תקציר סביר כרך ה' חוברת 16

ע.א. 210/70 - חיים קרסניצקי ואח' נגד חברת רחוב בן יהודה 111 בע"מ

*חוסר יריבות בין הצדדים למשפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 5190/66 - הערעור נתקבל)

העובדות:
ברחוב בן יהודה בתל אביב רשומה חלקת אדמה על שם המשיבה. בחברה שלטו שלושתהמערערים כבעלי מניות יחידים וכמנהלים. הם התחייבו בהסכם להעביר את החלקה לקבלן עלידי העברת השליטה בחברה אליו. כן התחייבו כלפי הקבלן שיעבירו לו את החזקה בהקדם על ידיפינוי הנכס מדיירים שהחזיקו בו. מסירת החזקה לא בוצעה במועד המוסכם אלא באיחור של5 שנים מפאת קשיים עם אחד הדיירים והחברה המשיבה תבעה פיצויים קבועים מראש בגין הפרתההסכם. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום סכום הפיצויים הקבועים בהסכם ועלכך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. ההסכם נעשה בין המערערים לבין הקבלן וההתחייבות לפנות את הנכס וכן ההתחייבותלתשלום פיצויים היתה בין צדדים אלה. החברה לא היתה צד להסכם ולא כלפיההתחייבו המערערים בתשלום פיצויים, כיון שכך אין יריבות בין החברה המשיבה לביןהמערערים וצריך היה לדחות את התביעה של החברה נגד המערערים.
ב. טענת חוסר יריבות נטענה ע"י המערערים בכתב ההגנה והמשיבה לא מצאה לנכוןלבקש תיקון כתב התביעה.
ג. ביהמ"ש דלמטה דחה את טענת חוסר היריבות על יסוד מכתב שנכתב בידי אחדהמערערים לחברה ושמתוכו דלה את המסקנה כי נוצרה יריבות בין הצדדים. לאחר ניתוחנסיבות המכתב הנ"ל המסקנה היא שהוא לא יצר כל יריבות בין הצדדים לתובענה.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עוה"ד אלחנני ומיתר למערערים, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 31.1.71)

ע.א. 81/70 - אברהם גרינברג נגד אגודה הדדית חקלאית מגדל בע"מ

*מתן רשות להתגונן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (הרשם אסא) בת.א. 180/69 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער היה חבר באגודה המשיבה וזו הגישה נגדו תביעה בסדר דין מקוצר על סכום שלכ- 12 אלף ל"י. כבסיס לתביעה שימש העתק מן הדף האחרון של חשבונו של המערער המתנהלע"י המשיבה והמתואר כ" חו"ז חברים". דף זה אינו כולל את כל החשבון אלא יתרה מדפים אחריםומספר קטן של רישומים נוספים. המערער אינו חתום על החשבון אך לטענת האגודה המערערהוא חבר בה ולפי תקנותיה חתום המערער על התחייבות שלפיה הרשימות בספרי האגודה מחייבותאותו בקשר עם כל ענין הנוגע לחובותיה כלפי האגודה. המערער הגיש בקשה לרשות להתגונןוהודה בסכום של כאלפיים וחמש מאות ל"י אך כפר בסכום הנותר. בבקשתו טען כי התביעה אינהבת סדר דין מקוצר וכן טען לגופו של ענין. בקשתו לרשות להתגונן נדחתה וניתן נגדו פסק דין.על סך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. ביחס לטענה הפורמלית שהתביעה אינה בת סדר דין מקוצר אין בה כל ממש. התביעההיתה לסכום קצוב המופיע כיתרה בספרי החשבונות של המשיבה והרישום הזה מחייבלכאורה את המערער כחבר המשיבה שלגביו מותר להניח כי חתם על התחייבות בההוענקה נאמנות לרשימות המשיבה.
ב. לגופו של ענין צדק המערער בבקשתו לרשות להתגונן. הרשם בדונו בבקשה לרשותלהתגונן ניגש לברור השאלות וקבע עובדות כאילו כבר ניתנה רשות להתגונן וכאילו
היה מוסמך לדון ולפסוק. הרשם דרש מהמערער להוכיח ממש שלא מגיע ממנו יותר ממהשהוא הודה, אך למעשה לא זה מה שנדרש מנתבע המבקש רשות להתגונן. בדרך כלל תלויבנוסח כתב התביעה מה נדרש מאת הנתבע כדי לקבל רשות להתגונן. כאשר פרשת התביעהמפורטת היטב יש לדרוש מהנתבע כי ינקוט בתצהירו עמדה לכל טענה וטענה. כאן לאפורט מה העילה לתביעה והוגש רק הדף האחרון של החשבון וממילא לא היה מקום לדרושמהמערער שיגיש חשבונות נגדיים מפורטים.
ג. בתצהירו כפר המערער בסכומי החיובים ובסכום הריבית שנתבע המהווה כמחציתמסכום התביעה. בחקירתו הנגדית של המערער הוגשו ע"י המשיבה מסמכים שוניםוחשבונות אך אין לדרוש מהמצהיר בחקירתו שיוכל להתיחס לכל החשבונות הללו.מסמכים אלה צריך היה לצרף לכתב התביעה.
יתכן שיש במסמכים ובשתיקתו של המערער במשך השנים כאשר הוגשו לו החשבונותמשום השתק ברם טענת השתק יש לטעון במפורש ומקומה בתשובה לכתב ההגנה.
ד. לענין הריבית קבע הרשם כי המערער חייב את הריבית מכח חוק הריבית תשי"ז.אולם חוק זה אינו קובע חיוב של ריבית אלא את הריבית המכסימלית כאשר קיימתהתחייבות חוזית לתשלום ריבית. שוב יתכן שגם כאן יש למשיבה טענת השתק נגדהמערער אך זאת צריך לטעון בתשובה לכתב ההגנה.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ח. צברי למערער, עו"ד מ. לברן למשיבה. 11.2.71).

ע.א. 331/70 - ד"ר פרידריך רייכנשטיין נגד התאחדות עולי רומניה

*תחילת תקפו של האיסור בעד תשלום תמורה עבור השגת טפול בתביעת פיצויים מגרמניה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט עציוני) בת.א. 679/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער שהיה בזמנו עורך דין בגרמניה התקשר בנובמבר 1956 בהסכם עם המשיבה, שלפיוהפנתה המשיבה למערער עולים מרומניה לתביעות פיצויים מגרמניה והמערער התחייב לשלםלמשיבה אחוז אחד מכל סכום פיצויים שישולם לתובעים. בתחילת ינואר 1962 הפסיק המערערלשלם למשיבה את הסכומים המובטחים. המשיבה הגישה תביעה נגד המערער וזה טען כי לפיסעיף 5 לחוק תביעות קרבנות השואה (הסדר הטיפול) תשי"ז 1955 אסור לשלם "עמלה אותמורה אחרת בעד השגת טיפול בתביעה" ולכן אינו חייב לשלם למשיבה כל סכום שהוא אפילובאותם תיקים שקיבל לטיפול לפני שנכנס לתקפו סעיף 5 הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי במידהשתביעת המשיבה מתיחסת לתיקים שקיבל לפני האיסור הנ"ל יש לחייב את המערער בתשלוםהאחוז שהובטח בהסכם. על כך הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:
ביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה שאין להחיל את תוקף החוק למפרע על תיקיםשנתקבלו לפני תחילתו. אולם ההלכה נגד תחולה למפרע של דבר חקיקה אינה כה רחבהכפי שנראה ממבט ראשון.
לפי דרך הטלת האיסור שבה בחר המחוקק בסעיף 5 הנ"ל ולפי הפירוש הרגיל והפשוטשל לשון סעיף זה, נאסר תשלום שכר בעד השגת טיפול, גם אם השגת הטיפול נעשתהלפני תחילת החוק. אילו רצה המחוקק לאסור רק על השגת טיפול בעתיד יכול היה לקבועאיסור של השגת טיפול. אך איסור כזה איננו נמצא בחוק אלא נאסרה פעולת התשלוםבלבד לאחר תחילת החוק ולא חשוב מתי נמסר הטיפול.

השופט לנדוי:
אין לקבל את טענת המשיבה כי נשללת ממנה זכות שכבר הוקנתה לה לפני תחילתהחוק. החיוב בתשלום אינו עם מסירת הטיפול למערער אלא עם קבלת הפיצויים ואז כברנכנס החוק לתקפו.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד ר. וייס למערער, עו"ד ר. נבט למשיבה. 8.2.71).

ע.א. 52/70 - יהודית הלר ואח' נגד יהודה לוי ואח'

*חלוקת הרשלנות בתאונת דרכים וגובה הנזק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 101/68 -הערעור נתקבל בחלקו)

העובדות:
המערערת היתה חיילת ובהיותה בתחנה המרכזית בתל אביב נפצעה פצעים קשים. המקרהאירע כאשר עמדה לעלות לאוטובוס אך לא היה בו מקום והיא חזרה לרציף. היא לא נכנסה לתוךהתור אלא נעמדה ליד המעקה והאוטובוס שהחל לנסוע מחץ אותה. ביהמ"ש המחוזי קבע את סכוםהנזק שנגרם לה בסך 230 אלף ל"י אך הטיל על המערערת 30 אחוז תרומת רשלנות. על סכוםהפיצויים ועל חלוקת הרשלנות נסב הערעור וערעור שכנגד.

החלטה - השופט עציוני:
א. ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערערת יתר על המידה בחלוקת הרשלנות בינה לביןנהג האוטובוס. לפי המבחן של "מידת האשמה" הקובעת את חלוקת הרשלנות, צריךלשקול מבחינה מוסרית את התנהגותם הרשלנית זו לעומת זו ולהגיע לחלוקה צודקתשל הרשלנות לאור נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
ב. ביהמ"ש לערעורים לא ימהר להתערב בהחלטת בימ"ש קמא המבוססת על שיקולדעת בענין חלוקת הרשלנות, אך הוא יתערב כאשר המסקנה העולה מהעובדות שהוכחוהיא פרי שיקולי הגיון והערכה ובימ"ש קמא אין לו יתרון רב על פני אלה היושביםלערעור. כזה הוא המקרה דנא.
ג. נסיבות הענין הן שהמערערת עמדה על הרציף המיועד להמתנת נוסעים, האוטובוסהתקרב יתר על המידה לרציף הנוסעים כך שבסבוב עם צאתו מהתחנה התקרב עוד יותרלמעקה, העובדה שלא פעם אנשים המגיעים למקום נשארים עומדים או עוברים ביןהאוטובוס למעקה הברזל, והנהג לא היה בנסיעה אלא רק התחיל לנסוע ויכול היה להתרכזבנעשה במקום ומאידך המערערת אמנם לא עמדה בתוך התור אך הגיעה למקום כשהיאממהרת למחוז חפצה ואינה שוקלת תוך כך כל צעד וצעד שלה. כל אלה מצדיקים חלוקתהרשלנות באופן שיקבע רשלנות המערערת בשעור של 10 אחוז בלבד.
ד. לענין גובה הנזק - המערערת היתה בזמן התאונה בת 19, נקטעו לה 3 אצבעותברגלה, היתה מאושפזת זמן רב בבית החולים ועברה ניתוחים פלסטיים ועוד תעבורכאלה, יש לה כאבים ואינה יכולה לצעוד על כפות רגליה, ונכות של 60 אחוז שנקבעהלה, מצדיקים את גובה הסכום שנפסק. אמנם בתוך הפריטים השונים נראה פריט כאב וסבלשנקבע בו סכום של 40 אלף ל"י גבוה מדי, אך מאידך היו פרטים אחרים נמוכים מדי ואלה
מתאזנים. חישוב הנזקים מבוסס על אומדנה ואין לקבוע קביעה אבסולוטית, לכן ביהמ"ששלערעור רק לעתים רחוקות יתערב בקביעת סכום הנזקים.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד ד. קציר למערערת, עו"ד ר. כספי למשיבים. 10.2.71).

ע.א. 494/70 - יעקב נירנברג נגד טובה נירנברג ואח'

*הנחלת מניות של חברה שבבעלותה קרקע מירי בשעה שלא תפשה צוואה בעניני מירי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט דבורין) בהמ' פתיחה 3345/70 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער הוא בנו היחיד של המנוח משה נירנברג שהשאיר צוואה בה הנחיל כל נכסיולמשיבים והדיר את בנו מעזבונו. בין נכסי העזבון היו מניות של שתי חברות פרטיות שעל שםכל אחת מהן היו רשומים נכסי מירי עם פטירת המנוח. בכל אחת מהחברות היו למנוח מניותוכמו כן היו לכל אחת מהחברות מניות בחברה השניה, כך שבכל חברה היו בעלי המניות המנוחוהחברה השניה. המערער ביקש הצהרה כי בעת פטירת המנוח לא היו החברות קיימות הואילוהן היו מורכבות מבעל מניות אחד, הוא המנוח, ועל כן נכסי מירי של החברות הנ"ל צריכיםלעבור ליורשיו על פי דין של המנוח שכן בעת הפטירה אי אפשר היה לצוות על נכסי מירי. כןטען כי הקמת החברות נועדה להערים על האיסור להנחיל נכסי מירי ויש "להרים את המסך"מעל שתי החברות כדי למנוע עקיפת החוק. הבקשה נדחתה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. אף אם נצא מתוך הנחה שערב מותו של המנוח היה לכל אחת מהחברות בעלמניות יחיד אין בכך כדי לפגוע בעצם קיום החברות. העובדה שפחת מספר חברי החברהועמד על פחות מהמינימום הדרוש לפי פקודת החברות איננה מבטלת את קיום החברה.
ב. האיסור להנחלת נכסי מירי בזמן שהיה בתוקף היה בו משום אנכרוניזם ועל כן איןלראות בעין לא יפה את הנסיונות לעקוף את האיסור. כשבאים "להרים את המסך" מעלחברה צריך לנהוג זהירות מיוחדת ורק במקרים יוצאים מגדר הרגיל עושה ביהמ"ש פעולהשל הרמת המסך. המקרה דנא אינו נכלל בין המקרים היוצאים מגדר הרגיל שבגינויורם המסך.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד מלחי למערער, עוה"ד רוטנשטרייך, גורל, מתניה ורובין למשיבים. 8.2.71).

ע.א. 470/70 - הנאמן על נכסי עזבון אהרן זכאי ואח' נגד ד"ר מנשה סמואל עו"ד ואח'

*בקשה לתיקון פרשת תביעה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט דבורין) בהמ' 6484/70 - הערעור נדחה)

.
העובדות:
כתוצאה מחיובים שונים, כינוס נכסים ופטירת חייב ביקש המערער הראשון כנאמן נכסי עזבוןהחייב הנ"ל לתקן פרשת התביעה ע"י מחיקת תובע וצירוף תובע ומחיקת נתבע ולהרשות לתקןאת כתב התביעה. הבקשה לתיקונים הוגשה שנתיים לאחר שנוצרו העילות לכך ותיקון פרשת
התביעה בא לתת לתביעה צביון אחר לגמרי, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. הנימוק של היעדר תצהיר שניתן ע"י ביהמ"ש דלמטה אין בו כדי למנוע תיקון להחלפתהצדדים בהליך המשפטי שכן עובדת פטירתו של החייב ומינוי נאמן במקום כונס הנכסיםהיו ידועות לביהמ"ש מתיק אחר המתברר לפניו. מאידך היו חסרים פרטים אחרים שבבקשהאימות בתצהיר. ניתן היה אפוא להרשות תיקון באשר להחלפת בעלי הדין ולא להרשותיתר התיקונים.
ב. גם בשל השיהוי בהגשת הבקשה, נימוק שניתן ע"י ביהמ"ש דלמטה, כשלעצמו, לאהיה צריך לדחות את הבקשה. אמנם לא היה בפי המערער כל נימוק שיצדיק את השיהוי,אך הלכה פסוקה היא שכל עוד לא הגיע ענין לקדם משפט יש לנהוג בליברליות בכגון דא.
ג. כמו כן אין לסרב לבקשה של החלפת בעל דין בשל כך בלבד שהתביעה כשלעצמהאינה מגלה עילה או שהיא חסרת סיכוי. אלה עשויים להיות נימוקים לדחיית התביעה עלהסף אך לא לסירוב להרשות תיקון פורמלי.
ד. מאידך היה ברור שהתיקונים המבוקשים לא באו רק להעמיד את הנאמן בפשיטתרגל במקום שבו עמד לפני כן כונס הנכסים. התיקונים היו מכוונים לתת לתביעה צביוןחדש לגמרי. מקודם היה בעל הדין העיקרי המערערת השניה והיא תבוא על סיפוקהבהמשכת התביעה כמות שהיא, עם החלפת כונס הנכסים בנאמן. אם יורשה התיקוןהמבוקש תעמוד המשיבה השניה מול כל נושי המנוח. זה הינו בסיס חדש לתביעה שאיןלבססו על דרך של תיקון כתב התביעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני 9.2.71).

ע.א. 246/70 - ירדנה גרינבלט ואח' נגד חנה זילברמן ואח'

*תשלום פיצויים עבור איחור במסירת דירה ע"י קבלן ובניה לקויה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 1720/67 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערערים רכשו דירה מאת המשיבים בבית שהוקם על ידם ונקבע תאריך למסירת דירה.הדירה נמסרה באיחור של 3 חדשים ונתגלו בה פגמים שונים, הן כאלה הניתנים לתיקון והןכאלה הנובעים משימוש בחומרים בעלי איכות גרועה ומעבודה בלתי מקצועית. המערעריםתבעו מהמשיבים פיצויים בשל ראשי הנזקים הבאים: איחור במסירת הדירה; הוצאות לתיקוןהפגמים הניתנים לתיקון; ירידת ערך הדירה בשעור של 20 אחוז; עלית הבלאי השוטף של הדירהבשעור של 15 אחוז. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים בשלושה ראשי נזקים אך לא בתשלוםעבור ירידת ערך הדירה. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. העובדה שאין בדעת המערערים למכור את דירתם אין בה כדי למנוע תשלום עבורירידת ערך הדירה בגין העבודה הלקויה המערערים רכשו דירה במחיר מסוים ולפיהעדות שויה הוא 20 אחוז פחות מערכה בשל העבודה הגרועה פרושו של דבר שקיבלונכס בשווי פחות מזה שעבורו שילמו ואת ההפרש יש להחזיר להם, בין אם הם חושביםלמכור את הדירה ובין אם לאו.
ב. העד המומחה העיד הן על ירידת ערך הדירה והן על הבלאי המואץ. הוא לא נחקרבשאלה אם אחד משני ראשי נזקים אלה נבלע בשני. משמע שאין פיצוי אחד בא לחפותעל השני ועל המשיבים לשלם את הפיצויים בגין שני ראשי הנזקים.
ג. ביהמ"ש המחוזי התרשם מהצורה החיצונית של הדירה שהיא תעלה את ערכה. פירושו
של דבר שהיא תעלה את ערכה בעיני קונה פוטנציאלי. אולם אין להתחשב באפשרותתאורטית שביום מן הימים עשוי להמצא קונה שיסכים לשלם עבור הדירה יותר משויההאמיתי בהתחשב בצורתה החיצונית. קנה המדה הוא קונה בשוק החפשי היודע אתאשר לפניו וקונה דבר לפי שוויו האמיתי ביום ההפרה ועל שווי זה העיד עד מומחה.
ד. לא ניתן נימוק ע"י ביהמ"ש דלמטה מדוע קבע את הריבית מיום מתן פסה"ד ולאמיום הגשת התביעה ויש לקבוע את הריבית מיום הגשת התביעה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד מ. זינגר למערערים, עו"ד ד. גושן למשיבים. 26.1.71).

ע.א. 166/70 - דב אקשטיין נגד דוד המבורגר עו"ד ואח'

*תובענה בסדר דין מקוצר שעילתה פס"ד של ביה"ד לשכירות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם ולך) בת.א. 3712/69 - הערעור נדחה בעיקרו)

העובדות:
המשיבים, מנהלי עזבון, הגישו תביעה לביה"ד לשכירות נגד המערער וביה"ד חייב אתהמערער לשלם למשיבים הפרש של דמי שכירות יחד. עם רבית על ההפרשים והוצאות המשפט.לאתר מכן באו המשיבים והגישו תובענה בסדר דין מקוצר על יסוד פסה"ד של ביה"ד לעבירותובה תבעו סכום של למעלה מ- 6220 ל"י שהוא סכום ההפרשים, ריבית על ההפרשים ו- 800 ל"ישכ"ט והוצאות במשפט הקודם, וכן רבית על הסכום הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערבתשלום הסכומים הנ"ל ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. פסה"ד של ביה"ד לשכירות מהוה סכום קצוב שכן את גובה הסכום שצריך לשלםניתן לחשב בפעולות חשבוניות פשוטות.
ב. פסה"ד של ביה"ד לשכירות אינו נופל בגידרה של תקנה 269(1)(ב) של תקנותסדר הדין. פס"ד הקובע את שיעור דמי השכירות אינו מהוה חיוב לשלם סכום כסףאלא בסיס לתביעה על מנת ליצור את החיוב, וכן עילת החיוב אינה בהוראה מפורשת שלהחוק. חוק הגנת הדייר אינו קובע את הסכום שעל הדייר לשלם אלא מסמיך את ביה"דלקבוע את סכום דמי השכירות בתחום שעורי המינימום והמקסימום. יוצא כי עילתהתביעה אמנם נעוצה בחוק הגנת הדייר אך לא באה מכח הוראה מפורשת בחוק עצמו.
ב. מאידך באה התביעה בגידרה של תקנה 269(1)(א) באשר מקורה בחוזה השכירותשבין הצדדים והוא השורש והיסוד לתשלום דמי השכירות, תחילתם של דמי השכירותבחוזה השכירות וסופם בהתאמת גובהם על ידי ביה"ד לשכירות בהתאם לחוק.
ד. סכום התביעה דנא כלל גם את הריבית בגין הפרשי דמי השכירות, כיון שכך לאהיה מקום לחייב את המערער בריבית על מלוא הסכום, שכן אין לחייבו בתשלום ריביתעל ריבית. מאידך, עצם כלילת ריבית המגיעה עד ליום הגשת התביעה אינה מונעת הגשתהבסדר דין מקוצר.
ה. את פסה"ד של ביה"ד לשכירות בענין הפרשי דמי השכירות אין לתבוע בהוצל"פ,אלא הוא מהוה, כאמור, בסיס להגשת תובענה חדשה. ברם את ההוצאות ושכ"ט עו"דשנפסקו בתביעה בביה"ד לשכירות ניתן לתבוע בהוצל"פ ולכן לא היה מקום לכלול אתהסכום של 800 ל"י הנ"ל בתביעה דנא.
ו. לביה"ד לשכירות סמכות לפסוק ריבית על דמי השכירות שקבע.
ז. בביהמ"ש דלמטה העלה המערער טענה נוספת והיא שאין מקום לדון בתביעה כלעוד תלוי ועומד ערעור על פס"ד ביה"ד לשכירות. טענה זו נדחתה ואין מקום עוד לדוןבה מאחר שבינתיים נדחה הערעור על פס"ד ביה"ד לשכירות והוא הפך לסופי.

ח. טענת המערער כי פסה"ד של ביה"ד לשכירות הוא כאין וכאפס ואין לבסס עליותובענה נדחתה בצדק ע"י ביהמ"ש דלמטה. לטענת המערער לא היה מינוי מנהליהעזבון כדין ולא נשלחו הודעות לפי חוק הגנת הדייר כדין. לכל הדעות ביה"ד היהמוסמך לדון בתביעה והטענות הנ"ל מקומן היה בביה"ד והן נדחו. בזה הגיע הענין לסוףפסוק. התקפת עקיפין על פס"ד שהוא כאין וכאפס מחוסר סמכות ענינית אמנם אפשרית,אבל לא אחרי שנעשתה התקפה חזיתית על פי אותה טענה והיא נהדפה ופסה"ד קיבלתוקף סופי.

ט. בפני הרשם הובאו טענות הגנה משפטיות שטרם הוכרעו בפסיקה ושאין לומר עליהןשהן מופרכות מעיקרן. במקרה כזה על הרשם לתת רשות להתגונן כדי שהטענות יעברואת כור השיפוט בדרך הרגילה. במקרה הנדון היה מן החידוש לפחות בשתי השאלות:סופיות סכום התביעה כאשר תלוי ועומד ערעור; אפשרות היותו של פס"ד ביה"דלשכירות בסיס לתביעה לפי סדר דין מקוצר.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. עו"ד כהן למערער, עו"ד צ. דרזנר למשיבים. 28.1.71).

ע.א. 285/70 - פקיד השומה ת"א נגד נחום ליכטשטיין

*הטלת קנס גרעון ע"י פקיד השומה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בעמ"ה 607/69 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיב הוא בעל חנות ספרים והוא מוכר ספרים בסיטונות ובקמעונות. פקיד השומה סירבלאשר את הדו"ח שלו ולאחר מו"מ ממושך הגיעו הצדדים להסכם בו נקבעה הכנסת המשיבבסכומים גדולים מאלה שעליהם הצהיר. כתוצאה מזה נוצר "גרעון" במס במובן סעיף 191 (א)לפקודת מס הכנסה, של למעלה מ- 50 אחוז. אחרי גמר הסכם הפשרה הטיל פקיד השומה עלהמשיב קנס גרעון של 25 אחוז מסכום הגרעון, לאחר שעל המשיב כבר הוטלו קנסות גרעון במשךשנים מספר בעבר. נימוקיו של פקיד השומה להטלת קנסות גרעון היו שלשה: המשיב לא ניהלספרים אם כי היה חייב לנהלם; הוא לא עמד על רישומיו והסכים לקביעת הכנסה גבוהה מזושהצהיר; הוזהר כבר בעבר ע"י פקיד השומה לא לנהוג כך. לדעת פקיד השומה הגרעון לא היהמתהווה אילולא התרשל הנישום ללא הצדק סביר בדו"ח שמסר על הכנסתו ולכן הטיל עליו אתקנס הגרעון. ביהמ"ש המחוזי לא מצא ממש אף באחד משלשת נימוקיו של פקיד השומה וביטלאת הקנס, על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. כאשר המשיב היה גם סיטונאי ספרים וגם קמעונאי יש להחיל עליו את החובה שלניהול ספרים החלה על סיטונאי. הנימוק המבוסס על חובה זו חל במקרה דנא למרותשבענין הרווח מן החלק הסיטוני לא חלק פקיד השומה על אחוז הרווח כפי שהמשיב הצהיר.ב. אשר לנימוק שהמשיב לא עמד על רישומיו וביקש שלא להתייחס אליהם והסכיםלקביעת הכנסה גבוהה מזו שהצהיר עליה - המשיב עמד על דעתו שאפשר לסמוךעל הספרים שלו והמפקח גם הסתמך על הנתונים שסופקו לו ע"י המשיב ביחס לסכומיהמכירות והקניות, והמחלוקת מוגבלת למעשה לענין הרווח הקמעוני בלבד.
העובדה שהמשיב התפשר על סכומי הכנסה גדולים מאלה שהצהיר עליהם איןבה כדי ראיה שהמשיב התרשל בדו"ח שמסר. צדק השופט שהסכמתו של הנישוםלשומה מוגדלת אינה רומזת על הודאה מצידו כי מסר ביודעין, או מתוך רשלנות, דו"ח
בלתי נכון. אלא רק מוכיח את רצונו לגמור בדרכי שלום סכסוך משפטי שסיכוייו לזכותבו אינם טובים, באשר בלי ספרים נאותים לא יוכל הנישום להצליח בערעור לביהמ"ש.נוסף לכך האמין ביהמ"ש בתום לבו הסובייקטיבי של המשיב בענין אחוז הרווח והעדרהתרשלות מבחינה אובייקטיבית מצדו.
ג. מששוכנע השופט בכנותו של המשיב אין לאמר שהתרשל כאשר הצהיר על אחוזהרווח. העובדה שחילוקי הדעות בינו ובין פקיד השומה חוזרים מדי שנה אינה מעידהעל רשלנות. הנישום רשאי לעמוד על עמדתו בתום לב גם אם פקיד השומה חלק עליובשנים קודמות.
ד. מן האמור עולה שמשלושת נימוקיו של פקיד השומה נותר רק הנימוק הראשון שלאי ניהול ספרים, אבל נימוק זה לבדו לא הצדיק את הטלת הקנסות. אין לאמר על המשיבשהתרשל באי מילוי ההוראות בדבר ניהול ספרים כאשר בתי המשפט היו חלוקים עדכה בדעותיהם על תחולת אותן הוראות על עסק כגון עסקו של המשיב.
השופט עציוני: מסכים.

השופט כהן:
הסכמת הנישום לשומה העולה במידה ניכרת על הצהרתו יחד עם העובדה שלאניהל ספרים כפי שחייב היה לעשות די בהן להצדיק הטלת קנס גרעון. במקרה כגון זהעל הנישום להראות שהוא לא התרשל או שהיה הצדק סביר להתרשלותו. בענין שבפנינוהצליח המשיב להרים נטל שכנוע זה שהיה מוטל עליו.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני,י. כהן. עו"ד רובין למערער, עו"ד גינת למשיב. 27.1.71).

בג"צ 43/70 - שלמה מזרחי נגד עירית ירושלים ואח'

סמכותן של ועדות התכנון לוותר על צו הריסה הנובע מבניה בנגוד לרשיון. בקיצור(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

העובדות:
העותר מחזיק בחנות שרכש מאחרים. המוכרים בנו את החנות ללא רשיון וניתן צו הריסהע"י ביהמ"ש, עם מתן צו ההריסה הורה ביהמ"ש כי הצו יירשם במשרד ספרי האחוזה אך הוראהזו לא בוצעה. לאחר מכן החליטה הועדה המקומית לתכנון ובניה לוותר על צו ההריסה ובלבדשהמוכרים ישלמו לעיריה סכום כסף אך הם סירבו לשלם את מס ההשבחה תוך המועד שנקבע.בינתיים רכש העותר את החנות ולפני שנרשמה על שמו בלישכת רישום המקרקעין כבר ידע עלצו ההריסה והיה מוכן לשלם את מס ההשבחה אך הועדה המחוזית החליטה שלא לוותר על צוההריסה. כנגד ההחלטה להרוס את המבנה הוגשה העתירה.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. העותר ידע על צו ההריסה לפני ביצוע הרישום על שמו ואין לקבל את טענתוכי רכש את המבנה בתום לב. לפיכך אין צורך לדון בשאלה אם אי רישום צו ההריסהבפנקס המקרקעין יכול להועיל למי שקנה את הנכס בתום לב.
ב. אין לקבל את הטענה כי על העיריה לקבל מהעותר את "מס ההשבחה" כפי שהחליטהבשעתו ולוותר על צו ההריסה. המבנה הוקם על מקום שהוקצה לחניה בניגוד לתכניתהבניה המאושרת ומעל לאחוזי הבניה המותרים והבניה מהווה שימוש חורג. הועדההמקומית יכולה רק באישור הועדה המחוזית להתיר שימוש חורג. אולם גם הועדההמחוזית רשאית לאשר שימוש חורג או הקלה רק אם אין בהקלה או בשימוש החורג
סטיה ניכרת מהתכנית החלה על הקרקע או על הבנין וכאן היתה סטיה ניכרת כזו. היוצאמכך כי החלטת הועדה המקומית לוותר על צו ההריסה היתה חסרת ערך.
ג. אשר לטענת העותר כי העיריה נוהגת במקרים רבים לוותר על ביצוע צוי הריסהתמורת תשלום "מס השבחה" - נוהג זה הוא פסול ואין לו כל אסמכתא בחוק ועלהעיריה להפסיקו.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. עוה"ד ינובסקי ומילנוב לעותר, עו"ד גב' נחמד למשיבים. 4.2.71).

ע.א. 244/70 - שאול שמש נגד ארמין גוטליב ואח'.

*שטר שניתן בעד ריבית מופרזת המשיב הראשון לוה מאחד שפיגל כספים ברבית מופרזת בשנים 1962/3. בדצמבר1965 הגיע זמן פרעון ההלואה והמשיב לא יכול היה לשלם. שפיגל הסכים לדחיית הפרעוןאך דרש שטרות על הריבית והמשיב מסר לו 5 שטרות על סכום כולל של 10 אלפים ל"י.שטרות אלה הגיעו לידי המערער לאחר זמן פרעונם כך שאינו אוחז כשורה בהם. הואתבע את המשיבים לפיהם ותביעתו נדחתה. הערעור על כך נתקבל בחלקו. על פי סעיף 6לחוק הריבית משמצא ביהמ"ש שאדם התחייב לשלם ריבית מופרזת, מפחית ביהמ"ש אתשעור הריבית ומעמידה על השיעור המכסימלי המותר. כיוצא בזה שטר שניתן בעד ריביתמופרזת אכיף בגבולות שער הריבית החוקי. העיסקה אינה נגועה באי חוקיות. אף לא נטעןשהצדדים ערכו אי פעם חשבון לפיו נזקף העודף ששולם בעד העבר על חשבון הריביתהחוקית בעתיד. מכאן שהמלווה ואלה הבאים תחתיו זכאים לגבות מכח השטרות האמורים11 אחוז ריבית למשך שנה וחצי, היינו התקופה שבה נדחה פרעון החוב, וריבית זומסתכמת ב- 4455 ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י.ברטלר למערער, עו"ד י. עציון למשיבים. 26.1.71).

בר"ע 231/70 - יוסף ורסנו ואח' נגד יוסף מרקוביץ ואח'.

*אכיפת פסק בורר בקשה לביטול פסק בורר נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.הבורר הוסמך לדון בדבר חלוקת רכוש החברה בה היו הצדדים בעלי מניות ומנהלים, ורכושהחברה כולל סכומים שהמערערים נטלו לעצמם ללא זכות. הטענה שפסק הבורר מגלהטעות מוכחת על פניו מתעלמת מן העובדה שעילה זו חדלה לשמש צידוק לביטול פסקבורר כאשר נכנס חוק הבוררות לתקפו.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 20.1.71).

בג"צ 358/70 - אהרן ברגמן נגד עירית תל אביב.

*תשלום דמי שמוש בכביש ע"י קואופרטיב "דן" לעירית ת"א 182 העותר מתרעם על הסכם שנעשה בין קואופרטיב דן לבין העיריה שלפיו ישלםהקואופרטיב לעיריה סכום כסף כהשתתפות בהחזקת הכבישים בתל אביב. לטענת העותראין צידוק חוקי לתשלום זה והוא מהוה מס על המשתמשים באוטובוסים שכן רשותהתעריפים קובעת את מחירי הנסיעה לפי המצב הכספי של חברת התחבורה. עתירתונדחתה. אין כאן הטלת תשלום חובה מצד העיריה על הקואופרטיב, אלא הקואופרטיבמרצונו החפשי ניאות להרים לעיריה תרומה כפיצוי על בלאי הכבישים שהוא משתמשבהם. ללא ספק עוזר סכום זה לעיריה לקיים רשת כבישים תקינה בתחומיה, אבל לאעל העיריה האחריות או הדאגה כיצד מפצה עצמו הקואופרטיב על תשלום זה. אםיש יסוד לטרוניית העותר הרי שהיא צריכה להיות מופנית כלפי רשות התעריפיםהמאשרת את תעריפי הנסיעות והכוללת בתוכם את התשלום לעיריה כחלק מההוצאות
הלגיטימיות של הקואופרטיב, אשר לטענה כי ההסדר נעשה ע"י ראש העיריה ללאאישור העיריה - אין כאן התחייבות כספית של העיריה, אלא הסדר שממנו נהניתהעיריה. כיון שכך אין פגם בחוקיותו של ההסדר בכך שמועצת העיריה לא אישרה אותו.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו. 10.1.71).

בג"צ 41/71 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואח'.

*החזרת הדיון לערכאה ראשונה בין העותרת ובעלה מתנהלים דיונים בביה"ד הרבני בדבר ההחזקה בבנם הקטין.ביה"ד הרבני החליט ברוב דעות שהילד יימצא ברשות הבעל. על כך ערערה העותרתלביה"ד הרבני הגדול וטענה כי אחד הדיינים החתום על פסה"ד כלל לא ישב בדיןוהצטרף לפסה"ד רק על סמך החומר שבכתב. כן העלתה טענות שונות לגוף העניןוטענות של משוא פנים. ביה"ד הגדול לא דן בכל הטענות האחרות והחזיר את הדיןלביה"ד האזורי על סמך הטענה הראשונה. העותרת מתרעמת על שביה"ד הרבני הגדול.לא דן בטענות האחרות ועתירתה נדחתה. דבר מקובל הוא בדיון משפטי שכאשר התבררלדרגת הערעור, כי בדרגה הראשונה נעשתה שגיאה דיונית חמורה היורדת לשורשהדיון, היא מבטלת את הדיון הפסול ומחזירה את הדין לדרגה הראשונה לשם תיקוןהמעוות. אם ביה"ד יחזור ויפסוק נגד העותרת היא תוכל בערעור לאחר מכן להעלותשנית את טענותיה בפני ביה"ד הגדול.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד וינגרטן לעותרת. 4.2.71).

בג"צ 17/71 - עזמי מראר ואח' נגד שר הבטחון ואח'.

*גרוש מן הארץ העותר נעצר על פי תקנה 111 לתקנות ההגנה (שעת חירום) וניתן צו לגירושומישראל. עתירתו נגד גירושו מהארץ נדחתה. הועדה המיעצת לענין זה לפי תקנות ההגנהדנה בדבר והמליצה לבצע את צו הגירוש. לפיכך אין מקום לטענת העותר כי ישיבתובמעצר עדיפה מבחינה בטחונית על גרושו מהארץ. מה עדיף מבחינה בטחונית הוא עניןלועדה המיעצת להחליט בו. ביהמ"ש גם לא יתערב בסדרי דיוני הועדה ובהחלטותיהשלא לאפשר חקירת שר הבטחון ושמירת נתונים בטחוניים בסוד. עם זאת בין אם דישהיא תמליץ בפני שר הבטחון כפי שעשתה ובין אם צריכה הועדה להמליץ בפני הממשלהבענין הגירוש ולא בפני שר הבטחון . מכל מקום הדבר בא על תיקונו כאשר המלצתהועדה הובאה בפני הממשלה כולה. אשר לצורך כי תהיה מדינה המוכנה לקבל את המגורש- העותר הוא אזרח ממלכת ירדן ועל כן חייבת מדינה זו הן על פי המשפט הבינלאומיוהן על פי דיניה היא לקבל את העותר לגבולותיה.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד נ. ממוני לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיבים.20.1.71).

בג"צ 326/70 - גלר אליהו ואח' נגד עירית רמת גן ואח'.

*קביעת תקן להתקנת אנטנות מרכזיות העותר עוסק בהתקנת אנטנות מרכזיות לטלביזיה ,והמשיבה התנתה מתן תעודות גמרלבנינים בתנאים שונים הנוגעים לפרטי התקנת האנטנות. עד 1968 לא היה תקן ממכוןהתקנים ועד אז דרשה העיריה כי המכון יאשר כל אנטנה ואילו לאחר 1968 הוצא ע"ימכון התקנים תקן לאנטנות של טלביזיה, ואז דרשה המשיבה כי כל אנטנה תתאיםלתקן זה. על הדרישות הנ"ל של המשיבה הוגשה העתירה לבג"צ.
בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי דרישת העיריה להמצאת אישור מכון התקנים לא היתהכדין. ראשית לא היה המכון מוכן לבדוק את האנטנות, ושנית, וזה עיקר, מנין לה לעיריההרשות לדרוש מהאזרח המצאת אישורים מצד גוף שלישי על כשירות המתקנים, שעהשהעיריה עצמה חייבת לבדוק את המתקנים ולאשר את תקינותם.
מאידך אין פגם בכך שהעיריה קובעת קני מידות טכניים מסויימים לכשירות
המתקנים, ואין פסול בעובדה שקבעה את קנה המידה מתוך צמידות לתקן של מכוןהתקנים. קביעת קנה מידה כזה אין צורך לפרסמו כתקנה ברשומות.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט ויתקון, העותר לעצמו, עו"ד מוניץלמשיבים. 31.1.71).

בג"צ 1/71 - משה רבני נגד שר התחבורה ואח'.

*בקשה לרשיון מונית לעותר היה רשיון למונית וזו היתה רשומה על שמו מאז 1952. לטענתו לא הואהיה בעל המונית אלא אביו ולפי דרישת אביו העביר לא מזמן את הרשיון על שםאחיו. בעת ההעברה הצהיר העותר כי לא יבקש רשיון למונית וכי ידוע לו שלא יוענק לובעתיד רשיון למונית. עתה הוא פנה למשיבים וביקש רשיון בטענה שצבר למעלה ממספרהנקודות הנדרשות לקבלת רשיון למונית. עתירתו נדחתה. אין פסול בשיקול דעתה שלהועדה שסברה שאם אדם העביר לא מזמן רשיון שהיה בידו אין הוא ראוי להענקתרשיון חדש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד י. חובב לעותר. 19.1.71).

המ' 14/71 - עו"ד י. בן שאול ואח' נגד שלמה הלר ואח'.

*הארכת מועד למבקשים ניתנה רשות ערעור והם הבינו את ההחלטה למתן רשות ערעור כיידונו בבקשה כבערעור עצמו ולכן לא הגישו את הערעור. כאשר נתברר להם לפי פניה שלמזכירות ביהמ"ש העליון שהיה עליהם להגיש כתב ערעור עבר בינתיים המועד. בקשתםלהארכת מועד נדחתה. הטעות בפירוש ההחלטה שניתנה בבקשה לרשות ערעור היאטעות שבחוק שאינה מהוה טעם מיוחד להארכת מועד. נוכח לשון ההחלטה האמורהלא היה מקום לפרש את ההחלטה כפי שפירשה ב"כ המבקשים.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד אלרואי למבקשים, עו"ד מאירוב למשיבים. 26.1.71).

ע.א. 327/70 - דוד זגורי ואח' נגד משה אזולאי.

*בקשה לאכוף פסק בורר המערערים הגישו תביעה לביהמ"ש נגד המשיב על הפרת הסכם. בעוד התביעהתלויה ועומדת העבירו הצדדים את הסכסוך שביניהם לבורר ובשטר הבוררות הוסמךהבורר "לפסוק בענין לפי החוזה בין הצדדים ולפי הבנתו ושיקול דעתו". הבורר חייב אתהמשיב לשלם למערערים סכום של 26 אלף ל"י. המערערים ביקשו לאשר את פסק הבוררע"י ביהמ"ש והמשיב ביקש לבטלו. ביהמ"ש ביטל שנים מהחיובים הכלולים בפסק הבוררואישר את היתר. על כך ערערו שני הצדדים וביהמ"ש קיבל את ערעורם של המערערים.כלל גדול הוא שמשמסרו צדדים סכסוך להכרעת בורר אין בידם לבקש ביטולו אלא עליסוד העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות תשכ"ח - 1965. ביהמ"ש אינו יושבכערכאת ערעור אשר בפניה מובא פסק הבורר כאילו היה פסק דין של בימ"ש בערכאהראשונה. אם בענין רגיל כך, על אחת כמה וכמה בענין דנא כאשר הצדדים הסמיכו אתהבורר לסטות אף מההסכם שבין הצדדים ולפסוק "לפי הבנתו ושיקול דעתו". לא היהמקום לבטל את הפריטים שביטל ביהמ"ש ויש לאשר את פסק הבורר בשלמותו. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח, כהן, י. כהן, עו"ד סיארה יוסף למערערים, המשיבלעצמו. 11.1.71).

ע.א. 262/70 - יהושע דיאמנט נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*תביעת פיצויים בטענה של רשלנות בייעוץ להשקעת כספים. 184 המערער פנה אל הבנק המשיב וביקש עצה כיצד להשקיע את כספו. המשיב יעץ לולקנות מניות של הבנק לפתוח תעשיה בישראל. המערער רכש את המניות מהמשיבומשחלה ירידה במחיר המניות בבורסה נתפס המערער בבהלה ומכר את מניותיו בהפסד.הוא תבע מהבנק את הפסדו בטענה כי סבל הפסד זה כתוצאה מרמאותו או מרשלנותו
של הבנק. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. השאלה היא אם קיבל המערער אתהיעוץ הנאות והמוסמך, שהוא, כלקוח, זכאי לקבל מהבנק שאליו פנה לשם קבלת יעוץכזה. התשובה לכך היא חיובית. המערער ביקש עצה מה הם ניירות ערך צמודי דולרשכדאי לו לקנות. אף מניות עשויות להיות "ניירות ערך צמודי דולר", והמניות שהוצעולמערער היו כאלה.
העובדה שלמשיב היו המניות והוא שמכר אותן למערער אינה פוגמת בתום לבו שלהמשיב. בנוהג שבעולם שבנק עוסק בהפצת מניות המונפקות מזמן לזמן ושעליהן חתם.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ל. יודלביץ למערער,עו"ד י. ישורון למשיב. 28.1.71).

ע.א. 670/70 - חוסיין כניפס נגד רות הולנד.

*הארכת מועד המערער לא הפקיד את הערבון שנדרש לברור הערעור והערעור נרשם לדחיה.עתירתו להארכת המועד נדחתה. הסיבות שנתן בא כוחו - מחלתו ועניני דיורשהעסיקוהו - אינן מצדיקות את המחדל של אי הפקדת הערבון בזמן, ולפחות הגשתבקשת הארכה תוך המועד להפקדת הערבון.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. שליט למערער, עו"ד ב. גילאור למשיבה. 2.2.71).

ע.א. 618/70 - פלוני נגד פלונית.

*הארכת מועד המערער ביקש להפקיד את הערבון שנדרש לברור ערעורו לאחר המועד והערבוןלא קובל. בקשתו להארכת המועד נדחתה. טענתו של המערער כי היה טרוד בעניני פרנסהותשלום חובות אינה מצדיקה הארכת המועד. גם כאשר אין צורך בטעם מיוחד חייבהמבקש להוכיח סיבה טובה להחמצת המועד שנקבע.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ד. ברקול למערער, עו"ד ר. פיירשטיין למשיבים. 2.2.71).

ע.א. 600/70 - מימי מבואות ירושלים... בע"מ נגד אברהם רווח.

*צו זמני נגד הפסקת אספקת מים המערערת הפסיקה אספקת מים לגידוליו של המשיב לאחר שהמים סופקו לו במשך4 - 5 שנים והוא שילם את מחיר המים. המערערת נכנסה לחצריו של המשיב לצורךהפסקת האספקה על דעת עצמה. אי לכך צדק ביהמ"ש המחוזי בהוציאו צו זמני המחייבהמשך הספקת המים כפי שהיה עד כה עד לברור המשפט שבין הצדדים.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' א. ויגדורלמערערת, עו"ד אבולוף למשיב. 27.1.71).

בג"צ 357/70 - בנימין ברטפלד נגד המפקח על התעבורה ואח'.

*בקשה לרשיון מונית העותר הגיש בקשה לרשיון מונית ובשנת 1968 כאשר דנה ועדת המוניות בענינוהיו לו 98 נקודות, אך גם מספר זה לא הספיק אז להעניק לו רשיון מונית בהתחשבבמספר המוניות שהוקצבו אז לאזורו, אזור חיפה. בינתיים הוחלט להקציב מוניות נוספותלאזור חיפה ולפי מספר הנקודות של העותר הגיע לו רשיון, אך בינתיים השתנו התקנותוכיום לא מביאים בחשבון הניקוד תקופה שבה שימש המבקש כנהג אוטובוס. כך שמספרהנקודות שלו ירד ואחרים באים לפניו. עתירתו נדחתה. על מבקש רשיון למלא אחריתנאיהן כולן של התקנות כפי שהן כאשר דנים ומקציבים את הרשיונות. אין זכויותלמבקש המתגבשות ומוקנות לו מעת הגשת הבקשה לרשיון, אלא זכותו מתגבשת לפיהדין הקיים בעת ההחלטה על בקשתו, ועליו לצאת ידי חובת התנאים הקיימים אותה שעה.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד שרון לעותר. 2.2.71).

המ' 859/70 - משה מכנס נגד מדינת ישראל.

*עבירה על תמרור אין חניה המבקש החנה רכבו במקום בו מוצב תמרור אין חניה "פרט לפריקה וטעינה" והחנייתולא היתה לשם פריקה וטעינה. הוא הורשע ובקשתו לרשות ערעור נדחתה, המלים עלהתמרור הנדון באו להקל עם בעל הרכב ולא להחמיר. בנתון להקלה זו ברור כי האיסורהמופיע על התמרור הנ"ל נשאר איסור, ואין חולק כי המבקש עבר עליו.

(בפני: הנשיא אגרנט, המבקש לעצמו, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 17.1.71).

בר"ע 31/71 - פיתוח חוף ים המלח נגד עין בוקק וכו' ואח'.

*מתן רשות ערעור על ביהמ"ש לקפוץ ידו ממתן רשות ערעור ובענין דנא לא היה ביהמ"ש צריךלהרשות לערער על החלטתו שלא לצרף בעל דין נוסף. זאת ועוד, אין ביהמ"ש מוסמךלהרשות לערער יומיים לאחר שנתן את החלטתו נשוא הרשות כפי שעשה. הוא מוסמךלהרשות לערער בגוף ההחלטה שנתן או בתכוף לכך. לגוף הענין, אין להרשות צירוףבעל דין נוסף כדי שלא להשהות את ברור המשפט לאחר הדחיות המרובות שכבר היו.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 7.2.71).

בר"ע 223/70 - שלמה שפירא נגד ברטא שפירא ואח'.

*סמכות מקומית לדון בתובענה נגד מנהלי עזבון אין צורך לדון כאן בשאלה אם הסמכות לדון בתובענת מזונות נגד העזבון נגררתאחר הסמכות של ניהול העזבון כקבוע בחוק הירושה, שכן בכמה ישיבות שקדמו למתןההחלטה לא כפרו מנהלי העזבון בסמכותו המקומית של ביהמ"ש לדון בתובענת המזונות.בכך החמיצו את ההזדמנות להשמיע טענת חוסר סמכות מקומית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. 11.2.71).

ע.א. 405/70 - פלונית נגד פלוני.

*תביעת מזונות תביעת המזונות של שלושת המערערים, ילדי המשיב, נדחתה מן הטעם שביה"דהרבני פסק שעל הילדים להמצא אצל אביהם ושאי אפשר בשום אופן להשאירם אצלהאם. אמנם ילד המסרב לציית לפס"ד המצוה עליו להיות אצל אביו מפסיד זכותו עלפי דין ואפשר לחייב את האב לזונו בצמצום מדין צדקה. אולם כאן לא נאמר דבר בפרשתהתביעה על כך שמישהו מבין הילדים סובל חרפת רעב ושאין בידי האם לספק מחסורםבצמצום. ניתן היה להיענות לבקשה לתקן את פרשת התביעה אילו היו המערעריםמגישים לפחות בעת הערעור תצהיר מפורט לביסוס העובדות על מצבה הכלכלי שלהאם. אבל בעת הערעור אין להסתפק בהשערות סתם כדי לתקן כתב תביעה.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ברוך למערערים,עו"ד חובב למשיב. 2.2.71).

ע.א. 424/70 - פלוני נגד פלוני.

*תביעת מזונות בהסכם גירושין בין המערער לבין אשתו הוסכם כי ילדם, המשיב, ישאר לצמיתותאצל האב. הילד היה אצל האב עד לנשואיו מחדש של האב, ומשלא הצליח להסתדר עםאמו החורגת עבר לאמו. האם הגישה בשמו תביעת מזונות וביהמ"ש חייב את המערערבתשלום מזונות. הערעור על כך נדחה. הסכם הגירושין אינו אלא הסכם בין בעל ואשתוולא אלה הצדדים המתדיינים כעת. לפי עדות פקידת הסעד מעונין הילד להשאר אצלאמו, ונוכח פני מצב עובדתי כזה אין הצדקה לטענת האב נגד חיובו במזונות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד פון וייזל למערער, עו"ד רפואהלמשיב. 27.1.71).

ע.א. 339/70 - פישל רקוץ נגד פקיד השומה תל אביב.

*תשלום מס רווחי הון המערער ואחיו החזיקו בחנות וכשעזב האח את החנות נשאר בה המערער. באותו
בית החזיק האח מחסן וכאשר עזב העביר את המחסן בדמי מפתח. עתה העביר המערעראת החנות בדמי מפתח והאח בא ותבע מחצית בדמי המפתח. הסכימו ביניהם האחיםכי המערער יקבל מחצית מהסכום שקיבל אחיו עבור המחסן והמערער יתן לאחיו מחציתמהסכום שהוא מקבל עתה עבור החנות. פקיד השומה תבע מהמערער מס ריוח הון לפיכל סכום דמי המפתח שקיבל עבור החנות וביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער ישלם מסרווחי הון ממחצית תמורת החנות בתוספת מחצית תמורת המחסן שניכה המערער מהסכוםששילם לאחיו. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער וקבע כי עסקת המחסןהיא עסקה ישנה שאינה נשוא השומה דנא. בעיסקה המשמשת עילה לשומה הנוכחיתקיבל המערער רק את מחצית התמורה של החנות ורק ממחצית זו עליו לשלם מס רווחי הון.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. המערערלעצמו, עו"ד רובין למשיב. 17.1.71).

ע.פ. 524/70 - שלמה מצגר נגד היועץ המשפטי.

*חומרת העונש (הוצאת כספים במרמה) המערער הורשע בביצוע עבירות מרמה שבהן הוציא באמצעי רמיה סכום של 67אלף ל"י. מסכום זה הוחזר סכום של 10 אלפים ל"י וניתן להחזיר עוד חמשת אלפים ל"י.הוא נדון לשש שנות מאסר וערעורו נדחה. אמנם העונש חמור למדי אולם לנוכח עברושל המערער בעבירות מרמה והעובדה שכבר נדון בעבר ל- 3 שנים מאסר ומיד כששוחררחזר לסורו וביצע העבירות דנא, אין להקל בענשו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. המערער לעצמו, פרקליט המדינה ג. בךלמשיב. 31.1.71).

ע.פ. 461/70 - יצחק דרורי נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבה ונדון ל- 18 חדשי מאסר. ערעורו עלההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - זו היתה מבוססת על עדותו היחידהשל המתלונן ועל זיהויו את המערער, אך ביהמ"ש הזהיר את עצמו בהערכת העדותורשאי היה להגיע למסקנה כי ניתן לסמוך על עדות יחידה זו. אמנם היו שינויי גירסהבהודעת המתלונן במשטרה ובביהמ"ש אך נחה דעתו של ביהמ"ש שאין כאן סתירותשל ממש, וטעמיו של ביהמ"ש סבירים הם. אשר לעונש אין הוא חמור בהתחשב עם חומרתהעבירה ועברו של המערער.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד קדר למערער,עו"ד גב' ביניש למשיבה. 18.1.71).

ע.א. 478/70 - פלוני נגד פלונית.

*תשלום מזונות המערער חוייב בתשלום סכום של 670 ל"י כמזונות עבור שתי בנותיו המשיבות.ערעורו על גובה סכום המזונות נדחה. ביהמ"ש דלמטה בדק את רשימת ההוצאותהדרושות לפרנסת הבנות באופן יסודי וקפדני והגיע לסכום הנ"ל. אין לקבל את הטענהכי הסכום חורג מן המקובל. קביעת מזונות תלויה בכל ענין וענין בנסיבות המיוחדותשל הילדים. כאן מדובר בשתי בנות שאחת מהן לומדת בבי"ס תיכון והשניה מתקרבתלגיל אותו בית ספר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. עו"ד י. יהודה למערער, עו"ד אפשטייןלמשיבות. 31.1.71).

ע.פ. 426/70 - דוד שפרן נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (זיופים והוצאות כסף במרמה) המערער הורשע בשל פרשת זיופים נועזים ומתוכננים בדייקנות של טופסי שיקיםבנקאיים כשהמטרה הסופית היתה להשיג תכשיטים בסכום של מליון ל"י ולאחר מכןלברוח לחו"ל. בשל כך נדון לשלש שנות מאסר. כן נדון לשנה אחת מאסר מצטבר בשל
הוצאת עשרת אלפים ל"י במרמה מבחורה שהבטיח לה נשואין. בהתתשב בחומרתהעבירות נדחה הערעור על חומרת העונש.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן, החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו, עו"דגב' סוכר למשיבה. 1.2.71).

ע.פ. 425/70 - מדינת ישראל נגד אביטל ניר פז.

*קולת העונש (עבירת מרמה) המשיב עבר עבירות חמורות מאד ביחד עם דוד שפרן ובעוד שהשותף השני נדוןלשלוש שנות מאסר הועמד המשיב, ע"י בימ"ש אחר, לפקוח קצין מבחן. ערעורה שלהמדינה על קולת העונש נדחה. לכתחילה לא היה מקום לנהוג קולא כזו כלפי המשיב,ביחוד שכבר נרשמה לחובתו עבירת שוד בתקופת מלחמת ששת הימים בהיותו שוטר.ברם בדיעבד הוא כבר נמצא בפקוח קצין מבחן מזה חצי שנה והוא משתלב היטבבחברה. לנוכח פני הדברים אין מקום להטיל עליו כיום מאסר.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' ר. סוכרלמערערת, עו"ד רוטמן למשיב. 1.2.71).

ע.פ. 526/70 - מסעוד ביטון ואח' נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) בהיותם בשרות סדיר במשמר הגבול ביצעו חמשת המערערים באזור מערת המכפלהפריצה לשלוש חנויות וגנבו תכשיטים שונים בשווי של כ- 4500 ל"י. הם נדונו לששהחדשי מאסר וערעורם נדחה. למרות כל הנסיבות שהועלו לטובת המערערים, הרי כשלונםהיה חמור ובמעשיהם פגעו המערערים קשות בדמות המדינה, כמדינת חוק שאינהמרשה לנציגיה להתנהג בצורה מחפירה כזו. שיקול זה שבטובת המדינה חייב לגבורעל כל שיקול אחר של התחשבות במערערים כפרטים.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עוה"ד מוסק ולזר למערערים, עו"ד גולדמן למשיבה.2.2.71).

ע.פ. 436/70 - מרדכי אבני נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בבעילת נערה וסרסרות לזנות המערער הורשע בבעילת נערה למטה מגיל 17 וסרסרות במעשי זנות ונדון למאסרשנתיים. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה בבעילת קטינהטען המערער שהיה לו יסוד סביר להאמין שהנערה היתה למעלה מגיל 17. דא עקאשהנערה העידה שהיא אמרה למערער שהיא בת 16 ועדותה היתה מהימנה על השופט.לענין ההרשעה בסרסרות למעשי זנות - גם בכך קיבל השופט את עדותה של הנערהולעדות זו היה סיוע בעדותו של עד אחר שלפי הצעת המערער בעל את הנערה ושילםלה אתנן. אותו עד אמנם הוכרז כעד עוין והשופט צריך היה להזהיר עצמו כשעמדלהאמין לו, אך יש להעמיד את השופט בחזקתו שמשהכריז על העד כעד עוין לא שכחזאת והוא שקל גם זאת בטרם החליט לסמוך על עדותו. התובע רשאי היה לחקור אתהעד חקירת שתי וערב לפני הכרזתו כעד עויין כדי לשכנע את ביהמ"ש שיש מקוםלהכריזו כך.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד ח. קאזיסלמערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 13.1.71).

המ' 33/71 - יוסף אפון נגד מדינת ישראל.

*שחרור בערבות המבקש הורשע בנסיון לשוד ונדון ל- 3 שנות מאסר. הוא הגיש ערעור ועתה הואמבקש להשתחרר בערבות עד לשמיעת ערעורו. בקשתו נדחתה. נוכח אופיה החמור שלהעבירה, העובדה שהוא בחזקת אשם עד לבירור ערעורו, ורשימת עבירותיו בעבר, איןמקום לשחרור בערבות.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מועלם למבקש, עו"ד יאראק למשיבה. 26.1.71).

ע.פ. 482/70 - אליהו סויסה נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (מעילה תוך מלוי תפקיד) המערער שימש כקופאי במועצת קרית שמונה ובמשך תקופה של כ- 4 שנים מעלבכספי המועצה וגנב כאלפיים חמש מאות ל"י. את הכסף הוא לא החזיר. משהורשענדון לשנה אחת מאסר וערעורו על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא העריך כראוי אתחומרת העבירה כאשר הטיל על המערער שנה אחת מאסר בלבד, עונש שאינו הולם אתחומרת המעשה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד אופיר למערער, עו"ד גב' ראבלמשיבה. 25.1.71).

בר"ע 228/70 - ש. דיסקין בע"מ נגד פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ.

*מחיקת טענות שנדחו בהליך קודם המשיבה הגישה נגד המערערת תביעה בסדר דין מקוצר. ביהמ"ש המחוזי החליטלהרשות למבקשת להתגונן מפני מקצת התביעה אך חייב אותה בתשלום היתרה. עלאותה החלטה ערערה המבקשת וערעורה נדחה. יחד עם החלטתו האמורה של ביהמ"שהמחוזי הורה למבקשת להגיש כתב הגנה. כתב ההגנה הוגש ובו חזרה המבקשת עלכל הטענות שכבר נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי, וכנראה שעשתה כך מתוך ציפיה שתזכהבערעור. משנדחה הערעור ביקשה המשיבה למחוק מכתב ההגנה כל אותן הטענות שאיןבהן אלא חזרה על הטענות שכבר נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי ואשר ביהמ"ש העליוןאישר את דחייתן. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ומחק את הטענות האמורות מכתבההגנה והערעור על כך נדחה. מבלי להכנס לשאלה אם מוסמך ביהמ"ש המרשה לנתבעלהתגונן למחוק חלק מטענותיו, הרי מדובר בענינים שלגביהם כבר קדם מעשה בי"דבערכאות הערעור ובודאי שענינים אלה חייבים להמחק לפי תקנה 96 לתקנות סדר הדין.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 31.1.71).

ע.פ. 521/70 - פרל אל אסווד נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (הובלת חשיש) המערער העביר ברכבו 26 ק"ג חשיש ממקום למקום ותמורת התובלה קיבל 500 ל"יואין חולקים שהוא עצמו לא סחר בסמים. הוא נדון ל- 8 חדשי מאסר בפועל, 16 חדשיםמאסר על תנאי וקנס של 1500 ל"י. בהתחשב בעברו הנקי של המערער, העובדה שהוארק שימש כמוביל והוא חקלאי המטופל במשפחה גדולה החליט ביהמ"ש העליון לבטלאת עונש הקנס שהוטל על המערער.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני, החלטה - השופט כהן. המערערלעצמו, עו"ד גב' ראב למשיבה. 25.1.71).

ע.א. 417/70 - זאב סביקר ואח' נגד משה שחר.

*תביעת פינוי שעילתה צורך עצמי המערערים הם דיירים מוגנים עפ"י החוק בדירה ששכרו מהמשיב והלה הגיש נגדםתביעה לפנוי שעילתה צורך עצמי. בימ"ש השלום היה מוכן לקבל את דברי המשיב שהואזקוק לדירה לצורך עצמו, אך קבע שלא הובטח למערערים סדור חלוף ע"י העמדת דירהלרשותם. ואשר לתשלום פיצויים הסיק מדברי בא כח המשיב שזנח את דרישתו לקביעתהסדור החלוף בדרך זו. כן קבע שלא הובאה בפניו עדות לקביעת סכום הפיצויים. ביהמ"שהמחוזי קבל את ערעור המשיב והחזיר את הדין לבימ"ש השלום שיקבע כמה פיצוייםלשלם למערערים שיפנו את הדירה. ערעורם של המערערים נתקבל. משמעותם הסבירהשל דברי ב"כ המשיב כפי שנרשמו בפרוטוקול היא המשמעות שייחס להם שופט ביהמ"שהשלום שהצעת הדיור החלוף היא לדירה בלבד וביחס לאותה דירה קבע בימ"ש השלוםשהיא אינה מהווה דיור חלוף.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. ויסמן למערערים עו"ד ש. נשר למשיב. 28.1.71).

ב.ש. 10/71 - מאיר אטיאס נגד מדינת ישראל.

*פסילה מנהיגה עד המשפט המבקש חשוד בגרימת מותו של ישיש ופציעתה של ישישה כאשר נהג במוניתוופגע בהם בתוך מעבר חציה. המבקש נפסל מנהיגה ע"י מפקח משטרה וצו הפסילה הוארךע"י בימ"ש השלום לתעבורה עד למשפט. בקשתו של המבקש שנשיא ביהמ"ש העליוןיתערב בהחלטת הפסילה נדחתה. לכאורה מדובר בעבירת רשלנות שהיה בצידה תוצאהקטלנית; המקרה אירע במעבר חציה ולידו היה תמרור המסמן את המעבר. אלה מצדיקיםאת הפסילה על אף העובדה שהמבקש מתפרנס ממלאכת הנהיגה והוא נשוי ואב לשניילדים.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ד. מועלם למבקש, עו"ד יאראק למשיבה. 26.1.71).

בג"צ 364/70 - עבד בן אליהו כליפה נגד נציב בתי הסוהר ואח'.*מתן חופשה לאסיר העותר מרצה עונש מאסר של 8 שנים בשל גרימת חבלה חמורה לאשתו והוא קובלעל שהמשיב לא נעתר לבקשתו להרשות לו חופשה לשם ביקור בית. הוא מבקש כיהחופשה תינתן לו ללא שיתלווה אליו שוטר. העתירה נדחתה, מתן חופשה מסור לשקולדעתו של נציב בתי הסוהר ואין לאסיר זכות קנויה שהחופשה תינתן לו. בנסיבות העניןדנא אין למצוא פגם בהחלטת הנציב שלא לתת חופשה לעותר ללא אבטחה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. העותר לעצמו, פרקליט המדינה ג. באךלמשיבים. 31.1.71).

ב.ש. 24/71 - מדינת ישראל נגד משה בדיחי.

*שחרור נאשם בערבות ע"י שופט בבקשה לעיון חוזר המשיב יחד עם שלשה אחרים הואשמו בכך שנכנסו למפלג הנוער במשטרתתל - אביב וגדפו שתי שוטרות, בעטו בהן והיכו בהן וכמו כן היכו שוטרים שנחלצולעזרת השוטרות. ביהמ"ש המחוזי ציוה לעצור את המשיב ושלושה הנאשמים האחריםעד לסיום משפטם. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר ושופט אחר של ביהמ"שהמחוזי החליט לשחרר את המשיב בערבות. הערר על כך נתקבל. העבירה המיוחסתלמשיב היא חמורה מאד ולא היתה הצדקה לשנות את ההחלטה הקודמת ולשחרר אתהמשיב בערבות. כדי להצדיק בקשה של עיון מחדש בצו מעצר חייבות להיות עובדותחדשות או עובדות חשובות שלא הובאו לתשומת לב ביהמ"ש בדיון הקודם או שניתןלהצדיקה בכך כי בינתיים עבר זמן רב מאז ניתן צו המעצר והמשפט טרם התקיים. כאןלא נתקיימו התנאים הנ"ל ולא קיימת הצדקה ענינית לשנות את ההחלטה הראשונה.אם ההחלטה הראשונה אינה מוצדקת כי אז התרופה לכך היא על דרך הערר לביהמ"ש.וערר כזה לא הוגש.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ז. לויצקי למבקשת, עו"ד א. חלד למשיב. 11.2.71).

מ.ח. 1/71 - אברהם גולדנברג נגד מדינת ישראל.

*עריכת משפט חוזר בפס"ד ביהמ"ש העליון אושרה ברוב דעות הרשעתו של המבקש בעבירות התפרצותוגניבה ועתה הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר. הבקשה נדחתה. הטענות שהעלה המבקשלהצדקת קיומו של משפט חוזר נטענו כבר בערעור וביהמ"ש נתן את דעתו עליהן ומצאשאין להן יסוד, לפיכך אין בכחן להצדיק קיום משפט חוזר. כן טוען המבקש שברצונולהביא ראיות נוספות אך לא צוין מה הן הראיות האלו ואף לא הראה כי לא יכלו להיותבידיו או לא יכלו להיות ידועות לו בשעת הבירור המשפטי.

(בפני: הנשיא אגרנט. 10.2.71).

בר"ע 8/71 - אגמו בע"מ נגד רמיר חברה קבלנית בע"מ

*עניני בוררות

זוהי בקשת רשות ערעור על צו ביהמ"ש המחוזי בו השיב על אבעיה שהוגשהלהכרעתו ע"י בורר. הבקשה נדחתה. סעיף הבוררות שבחוזה בין הצדדים מצדיק אתהפירושים שניתנו ע"י הבורר ואושרו ע"י השופט. באחת השאלות, לענין דחיית התביעהעל הסף בהיותה מוקדמת, צדק הבורר בהחליטו כי בבואו לדון בגוף הענין ידון גםבשאלה זו. כדרך שבית משפט אינו חייב לדחות תובענה על סף הדיונים כן רשאי גםבורר לנהל את הדיון לפי שקול דעתו ואם יתברר שהמבקשת צודקת בטענתה אז תזכהבסוף הדיון.