הבעלבמשרדי מס הכנסה. שר האוצר סירב ועל כך העתירה.
החלטה:
א. החסיון של החומר הנמסר למס הכנסה מסוייג לפי סעיף 232 לפקודה למקריםשהחומר דרוש להפעיל את הוראות פקודת מס הכנסה או כדי לתבוע אדם לדין בשל עבירתמס הכנסה. ברם מהוראות העונשין שבסעיף 234 על גילוי סוד מס הכנסה ניתן להסיק כילשר האוצר סמכות להסיר את החיסיון גם במקרים אחרים.
ב. מתעוררת השאלה אם במקרה דנא השתמש שר האוצר כהוגן בשיקול דעתו שלאלהסיר את החסיון, והתשובה לכך היא חיובית. החסיון בא להגן על האינטרסים של הנישוםלטובת הנישום והמדינה כאחד. החסיון נועד להניע את הנישום לגלות לפקיד השומה אתהכנסתו ללא חשש שהידיעה תגיע לכל מקום אחר, והדבר הוא לטובת המדינה שכן זהואחד האמצעים להגיע לגביית מס אמת.
ג. אין לקבל את הטענה כי האינטרס שילדו של המשיב יקבל סכום הנאות למזונותיועולה בחשיבותו על האינטרס המוגן ע"י החסיון. משהשתמש שר האוצר בשיקול דעתוומצא שהחובה העילאית היא לשמור על סודיות הידיעות המגיעות למס הכנסה אין בידיביהמ"ש להתערב במסקנתו של השר.

(בפני השופטים: מ" מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מנ עו"ד וינר לעותרת, עוה"ד בר סלע ואולמן למשיבים. 14.1.71).

המ' 737/70 - מיכאל נתן נגד מדינת ישראל.

*פתיחתו מחדש של תיק פלילי מחמת שלא הובאה בחשבון תקופת מעצר. העותר נדון בשעתו לשבע וחצי שנות מאסר וביהמ"ש העליון הפחית את עונשהמאסר לשש שנים. לא המערער ולא ב"כ המדינה הפנו את תשומת לב בתי המשפטלעובדה שהמבקש היה עצור לפני המשפט במשך תקופה של 3 חדשים. עתה לאחרשנתיים וחצי מבקש העותר לתקן את פסק דינו ולהפחית את תקופת המעצר מתקופתהמאסר. הבקשה נדחתה. יש להצטער על כך שתשומת לב ביהמ"ש לא הופנתה בשעתולעובדה הנ"ל, ברם כעת אין ביהמ"ש יכול לפתוח את ענינו של העותר מחדש.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני, המבקש לעצמו, עו"ד ברסלע למשיבה. 17.1.71) .

=ע.פ. 469/70 - חנניה מלכה נגד מדינת ישראל.
*הרשעה באונס וחומרת העונש. המערער הורשע באינוס תיירת מדניה וערעורו נדחה. ההרשעה היתה מבוססת עלעדותה של המתלוננת והיה סיוע מספיק בעדות המערער עצמו ובהודעותיו במשטרה.
העונש של שלוש שנות מאסר שהוטל על המערער אינו חמור מדי בהתחשב, בעברו שלהמערער ובחומרת המעשה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. עו"ד בן ישראל למערער, עו"ד קירש למשיב ה.14.1.71).

ע.פ. 551/70 - ארסל מחמוד ארסלן נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (העלמת גידול הון).

המערער העלים מדוחו"ת למס הכנסה בשלוש שנות מס, הכנסה שהיתה לו מריביתוכן לא גילה הגדלת הון של 44 אלף ל"י במשך שלוש השנים. מהריבית ניכה הבנק25 אחוז מס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי דן אותו לקנס של 750 ל"י על כל עבירת העלמה.כן הטיל ביהמ"ש על המערער עונש של 5 חדשי מאסר בפועל ו- 15 אלף ל"י קנס בגיןהעלמת גידול ההון. הערעור על אורך תקופת המאסר נתקבל. במקרה כגון זה יש להטילמאסר בפועל בשים לב במיוחד לגובה הסכומים שהועלמו והאמצעים שננקטו להשגתהמטרה. המקרה דנא אינו חמור במיוחד ויש להעמיד את עונש המאסר על 3 חדשים בלבד.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"דקירש למשיבה, 14.1.71).

המ' 860/70 - מאיר שיינהרץ נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (גרימת מוות).

המערער הורשע בגרימת מות בתאונה כאשר מכונית בה נהג התהפכה באחדהסיבובים המסוכנים שלפני שער הגיא. הוא נדון ל- 6 חדשי מאסר בפועל ולשלילתרשיון הנהיגה למשך חמש שנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לנוכח ההרג בממדיםהמבהילים המשתולל בדרכים יש להטיל ענשי מאסר ממש כדי להרתיע נהגים המשחקיםבאש בנהיגה פרועה ובלתי אחראית. כאן המכונית לא היתה של המערער וכנראה שלכןלא שלט בה. הוא נסע במהירות מופרזת עד שאחד מנוסעי המכונית הזהירו לפני הסיבובבו אירעה התאונה כי יאיט את מהירות נסיעתו. גם טענתו כי סונוור ע"י מכונית שבאהמנגד נמצאה כוזבת.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ע. לוויתן למערער,עו"ד ע. נתן למשיבה. 7.1.70).

בג"צ 3/71 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים.

*העברת ילד מהאם לאב. העותרת היא אם לילד בן 8 ונצטוותה להעביר את הילד מרשותה לרשות האב.היא ערערה על כך לביה"ד הרבני הגדול ובפניו תלוי ועומד הערעור. בינתיים ביקשההאשה בביה"ד לערעורים לעכב ביצוע העברת הילד ובקשתה נדחתה. עתירתה נגדביה"ד נדחתה. הענין נמצא בדיון בבי"ד מוסמך ולא נטענה כל טענה שתצדיק חששכלשהו שמא ביה"ד הרבני חרג מסמכותו.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט כהן. עו"ד וינגרטן לעותרת.6.1.71).

ע.א. 180/70 - שלמה פוגל נגד מתתיהו ריגלר ואח'.

*הוצל"פ של משכנתא והסכמת הצדדים לביצועה. המערער לוה כספים מהמשיבים לצורך ביצוע עיסקה בנכס שהיה לו והסכים כי המשיבשהוא מתווך יטפל במכירת הנכס ויקבל דמי תיווך. כן הוסכם כי תירשם משכנתא עלהנכס. לא נמצא קונה לנכס במשך שנה וחצי והמשיב ביקש כי זכויותיו ימומשו. המערערהסכים לתת יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לאשת המשיב לרישום משכנתא להבטחת כספיההלוואה בצירוף רבית. נרשמה משכנתא ועתה מתנגד המערער להפעלת הוצל"פ שלהמשכנתא. התנגדותו נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. ראשית לא היה כל רמז בהסכםהראשון כי מועד החזרת כספי ההלואה יבוא רק עם מכירת הנכס. שנית, אפילו היההסכם כזה באו יפוי הכח והמשכנתא וקבעו תאריכים ברורים להחזרת החוב, ומשלאהוחזר החוב בתאריכים אלה אין לעכב הוצל"פ של המשכנתא.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. 24.1.71).

המ' 58/71 - ציון נג'יה ואח' נגד לה פרוטקטוריס... בע"מ

*שכ"ט עו"ד. בערעור קודם החליט ביהמ"ש לענין ההוצאות "ולחייב את המשיבה לשלם הוצאותהמשפט לרבות שכ"ט עו"ד בשתי הדרגות בסך כולל 500 ל"י ". לצדדים לא היה ברורלמה מתייחסת המילה "כולל", אם זו באה להכליל את יציאותיהם של המערערים בסכוםהנפסק או שמא משמעותה להוסיף את הסכום הכולל של שכ"ט עו"ד ליציאות. הוחלטכי פירוש הקטע הנ"ל הינו כי במונח "לרבות" התכוון ביהמ"ש להוסיף להוצאות המערעריםשכ"ט עו"ד בסך 500 ל"י והמילה "כולל" משמעה שהסכום הינו לשתי הערכאות גם יחד.