תקציר סביר כרך ה' חוברת 17

ע.פ. 391/70 - פרופסור בן מימון בן הרוש נגד מדינת ישראל

*הרשעה על יסוד טביעת אצבעות ועל יסוד "החזקה תכופה".
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט י. כהן) בת.פ. 79/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער הואשם בעבירות של התפרצות וגניבה בחנות כל בו שורץ בירושלים ובחנות השק"ם.בביתו נמצא חלק גדול מהסחורה שנגנבה משתי החנויות האמורות כחודש לאתר ביצוע הפריצה.ההרשעה בגניבה מחנות הכל בו היתה מושתתת על טביעות אצבעות של המערער שנמצאו במקוםהמעשה ועל מציאת חלק מהחפצים בביתו, ואילו ההרשעה בגניבה מתוך השק"ם התבססה על מציאתהסחורה בביתו. בשל שתי הפריצות האמורות נדון המערער לחמש שנות מאסר, על ההרשעהוחומרת העונש נסב הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. כראיה על מציאת טביעת האצבעות הוגש מעתק שהוכן ע"י איש משטרה וזה העידעל הכנתו, אין לקבל את טענת המערער כי הגשת המעתק אינה הראיה הטובה ביותרושצריך היה להגיש את הקופה שעליה היו טביעות האצבעות. בין כה וכה יתכן שטביעותהאצבעות כבר נעלמו מהקופה וביהמ"ש צריך לסמוך על עדות איש המשטרה המומחהשמצא והעתיק טביעות האצבעות.
ב. אפילו היה פגם כלשהו בהכנת המעתק כטענת המערער, מבחינת הוראות הקבע שלהמשטרה, או בכלל, הרי משנחה דעתו של השופט שקצין המשטרה עשה את עבודתונאמנה והמעתק של טביעת האצבעות שהוגש לו הוא מעתק נאמן שוב לא יתערב ביהמ"ששלערעור בממצא עובדתי זה.
ג. בנוסף לטביעות האצבעות נמצא חלק מהסחורה בבית המערער ונוכח מציאת סחורהזו בביתו נעשית הראיה שבמציאת טביעת האצבעות במקום המעשה לקונקלוסיבית.
ד. שונה המצב לענין האישום בפריצה לשק"ם. שם לא נמצאו טביעות האצבעות והראיההיתה רק מציאת הסחורה. מתוך הסחורות שנגנבו בסכום של 46 אלף ל"י נמצאו בביתוסחורות בשווי של 12 אלף ל"י. כאן התבססה ההרשעה על החזקה התכופה של מקצתהרכוש הגנוב ובדין הורשע המערער בעבירה זו.
ה. לענין החזקה תכופה, יש ותקופה של חודש ימים תיראה כארוכה מדי היות עוד"תכופה" לענין זה, אלא מאחר וקביעת התכיפות צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרהלפי נסיבותיו, יתכנו מקרים שגם תקופה ארוכה כזו אינה מפסיקה את התכיפות. אורךהזמן הוא רק חוליה אחת מכל הנסיבות שיש להביאן בחשבון. כאן יש להביא בחשבון אתהכמות הגדולה של הסחורה; העובדה שהסחורות נמצאו במצב כפי שנגנבו; היו סחורותכאלה שאינן עוברות לסוחר כמו נעל בודדת; כמות הסחורות, טיבן והיקפן מוציאים אותןמכלל סחורות עוברות לסוחר; הסברו של המערער בדבר הדרך בה הגיעו הסחורות לידולא היה מהימן על השופט והסבר אחר לא ניתן; הסברו של המערער כלל גם את הסחורותשנגנבו מכל בו שורץ ומשהופרכה גירסת רכישה זו על ידי מציאת טביעת האצבעות שלהמערער ניתן להקיש מהסחורות ההן לסחורות אלה.
ו. נכון כי על התביעה להוכיח שהחזקה היתה תכופה דייה לענין זה ולא על הנאשםלהוכיח את ההיפך. אולם העדר הסבר סביר בפי הנאשם בדבר הדרך בה הגיע לידיו הרכושהגנוב, עשוי לחזק את הראיות שבידי התביעה, והעובדה שהמערער הרחיק עדותו באופן
שמקורות הרכישה שנטענו על ידו לא היו ניתנים לעיקוב ולבדיקה (ערבי שיצא לירדן -לטענתו) פוטרת את התביעה הכללית מעול ההוכחה שהסבריו של המערער הם הסברי שקר.
ז. לטענת המערער כי אף באין הסבר מצדו שהיה מהימן על ביהמ"ש די בכך שקיימתאפשרות תיאורטית שאמנם הגיעו לידיו הסחורות שלא בדרך פריצה כדי לזכותו מן הספק- אותה אפשרות תיאורטית נדחית ומתנדפת מפני האפשרות המעשית שהמערער עצמוהעלה בעדותו ועל ידי כך העלה אותה למעמד של האפשרות היחידה.
ח. לענין העונש - המערער הוא בעל הרשעות קודמות רבות למדי ואין לגלות אצלוסימני חרטה. אמנם עברה תקופה ארוכה מדי מעת ביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין, אךנסיבה זו כבר נלקחה בחשבון הנסיבות המקילות בעת מתן גזר הדין. (עם זאת מתח ביהמ"שבקורת על עינוי הדין במשך שנים מאז פברואר 1967, בציינו כי כל סדרי הדין הפלילימושמים לאל ונהפכים לחוכא ואיטלולא אם שלוש שנים צריכות לעבור מעת ביצוע עבירותועד מתן גזר הדין).

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. עו"ד בירגר למערער, עו"ד קירש למשיבה. 31.1.71).

בג"צ 178/70 - עובד בן עמי נגד פקיד השומה נתניה

*פירוש הסכם פשרה והטלת ריבית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)

העובדות:
פקיד השומה הוציא שומות על הכנסות העותר למספר שנים והוצעו הצעות פשרה שונות.הבעיה שעיכבה השגת פשרה היתה שאלת הריבית על סכום הפשרה מיום השגתה ועד לפרעוןסכומי החוב. לבסוף נקבע כפשרה תשלום של סך 350 אלף ל"י בתשלומים חדשיים של חמשתאלפים ל"י, ובהסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פס"ד לא נאמר דבר ביחס לשאלת הריבית. לאחרמכן פתח פקיד השומה בהליכים לגביית ריבית, טענת פקיד השומה היתה שנמנעו מלציין עניןהריבית בהסכם משום שהעותר עוד ביקש להשיג שעור ריבית נמוך משלטונות מס הכנסה, ואילוהעותר טוען כי מכיוון שהפשרה קובעת את סכום התשלום ואת סדרי התשלום שוב אין לחייבובריבית.

החלטה - השופט לנדוי:
א. לאחר השלב של הגשת הערעור לביהמ"ש בענין שומת מס הכנסה הופך פקיד השומהמפוסק לבעל דין והוא לא מוגבל יותר ע"י החוק מלהסכים להקטנת שיעור הריבית. בשלבפסה"ד רשאי ביהמ"ש לקבוע את שיעור הריבית שייווסף לסכום המס מיום הגשת הערעורועד לתשלום בפועל. יכולים בעלי הדין להסכים שלא ישולם ריבית ורשאי השופט לאשרהסכם כזה.
ב. הפשרה דנא שלא מדובר בה על ריבית אינה משחררת את העותר מתשלום ריבית.ענין הריבית לא סוכם בהסכם הפשרה ולנוכח חילופי המסמכים שבין הצדדים עד להסכםהפשרה יש לומר כי היתה הסכמה לתשלום ריבית אך הצדדים השאירו לשלב יותר מאוחרקביעת שעור הריבית.
ג. הסכם הפשרה טעון השלמה במה שנוגע לשער הריבית ופגם זה ניתן לריפוי לפיסעיף 64 (3) של חוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, ע"י הגשת תובענה לביהמ"ששיקבע את הנקודות הטפלות שהצדדים לא סיכמו אותן בכתב ההסכם שבו הוסכם על
הנקודות העיקריות. על פקיד השומה להמנע מהפעלת אמצעי גביה של ריבית עד לאחרשיהיה בידו פס"ד של בימ"ש מוסמך.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. עו"ד ר. וולפסון לעותר, עו"ד י. ברסלע למשיב. 15.2.71).

ע.א. 272/70 - דולפין... בע"מ נגד אדיב... בע"מ

*תביעת פיצויים בשל הפרת הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 4002+3392/68 - הערעור נדחה)

העובדות:
בין הצדדים נחתם הסכם לפיו התחייבה המשיבה לבצע עבור המערערת עבודות בטון בבריכתשחיה ומבני עזר לפי תכניות, שנאמר עליהן שהן מצורפות להסכם. למעשה צורפה להסכם תכניתהבריכה בעוד שתכנית מבני העזר לא צורפה להסכם כלל. העבודה לא נסתיימה בזמן. המשיבהטענה כי המערערת גרמה להפסקת הבניה של הבריכה ותבעה מהמערערת כשבעת אלפים ל"י עבורעבודות שבוצעו ושטרם שולם עבורן. אשר למבני העזר טענה המשיבה כי כלל לא התחייבה לבצעאת העבודה, מאידך טענה המערערת כי המשיבה היתה חייבת לבצע גם עבודות מבני העזר ותבעהנזקים ופיצויים של כ-35 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבה ודחה את תביעתהמערערת. על כך הערעור.

החלטה - השופט עציוני:
א. אין להתערב בקביעה העובדתית של ביהמ"ש המחוזי כי העבודה בבריכה הופסקהבאשמת המערערת עצמה. אמנם אי השלמת מדרגות הבריכה היתה באשמת המשיבה, ברםבהתחשב בהיקף העבודה היה אי בניית המדרגות ענין טפל ואין בכוחו לשלול את זכותהשל המשיבה לבוא על שכרה עבור העבודות שביצעה למעשה.
ב. אשר למבני העזר - מבנים אלה אכן נכללו בהסכם כטענת המערערת. אולם מאחרשהתכניות לא צורפו להסכם ברור שלמשיבה לא היתה אפשרות לבצע עבודות אלה. כאשרלבסוף הוגשו התכניות היה כבר לאחר שעבר הזמן שנקבע בהסכם לסיום העבודה. אותהשעה חלה עליה גדולה של מחירי העבודה והמשיבה היתה רשאית לסרב לבצע עבודותאלה כל זמן שהצדדים לא הגיעו להסכם בקשר למחיר חדש.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד ג. קלינג למערערת, עו"ד ב. צנעני למשיבה. 8.2.71).

ע.א. 751/68 - חמאמה רעד ואח' נגד מדינת ישראל

*תביעת פיצויים בגין מוות שנגרם ע"י יריות בעת פיזור הפגנה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 750/64 - הערעור נדחה)

במהומות שאירעו במבואות שפרעם על רקע התנועה של אגד באיזור, נאלצה המשטרהלירות באויר כדי לפזר את המתפרעים. תוך כדי כך נהרג מורישם ומפרנסם של המערעריםשהשתתף במהומות. המערערים הגישו תביעה נגד המדינה לפיצויים ותביעתם נדחתה. נימוקהדחייה של ביהמ"ש המחוזי היה כי הסיפא של סעיף 83 לפח"פ בדבר היעדר אחריותבמקרה של גרימת מות או נזק תוך כדי פיזור הפגנה מהוה חסינות גם במקרה
של רשלנות מצד איש המשטרה. הנחה זו של ביהמ"ש המחוזי לא נתקבלה על דעת ביהמ"שהעליון. בפס"ד מקיף וארוך מגיע הנשיא אגרנט למסקנה כי במקרה של נזק הנגרם כתוצאהמרשלנות תוך פיזור הפגנה לא יעמוד סעיף החסינות למדינה, ברם במקרה הנדון לאהוכחה רשלנות מצד המשטרה. אגב כך נסקרה בפסה"ד שאלת נטל ההוכחה ושאלת חלותםשל סעיפי "דברים מסוכנים" והכלל "הדבר מעיד על עצמו" במקרה הנדון, כן נסקרה שאלתהשימוש בנשק חם בעת הצורך לפיזור מהומות.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד מ. עמר למערערים, עו"ד גב' אלבק למשיבה. 17.2.71).

ע.פ. 547/70 - אברהם פרץ נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (עבירות התפרצות) המערער שהוא בן 17 נדון ל- 3 שנים מאסר לאחר שהורשע בגניבת אקדח ותכשיטיםשונים. ערעורו על חומרת העונש נדחה. אעפ"י שעונש של 3 שנות מאסר על אדם בגילושל המערער נוטה לכאורה לחומרה, הרי בהתחשב בעברו של המערער ובעובדה שמאסרעל תנאי שהוטל עליו בעבר (ושהופעל בתיק זה) לא הספיק כאזהרה שיפסיק את מעשיואין להתערב בעונש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"דמ. בן-ארי למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 25.1.71).

ע.פ. 367/70 - כדורי ארמי נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (חטיפת קטינה ובצוע מעשה מגונה) המערער הורשע בעבירות של חטיפת קטינה ובצוע מעשה מגונה ונדון לארבע וחצישנות מאסר. ערעורו על ההרשעה נדחה בהתחשב בסיוע הרב שהיה בראיות לעדותהשל הקטינה. מאידך באשר לחומרת העונש ולמרות שהמערער לא ערער על החומרההחליט ביהמ"ש להקל בעונשו. העונש המירבי על העבירות הינו 5 שנות מאסר. למערעראין הרשעות קודמות מן הסוג הנדון כאן אם כי הוא בעל הרשעות קודמות רבות וחמורות.שותפו לעבירה אף הוא בעל הרשעות קודמות נדון למאסר שנתיים בלבד. אם כיהמערער היה כנראה הרוח החיה במעשה הפשע אין להצדיק פער גדול כזה בין העונשים.לפיכך הוקל העונש ל- 3 שנות מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי.
(מ"מ הנשיא ציין כי הוא מסכים להקלת העונש רק משום ששני השופטים האחריםהחליטו שיש להקל בעונש).

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט כהן. המערערלעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 25.1.71).

ע.פ. 529/70 - הרמן וג נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (עבירות מס הכנסה) המערער העלים הכנסות בסכום של כ- 35000 ל"י בשתי שנות מס ונדון ל- 6 חדשימאסר בפועל ולתשלום קנס בסך 45000 ל"י. הערעור על עונש המאסר בפועל נדחה.על אף ההתחשבות במצבו של המערער שהוא בן 60 והתלאות שעברו עליו בעבר, איןביהמ"ש יכול לסטות מן הכלל הנקוט בידי בתי המשפט להטיל עונש מאסר בפועלבעבירות על חוקי מס הכנסה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"דגב' ביניש למשיבה, 26.1.71).

ע.פ. 527/70 - סיגני דיור נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (החזקת חשיש) המערערת, תושבת קנדה בת 22, באה לישראל עם סטודנט קנדי אחר וכשעמדו
לצאת את הארץ נתגלתה ברשותם כמות של 10 ק"ג חשיש ו- 250 גר' אופיום. הסטודנטגרר את המערערת לביצוע העבירה והיא שנגררה אחריו. אעפ"כ הוטלו על הנאשמיםענשים זהים של 18 חדשים מאסר בפועל. עונש זה כשלעצמו איננו חמור אך צריךלהיות הבדל בין העונש שהוטל על הנאשם השני שפיתה את המערערת לבין העונששל המערערת. המדינה לא ערערה על קולת העונש של הנאשם השני והוא לא ערערעל חומרתו. כיון שכך יש להקל בענשה של המערערת. עונש המאסר הופחת לשנה אחתבתוספת קנס של 5000 ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. המערערת לעצמה, עו"ד רובין למשיבה.27.1.71).

המ' 766/70 - אהרון שקרצ'י בשם עזבון המנוח... נגד חיים לוי ואח'.

*הארכת מועד לבקשת רשות להתגונן זו בקשה להרשות לערער על החלטה לתת למשיבים ארכה להגשת בקשותיהם לרשותלהתגונן. שלשה טריבונלים - רשם בימ"ש השלום, שופט בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי- הסכימו למתן הארכה, אף כי בקשת המשיב הראשון לא גילתה טעם מיוחד. מאידךהמשיבים האחרים למעשה לא קבלו את התובענה וקיים ספק בכך אם הם היו זקוקיםלארכה המבוקשת, אף בהתחשב בעובדה שקודם לכן הגישו בקשה למחוק את התובענהעל הסף.
אין צורך להחליט כאן אם חלה במקרה של המשיב הראשון הסיפא של התקנה 488לתקנות סדרי הדין או הרישא, ואם הענין מסור לשקול דעת ביהמ"ש ואם צריך טעםמיוחד ואם לאו. כאשר שלושה טריבונלים הצדיקו את בקשת הארכה אף בלי שהיה בצידהטעם מיוחד, אין הצדקה להרשות ערעור על כך. אחרת היה המצב אילו דחו את הבקשהוהמשיב היה מבקש רשות ערעור לכך שכן במקרה כזה היתה התוצאה שנמנע ממנו להתגונןוהיה מתחייב בתשלום סכום התביעה.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד י. חייק למבקש, עו"ד ר. שרון למשיבים. 3.2.71).

ע.א. 375/70 - פלוני נגד פלונית.

*תשלום מזונות המערער, אבי המשיב שהוא קטין בגיל 4, חוייב בתשלום 300 ל"י לחדש מזונותוערעורו על כך נדחה. האם פרטה בתביעה סכומים של כ- 500 ל"י הנדרשים כהוצאותלילד וביהמ"ש הפחית כבר במידה ניכרת מהסכומים האלה ואין מקום להפחית עוד יותר.אשר ליכולת המערער לשאת בהוצאה זו - ביהמ"ש דלמטה שוכנע כי העדות מטעםהמערער על הכנסתו אינה נכונה, ויחד עם זאת קיימת חובתו של האב לרתום עצמו לעבודהמכניסה כדי שיוכל לעמוד בסכום הדרוש למזונות ילדו.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, ויתקון, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד. חשין למערער,עו"ד קניאל למשיב. 9.2.71).

המ' 450/70 - שמואל אדום נגד מרדכי רוזן עו"ד נאמן בפש"ר ואח'.

*בקשה לביטול פס"ד בענין פשיטת רגל ערעורו של המערער על חיובו לשלם לנאמן בפש"ר תשלום של 200 ל"י לחודשנדחה בשעתו מהסיבה שערעורו הוגש באיחור של יום. בינתיים הצליח המערער לקבלמהדואר אישור מסירה שהערעור הוגש יום לפני התאריך המופיע בחותמת מזכירות ביהמ"ש,היינו בתוך המועד, והוא מבקש לבטל את ההחלטה הקודמת. בקשתו נדחתה, המערער לאהביא כל אסמכתאות להראות שהסמכות בידי ביהמ"ש לבטל את פסק דינו הקודם וביהמ"שלא יעשה עבודתו של פרקליט לעסוק במחקר ההלכה. זאת הואיל וגם לגופו של ענין לאהיה מקום לערעורו של המערער בערעורו הקודם, סעיף 8 (א) לחוק הגנת השכר, הקובעשיעורי שכר עבודה אשר אינם ניתנים לעיקול, אינו נוהג בהליכים של פשיטת רגל.
בהליכים אלה נוהג סעיף 49 (2) לפקודת פשיטת הרגל, והענין מסור לשיקול דעתו שלביהמ"ש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ.קשת למערער, המשיב ועו"ד א. חרוץ למשיבים. 16.2.71).

ע.א. 98/70 - פקיד השומה נגד זודקביץ דב.

*תשלום מס הכנסה המשיב הוא הבעלים של חלקת קרקע והוא קיבל תמלוגים עבור כריית חול וכורכרמאדמתו. פקיד השומה תבע ממנו תשלום מס הכנסה מהתשלומים שקיבל. ביהמ"ש המחוזיקבע כי אין לשלם מס משום שכריית הכורכר הינו "קריעת נתח" מנכס הון של הנישום,והערעור על כך נתקבל. אין זו הכנסה שבהון אלא הכנסה שבפירות והיא בבחינת תמלוגיםהמחייבים תשלום מס הכנסה.

(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. 16.2.71).

ע.א. 631/70 - פלונית נגד פלוני.

*תשלום מזונות המשיב חוייב לשלם לשני ילדיו המערערים סכום של 300 ל"י לחודש מזונות וכןהוא משלם כ- 140 ל"י תשלומי שכר דירה, חשמל, גז וסלוק חוב על חשבון רהיטים. איןלחייבו בתשלום יותר גבוה גם אם הוא מרויח, כדברי האשה, סכום של 950 ל"י לחודש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. עו"ד בר שלטון למערערים, עו"ד בכרלמשיב. 31.1.71).

ע.א. 371/70 - אברהם קרקוקלי ואח' נגד בנימין קליין ואח'.

*תשלום פיצויים בגין תאונת דרכים מכוניתו של המערער חנתה בתוך מפרץ חניה ברחוב סואן ברמתיים וכאשר עמד לנסועמהמקום נסע אחורנית ורוכב אופניים שנסע בכביש וראה פתאום את המכונית הנוסעתלאחור בלם אינסטינקטיבית והתהפך. המערער חוייב בתשלום פיצויי נזיקין מחמת רשלנותוערעורו על כך נדחה. המערער לא יכול היה לראות את התנועה בדרך כשנסע אחורניתוהוא הפר את חובת הזהירות שחב למשיב. התרשלותו של המערער היתה בכך שצריךהיה להעמיד אדם שיזהיר אותו ואת המשתמשים בכביש עד שיוכל להשלים בבטחון אתתמרון הנסיעה אחורנית. שלושה אנשים ישבו בארגז המכונית ולא היה כל קושי לבקשאחד מהם שיכוון אותו. בנסיעה אחורנית כרוכה סכנה רבה ועל כן קיימת החובה על הנוסעכך לנקוט בכל האמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות למנוע סיכון או פגיעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. 20.1.71).

ע.פ. 150/70 - מרדכי כץ נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בעבירות מס הכנסה גדילת הון שהנישום אינו מנסה אפילו להסביר אותה יכול שתעיד על הכנסהשהועלמה, ומותר להניח שאדם המשמיט פריטים שונים מהצהרת ההון, עשה זאת כדילזכות בשומה נמוכה יותר על הכנסותיו ומתוך כוונה להתחמק ממס. כיון שכך, בדיןהורשע המערער בעבירה על סעיף 220(ב) לפקודת מס הכנסה בהשמיטו פריטים בדו"חעל הונו שהגיש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר, עו"ד דרוקר למערער, עו"ד נתןלמשיבה. 7.2.71).

ע.פ. 519/70 - גד בן ישראל דוד נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (שוחד וסיוע לזיוף)

בהיותו בתפקיד מטעם הממשל הצבאי בשטח המוחזק קיבל המערער שוחד והורשעב- 49 מקרים של קבלת שוחד, סיוע לזיוף מסמכים, סיוע לקבלת רשיונות נהיגה ישראלייםוהשמדת חומר הוכחה. המערער נדון לחמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם העונש הוא חמור והמאסר יגרום סבל למשפחתהמערער, אולם מאידך יש להתחשב בחומרת העבירה ונסיבותיה. החומרה היא כפולה:מתן יד לרישוי מספר נהגים לנהיגה ברכב בלי שהיתה בידיהם הכשירות הדרושה וע"יכך יצר סכנה חמורה לכל המשתמשים בכבישים; שנית, במקום להראות לאוכלוסיה בשטחהמוחזק שהשלטון במדינה מושתת על טוהר המידות נתן לה דוגמה של שחיתות וגרם נזקלמעמד הממשל הצבאי בעיני התושבים ובעקיפין למדינה כולה.