בג"צ 142/70 - בנימין שפירא נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*חובת הועד לנמק החלטתו וחובתו להראות מסמך הנוגע לעותר.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העובדות:
העותר שהוא חבר לשכת עורכי הדין הגיש תלונה לועד המחוזי בירושלים נגד עו"ד אחר.לאתר שעורך הדין שעליו התלוננו הגיש תשובתו לתלונה החליט הועד המחוזי לגנוז את התלונה.העותר ביקש מהמשיב להמציא לו את נימוקי החלטתו; לערער על ההחלטה; ולהמציא לוהעתק תשובת עורך הדין על התלונה. על כך ענה המשיב כי הועד המחוזי דן בתלונה וכי כלחבר הצביע כפי שהצביע מתוך נימוקים שלו, וכן כי הועד קיבל את החלטתו בלי לפרט אתנימוקו ולדעת הועד אין עליו חובה לנמק את החלטתו. העותר קיבל צו על תנאי לפיו נדרשהמשיב בין היתר להראות טעם מדוע לא ימציא לעותר העתק תשובתו של עורך הדין.
החלטה - השופט כהן:
א. אין ספק כי המשיב חייב היה לפי חוק ההנמקות לנמק את החלטתו שלא להגישתלונה נגד עורך הדין, אולם המשיב יצא ידי חובת ההנמקה כלפי העותר, מקום והרשותהמוסמכת הוא חבר אנשים, דייה לרשות לנמק (ולהצדיק) החלטתה בכך שרוב חבריההצביעו בעדה ואין המצביעים חייבים להביע דעתם ולרשום נימוקיהם בפרוטוקול.
ב. מאידך חייב היה המשיב לגלות לעותר את התשובה של עורך הדין שעליו התלונן.על המשיב היה להראות לביהמ"ש טעם, לאחר שהוצא צו על תנאי, מדוע לא יראה לעותראת התשובה וטעם כזה לא הראה המשיב. השיקולים שהעלה המשיב נגד גילוי תשובתעורך-הדין: שיקול של מדיניות ושיקול של יעילות - אינם יכולים לעמוד כנגד השיקוליםהמשפטיים עקרוניים שיש לשקלם בכגון דא.
ג. הכלל הוא שמסמכים שנתקבלו בידי הרשות תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה להעפ"י דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר והעותר במקרה דנאהוא הצד הנוגע בדבר.
(להוציא מקרים כשמדובר בחומר חסוי או בחומר שהמשטרה אוספת בחקירותיהואשר אין היא צריכה לגלות אלא אם הוגש כתב אישום).
השופט קיסטר:
אין להבחין בין חובת ההנמקה של רשות המורכבת מחבר אנשים לבין חובה כזו שלעובד ציבור יחיד אשר הוענקה לו סמכות. נכון שקיים קושי בקביעת נימוקים ע"י חבראנשים אבל זהו קושי טכני בלבד שעליו ניתן להתגבר. במקרה כגון דנא יכול היה המשיבלנמק את החלטתו אך לא עשה כן. במצב כזה על המשיב להמציא לעותר לפחות אתתשובת עורך הדין עליה התבססה החלטת המשיב ומתוכה ידע העותר אם יש לו יסודלפנות ליועץ המשפטי ולבקש הגשת אישום נגד עורך הדין.
לאור האמור אין צורך לקבוע כאן כללים מתי חייבת הרשות להרשות לעיין במסמכיםומתי מסמך פלוני חסוי.
השופט לנדוי:
הכלל הוא שמסמכים שנתקבלו ע"י רשות ציבורית תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקהלה עפ"י דין צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר. נטל השכנוע הואעל הרשות המבקשת למנוע מהאזרח את העיון בחומר שבידיו. כדי לפרוק את הנטל הזהאין צורך בהוראה חקוקה דוקא ולפעמים די בשיקולים אתרים למנוע את הגילוי, אך
במקרה דנא אין שיקולים כאלה ולעותר ענין לגיטימי בגילוי תשובתו של עורך הדין. אין צורך במקרה שלפנינו להכריע בשאלת חובת ההנמקה המוטלת על גוף המורכבמחבר אנשים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד א. רוזן לעותר, עו"ד א. לוי למשיבה. 28.2.71).
ע.א. 265/70 - יעקב לוי נגד פואד דאגר ואח'
*חבותה של חברת ביטוח עפ"י פוליסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א. 662/68 - הערעור נדחה ברוב דעות)
העובדות:
המשיבה השניה ("קלדוניאן" חברה לביטוח בע"מ) הינה חברת ביטוח בריטית המנהלתעסקים בארץ באמצעות סוכני ביטוח. המשיב הראשון הינו סוכן ביטוח עצמאי הקשור עם חברותביטוח שונות וביניהם עם המשיבה. פוליסת הביטוח והצעות הביטוח של המשיבה כתובות אנגלית.למשיב היתה סמכות להוציא כתבי כיסוי זמניים עד לקבלת הפוליסה מאת המשיבה. המערער,שאינו יודע אנגלית, רכש מכונית מתושב נצרת שהיתה מבוטחת נגד סיכוני צד ג' בלבד. הואפנה למשיב וביקש פוליסת ביטוח על שמו וכן להרחיב את הביטוח מצד ג' בלבד לביטוח מקיף.המשיב קיבל את הצעת הביטוח של המערער והוציא לו כתבי כיסוי זמניים לביטוח מקיף.
בטופס ההצעה נשאל המערער מי ינהג במכונית ורשם שמלבדו ינהג נהג בשם שוקרון.בטופס קיימים שני טורים שבהם יש למלא פרטים על הנהגים שינהגו במכונית. בטור המתייחסלמערער נרשם שיש לו רשיון נהיגה מזה 6 שנים ונוהג ברציפות שנה ואילו בטור שמתייחסלשוקרון לא נרשם דבר. כמסתבר נרשם הפרט הנ"ל בטעות בטור של המערער ולא בטור שלשוקרון, ובעוד שהפרטים מתאימים לשוקרון הרי המערער באותה שעה לא היה לו רשיון נהיגה.כל עוד ניתנו כתבי כיסוי זמניים כללו אלה ביטוח מקיף, וכאשר נתקבלה הפוליסה לשנההחדשה היא כללה רק ביטוח צד ג' והמערער שאינו יודע אנגלית לא שם לבו לכך. (הפרמיהששילם היתה לפי צד ג' בלבד). בינתיים קיבל גם המערער רשיון נהיגה ובהיותו נוהג ארעההתאונה ונגרם נזק רב למכונית, כאשר בא המערער לדרוש את דמי נזקו סירבה המשיבה לשלמםוטענה כי הפוליסה כוללת ביטוח צד ג' בלבד. גם בכתב הגנתה טענה כי המכונית בוטחה לנזקיצד ג' בלבד. רק מאוחר יותר ביקשה המשיבה תקון כתב הגנתה וטענה כי אינה חבה עפ"יפוליסת הביטוח באשר המערער הגיש פרטים כוזבים על משך נהיגתו. ביהמ"ש המחוזי דחה אתהתביעה באשר הפוליסה כוללת ביטוח צד ג' בלבד ולא ביטוח מקיף. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. אין צורך לברר אם צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את התביעה מן הטעם שהפוליסהכוללת ביטוח צד ג' בלבד שכן המשיבה רשאית לבטל את הביטוח מן הטעם שתשובתהמערער בענין אורך תקופת נהיגתו היתה כוזבת.
ב. לטענת המערער שאי הדיוקים נובעים מחמת טעות - הרי אפילו הטעות היא באשמתהמשיב ולא באשמת המערער, עובדה היא שהפרט כפי שנרשם היה בלתי נכון והמערערחתם עליו. העובדה שאינו מבין אנגלית אין בה כדי לשחררו מאחריותו האישית עפ"יחתימתו.
ג. הטענה שהמשיב הכשיל אותו ברישום מוטעה. אינה טענה כלפי המשיבה. כי במהשנוגע לרישום זה לא היה המשיב סוכנה של המשיבה אלא סוכנו של המערער.
השופט כהן (דעת מיעוט):
א. הפרט הכוזב נרשם בטעות והאחראי לטעות הינו המשיב, מי שקרא, אם קרא, אתהצעת הביטוח במשרד המשיבה יכול היה לראות כי הפרטים בטור המתייחסים אל המערערמכוונים למעשה לנהג שוקרון. בטעות הזאת אין כדי להפוך את הצהרת האמת להצהרתשקר. יתכן כי משקיבל המשיב את הרשיון לנהוג צריך היה להודיע על כך למשיבה,אבל לא מחדל זה משמש עילה לטענות המשיבה נגדו כי אם ההצהרה הכוזבת כביכולבטופס הצעת הביטוח ולענין זה קובע המצב ביום בו נחתמה ההצעה.
ב. הטעות הזו אין בה משום מתן פרטים כוזבים ואינה יכולה להיות לרועץ למערעראפילו פעל הסוכן כשלוחו של המערער והמערער נושא במלוא האחריות לתוכן ההצעה.
ג. ואולם יש גם לקבל את טענת המערער שסוכן הביטוח לא סוכנו היה כי אם סוכנהשל המשיבה. בשאלה שלוחו של מי הוא סוכן הביטוח קיימים תקדימים לכאן ולכאןוהשאלה אינה כולה משפטית אלא תלויה היא בעובדות ובנסיבות המיוחדות כפי שהוכחובכל מקרה ומקרה. בנסיבות של המקרה דנא יש לאמר כי המשיב היה סוכנה של המשיבהולא סוכנו של המערער.
ד. כיון שהמשיב היה סוכנה של המשיבה הרי גם הטעות בהוראת כתב הפוליסה לביטוח זצד ג' בלבד אינה יכולה לשחרר את המשיבה מאחריותה. כתב העברת הפוליסה ציין כיהמדובר בביטוח מקיף ובהצעת הביטוח כתוב מפורשות כי הכיסוי הנדרש הוא מקיף.דברים אלה כתובים במסמכיה של המשיבה ואין היא יכולה לנער חוצנה ממסמכיהשלה עצמה.
ה. אפילו היה סוכן הביטוח לענין חידוש הפוליסה שלוחו של המערער הרי גם סוכןהביטוח וגם המערער "ידעו" אך זאת בלבד שהמדובר הוא בביטוח מקיף דוקא ושניהםלא התכוונו לחדש אלא את אותה הפוליסה כפי שהוצאה למערער עפ"י הצעתו מלכתחילה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ש. טויסטר למערער, המשיב לעצמו, עו"ד מישקין למשיבה. 28.2.71).
ע.א. 404/70 - פלוני נגד פלונית
*תביעת מזונות של ילדים הנוגדת הסכם שנערך בין ההורים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט הלוי) בתיק מ"א 62/70 - הערעור נתקבל ברוב דעות)
העובדות:
הורי המערערים התגרשו בשנת 1968 ולקראת הגירושין עשו ביניהם הסכם שאושר ע"יביה"ד הרבני במסגרת תביעת האשה לגירושין וניתן לו תוקף של פס"ד, בין השאר הוסכםכי המערערים, הילדים הקטינים של בני הזוג, ישארו ברשות האם והאב ישלם 250 ל"י לחודשמזונות לילדים צמוד למדד. בהסכם ציינו הצדדים מספר פעמים באופן מפורש כי ההסכם נעשהעל ידם הן כבעל ואשה והן כהורי הילדים וכאפוטרופוסים הטבעיים שלהם. לאחר הגירושין הוגשהתביעה לדמי מזונות מוגדלים ע"י הילדים עצמם ובפיהם טענה כי ההסכם שניתן לו תוקף שלפס"ד בעת הגירושין אינו מחייב אותם ואינו יכול לפגוע בזכויותיהם החוקיות למזונות מאביהם.לטענתם לא היו צד במשפט הגירושין והסכמת ההורים בהסכם הגירושין אינה יכולה לחייב
אותם אעפ"י שציינו בהסכם שהם עושים אותו בשם הילדים בתורת אפוטרופוסים טבעיים שלהם.ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת המערערים ודחה את תביעתם, על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. הלכה פסוקה היא כי בתביעת גירושין שבין בעל ואשה כרוך מעצם טבעו ענין מזונותילדי בני הזוג ובתור שכזה הוא בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני המסדר את הגירושין.אולם המשפט הוא רק בין הבעל והאשה והילדים אינם צד לדיון ואין זו תביעת מזונותשל הילדים.
ב. כמו כן, בדרך כלל בכוחו של אחד ההורים, כאפוטרופוס הטבעי של הקטין, להביעההסכמה הדרושה לפי סעיף 9 לחוק שפוט בתי הדין הדתיים כדי להקנות סמכות לביה"דלדון בתביעת המזונות של הקטין בשם הקטין. במה דברים אמורים כאשר מוגשת תביעהמיוחדת כזאת לביה"ד בשם הקטין ולא כאשר גוררים את הקטין לתוך התדיינות בקשרלגירושין בין ההורים ומנסים לחייב את הקטין ע"י פעולה שהם עושים כביכול בשם הקטין.
ג. כדי שהסכם הנעשה ע"י הורים בענין מזונות הילד ופס"ד המאשר אותו יחייבו אתהילד הוא צריך להיות נושא בפני עצמו בביה"ד ולא במסגרת משפט גירושין של ההורים,צריך להיות ברור כי טובת הילד לבדה היא לנגד עיני כל הנוגעים בדבר.
ד. לפי חוק הכשרות המשפטית ההורים כשרים לייצג את הילד לענין תביעת מזונות,אך זאת רק כאשר הם דואגים לענין הילד בלבד ולא כאשר מערבבים את עניניהם בענינוומעמידים עצמם במצב של ניגוד אינטרסים בינם ובינו.
מ"מ הנשיא זוסמן (דעת מיעוט):
א. אין המערערים יכולים לפלס לעצמם דרך לדיון בתובענתם אלא אם יראו כי פסה"דשל ביה"ד אפסות הוא וכמוהו כלא היה.
ב. הנימוק שצרכי הילדים ויכולת האב גדלו אין לו עם ענין הסמכות ולא כלום.טענת שינוי הנסיבות יכולה להצדיק שינוי שעור המזונות אך לא לשנות את ענין הסמכות,ואם הסכמת ההורים בשעתו הסמיכה את ביה"ד הרבני אין כעת לביהמ"ש המחוזיסמכות דיון.
ג. הסכם בין ההורים בענין מזונות הילדים אינו נוגע אמנם לילד ואינו מונע בעדומלתבוע מזונותיו ממי שחייב לזון אותו. אולם אין פסול בחוזה שבין ההורים וביה"דמוסמך לאשר את החוזה ולפסוק בתביעת האשה למזונות הילד כשזו כרוכה בתביעתהגירושין. הטעם לכך שלא החוזה ולא פסה"ד משמשים מניעה לתביעת הילד הוא עפ"יעקרונות חוזיים כלליים, שלפיהם חוזה בין שני צדדים אינו מחייב אדם שלישי שלאהיה צד לחוזה. לכן בדרך כלל אין החוזה שבין ההורים יכול לחייב את הילד.
ד. ואולם כאשר כל הצדדים הנוגעים בדבר מסמיכים את ביה"ד הרבני יכול הוא לדון,לפי סעיף 9 לחוק שפוט בתי דין רבניים, בענינים אחרים של מעמד אישי ובכלל זאתתביעת מזונות של ילד. את הסכמתו של הילד לשיפוט ביה"ד הרבני יכול לתת ההורהכאפוטרופסו של הילד. מכאן שביה"ד הרבני מוסמך לדון בתביעה, לאחר שהילד באמצעותאפוטרופסו והנתבע הסכימו לכך, ולאחר דיון במקרה כזה לא יזקק ביהמ"ש המחוזילתביעת מזונות של הילד. תביעה לשינוי החיוב צריכה להיות מוגשת לביה"ד שפסקבדבר.
ה. אין לקבל את הטענה כי נבצר מן ההורים לפעול בתור אפוטרופסים של הקטיניםשעה שהתקשרו בשמם. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע במפורש את סמכותההורים לפעול כאפוטרופסים של ילדיהם הקטינים ולייצגם. סעיף 20 לחוק מונה פעולות
בהן אין ההורים רשאים לייצג את הקטין ותובענת מזונות של קטין נגד הורה אינה בגדרהפעולות שאין ההורה רשאי לייצג את הקטין ללא אישור מראש ע"י ביהמ"ש.
ו. אמנם יתוארו מקרים בהם יזניח הורה, ברצותו גט, את ענינו של ילד, ובמידה ויוכחדבר כזה יבטל ביהמ"ש את ההסכם. אך זאת ללא קשר לשאלה אם תוגש תביעת מזונותנפרדת מתביעת הגירושין או ששתי התביעות יוגשו ביחד, ההסכם שנעשה בענין דנאהוא לכאורה הסכם סביר ועל פניו אין כל סימן הרומז שזכויות הילדים הוזנחו או קופחו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד מ. קורנלדי למערערים, המשיב לעצמו. 28.2.71).
ע.א. 121/70 - דב גלעדי נגד אוריון חברה לביטוח בע"מ ואח'
*שפוי בנקים לפי שטר הפקדה על נזק שנגרם להם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.א. 1629/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
יהלומן בשם מיכאלוביץ הפקיד ביד שני המשיבים האחרונים (להלן - הבנקים) יהלומיםגולמיים תמורת אשראי שניתן לו. תמורת שטר הפקדה שנחתם ע"י המערער נמסרו היהלומיםלמערער והוא קיבל על עצמו אחריות ליהלומים. לפי השטר הורשה המערער למסור את היהלומיםלמיכאלוביץ לעיבוד ואכן מסר חלק מהיהלומים למיכאלוביץ וזה פשט את הרגל ונעלם. המשיבהשאצלה בוטחו היהלומים והבנקים תבעו מהמערער סכום של 3420 דולר לפי השער של 3 ל"ילדולר וטענתם כי יהלומים בסכום זה לא הוחזרו להם. סכום התביעה הועמד ע"י המשיביםעל 10,260 ל"י. בינתיים חל פיחות בשער הדולר ומחירו עלה ל- 3.50 ל"י. המשיבות לא בקשותיקון כתב התביעה בהשתנה שער הדולר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ערך הסחורה שלא הוחזרהפחות מאשר נקבע ע"י התובעים, ברם מכיון שבינתיים השתנה שער הדולר והתחייבות המערערהיתה בדולרים פסק לפי שער של 3.50 ל"י לדולר אך בסכום מקסימלי של סכום התביעה.מלכתחילה הוגשה התביעה ע"י חברת הביטוח לאחר מכן הצטרפו הבנקים לתביעה, מאוחריותר בקשו המשיבות למחוק את חברת הביטוח כתובעת ובשלב הסיכומים חזרו הבנקים ובקשוצירופה מחדש של חברת הביטוח כתובעת וביהמ"ש נעתר לבקשה. על חיובו של המערער נסבהערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. אין פגם בצירופה של חברת הביטוח כתובעת בשלב הסיכומים. התהפוכות ברשימתהתובעים נבעו מכתב ההגנה של המערער, וביהמ"ש רשאי בכל שלב לצרף בעלי דיןלמנוע הכרעת דין על סמך טענות פורמליות דיוניות שאין ביניהן ובין שאלת החבות עצמהולא כלום.
ב. אין משמעות לטענת המערער שהתובעות היו צריכות להתחיל בהבאת הראיות. צודקהמערער שנתבע חייב להתחיל בפרשת הראיות כאשר טענתו היא בבחינת הודאה והדחהרק אם הוא מודה בכל עובדות העילה ולא כשהוא מודה בחלק מהן. אולם במקרה דנאאין חשיבות לטעות זו של ביהמ"ש, מאחר והשאלה שסביבה נסב הדיון העיקרי היתהשאלת פירוש שטר ההפקדה שהיא משפטית בעיקרה ואין חשיבות מי טוען תחילה.
ג. מכיון שהיחסים בין המערער לבנקים היו מבוססים על חוזה ובו התחייב המערעראחראי ליהלומים בכל מקרה שהוא, יש להחיל את הוראות החוזה ולא את הוראותסעיף 791 של המג'לה שלפיו נפקד שהפקיד את הפקדון ביד אחר הרי אם הרשהו הבעליםהנפקד הראשון נפטר והאחר בא תחתיו.
ד. לענין פירושו של שטר ההפקדה ולענין חיוב המערער לפי השער של הדולר ביוםמתן פסה"ד למרות שלא היתה בקשה לתיקון כתב התביעה צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו.
ה. בשטר ההפקדה צויין ערך היהלומים בשעת מסירתם למערער ואין המערער רשאילהביא ראיות חיצוניות כדי להפריך את האמור בשטר ההפקדה ולהוכיח כי הערכתשווי היהלומים בשעת מסירתם אינה מציאותית.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד מ. אריאלי למערער, עו"ד ס. שטרן למשיבות. 28.2.71).
ע.א. 493/70 - יעקב נירנברג נגד טובה נירנברג ואח'
*פירושו של שטר צוואה.
(ערעור על החלטת בינים של ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 3623/70 + 5291 - הערעור נדחה)
העובדות:
המנוח משה נירנברג עשה שטר צוואה ובה הדיר את בנו המערער מרכושו. בשטר הצוואההדגיש המנוח מספר פעמים כי הוא עורך אותה גם לפי הדין הכללי וגם לפי החוק היהודי,וכן החיל אותה על רכושו שיבוא לידו לאחר עריכת הצוואה ואף לאחר פטירתו. הצוואה קויימהבשעתו והדיון עתה התעורר בביהמ"ש באשר לרכוש שבא לידי המנוח לאחר עריכתה. לטענתהמערער לפי הדין היהודי אין הצוואה תופסת לגבי רכוש זה, ולדעתו כוונת המצווה היתהשעל הצוואה יחול דין תורה. ביהמ"ש המחוזי החליט להקדים בירור שאלת הדין החל על הצוואהוקבע כי על פירושה של הצוואה, היקפה וביצועה יחול החוק האזרחי. על החלטה זו הוגשהערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. מבחינה דיונית רשאי היה ביהמ"ש לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלה המשפטיתכאשר היה סבור שיעילות הדיון מצדיקה זאת. מה גם שהפלוגתא לא הצריכה השמעתראיות.
ב. הלכה פסוקה היא שאם הכתוב בצוואה ברור, אין לסתור את תכנה על ידי עדויותבעל פה. לפיכך רשאי היה ביהמ"ש לפסוק בשאלה הנ"ל לפי הכתוב בצוואה ללאשהרשה הבאת ראיות בדבר כוונת המצוה.
ג. כוונת המנוח אינה מוטלת בספק והיא שהצוואה תכלול את כל נכסיו בהיקפן הרחבביותר ובכלל זה נכסים שיגיעו לרשותו לאחר עשיית הצוואה. נעלה מכל ספק כי יסוכלרצון המנוח אם הצוואה תפורש כך שבנו ייהנה מרכושו כאשר בולט לעין שרצהלהדירו מנכסיו.
ד. איזכור הדין העברי בצוואה ליד המשפט החילוני לא בא להחליש את חלותו שלהדין הכללי אלא בא לחזק את תוקף הוראותיו של המצווה, כוונתו היתה שהצוואהלא תאבד תקפה אם תהיה טעונה אי פעם אישור על פי דין תורה.
ה. יתר על כן גם במסגרת של דין תורה עשה המנוח מאמץ מיוחד להקנות לצוואהתוקף גם לגבי נכסים שיבואו לידיו לאחר עריכתה.
ו. ביהמ"ש המחוזי היה סבור כי יש כאן ענין של ברירת הדין וכי לדעתו לא התכווןהמנוח שדווקא הדין הדתי יחול על הצוואה. אך נראה שאין כאן ענין של ברירת הדין,אלא של גילוי כוונת המנוח, וכוונתו היתה שיחול אותו דין המקיים את רצונו, יהיה זהלגבי ענין מסוים הדין הדתי או המשפט החילוני. כוונה זו עולה בקנה אחד עם כללהפרשנות הידוע שמצא עתה ביטויו בחוק הירושה (שעדיין לא חל על צוואה זו) כיצוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היאבטלה.
ז. על יסוד כל הנ"ל אין מניעה מלקבוע כי הצוואה תחול גם על נכסים שבאו לידיהמנוח לאחר עריכת הצוואה.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני , י. כהן. עו"ד מלחי למערער. עוה"ד רוטנשטרייך וגורל למשיבים. 16.2.71).
ע.א. 505/70 - בנק למלאכה בע"מ ואח' נגד עו"ד י. אנגל הנאמן על נכסי ציליקפושט רגל ואח'
*כוחו של שעבוד שביושר נגד נושים בפשיטת רגל.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בהמ' 2664/69 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
אחד ציליק רכש מקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל. המקרקעין לא נרשמו על שמו אךצריך היה לרשמן על שמו לכשישלם את מלוא תמורתן למינהל. לאחר מכן לוה ציליק מהמערעריםסכום כסף ונתן הוראה בלתי חוזרת למינהל לרשום משכנתא לטובת המערערים כאשר המקרקעיןירשמו על שמו והמינהל הסכים לכך. בינתיים פשט את הרגל והנאמן על נכסיו ביקש מביהמ"שלהכריז שהמשכנתאות שביושר ואישורי המינהל שתירשם משכנתא משוללים נפקות משפטית.ביהמ"ש נעתר לבקשה ומכאן הערעור.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. על המקרה דנא חל הדין שמלפני חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. אין טעם שיצדיקסטיה מן ההלכה שנפסקה בע"א 283/67, שלפיה יש צורך לשמור על שוויון הנושיםבפשיטת הרגל, נוכח העובדה ששעבודים שביושר אינם מופיעים בפנקסי המקרקעין.
ב. לטענה כי נושים אחרים יכלו לבדוק ברישומים המתנהלים במינהל ושם היתהרשומה המשכנתא - לא הוכח כי המינהל חייב למסור לציבור לעיון את רישומיו. אךהעיקר הוא שרישומי המינהל אינם מתנהלים על יסוד איזו הוראה שבדין ואין לראותבהם רישומים הפתוחים על פי דין לציבור.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
ביחסים בין נושה לחייב אין כל יסוד לשלול התחייבות לרשום משכנתא. מאידךבשאלה אם יש תוקף להתחייבות לרשום משכנתא כאשר החייב פשט את הרגל, על כך
ניתנה תשובה שלילית בע"א 283/67 הנ"ל ומותר להרהר אם ההלכה הנ"ל מבוססתדי הצורך. על כל פנים אם עדיין ניתן להצדיק את ההלכה בדבר העדר תוקף למשכנתאשביושר לגבי מקרקעין הרשומים על שם פושט הרגל, מן הטעם שהנושים האחרים לאידעו על המשכנתא והלוו כספים לחייב, הרי קשה למצוא לה הצדקה לגבי נכסים שלאהיו רשומים על שם פושט הרגל ושהיה לו לגביהם רק קנין שביושר.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, כהן. עוה"ד י. סלומון וש. וואנו למערערים, עוה"ד י. אנגל וי. בן צור למשיבים. 25.2.71).
ע.א. 276/70 - חיים דיאמנט נגד מרדכי גורן ואח'
*אחריות לתאונת דרכים.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 3996/68 - הערעור נתקבל והערעור שכנגד נדחה)
העובדות:
בשעת ערב נסע המערער במכוניתו בכביש החוף מכיוון תל אביב לחיפה ויעד נסיעתוהיה הישוב חבצלת השרון. הדרך לא היתה נהירה לו ואחרי צומת חבצלת השרון עצר המערערמכוניתו בדק את המקום ומשנוכח כי עבר את הצומת הדרוש לו חזר והתיישב ליד הגה מכוניתוונסע מספר מטרים אחורה. בעודו עומד וממתין לאפשרות לסטות שמאלה והוא מאותת על כך,חלפו על פניו מספר מכוניות, ולפתע פגעה בו מאחורנית מכוניתו של המשיב הראשון, ביהמ"שהמחוזי קבע למערער 50 אחוז תרומת רשלנות וקבע את סכום הפיצויים בסך 156 אלף ל"י.על פסק הדין מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אורותיה האחוריים של המכונית החונה נראו היטב מרחוק והמשיב יכול היה להבחיןבהם במרחק מספיק כדי למנוע את ההתנגשות, המשיב נסע במהירות מופרזת וללא תשומתלב ואין ספק כי ניתן לקבוע שהתרשל בנסיעתו.
ב. מאידך אין לראות במה התרשל המערער, בכל מקרה שמיחסים לאדם רשלנותבנהיגה, השאלה היא מה היה צריך אותו אדם כנהג סביר לעשות ולא עשה ומה לאצריך היה לעשות וכן עשה. כאן ראה השופט את רשלנותו של המערער בכך שהעמידרכבו בצומת בניגוד לתקנות התעבורה, אך על כך יש להשיב: המשיבים כלל לא סמכוטענת הרשלנות התורמת על עובדה זו; מתוך העדויות עולה כי מכונית המערער לאעמדה בתוך הצומת ולא הפריעה לתנועה; והעיקר, קשה לראות כיצד היה צריך המערערלנהוג אחרת מכפי שנהג. לכל נהג עלול לקרות שמחוסר התמצאות מספקת בדרך יעבורקצת צומת שדווקא בו עליו לסטות וכשיעמוד על טעותו יחזור קצת אחורנית תוך נקיטתאמצעי זהירות כפי שנהג המערער.
ג. בזמן שמיעת העדויות היתה נכות המערער מלאה ולאחר מכן הורדה נכותו זמנית ע"יהביטוח הלאומי ל- 70 אחוז, שני הצדדים הסכימו כי יראו את אחוז הנכות כאילו הואלצמיתות 70 אחוז ובהתאם לכך ניכה השופט מסכום הפיצויים את גמלאות הביטוחהלאומי לפי תשלום של 70 אחוז נכות, ביהמ"ש קבע אף על פי כן הפסד השתכרותשל מאה אחוז ואת זאת רשאי היה לקבוע. בינתיים שוב העלה הביטוח הלאומי אתאחוז הנכות למאה והמשיבים מבקשים עתה לחשב מחדש את גמלאות הביטוח הלאומילצורך ניכוי לבסיס של מאה אחוז. בקשתם זו נדחתה. הצדדים ידעו כי אחוז הנכות
שנקבע אינו סופי והסכימו בעינים פקוחות תוך ידיעת מצב הדברים לראות את אחוזהנכות לצמיתות כ- 70 אחוז. כל אחד מהצדדים יכול היה להפסיד כתוצאה מהסכמה זוואין לשנות את המצב עם שינוי אחוז הנכות.
ד. המערער היה מייצר אהילים ונקבעה אורך תקופה עד גיל 70 לצורך הפסד השתכרות.היתה עדות התומכת במסקנה זו ואין לראות בה דופי.
השופט י. כהן:
עצירת המכונית ע"י המערער בתוך הצומת או מיד לאחריה היתה בניגוד לתקנותהתעבורה, העובדה שהמשיב יכול היה לראות את המכונית בזמן ולמנוע את התאונהאינה שוללת את התרשלות המערער ואינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין התרשלותזו לבין קרות התאונה. אולם אשמת המשיב היתה כה גדולה בהשוואה לאשמת המערערשיש להטיל עליו את מלוא האחריות לתאונה ולפטור את המערער כליל מלשאת בנזק.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד רוזנברג למערער, עו"ד זליגמן למשיבים. 23.2.71).
ע.א. 408/70 - רפאל מאיר נגד קצין התגמולים
*החמרת מחלה בעת שרות צבאי.
(ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים בתיק ע.נ. 4297/69 - הערעור נדחה ברוב דעות)
העובדות:
כשהתייצב המערער לגיוס התלונן על כאבי בטן וגיוסו נדחה פעמיים. לאחר שחוייל שובהתלונן מדי פעם על כאבים אך נאמר לו שהוא היפוכונדר. לבסוף, לאחר שנתיים שירות, קיבלהתקפה חריפה ונתגלתה אצלו מחלת מעיים נדירה, שהוא סובל ממנה עד היום. הוא הגיש תביעהלהכיר בו כנכה עקב השירות, ולפני הועדה הובאו שתי חוות דעת רפואיות סותרות, האחת הקובעתכי המערער סבל ממחלתו לפני גיוסו, וכי ההתפתחות של מחלתו היא התפתחות רגילה ואין כלנתונים לפי הספרות המקצועית ולפי נסיונו של הרופא, שגורמים חיצוניים כגון הרגלי תזונהותנאי חיים גורמים להחמרת המחלה, חוות הדעת הרפואית השניה קבעה כי עקב השירות חלההחמרה במחלה שכבר חלה בה המערער קודם לכן. הועדה קיבלה את הדעה שלא הוחמרההמחלה עקב השירות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן (דעת מעוט):
ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון היא כי כאשר קיימות שתי אסכולות רפואיות ולפי אחת מהן תנאי השירות גורמים החמרת המחלה די לו לחייל שיוכיח קיומה של אסכולה רפואית כזו כדי שיכירו בו כנכה שמחלתו הוחמרה עקב השירות. הלכה זו יש להחיל לא רק כאשר קיימות "אסכולות" רפואיות שונות כאמור. אלא די בכך שקיימת דעה מוסמכת של רופא לעומת דעה חולקת של רופא בענין ההחמרה עקב השירות, כאשר בעל דעה אחת אינו גדול ומפורסם במקצועו לעומת בעל הדעה האחרת, וכאשר אין הדעה האחת דעת היחיד ולעומתה דעת רוב מנינם של בעלי מקצוע הרפואה, כי אז די לו לחייל שהוא מביא את הדעה התומכת בו לעומת הדעה השניה. הטלת חובת ראיה גדולה וחמורה מזו על הנכה התובע תגמולים היא בלתי סבירה וגובלת באכזריות.
השופט לנדוי (דעת הרוב):
ההלכה בדבר מתן תגמולים במקרה של שתי אסכולות נוגדות מכוונת למקרה נדיר
של מחלוקת בין אסכולות רפואיות ולא מקרה רגיל של אבחנת מחלה או קביעת סיבותיה.אם תורחב ההלכה הנ"ל למקרה כמו נשוא הערעור, תתחולל מהפכה גמורה בגישה שעלהתובע להוכיח את הקשר בין נכותו לבין שרותו. די יהיה לו לתובע להראות שקיימתדעה רפואית לזכות תביעתו אשר לא נתגלתה כחסרת משקל ומעמד כדי לזכותו בתגמולים.אין להעלות דעה של רופא יחיד לדרגת "אסכולה" במובן ההלכה האמורה. במקרה כזההדעות עוברות שבט הבקורת של הועדה וזו מחליטה לכאן או לכאן. אשר לפירוש חוותהדעת המחמירה במקרה דנא, כאשר נאמר שנסיונו האישי של הרופא וכן מדע הרפואהאינם יודעים על קיום קשר סיבתי בין מחלה לבין גורם מסוים, הרי שזוהי ראיה להיעדרקשר כזה, הפועלת לרעת הצד שעליו חובת הראיה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. 28.2.71).
בה"נ 13/70 - פלוני ופלונית - בענין התרת נשואין
*בקשה לקבוע בי"ד שידון בהתרת נשואין.
(בקשה לענין שיפוט לצורך התרת נשואין)
הצדדים הגישו לנשיא בקשה לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בעניני התרת נשואין(מקרים מיוחדים), שיחליט איזה בי"ד או בימ"ש ידון בענינם. בבקשה ציינו כי הבעלהוא יהודי ואזרח ארה"ב. האשה היא נוצרית וכיום היא לפי הכרתה חסרת דת. הם נישאובפני רב רפורמי בניו יורק אם כי האשה לא עברה גיור. כיום הם מתגוררים בישראלואין להם ילדים. הם מבקשים להיפרד בדרך ביטול נשואיהם, או בדרך גירושין שאותההם מעדיפים, לאימות העובדות הנ"ל הגישו תצהירים נפרדים ומסמכים שונים. בהתאםלחוק העביר הנשיא את הבקשה ליועץ המשפטי לממשלה לשם קבלת חוות דעת מביתהדין הדתי הנוגע בדבר. היועץ המשפטי העביר את הבקשה לביה"ד הרבני הגדול, אך ביתדין זה השיב כי לצורך מתן חוות דעת עליו לשמוע את עדויות בני הזוג ומכיון שהםסרבו להופיע בפניו אין ביה"ד יכול לקבוע ולתת חוות דעת.
התעוררה שאלה אם הנשיא יכול להחליט בדבר ביהמ"ש או ביה"ד שידון בענין אםביה"ד הדתי לא נותן חוות דעת, וכן האם עצם החלטת ביה"ד במקרה דנא מהווה חוותדעת. הנשיא החליט כי ניתן לראות במסמך הרבני חוות דעת לצורך החוק הנ"ל, וממילאאין צורך לקבוע מה הדין כאשר ביה"ד הדתי אינו נותן חוות דעתו. עם זאת ציין הנשיאכי ביה"ד הרבני אינו צריך בשלב הראשון לקבוע מה יחליט כאשר ענין בני הזוג יבואלפניו ורק אם וכאשר יימסר הענין לבי"ד רבני, אז ישמע את הצדדים ויחליט לגופו שלענין. לצורך הדיון הראשוני למי להעביר את הענין על ביה"ד לצאת מתוך הנחה כיהעובדות כפי שנמסרו ע"י הנשיא הן העובדות הצריכות לענין, ועליו לחוות דעתו בהסתמךעל עובדות אלה. (הדיון הועבר לביהמ"ש המחוזי).
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ד. אבי יצחק למבקשים, היועץ המשפטי לממשלה מר שמגר והגב' פ. אלבקליועץ המשפטי. 18.2.71).
ע.פ. 23/71 - פטריצה וייד ואח' נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (החזקת חשיש) שני המערערים הם תושבי קנדה שבאו לישראל כתיירים וכאשר ביקשו לעזוב אתהארץ נתגלתה אצלם כמות של חשיש. הם נדונו לשנה אחת מאסר וערעורם על חומרתהעונש נתקבל. התביעה לא חלקה על טענת המערערים כי רכשו את הסמים לצריכהעצמית ולא לשם מסחר בהם, וכן לא נטען כי היו שליחיהם של אחרים לצורך יצוא הסם.
גם אם יש צורך להטיל עונשים חמורים בעבירות סמים כדי להרתיע אחרים הרי שישלהבדיל בין מקרים בהם מוחזק הסם לצרכי מסחר ובין המקרה דנא. עונש המאסר הופחתלתקופה שבה כבר היו הנאשמים כלואים והוטל עליהם קנס של אלפיים ל"י על כל אחד.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן, עוה"ד ל. פיין וד. כספי למערערים, עו"ד נתן למשיבה.15.2.71) .
=ע.פ. 409/70 - מדינת ישראל נגד מאיר איצקוביץ.
*הרשעה בקבלת שוחד וקולת העונש המשיב הורשע בלקיחת שוחד ונדון לחדשיים מאסר ולקנס של 500 ל"י. הוא מערערעל הרשעתו והמדינה מערערת על קולת העונש. שני הערעורים נדחו. לענין ההרשעהרשאי היה ביהמ"ש לסמוך על עדות יחידה של נותן השוחד לאחר שהזהיר את עצמו הזהרהיטב, לעד לא היה כל מניע להעליל על המשיב והוא היה עקבי בסיפורו מהתחלה עדמתן העדות בביהמ"ש. אשר לעונש - אמנם הוא קל ביותר אך בהתחשב בנסיבותכפי שהיו בעיני ביהמ"ש דלמטה אין להתערב בגזירת העונש.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר, החלטה - השופט כהן, עו"ד קירש למערערת,עו"ד מרינסקי למשיב. 14.2.71).
ע.פ. 532/70 - אברהם בן יצחק לוי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה על יסוד הודאה בעובדות המערער, עובד מדינה, הגיש כתב הודאה בעובדות והורשה בעבירת כניסה לביתמגורים בכוונה לגנוב או לבצע מעשה פשע. עתה הוא טוען כי העובדות המפורטותבכתב ההודאה אינן מדברות על כניסה לבית מגורים ואפשר להרשיעו בעבירת שותפותבגניבה ולא בכניסה לבית מגורים בכוונה לבצע מעשה פשע, הטענה נדחתה. הוא הודהכי הסיע את חברו ברכב ממשלתי על מנת שהלה ישדוד וילה פלונית ולאחר שהביאולמקום חיכה עד שהחבר חזר ושלל השוד בידיו, פשיטא ששדידת הוילה כלשון המערערמשמעה כניסה לתוך הוילה.
אשר לעונש של מאסר שנתיים - הרי זה עונש קל ביותר בהתחשב עם חומרתהעבירה וצורת ביצועה. שרות המבחן הציע אמנם להעמיד את המערער במבחן אך העונשנועד גם להרתעת עבריינים אחרים ולא יתכן לשלוח לחפשי עובד מדינה שניצל לרעהרכב ממשלתי שהופקד בידיו, לשם סיוע בביצוע מעשה פשע.
(בפני השופטים: ויתקון, ח, כהן, עציוני. החלטה - השופט כהן. עו"ד י. נחושתן למערער,עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 16.2.71).
ע.פ. 544/70 - שלמה חליואה נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (אינוס) המערער הורשע במעשה אינוס ובשני מעשים מגונים בכח והוטל עליו עונש מאסרלשבע שנים. אין ספק כי זה עונש קשה והמדובר באדם צעיר שאינו שולט על יצרווזקוק לטיפול פסיכיאטרי, אך כנגד שיקולים אלה אין ספק שהמערער במצבו הנוכחימהווה סכנה חמורה ביותר לציבור ויש לאשר את גזר הדין.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני, המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה.16.2.71).
ע.פ. 370/70 + 410 - דוד לוי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בנסיון רצח ושוד וחומרת העונש המערער הורשע בעבירות נסיון רצח ונסיון שוד ונדון ל-12 שנות מאסר. ערעורועל ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. טענתו העיקרית היתה כי ביצע את המעשיםהפליליים בהיותו שיכור ועומדת לו ההגנה האמורה בסעיף 15 (4) לפח"פ, אין חולק עלכך כי על ההגנה להוכיח שהמערער היה שיכור עד כדי לשלול ממנו את האפשרות ליצור
את הכוונה הפלילית והמערער לא הצליח להוכיח זאת. אשר לממצא שהמערער הואשביצע את המעשים שיוחסו לו - ממצא זה התבסס הן על זיהויו של המערער והן עלראיות נסיבתיות. הן הזיהוי והן הראיות הנסיבתיות היה בהן לבסס את ההרשעה. כמו כןרשאי היה ביהמ"ש לגבות גביה מוקדמת עדות של שני עדים שעמדו לצאת לחו"ל. אשר לחומרת העונש - מן הדין היה להטיל על המערער את העונש המירבי של20 שנות מאסר בהתחשב בחומרת העבירה ועברו של המערער. וממילא יש לדחות ערעורועל חומרת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"דגב' א. ראב למשיבה, 11.2.71).
ע.פ. 438/70 - פנינה שאטי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בגניבה ע"י פקיד וחומרת העונש המערערת שהיתה מנהלת סוכנות דאר הורשעה בזיוף מסמך וקבלת כסף באמצעותובכך שזייפה חתימת אשה על כרטיס תשלום קיצבת זיקנה של הביטוח הלאומי לאחרשאותה אשה נפטרה והכספים הוסיפו להגיע על שמה. היא נדונה ל- 6 חדשי מאסר בגיןעבירות אלה. ערעורה על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. המערערת הופיעהבביהמ"ש המחוזי ללא עו"ד, אך היא אשה בעלת השכלה וידעה את אשר היא עושהואין לבוא בטרוניה על השופט שלא קיבל על עצמו תפקיד של סניגור. על השופטלהתערב רק כאשר התערבותו דרושה למנוע עיוות דין ודבר כזה לא קרה כאן.
ההרשעה התבססה על עדות מומחית לכתב יד וראיות נסיבתיות. עדות המומחיתלכשעצמה אכן לא היה בה די להרשעה, ברם היתה מספיקה לחזק את הראיות הנסיבתיות. אשר לעונש - מאז ביצוע העבירות עברו שלוש שנים, המערערת מטופלת בילדיםקטנים שאחד מהם בן שנתיים חולה וזקוק לטיפול ולהשגחה, כיון שכך הומר העונשבשלושה חדשי מאסר ואלף ל"י קנס.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד פ. רבינוביץלמערערת, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 15.2.71).
ע.פ. 471/70 - מרדכי ביטון ושמעון ממן נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (אינוס) שני המערערים הורשעו בעבירות אינוס ומעשים מגונים בכח ונדונו הראשון לחמשוחצי שנות מאסר והשני לשבע שנות מאסר. ערעורם נדחה. את המעשה ביצעו כאשרניצלו את אמונן של שתי תיירות צעירות בנות 17 ו- 19 מדרום אמריקה בהביאן אותןבערמה בשעות חשיכה למקום בודד ושם ביצעו זממם, בהתחשב בחומרת העבירותאין להקל בעונש.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. המערער הראשון לעצמו, עו"ד כספי למערערהשני, עו"ד קירש למשיבה. 16.2.71).
ע.פ. 536/70 - אחמד קסיר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עישון חשיש) המערער שהוא בן 70 נעצר כשבחזקתו כמות זעירה של סמים ואין חולקין על כךכי הסמים הם לשימוש עצמי וכי משחר נעוריו היה רגיל בשימוש בסמים. למערער הרשעותקודמות של עישון חשיש אך אינו יכול להיגמל מכך והכריז על כך בביהמ"ש בגלוי.בשנת 1968 נדון ל- 3 שנים מאסר על תנאי בשל עבירת עישון חשיש ובהתחשב במצבוהיתה קיימת כמעט ודאות שהעונש יהפך למוחלט. בינואר 1970 שוב הורשע בהחזקתסם מסוכן וביהמ"ש האריך את המאסר על תנאי. במקרה הנדון בערעור זה הטיל עליוביהמ"ש שנה אחת מאסר וביהמ"ש נאלץ גם להפעיל את המאסר על תנאי. לנוכחהנסיבות האמורות של המקרה דנא החליט ביהמ"ש לנקוט צעד בלתי רגיל ומכח סעיף
182 לחוק סדר הדין הפלילי האריך את מועד הערעור של פסה"ד שבו הוטל על המערער3 שנות מאסר על תנאי וביטל אותו עונש והטיל על המערער בשל העבירה הקודמתוהעבירה הנוכחית עונש של 6 חדשי מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. המערער לעצמו, עו"ד רובין למשיבה.27.2.71).
ע.א. 371/70 - דניאל בנידר ואח' נגד יוסף שכטר ואח'.
*דחית תביעה על הסף תביעת המערערים נגד המשיבים על יסוד שותפות שהיתה קיימת ביניהם וכספיםשנתקבלו נדחתה על הסף ע"י ביהמ"ש המחוזי מחוסר עילה והערעור על כך נתקבל.כאשר באים לבדוק אם כתב התביעה מגלה עילה המבחן הוא אם יזכה התובע בתביעהבמקרה שיצליח להוכיח את כל העובדות המובאות בכתב התביעה. במקרה דנא המצב הואשאם אמנם יוכחו העובדות וזכותם של התובעים לגבי הכספים הנזכרים בתובענה כי אזיזכו בתביעה. אי לכך יש לברר את התביעה לגופה, גם הנימוק לדחיה שהתביעה התיישנהאין לקבלו. הסכם השותפות אמנם נעשה בשנת 1961 אולם הסכם השותפות הוא רקאחד ממרכיבי העילה. כאשר נעשה ההסכם עדיין לא קמה עילת התביעה כי באותוזמן לא הפר המשיב שום התחייבות שקיבל עליו, עילת התביעה היא לגבי כספים שנתקבלולטענת המערערים רק בינואר 1969 וממילא לא התיישנה התביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"דע. פילקוב למערערים, עו"ד ד. כהן למשיבים. 28.1.71).
בר"ע 30/71 - עמי בראון נגד דן השרון אגודה צרכנית ואח'.
*בקשה למתן צו זמני בין המבקש לבין המשיבה דובר על כך שהמבקש רוצה לקנות נכס של האגודה אךהדברים לא הגיעו לכלל עשיית מסמך כדרוש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969.מאין ראיה התומכת בטענה שנעשה בין הצדדים קשר של חוזה אין התובענה ראויהלהיות מובטחת ע"י מתן צו זמני להבטחת זכות שהמבקש טוען לה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 16.2.71).
ע.א. 373/70 - ראובן מרגוליס נגד עו"ד מ. פרוש ואח'.
*שכ"ט לכונס נכסים המשיב מונה ככונס נכסים בקשר לתיק הוצל"פ שהתייחס לסכום של כ- 29,000 ל"ישהיה שנוי במחלוקת בין המערער לבין בנק א"י בריטניה. המשיב נכנס לתפקידו ככונסנכסים ועשה מספר קטן של פעולות ובינתיים סודר הענין בין הצדדים לבין עצמם. נקבעלמשיב שכר פעולתו בסך 2,500 ל"י. הערעור על גובה הסכום התקבל. בדרך כלל איןדרכו של בימ"ש שלערעור להתערב בשקול דעתו של ביהמ"ש שקובע שכ"ט, אולם כאןהפריז ביהמ"ש מעל למידה, מקובל לקצוב לכונס נכסים שכ"ט בין %6 לבין %10מגודל החוב, בהתחשב עם היקף הפעולות ואורך זמן הפעולה. כאן היתה תקופת הפעולהקצרה יחסית והפעולות לא היו מרובות. כך שמספיק היה לקבוע שכ"ט לפי השעורהמינימלי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח, כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד טורבוביץ למערער,המשיב לעצמו. 15.2.71).
ע.א. 362/70 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*אימוץ המערער ביקש לאמץ צעיר שהוא למעלה מגיל 18 והבקשה הוגשה לאחר שעבר אתהגיל הנ"ל. המערער טוען כי הצעיר נמצא אצלו מזמן היותו בן 4 חדשים כאשר הוריומסרוהו לביתו, והוא ואשתו טפלו בו וגדלוהו. על אף כל זאת אין מקום מבחינת חוק
האימוץ להעתר לבקשת המערער, חוק האימוץ קובע מפורשות כי "אין אימוץ אלא באדםשלא מלאו לו 18 שנה". המחוקק היה ער למצבים כמו במקרה הנדון ולא מצא לנכוןלסטות מהכלל האמור אלא בהוראת מעבר שבה נדרשו תנאים שונים ובין היתר שהבקשהלאימוץ הוגשה תוך שנה מיום תחילת החוק. כאן לא נתקיים תנאי זה ויש להחיל את החוקהמונע את האימוץ.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד תמרי למערער,עו"ד גב' אלבק למשיב. 10.2.71).
ע.א. 74/70 - רוזיטה קולמן נגד בלנקה קויגסמן ואח'.
*תוקפה של צוואה המנוח יוסף רודיק ערך צוואה בהיותו בגיל 98 וכעבור שנתיים נפטר. המנוח היהחשוך ילדים ובצוואתו פקד את כל יורשיו החוקיים, אך היטיב במיוחד עם שנים מיורשיוועל כך באה התנגדות מצד כמה יורשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות והערעורעל כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי נתמלאו התנאים הדרושים לקיום הצוואה ונתחזקבדעה זו נוכח העובדה שעל פי היחסים ששררו בין המנוח לבין היורשים השונים ובשיםלב לעזרה המיוחדת שקיבל משני היורשים המועדפים, תוכן הצוואה הוא סביר למדי.העובדה שהמנוח היה תלוי במידה מסוימת באחת היורשות המועדפות שטיפלה בו וכןששנה אחרי עריכת הצוואה, מחמת התקדמות מחלת טרשת העורקים, מינה לו ביהמ"שאפוטרופוס אין בהן די להעברת נטל ההוכחה על שכמו של הצד המבקש קיום הצוואה.לטענה כי ביהמ"ש לא נעתר לבקשת ב"כ אחת המתנגדות לצוואה ששלחה תצהירמארה"ב לאפשר לבא כוחה לחקור אותה על תצהירה בארה"ב - אין כל דופי בסרובלצוות על חקירתה של המצהירה שנתבקשה ע"י בא כח שלה כאשר הצד השני כלל לאהיה מעונין בכך. אדם המגיש תצהיר אין הוא יכול לעמוד על כך שייחקר על תצהירוע"י בא כוחו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נ. אמיתילמערערת, עו"ד ל. וינברג למשיבים. 3.2.71).
ע.א. 463/70 - עו"ד לאה וינברג ואח' נגד מבצע צוואת המנוח רודיק ז"ל.*שכ"ט בניהול עזבון בשים לב לגודל העזבון (כ- 200,000 ל"י) ששני מנהלי העזבון הזמניים טפלו בובמשך 16 חדש, ולעבודה המרובה שהשקיעו בזה הרי הסכום שנפסק למערערים בסך2,000 ל"י נמוך מדי ויש להעלותו ל-4,000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן, עו"ד ל. וינברג למערערים. 3.2.71).
ע.א. 325/70 - נאצר שלבי נגד עדנן מיחסן ואח'.
*אחריות שילוחית של מזיק בתאונת דרכים המשיב הראשון גרם לתאונת דרכים בה נפצעה המשיבה השניה וביהמ"ש חייב אתהמשיב הראשון כנהג המכונית ואת המערער כמעבידו של המשיב הראשון באחריותשילוחית. ביחסים הפנימיים בין שני המזיקים חילק השופט את האחריות לחצאין, לאחרהגשת הערעור בוטל חיובו של הנהג מכח תקנה 227 ונמצא חיובו של המערער - המעבידעומד בפני עצמו על מלוא הסכום. ערעורו על כך נדחה. כשם שהמשיבה השניה יכלהלתבוע מלכתחילה כל אחד משני המזיקים על מלוא סכום הנזק, כך היא יכלה לאחוזבפסה"ד נגד אחד המזיקים אף על פי שחיובו של אחד המזיקים בוטל. אלא שנוכח ביטולהחיוב יורדת שאלת החלוקה בין שני המזיקים מעל הפרק, ולמערער שמורה הזכות לאכוףאת חבותו של הנהג בדרך תובענה נפרדת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד חוזה למערער, עו"ד מסרוואהואורון למשיבים. 16.2.71).
בג"צ 292/70 - אברהם נויהויזר נגד שר התחבורה ואח'.
*רשיון מונית בקשתו של העותר להעניק לו רשיון מונית נדחתה ע"י ועדת המוניות וע"י ועדתהערר והעתירה על כך נדחתה. טעמה של ועדת הערר היה כי לעותר היתה מונית ומכראותה עם זכותו למונית לאחר ובאותה הזדמנות הצהיר על ויתור סופי ומוחלט לקבל איפעם רשיון למונית. כיוון שכך צדקה ועדת הערר בדחותה את הערר. הויתור לא היהמוגבל בזמן והעובדה שעברו מאז 11 שנה אין בה לשנות את המצב. הטענה שהויתורלא נעשה מרצונו החופשי היא טענה עובדתית מובהקת שלא הוכחה ולא נטענה לפניועדת המוניות או לפני ועדת הערר. גם טענה אחרת שאחרים שמכרו מוניות וחתמו עלויתורים קבלו לאחר מכן רשיונות חדשים לא נטענה בעתירה ולא לפני הועדות ולאהוכחה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני. עציוני. העותר לעצמו, עו"ד מ. חשין למשיבים. 17.2.71).
בג"צ 44/71 - יעקב סיב נגד שר העבודה ואח'.
*הפנית פועלים לפי חוק שירות התעסוקה העותר פנה ללשכת העבודה ברמלה וביקש להפנות אליו פועלים. הלשכה סרבה והואערער לועדת ערר. יחד עם זאת פנה לבג"צ בעתירה נגד שרות התעסוקה וטענתו כי למרותשפנה לועדת הערר הרי שאין הענין בסמכותה וכן כי הענין הוא דחוף ויש צורך בהתערבותבג"צ. עתירתו נדחתה. לפי הנוסח הרחב של סעיף 43 של חוק שירות התעסוקה גםסירוב של לשכת עבודה לשלוח למעביד פועלים הוא נושא לערר אם הסירוב היה שלאכדין ואין הערר חל רק על היחסים שבין הלשכה לעובד. גם טענת הדחיפות אינה יכולהלגרום לכך שבג"צ יחרוג מן הסדרים שנקבעו בחוק שירות התעסוקה הנותן לעותר סעדחילופי. יש לציין שגם העותר לא גילה מידה רבה של זריזות והשהה למשך חודשאת עתירתו.
השופט קיסטר ציין כי לנוכח העובדה שועדת הערר עומדת לדון בענין תוך ימיםספורים אין צורך להכריע בשלב זה בדבר פירוש הסעיף 43 ורק אם הערר יידחה מחוסרסמכות יהיה מקום לדון בשאלה זו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' ר. ביבי לעותר.21.2.71).
בג"צ 52/71 - צופי רמת גן נגד עירית רמת גן.
*תביעה כספית העותרים מבקשים לחייב את עירית רמת גן לשלם לאגודה סכום כסף ולהעביר להמגרש וזאת בהתאם להתחייבות המשיבה כלפיה. העתירה נדחתה, המדובר בתביעותכספיות מובהקות שמקום בירורן בבית משפט רגיל. לטענת העותרים כי בבימ"שרגיל תתקשה האגודה להוכיח קיום ההסכם וההתחייבות שניתנה בעל פה ע"י ראשהעיר המנוח קריניצי - קושי זה אינו יכול לשמש נימוק להקנית סמכות לבג"צ בעניןשהוא על טהרת תביעה כספית רגילה. מה גם שקושי זה קיים גם בבירור בבג"צ.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד הולין לעותרים.15.2.71).
בג"צ 233/70 - חלאד אחמד נגד שר התחבורה ואח'.
*רשיון מונית בקשתו של העותר לרשיון מונית נדחתה ועתירתו לבג"צ מבוססת על טענה כי הועדהטעתה בקביעת מספר הנקודות שהעותר זכאי להן. עתירתו נדחתה. אין ביהמ"ש יושבבערעור על ועדת הערר ואין הוא בודק החלטותיה אם נכונות הן לגופם של העניניםהעובדתיים אשר בא לפניה לבירור, ועל כן לא יזקק ביהמ"ש לטענה כי הועדות טעובחשבון הנקודות שעשו. נכון שאילו היתה טענה שהועדה עשתה מעשה הפליה לשמה
היה ביהמ"ש מתערב, אך אין טענה כזו שכאילו התכוונה הועדה להפלות את העותר לרעה.כן אין טענה שהועדה השתמשה כלפי העותר בקנה מידה אחר או במיבחנים אחריםמאלה אשר היא משתמשת בהם לגבי מבקשים אחרים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ח. יעקבי לעותר, עוה"ד מ. חשין ושרוןלמשיבים. 17.2.71).
ע.א. 596/70 - פלוני נגד פלונית.
*מזונות ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לאשתו המשיבה מזונות בסכום של 200 ל"ילחדש, לאחר ששמע את דברי באי כח הצדדים אך בלי שמיעת עדויות. זאת למרות שבאכח המערער ביקש בסוף טיעונו להשמיע עדויות. היתה זו זכותו של המערער, וכיוןשזכות זו קופחה יש לבטל את פסה"ד ולהחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי. לבקשת ב"כהמשיבה להשאיר בינתיים את פסה"ד בעינו - לביהמ"ש העליון אין סמכות להיענותלבקשה זו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד ד. רפפורט למערער, עו"ד א. אליגון למשיבה.21.2.71).
ע.א. 436/70 - פלונית נגד פלוני.
*מזונות ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף תביעת מזונות של המערערת וביחס להוצאותנאמר כי האשה תשלם לבעל "הוצאותיו וכן סך של 100 ל"י בתורת שכ"ט עו"ד שלהמבקש". לאחר מכן פנה המשיב לביהמ"ש בבקשה לקביעת ההוצאות. הבקשה הועברהע"י הרשם אל השופט שנתן את ההחלטה לדחיה על הסף והשופט אישר את שומתההוצאות כמבוקש ע"י המשיב, פרט לסעיף אחד. לפי תקנה 476 (א) לתקנות סדר הדיןהאזרחי רשאי ביהמ"ש או הרשם כשהוא פוסק הוצאות לקבוע סכום קצוב ואם לא קבעסכום קצוב ישום הרשם את ההוצאות. בעל דין הרואה עצמו מקופח ע"י שומת הרשםרשאי לבקש שביהמ"ש יבדוק אותה במקרה דנא הועבר הענין ישירות לשופט מבלישהרשם קבע את ההוצאות, ולפיכך יש לבטל את צו השומה של השופט ולהחזיר אתהענין לרשם.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד י. מלינוב למערערת,עו"ד מ. פתבג - בילקר למשיב. 21.2.71.)
ע.א. 382/70 - "למד", חברה להשקעות ולמסחר בע"מ נגד "לאמט", מסחר חוץ בע"מ.
*בקשה לאיסור שימוש בשם דומה בקשת המערערת למנוע מהמשיבה את השימוש במילה "לאמט" נדחתה והערעור עלכך נדחה. יש אמנם דמיון חזותי וצלילי בין המלה "למד" לבין המלה "לאמט" אולםלנוכח המבחנים שנקבעו בשאלות כגון דא אין לאסור על המשיבה שימוש בשם האמור.אין במקרה שלפנינו סכנה סמוכה ונראית שהדמיון עלול להטעות. סוג השירותים כאןהוא ענין לחוג מוגבל למדי של לקוחות הקושרים קשרים על בסיס של נאמנות מסחריתואינם נגררים אחרי כח המשיכה התעמולתי. לא היו לפני ביהמ"ש ראיות על מקריהטעיה. כמו כן השהתה המערערת את תביעתה משנת 1963 שאז נוסדה המשיבה ואלמלאהשהתה את פנייתה יתכן שהמשיבה היתה משנה את שמה בטרם התייחדו לה מוניטיןובלי שייגרם לה נזק רציני.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ו. חזן למערערת,עו"ד י. אפוסקר למשיבה. 24.2.71).
ב.ש. 26/71 - משה רבינוביץ נגד מדינת ישראל.
*שחרור בערבות בשלב שבין הרשעת העורר בעבירות לפי פקודת פשיטת הרגל ולפי סעיף 120 לפח"פובין גזר הדין ביקש העורר להשתחרר בערבות וביהמ"ש סירב לשחררו. עררו נדחה.מדובר כאן בשלב שלאחר ההרשעה ומתן גזר הדין נקבע לתאריך מוקדם אין מקוםלהתערב בשקול דעתו של השופט.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד הגלר לעורר, עו"ד יאראק למשיבה. 23.2.71).
בר"ע 203/70 - פלוני נגד פלונית.
*עיכוב יציאה מהארץ בתביעת מזונות לילדים המבקש הינו תושב ארה"ב וחוייב שם לשלם מזונות למשיבים שהם ילדיו הקטינים.אמם של המשיבים, לאחר שהתגרשה מהמבקש עלתה לישראל עם הילדים. המבקשאינו מקיים את פס"ד המזונות ובהגיעו כתייר לישראל השיגו המשיבים נגדו צו עיכוביציאה מהארץ אלא אם כן יפקיד ערובה לתשלום המזונות. ערעורו של המבקש נתקבל.עיכובו של חייב מלצאת מהארץ, כשמדובר בתושב חוץ, אין לו הצדקה אלא אם יש לורכוש כאן והוא עשוי להבריחו ובכך לסכל ביצועו של פסה"ד. עיכוב היציאה מן הארץלא נועד לנהל מלחמת התשה נגד הנתבע ולאלצו לפדות את עצמו מן השבי שבו נתפשכשהגיע לישראל. יציאתו מן הארץ אינה משנה לרעה את מצב התובע לעומת מה שהיהלפני שהנתבע הגיע ארצה, לפיכך יש לבטל את צו העיכוב. כיון שבינתיים הצליח המבקשלצאת מן הארץ בניגוד לצו לא נפסקו הוצאות לטובתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. עו"ד ג. כהן למבקש, עו"ד י. בן-מנשהלמשיבים. 15.2.71).
ע.א. 510/70 - טלי הלן נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*הארכת מועד המערערת הגישה בקשה למשיבה להארכת מועד להגשת תביעה לתגמול לפי החוקהנ"ל. נימוקה העיקרי של המערערת לאיחור היה שלא ידעה על שינוי מדיניות שלהמשיבה בענין קבלת בקשות שהוגשו באיחור. אולם בבקשתה להארכת המועד שהגישההמערערת ציינה כטעם מיוחד רק את העובדה שהיתה חולה והיא לא ציינה מתי נודעלה על שינוי המדיניות שחלה בשנת 1965, וכי לענין הזה היתה איזו שהיא השפעה עלהאיחור בהגשת הבקשה. לנוכח כל נסיבות הענין אין להתערב בשיקול דעתה של המשיבהשסירבה להאריך את המועד.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערערת,פרקליט המדינה ג. באך למשיבה. 25.2.71).
ע.א. 409/70 - ישראל רדה נגד שמעון פחימה.
*טענת פרעתי כנגד תביעת המשיב לתשלום מחיר סחורה טען המערער טענת "פרעתי". על המערערהיה להוכיח טענה זו והראיות שהביא לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש. המדובר במימצא עובדתישלא היה מקום לערער עליו. ביהמ"ש משוכנע שהמערער האריך את ההליך ללא סיבהסבירה ולפיכך חייבו בתשלום אגרת ערעור כפולה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד אלון למערער, עו"ד מרשלמשיב. 28.2.71).
ע.א. 343/70 - שרה פפו ואח' נגד "כל חשמל" בע"מ ואח'.
*הבחנה בין שכיר לעובד עצמאי
המנוח פפו עבד אצל המשיבות במכירת תוצרתן וקיבל תשלום חדשי קבוע ודמיעמלה לפי כמות הסחורה שהצליח למכור. בתנאי ההסכם בין המנוח למשיבות נאסר עלהמנוח לעבוד בעבודה צדדית כלשהי. התעוררה מחלוקת בין יורשי המנוח לבין המשיבות
אם המנוח היה עובד של המשיבות או שההסכם ביניהם היה הסכם לשירותים בלבד.ביהמ"ש המחוזי קבע שהמנוח לא היה עובד של המשיבות והערעור על כך נדחה. המבחןהעיקרי בכגון דא הוא מבחן הפיקוח על ביצוע העבודה או מבחן המהות. במקרה שלפנינואמנם הוטלו הגבלות מסוימות על המנוח אך באופן ביצוע העבודה היה חפשי לחלוטין.כמו כן נשא בעצמו בהוצאות החזקת מכוניתו ובנוסף לכך לא נהגו לגבי תשלומי מסהכנסה, ביטוח לאומי וחופשה שנתית כפי שיש לנהוג ביחסים בין עובד ומעביד. לאורכל העובדות הנ"ל יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד טוכמינץ למערערים,עו"ד אהרוני למשיבות. 22.2.71).
בתוכן
* בג"צ 142/70 - ...... 202─ * חובת הועד לנמק החלטתו וחובתו להראות מסמך הנוגע לעותר.
─* ע.א. 265/70 - .......................... 203─ * חבותה של חברת ביטוח עפ"י פוליסה.
─* ע.א. 404/70 - ..................................... 204─ * תביעת מזונות של ילדים הנוגדת הסכם שנערך בין ההורים.
─* ע.א. 121/70 - .......... 206─ * שפוי בנקים לפי שטר הפקדה על נזק שנגרם להם.
─* ע.א. 493/70 - ................... 207─ * פירושו של שטר צוואה.
─* ע.א. 505/70 - ........................ 208─ * כוחו של שעבוד שביושר נגד נושים בפשיטת רגל.
─* ע.א. 276/70 - ...................... 209─ * אחריות לתאונת דרכים.
─* ע.א. 408/70 - .......................... 210─ * החמרת מחלה בעת שרות צבאי.
─* בה"נ 13/70 - ....................... 211─ * בקשה לקבוע בי"ד שידון בהתרת נשואין.
─* ע.פ. 23/71 - חומרת העונש (החזקת חשיש)................................ 211─* ע.פ. 409/70 - הרשעה בקבלת שוחד וקולת העונש ......................... 212─* ע.פ. 532/70 - הרשעה על יסוד הודאה בעובדות .......................... 212─* ע.פ. 544/70 - חומרת העונש (אינוס)................................... 212─* ע.פ. 410+370/70 - הרשעה בנסיון רצח ושוד וחומרת העונש.................... 212─* ע.פ. 438/70 - הרשעה בגניבה ע"י פקיד וחומרת העונש.................... 213─* ע.פ. 471/70 - חומרת העונש (אינוס)................................... 213─* ע.פ. 536/70 - חומרת העונש (עישון חשיש).............................. 213─* ע.א. 371/70 - דחית תביעה על הסף..................................... 214─* בר"ע 30/71 - בקשה למתן צו זמני...................................... 214─* ע.א. 373/70 - שכ"ט לכונס נכסים...................................... 214─* ע.א. 362/70 - אימוץ................................................. 214─* ע.א. 74/70 - תוקפה של צוואה......................................... 215─* ע.א. 463/70 - שכ"ט בניהול עזבון..................................... 215─* ע.א. 325/70 - אחריות שילוחית של מזיק בתאונת דרכים................... 215─* בג"צ 292/70 - רשיון מונית........................................... 216─* בג"צ 44/71 - הפנית פועלים לפי חוק שירות התעסוקה..................... 216─* בג"צ 52/71 - תביעה כספית............................................ 216─* בג"צ 233/70 - רשיון מונית........................................... 216─* ע.א. 596/70 - מזונות................................................ 217─* ע.א 436/70 - מזונות................................................. 217─* ע.א. 382/70 - בקשה לאיסור שימוש בשם דומה............................ 217─* ב.ש. 26/71 - שחרור בערבות........................................... 218─* בר"ע 203/70 - עיכוב יציאה מהארץ בתביעת מזונות לילדים................ 218─* ע.א. 510/70 - הארכת מועד............................................ 218─* ע.א. 409/70 - טענת פרעתי............................................ 218─* ע.א. 343/70 - הבחנה בין שכיר לעובד עצמאי............................ 218──
─
─
─
─
──