ע.פ. 207/70 - חסן בן אברהם אלעזיר נגד מדינת ישראל
*גרימת מות בתאונה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, בנטל, צ'רנובילסקי) בע.פ. 588/68 - הערעור נדחה).
העובדות :
ביום גשום בשעות החשיכה נהג המערער מכונית בכביש ת"א - רמלה. ליד עזור הכביש דומסלולי ולמסלול שבו נהג המערער שלושה נתיבים לאורך הכביש ובין שני המסלולים יש איהפרדה. המערער התקרב למעבר חצייה ובאותה שעה ירדה המנוחה מאוטובוס הלכה בשולי הכבישלקראת מעבר החציה ובמרחק קצר לפני המעבר החלה חוצה את הכביש. היא אף הגיעה עד לנתיבהשמאלי שבין שלשת הנתיבים ושם פגעה בה מוניתו של המערער וגרמה למותה. המערער הורשעבגרימת מוות, ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה :
א. במהירות שבה נסע המערער ובמרחק שהספיקה המנוחה לעבור בכביש, ברור כיאילו הבחין הנאשם באשה היורדת מן השוליים לכביש כאשר היא ירדה, יכול היה לעצוראת רכבו ולמנוע את התאונה. אך הוא לא שם לב אליה והבחין בה רק כאשר היה בנקודהשבה נפגעה האישה. כיון שכך אפשר להרשיעו בגין רשלנותו.
ב. בהתחשב באמור לעיל אין צורך לקבוע באיזו מידה היה על הנהג לתת לבו למנוחהכשעוד נמצאה בשולי הכביש ואילו מסקנות היה חייב להסיק מתנועותיה.
ג. המנוחה נמצאה במרחק מטר או 2 מטר ממעבר החציה כך שאין לומר שהיא יצאהמתחום חובת הזהירות המיוחדת הנדרשת ליד מעבר חצייה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד קנטור למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 10.9.70).
על"ע 5/70 - פלוני נגד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין
*ביטול חברותו של חבר בלשכה שהשיג את הרישום במרמה. (ערעור על החלטת ביה"ד המשמעתי בתיק 5/68 - הערעור נדחה).
העובדות :
המערער עבד בתקופת התמחותו במשרה מלאה כעובד מדינה ללא קבלת היתר מאת הלשכה ;לא עסק בעבודת התמחות 30 שעות בשבוע ; לא עסק בעבודת התמחות לפחות 20 שעות בשבועלפני הצהרים והכל בניגוד לכללי ההתמחות. הוא לא דיווח על כך ללשכה וזו הכירה בהתמחותווהמערער נרשם כעו"ד. משנודעו ללשכה הפרטים דלעיל הוגשה לבי"ד משמעתי מחוזי בקשה לבטלחברותו של המערער בלשכה וביה"ד נענה לבקשה בתוקף סמכותו לפי סעיף 47 לחוק לשכתעורכי הדין שלפיו רשאי בי"ד משמעתי לבטל חברותו של חבר בלשכה "אם הוכח בפניו שהרישוםהושג במרמה". המערער טוען שלא העלים את העובדות הנ"ל מהלשכה, אם כי גם לא גילה אותן,וממילא אין כאן מרמה. לטענתו אין העלמה אלא מקום שקיימת חובה לגלות ואין כל חובה בחוקשעליו לגלות את העובדות הנ"ל.
החלטה - השופט כהן :
א, חוק הוא שאין אדם זכאי להרשם כחבר הלשכה אלא אם עבר תקופת התמחות תחילה.המדובר אינו במה שנראה לאיש כהתמחות אלא התמחות שתנאיה נקבעו בכללים שלהלשכה לפי החוק. היוצא מכך שהמבקש להרשם כעו"ד וטוען לכשירותו להרשם כך מציגבכך מצג שעבר תקופת התמחותו כדין. מי שלמעשה לא עבר תקופת התמחות כדין מציגמצג שווא ואם הוא נרשם כעו"ד על פי מצג שווא שכזה הרי הושג הרישום במרמה.
ב. אין צורך בכך שהמרמה תהיה בטענה או במצג שבכתב או שבע"פ, ודיים לטענהולמצג שישתמעו מהתנהגותו של האדם. מהתנהגות המערער, בבקשו להרשם כחברהלשכה, משתמעת הטענה כי השלים התמחותו כדין.
ג. לא היה צורך להוכיח שהמערער לא היה משיג את הרישום אילו ידעה הלשכה כלפרטי התמחותו ופגמיה. הלשכה בחזקתה עומדת שהיא מבצעת את החוק, ולפי הוראותהחוק אין היא רשאית לרשום אדם כחבר הלשכה כל עוד לא התמחה כדין. העילות המנויותבסעיף 44 לחוק לסרוב הלשכה לרשום אדם כחבר באות להוסיף ולא לגרוע מהוראותסעיף 44 הקובעות כשירותו של אדם להיות עו"ד.
ד. אין צורך להחליט כאן אם היה לביה"ד שיקול דעת שלא לבטל את הרישום למרותשהושג במרמה, שכן אפילו היה לו שקול דעת והשתמש בו כדי לבטל את הרישום איןעילה להתערב בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: זוסמן, ח. כהן , קיסטר . עוה"ד ארגמן ולבנוני למערער, עוה"ד עליאש וסתי למשיב. 27.9.70).
ע.א. 61/70 - חיים ברבי נגד שמואל חכים
*הוכחת טענה כי שטר שניתן הינו שטר טובה. * חבותו של חותם שטר לערב שפרע את השטר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 1794/69 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות :
המערער חתם על שטר על סך 5,000 ל"י לפקודת מפעלי חרסינה בע"מ ומסרו למפעל. זההאחרון הסב את השטר לבנק הפועלים והמשיב כמנהל המפעל ועוד אחד המנהלים חתמו על השטרכערבים לחותם השטר. השטר לא נפרע והמערער ושני הערבים חוייבו לשלם לבנק סולידרית אתהחוב האמור. בהוצאה לפועל שילם המערער את חלקו הגדול של החוב והיתרה שולמה ע"י המשיב.לאחר מכן הגיש המשיב תביעה נגד המערער בטענה כי מששילם בתור ערב רשאי הוא לחזור אלהחייב העיקרי כדי לקבל ממנו את הסכום שחוייב בו. טענתו העיקרית של המערער היתה כי היהזה שטר טובה למפעל והמנהלים, ביניהם המשיב, הבטיחו כי הם ידאגו לפרעון השטר. המערערלא הצליח לשכנע את ביהמ"ש בצדקת גרסתו שהוכחשה ע"י המשיב ומכאן הערעור.
החלטה - השופט קיסטר :
א. למערער לא היה יסוד כלשהו לערעור הממצאים העובדתיים המבוססים היטב בחומרהראיות. ברם בערעור ביקש המערער להגיש תצלום של דף מספר השטרות של המפעלשבו מופיע רשום השטר נשוא הסכסוך ולידו האות ט'. טוען המערער כי פירוש אות זוהוא כי השטר הוא שטר טובה, שאלה היא מדוע הוגשה ראיה זו באיחור כה גדול וספקאם יש לקבלה אך כיון שתצלום הדף כבר נמצא בפני ביהמ"ש יתייחס אליו ביהמ"ש.
ב. לא הובאה כל עדות שציון האות ט' פירושה טובה. אך נוסף לכך כתוב על השטר"התמורה קיבלתי בחרסינה" והמערער עצמו העיד כי הבטיחו לו סחורה עבור השטר, ודיבהבטחה כדי להיות תמורה, ואם לא קבל את הסחורה הרי יש כאן כשלון תמורה וטענהכזאת לא נטענה.
ג. נוסף על כך אפילו ניתן השטר כשטר טובה או שהיה כשלון תמורה הרי המשפט לאמתנהל בין המפעל והמערער אלא בין המשיב שחתם כערב למערער לבין המערער. טענותשל שטר טובה או כשלון תמורה יכולות לעמוד נגד המפעל ולא נגד המשיב שהוא ערבלמערער.
ד. לטענת המערער כי עם מתן פסה"ד לטובת הבנק התמזג החיוב לפי השטר עם החיובלפי פסה"ד ולא קיימת עוד חבות על פי השטר אלא התחייבות סולידרית של שלושההחותמים - התמזגות החוב קיימת רק ביחסים בין שלושת החותמים לבנק הפועלים אךלא ליחסים בין המערער לערב שרשאי לחזור על המערער שבעדו ערב על כל הסכום.
ה. מאידך צודק המערער כי ניתן לחייבו רק בגין הקרן ששילם המשיב ולא ריביתוהוצאות שנקבעו במשפט עם הבנק.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר . עו"ד ה. קב למערער, עו"ד י. ברזילי למשיב. 27.9.70).
ע.א. 624/69 - ליאון פילוסוף נגד פליקס דוידזון ועירית תל אביב
*אחריות לגרימת תאונת עבודה. * המועד להגשת ערעור על החלטת ביניים בה נדחתה תביעה נגד אחד מהנתבעים. * ערעור שכנגד נגד צד שלא ערער.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 1674/65 וערעור נגדי של המשיב - הערעור הנגדי נדחה והערעור נגד המשיב נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המשיב הראשון עסק בסידור תאורה ברחובות רמלה ולשם כך שכר מכונית עם פלטפורמהמעירית תל-אביב, כשנהג המכונית עובד יחד עם המכונית, המערער הועסק ע"י המשיב ובהיותועל הפלטפורמה ניתק הכבל וזו נפלה והמערער נפצע. הוא הגיש תביעה על סך 13 אלף ל"י נגדהמשיב ונגד העיריה. הדיון בביהמ"ש התחלק לשני שלבים : בשלב הראשון נבדקה שאלת האחריותובשלב השני נדון גובה הנזק. בענין האחריות קבע ביהמ"ש המחוזי כי בשעת התאונה היתההמכונית בשליטתם של המשיב ועובדיו ולא בשליטת הנהג ולכן אין להפעיל נגד העיריה אתהכלל של "הדבר מעיד על עצמו" וכן לא מצא רשלנות ספציפית של העיריה. מאידך קבע כיאמנם לא הוכחו פרטי הרשלנות נגד המשיב כפי שצויינו בכתב התביעה, ברם הוכחה רשלנותאחרת שעליה נסבו הראיות.
אשר לגובה הנזק העריך התובע את הבסיס של הפסד השתכרות לפי 450 ל"י שהיה השכרהנהוג בשעת הגשת התביעה בשנת 1964, ברם עם מתן פסה"ד בשלהי 1969 הגיע השכר לפועלמסוגו של המערער לסך 650 ל"י. ביהמ"ש קבע איפוא כי הוכח נזק של 16 אלף ל"י, אך מכיוןשנתבע רק סכום של 13 אלף ל"י חייב ביהמ"ש את המשיב בתשלום 13 אלף ל"י בלבד.
המערער הגיש ערעור על שנפסק לו סכום של 13 אלף ל"י בלבד ועל שחרורה של עירית ת"אמאחריות ואילו המשיב הגיש ערעור נגדי בו טען נגד "הרחבת היריעה" לפרטי רשלנות שלאנטענו בכתב התביעה וכן נגד שחרורה של עירית תל אביב מאחריות לתאונה.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב) :
א. לענין הערעור והערעור הנגדי נגד עירית תל אביב : 1. ההחלטה בשלב הראשון לשחרר את עירית תל אביב מאחריות היוה פס"ד סופיאשר סיים את הדיון בין העיריה לבין בעלי הדין וצריך היה להגיש ערעור תוך 30 יוםממתן ההחלטה. כיון שלא הוגש אז הערעור אין להיזקק לו עוד.
2. הערעור שכנגד נגד העיריה נופל יחד עם נפילתו של הערעור עצמו. 3. זאת ועוד, הערעור שכנגד נגד העיריה אינו יכול לעמוד גם מן הטעם שאיןבעל דין יכול לבקש סעד על דרך ערעור שכנגד נגד בעל דין אחר שכלל לא ערער.
ב. לענין "הרחבה היריעה" לפרטי רשלנות שלא נטענו בכתב התביעה - חובתו שלביהמ"ש היא לחתוך את הדין לפי כל חומר הראיות הנמצא בתיק ולא רק לפי החומרשבכתב התביעה ובלבד שחומר הראיות הוגש כדין. ראיה שנכנסה לתיק ללא התנגדות,אף שבזמן הגשתה אינה רלבנטית לפרטי כתבי הטענות, הופכת להיות חלק מהתיק שישלקחתו בחשבון בהכרעת הדין.
ג. לענין גובה הנזק - כלל גדול הוא בסדרי הדין שאין מזכים בעל דין ביותר ממהשתבע, אך ניתן להתיר תיקון כתב התביעה בכל שלב משלבי הדיון כדי שביהמ"ש יוכללפסוק בענינים שהם באמת שנויים במחלוקת, אמנם אין ביהמ"ש מתקן כתב תביעהעל דעת עצמו, אבל אין מניעה חוקית שביהמ"ש יתקן את כתב התביעה ללא שנתבקש כאשרהצדק דורש זאת וכאשר אין בכך פגיעה או עשיית עוול לצד השני. הוא יכול לעשותזאת בכל שלב משלבי הדיון ואפילו בשלב של ערעור. ביהמ"ש לא ישתמש בדרך כללבזכותו לתקן על דעת עצמו כתב התביעה, אולם במקרה של תביעת פיצויים על נזקי גוף,אין לראות את התובע קשור יתר על המידה באומדן הפסד השתכרות כמו בתביעת חוברגילה, וביהמ"ש יכול לתקן את התביעה על דעת עצמו.
העובדה שעברו 6 שנים עד למתן פסק הדין ובינתיים נשתנה מעיקרו שכר הפועליםמהוה גורם חשוב להרשות תיקון כתב התביעה גם בשלב הערעור. מה גם שהסכום היהבמחלוקת וכל הראיות שנודעת להן השפעה על גובה הסכום הובאו ונתלבנו בביהמ"ש.
השופט קיסטר :
אין ביהמ"ש צריך לפסוק לתובע יותר ממה שהוא תבע ואין עליו לתקן את כתבהתביעה ללא בקשת התובע, וכאן לא ביקש התובע אפילו בסכומיו לתקן את תביעתו.ברם, התובע ביקש לחייב את הנתבע ברבית מיום קרות התאונה והרבית מאותו יום ועדלמתן פסה"ד מביאה את סכום התביעה ל- 20 אלף ל"י. נכון שביהמ"ש לא יכול לפסוקרבית אלא מיום מתן פסה"ד, אך מכיון שלמעשה נתבע סכום העולה על 16 אלף ל"ייכול ביהמ"ש לפסוק סכום זה אם כי לא כפי שתבע התובע.
השופט זוסמן (דעת מיעוט) :
כאשר התובע במשפט נזיקין פירט מספר ראשי נזיקין והוכיח באחד מהם יותר ממהשתבע רשאי ביהמ"ש להוסיף באותו ראש נזיקין ובלבד שהסכום הכללי שייפסק לאיעלה על הנתבע בכתב התביעה באופן כולל, זה השינוי היחידי שביהמ"ש יכול לפסוקלעומת מה שנתבע בכתב התביעה. אם רוצה התובע חיוב העולה בסכום כולל על הסכוםשנתבע, עליו לבקש תיקון כתב התביעה. משלא עשה כן התובע, למרות שבעת הסיכומיםכבר הזכיר כי למעשה הוכיח יותר משתבע, אין לפסוק לו יותר ממה שתבע.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד ליפא ליאור למערער, עו"ד אלי זהר למשיב הראשון, עו"ד ברוך נולמן למשיבההשניה. 21.9.70).
ע.א. 28/70 - אוצר השכון בע"מ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חיוב בתשלום תוספת מס בהעברה מנהנה לנאמן.(ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס שבח בעמש"מ 2/69 - הערעור נדחה).
העובדות :
המשיבות 2, 3 (להלן הקונות) רכשו קרקע ובהסכם המכירה הורו לרשום את הקרקע על שםהמערערת, אך קבעו כי זכותן לשנות הוראה זו לפני העברת החלקות במשרד רושם הקרקעות.ועדת הערר חייבה את הקונות לשלם תוספת מס וקבעה כי עם העברת החלקות ע"ש המערערתכנאמנת של הקונות ישולם מס העברה נוסף במשרד רושם הקרקעות. על החלטה זו נסב הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. השאלה היא אם העיסקה הנ"ל מהוה עיסקה אחת ואם רישום הקרקע על שםהמערערת כנאמנת מטעם הקונות תפטור את הקונות מתשלום תוספת מס. התשובה על כךהיא שלילית.
ב. רישום העברת קרקע מנאמן לנהנה פטור ממס, אך לא נאמר בחוק כי רישום כזהפטור מתוספת מס. ברם על כל פנים אין כל הוראה בחוק שלפיו רישום העברה מנהנהלנאמן פטור ממס או מתוספת מס, לפיכך רישום מנהנה לנאמן חייב במס או בתוספת מס.
ג. אין לראות בעריכת ההסכם הנ"ל עיסקה אחת. אמנם נאמר בהסכם כי הקרקע תירשםעל שם הנאמן, ברם הקונות השאירו לעצמן זכות לבטל הוראה זו, והרי זה כאילו נאמרבהסכם שהקרקע תירשם על שם הקונה או לפקודתו המחייב בתשלום תוספת מס אםזו נרשמת על שם אחר לפי פקודת הקונה.
ד. מטרת המחוקק כאשר הטיל תוספת מס על עסקאות היתה לא רק פיסקלית אלאגם למנוע מצב שבו לא נרשמות זכויות בפנקס הרישום וזה אינו משקף נכונה את מצבהזכויות במקרקעין, גם במקרה דנא החזיקו הקונות במקרקעין ולא הנאמן. אין כל סיבהלעודד אי רישום הרכישה על ידי הקונות על ידי שנפטור אותן מתשלום אגרות או תוספתמס.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. 17.9.70).
ע.א. 528/69 - דוד עבדה ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין.
*חישוב שווי חכירה לצורך תשלום תוספת מס.(ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס שבח בעמש"מ 76/69 - הערעור נדחה).
העובדות :
ביום 30.9.68 נעשה בין המערער לבין צד שלישי עיסקה במקרקעין שהיא העברת זכות חכירה,שהיתה בגדר "מכירת זכות במקרקעין שאינה נרשמת בפנקסי המקרקעין". בתוקף סמכותו לפיסעיף 9 לחוק מס שבח מקרקעין עשה המשיב שומה של "תוספת מס" אשר על המערער לשלמה.בינתיים נרשמה העיסקה בפנקסי המקרקעין ובמקום "תוספת מס" היה על המערערים לשלם עתהאגרת העברה. זכות החכירה שרכשו המערערים היתה, לטענת המערערים, 15 שנה. המערעריםשלמו בעד רכישת הזכות 220,000 ל"י ולפי סכום זה קבע המשיב "תוספת מס" של 4.5 אחוז.לדעתו נכנסת העיסקה למסגרת פריט 1 של סעיף 3(א) של התוספת לתקנות אגרות העברתמקרקעין. לפי סעיף זה יש לשלם את ה- 4.5 אחוז משווים של המקרקעין אם החכירה היתה לתקופהשל 25 שנה או אם היתה ברירה להאריך את החכירה לתקופה של יותר מ- 25 שנה. המערעריםטענו כי הם צריכים לשלם לפי פריט 2 שבאותו סעיף, היינו 4.5 אחוז מהסכום המתקבל מהכפלתשווים של המקרקעין במספר שנות החכירה כשהוא מחולק ל- 25. כמו כן טענו המערערים כי אתהשומה צריך לעשות רשם המקרקעין ולא המשיב.
החלטה - השופט כהן :
א. העיסקה נעשתה מלכתחילה מחוץ למשרד ספרי האחוזה ולפיכך היתה הסמכות לעשותשומה ולהטיל תוספת מס בידי המשיב.
ב. השאלה שיש לענות עליה במחלוקת דנא היא שאלה עובדתית פשוטה אם החכירההנדונה היא ל- 15 שנה או ל- 25 שנה ויותר. אמנם שאלה פשוטה זו לא עמדה לנגד עיניהצדדים. אולם מתוך בדיקת החומר שהיה בפני ביהמ"ש עולה כי הזכות שנרכשה היתההארכת זכות החכירה ל- 49 שנה. כיון שכך חל פריט 1 הנ"ל כפי שהוחלט ע"י המשיבוועדת הערר ויש לדחות את הערעור.
השופט ויתקון :
יש לדחות את הערעור וזאת בהתבסס על הנימוקים של המשיב ושל הועדה. טענתהעותרים היא שהסכום 220,000 ל"י הוא שווי המקרקעין ולפיכך צריך היה לחלק סכוםזה ב- 25 ולהכפילו במספר שנות החכירה היינו ב- 15. אולם לפי תקנות האגרות בהעברתמקרקעין אם שווי הקרקע פחות מהתמורה שהוסכם עליה תחושב האגרה לפי אותה תמורהשהוסכם עליה. כיון שכך, אין בענין דנא צורך להעריך את השווי של החכירה. עובדההיא שהמערערים שלמו 220,000 ל"י כתמורה בעד חכירה ל- 15 שנה, ולכן יש לקבועאת האגרה לפי מה ששולם למעשה.
השופט לנדוי :
המערערים מודים כי הם שלמו 220,000 ל"י עבור שווי החכירה ל- 15 שנה כך שהסכוםהזה הוא שווי החכירה להבדיל משווי המקרקעין, היוצא מכך כי הסכום הנ"ל הינו אותו
חלק משווי המקרקעין בהתאם לחישוב של פריט 2 הנ"ל. היינו שערך המקרקעין גבוהיותר ואילו ערך החכירה הוא 220,000 ל"י ולפיו יש לשלם את האגרה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. 16.9.70).
ע.א. 144/70 - "פרדס בחסכון בע"מ" ואח' נגד רבקה לופו.
*נטל ההוכחה במחלוקת בין הרשום כרוכש מקרקעין לבין מי ששילם עבור המקרקעין. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צלטנר) בת,א. 3033/66 - הערעור נתקבל).
העובדות :
המערערים והמשיבה הם תושבי תל - מונד וחברי ההסתדרות. בשנת 1957 החלה ועדה יוזמתמטעם ההסתדרות בהרשמת מועמדים לרכישת חלקות של 5 דונמים כל אחת מתוך פרדס במסגרתמפעל חסכון לפרדס. המערער השני (להלן סיגן) נרשם כמועמד לרכישת חלקה אחת ונוסף לזהשילם סיגן סכום של 3,000 ל"י בשם המשיבה ורשם אותה כמועמדת לרכישה חלקה אחת. ביולי1957 נרשמה החברה "פרדס בחסכון", שמה של המשיבה הופיע ברשימת המועמדים והיא זכתה בחלקהאחת. סיגן טוען כי הוא שנתן את הכסף בשם המשיבה והשתמש בשמה של המשיבה מכיון שאסורהיה למועמד אחד לרכוש יותר מחמישה דונם, והחברה הכירה בתביעתו על החלקה הרשומה בשםהמשיבה. מאידך טענה המשיבה כי סיגן נתן לה הלוואה של 3,000 ל"י כדי להיטיב עמה שהיאתוכל לרכוש את הפרדס. ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה לפסוק לפי מהימנות העדים אך היה בדעהכי מכיון ששמה של המשיבה הופיע במסמכי החברה הראשוניים, עבר נטל ההוכחה על המערעריםלהוכיח את גרסתם ומשלא הצליחו בכך הורה ביהמ"ש כי החלקה תרשם על שם המשיבה. עלכך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. כאשר ביהמ"ש לא מצא אפשרות לקבוע את העובדות לפי מהימנות העדים לא היתהלו ברירה אלא לפסוק כנגד אותו צד שעליו נטל ההוכחה ושלא הצליח להרים את נטלההוכחה המוטל עליו.
ב. גירסת כל אחד מהצדדים היא סבירה באותה מידה ואין לומר כי גירסתם של המערעריםעדיפה על זו של המשיבה.
ג. ברם לא צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי נטל ההוכחה היה מוטל על סיגן. דעתו שלביהמ"ש היתה נכונה רק לולא העובדה שהכסף שבו נרכשה החלקה, לכל הדעות, ניתןע"י המערער השני, ההלכה לפי דיני היושר היא שאם לא קיימים בין הצדדים יחסי קירבה,המצדיקה חזקה שהכסף לרכישת הנכס ניתן כמתנה הרי חזקה לכאורה היא, שנותן הכסףהוא הבעל של הנכס והאדם שעל שמו נרשם הנכס הוא נאמן בלבד. במקרה כזה הנטלהוא על הבעל הרשום לסתור חזקה זו. כיון שכך היה מוטל על המשיבה נטל ההוכחהומשלא הוכיחה את גירסתה יש לפסוק נגדה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, י. כהן, עו"ד ב. כוגן למערערים, עו"ד י. בייניש למשיבה. 21.9.70). ע.א. 160/70 - מוחמד חוביישי נגד אריה דיסנצ'יק ואח'.
*טענת הגנה של תום לב בפרסום לשון הרע. * תיקון כתב תביעה.(ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.א. 157/69 - הערעור נדחה).
העובדות :
המערער הגיש נגד המשיבים תביעה בשל פרסום לשון הרע ואלה התגוננו בטענת תום לב.המערער הגיש לאחר מכן שתי בקשות : האחת למחיקת טענת תום לב בכתב ההגנה של המשיבים ;והשניה למתן רשות לתקן את כתב התביעה ולהוסיף תביעה לפיצוי נוסף בשל פרסום חדש שללשון הרע לאחר שהוגשה התביעה, שתי הבקשות נדחו ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. הבקשה למחיקת ההגנה של תום לב מתבססת על הטענה שהמשיבים לא פרסמו תקוןאו הכחשה ולכן, לפי החוק, אין הגנה של תום לב. טענה זו של המערער עדיין לא הגיעהשעתה, המשיבים טוענים כי פרסמו תקון והכחשה אך טענת המערער היא כי לא היהבתקון והכחשה אלה לצאת ידי חובת החוק. השאלה אם היה תקון או לא, עודנה שנויהבמחלוקת ורק בפסה"ד יוכל ביהמ"ש להכריע. טענה של תום לב שנטענה בכתב ההגנהאין למחקה מראש וזו אחת השאלות העומדות להכרעה בגמר ברור המשפט.
ב. בגין פרסום מאוחר נוסף של לשון הרע הדרך הנכונה איננה לתקן את כתב התביעהאלא להגיש תביעה חדשה בשל עילת תביעה נפרדת. לאחר מכן יוכל התובע לבקש לאחדאת שתי התביעות ולשומען כאחד. בד"כ אין ביהמ"ש מרשה תקון תביעה על מנת לכלולבה טענות על עובדות חדשות שקרו לאחר הגשתה, ומה גם כשמדובר בעילות חדשות,וענין זה נתון בכל מקרה לשקול דעתו של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, ח. כהן . עו"ד ד. קציר למערער, עו"ד י. נ. צליוק למשיבים. 28.9.70).
ד.נ. 29/69 - אביבים... בע"מ ו- 333 אחרים נגד שר האוצר ואח'.
*חישוב פיצויים בהפקעת מקרקעין.(דיון נוסף בענין שפסק בו ביהמ"ש העליון (השופטים ברנזון, ח. כהן, י. כהן) בע.א. 324+378/69 (תקציר ד' 121) - ברוב דעות אושר פס"ד הקודם).
.
העובדות :
למבקשים היה שטח אדמה של למעלה מ- 900 דונם שמתוכו הפקיעה המדינה כ- 335 דונםלצרכי ציבור. השטח שהופקע שימש כבר לפני ההפקעה לפעולות בטחוניות ולצורך זה הוא משמשגם לאחר ההפקעה.
לצורך חישוב הפיצויים קובעת פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) בסעיף 12, כי עלביהמ"ש להביא בחשבון את הנזק שנגרם לבעל הקרקע מחמת ניתוקה של הקרקע הנרכשתמקרקעותיו האחרות "או מחמת כל תוצאה מזיקה אחרת שתהא נגרמת לאותה קרקע אחרת בשלשימוש בכוחות שהוקנו ע"י פקודה זו".
בעלי הקרקע טענו כי ע"י הפקעת השטח לצרכים בטחוניים יורד ערך הקרקע שלהם הקרובהלמקום שבו מבוצעות פעולות בטחוניות. ביהמ"ש המחוזי ראה בעובדה זו גורם שיש להביאובחשבון וקבע כי ערך הקרקע שנותר בידי המבקשים ירד ב 400,000 ל"י. ביהמ"ש העליון בדיוןקודם ביטל פריט זה של הנזק וע"כ מתקיים הדיון הנוסף.
החלטה - השופט לנדוי (דעת מיעוט) :
צודקים המבקשים כי הנזק שנגרם להם כתוצאה מהשימוש הבטחוני בקרקע המופקעתיש להביאו בחשבון בחישוב הפיצויים. הפסיקה האנגלית מכירה בנזק מסוג זה בהפקעותלפי חוקים אנגליים המקבילים לפקודה אצלנו. השינויים בחוק האנגלי לעומת פקודתהקרקעות אין בהם כדי להצדיק פירוש שונה לפקודת הקרקעות בענין התוצאה המזיקהשיש להביאה בחשבון בעת קביעת גובה הפיצויים.
השופט קיסטר - מסכים.
השופט י. כהן (דעת הרוב) :
אין לשנות את המסקנה של ביהמ"ש בערעור הקודם כי הנזק לקרקע הנותרת בידיהמבקשים כתוצאה מהשימוש בקרקע שהופקעה, איננו בגדר "תוצאה מזיקה" כאמורבפקודת הקרקעות.
אין להחיל על הסעיף הנ"ל בפקודה שלנו את הפסיקה האנגלית, באשר למרות הדמיוןהמילולי בין הוראות הסעיף הנ"ל לבין הוראות הסעיף המקביל לו בחוק האנגלי, הרי קייםהבדל יסודי בין החוק האנגלי ובין הפקודה. הבדל המצדיק גישה שונה לבעיה הנדונה אצלנו.
השופט ברנזון - מסכים.
השופט ח. כהן - מסכים ומוסיף:
מלבד השוני שבין החוק האנגלי לפקודה שלנו, יש לדחות טענת המבקשים מסיבה עובדתית,השטח המופקע משמש לפעולות הבטחוניות זה עידן ועידנים ולענין שימוש זה לא שינתהההפקעה ולא כלום. מטרת ההפקעה היתה לתת בסיס חוקי לחזקתן של רשויות הבטחוןבמקרקעין הנ"ל ולכן לא גרמה ההפקעה לכל ירידה בערך הקרקעות שנותרו בידי המבקשים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן, קיסטר, י. כהן עו"ד מ. שוב למבקשים, עו"ד גב' א. ברזל למשיבים. 23.9.70).
בג"צ 222/68 - חוגים לאומיים אגודה רשומה ואח' נגד שר המשטרה.
*קיום תפילות על הר הבית. (התנגדות לצו על תנאי -הצו בוטל).
ן,ויתקון, קיסטר.
בעתירה זו בקשו העותרים לצוות על שר המשטרה כי יתן להם אפשרות לעלות עלהר הבית ולהתפלל בו ללא הפרעות.
המשיב התנגד לצו והעלה 3 טענות לביסוס התנגדותו והן : לפי דבר המלך במועצה עלהמקומות הקדושים אין לבתי המשפט סמכות לדון בענינים הקשורים עם המקומותהקדושים ; מכל מקום הסכסוך הוא ענין מנהלי פוליטי ואיננו "שפיט" ; והטענה השלישיתכי הענין נתון בשיקול דעתו של המשיב ונימוקיו הם נימוקים סבירים של שמירה עלשלום הציבור.
ממלא מקום הנשיא זילברג והשופט ויתקון, בשני פסקי דין, דחו את הטענה כידבר המלך במועצה עדיין שריר וקיים וקבעו כי לביהמ"ש יש סמכות לדון בענין. כמו כןדחו את הטענה שהענין איננו שפיט. מאידך קיבלו את הטענה כי במסגרת השמירה עלהסדר הציבורי צדק המשיב כאשר לא הרשה לקיים תפילות על הר הבית. הנשיא אגרנט והשופטים ברנזון וקיסטר דחו את העתירה, בשלשה פסקי דין, וזאתמן הנימוק שדבר המלך השולל סמכות ביהמ"ש במקרה הנדון שריר וקיים, וממילא איןצורך להכריע בנימוקי ההתנגדות האחרים של המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג , ברנזו עוה"ד ש. תמיר, י. חרותי, י. פיקל, ומ. עליאש לעותרים, עוה"ד צ. ברניב ומ. חשין למשיב,15.9.70).
ע.א. 273/70 - פלאימפורט בע"מ ואח' נגד ציבה ל.ט.ד.
*הפרת פטנט. בערעור זו נדונה באריכות שאלת תוקפו של רישום "פטנט בחירה" והצורה והתנאיםהדרושים לרישום פטנט כזה. ביהמ"ש קיבל את ערעור המערערות שטענו כי לא פגעובפטנט של המשיבה וזאת מן הטעם כי הפטנט אינו בר תוקף בשל תיאורו הלקוי.
(בפני השופטים : זוסמן, ויתקון, מני, החלטה - השופט ויתקון, עו"ד א. גולדברג למערערת,עו"ד ר. אברהם למשיבה. 9.9.70).
המ' 617/70 - אריה בקנשטיין ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'.
*עתירת בינים בבג"צ. בפני בג"צ מתקיים דיון בענין העברת כיתות בהם לומדים ילדי העותרים מבי"ס אחדלבתי ספר אחרים, באשר אותו ביה"ס נכנס למסגרת הרפורמה עם חטיבת ביניים. העותריםבקשו צו ביניים שיאסור בינתיים העברת הכיתות אולם אלה כבר הועברו וההסדריםהחדשים כבר הונהגו לאחר שהחלה שנת הלמודים החדשה, ועתה הם מבקשים החזרתהמצב לקדמותו בתקופת הביניים, מתעוררת השאלה מבחינת מאזן הנוחות מה עדיףבתקופת הביניים שבו מתנהל המשפט. יתכן שעדיף להתחשב בקשיים שיגרמו להוריםהצריכים ללוות את ילדיהם לבתי הספר החדשים, שכן הילדים צריכים לחצות כבישיםוסכנה אורבת להם. ברם כבר ב-13.7.70 ידעו העותרים באופן סופי כי הרפורמה תבוצעבביה"ס והיה עליהם לפנות מיד לבג"צ כדי למנוע תקלות מעצמם וממערכת החינוך.כיון שהם לא עשו כן ופנו לבג"צ רק ב- 21.8.70 אין ברירה אלא לדחות את הבקשהלסעד ביניים.
(בפני : השופט קיסטר. 4.9.70).
ע.א. 153/70 - יחיאל ולירו נגד חברת אורינט פויכטונג ושות'.
*טענת "שטר טובה". המשיבה תבעה את המערער לפי שטר שחתם לפקודתה והגנתו של המערער היתהכי השטר הוא שטר טובה וכי הוא לא קיבל כל תמורה עבורו. לבסוס הגנתו היתה עדותושל המערער העדות היחידה. כידוע ניתן כיום לפסוק במשפט אזרחי על פי עדות יחידהשאין לה סיוע אך כאשר העדות היחידה היא של בעל דין חייב ביהמ"ש לפרט בהחלטתומה הניע אותו להסתפק בעדות זו. כאן קבע ביהמ"ש המחוזי כי שקל את כל הראיותולא מצא כל תוספת של ראייה לעדות המערער ולכן חייב אותו לפי השטר. בחומר הראיותאין כדי להצביע על כך שהשופט טעה במסקנתו.
(בפני השופטים : לנדוי, ויתקון, מני. החלטה -השופט מני. עו"ד דן פון-וייזל למערער,עו"ד יונה צוקר למשיבה. 1.9.70).
המ' 404/70 - פרופסור יהודה אליצור ואח' נגד רשות השידור ואח'.
*הארכת מועד. המועד להגשת בקשה לפרטים נוספים בעתירה לבג"צ מסתיים, בהתאם לתקנה 11לתקנות סדר הדין בבג"צ, תוך 14 יום לאחר המועד שנקבע להגשת תצהיר תשובה שלהמשיבים. אין לקבל טענת המבקשים כי מנין 14 הימים מתחיל מיום שקבלו בפועל אתתשובת המשיבים,
טעותם של העותרים בפירוש התקנה אינה מהווה סיבה מספקת כדי להאריך להם אתהמועד להגשת בקשה לפרטים נוספים.
(בפני : הרשם ברטוב. עוה"ד מירון ושפירא למבקשים, עו"ד חשין למשיבים. 3.9.70).
ע.פ. 298/70 - מדינת ישראל נגד איתן צפר ואח'.
*המדיניות שיש לנקוט בהגשת ערעורים על קולת העונש. המשיבים הואשמו באינוס ולאחר שמיעת העדויות הוחלף האישום במעשה מגונהוהמשיבים הודו באשמה. מעשם של המשיבים בנערה בת 17 היה שפל וחמור ואף על פיכן החליט ביהמ"ש המחוזי בת"א, בהרכב של שלשה, לדון את המשיבים למאסר על תנאיבלבד והעמדתם למבחן. הערעור על קולת העונש נדחה לאחר שביהמ"ש הבהיר את תפקידושל בימ"ש לערעורים בענין מידת העונש. לא זו בלבד שהנדונים מערערים בדרך כלל עלחומרת העונש, על פי רב ללא סכוי להצלחה, אלא שלאחרונה החלה המדינה להגישערעורים רבים על קולת העונש ולבסוף עלול להוצר סדר חדש, מעוות לחלוטין, כאילוביהמ"ש העליון הוא הערכאה הקובעת את העונש. תפקיד ביהמ"ש העליון הוא לבקר אתמידת העונשים הוא תפקיד מוגבל ובמיוחד באשר להחמרת העונש. ההתערבות תבוא רקכאשר הפער בין העונש שהוטל וזה שצריך היה להטילו הינו גדול או כאשר יש צורך
להורות על מדיניות ענישה מיוחדת לגבי סוג עבירות הדורשות מתן הדרכה לבתי המשפטדלמטה. במקרה דנא דנו שלשה שופטים בביהמ"ש המחוזי בשאלת העונש בכל כובדהראש והחליטו מה שהחליטו ואין לקבל את הערעור על החלטתם.
(בפני השופטים : זוסמן, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' בניש למערערת,עו"ד קאזיס למשיבים. 16.9.70).
ע.פ. 375/70 - אברהים זחלקה ואח' נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (הסתננות).
המערערים יצאו לירדן והסתננו חזרה לישראל ביולי 1967 ומעשם נתגלה ב-1970.הם נדונו לשנה אחת מאסר והערעור על כך נתקבל. העובדה שעבר זמן רב מביצוע העבירהאינה מהוה נימוק חזק לקולה שכן לא צריך לתת לנאשמים להנות מכך שהצליחו להסתיראת המעשה שבצעו במשך תקופה ניכרת. ברם יש להתחשב בנימוק אחר והוא ששלשהאחרים שבצעו אותה עבירה יחד עם המערערים נדונו ע"י אותו שופט לעונשים קליםיותר, יום אחד בלבד לאחר שניתן גזר הדין של המערערים. לפיכך, למרות שהעונש שלשנה אחת אינו מוגזם, יש להעמיד את העונש על ששה חדשי מאסר כעונשם של אלהשעברו את העבירה יחד איתם.
(בפני השופטים : ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד מסארווה למערערים, עו"ד גב' סוכר למשיבה.15.9.70).
ע.פ. 86/70 - צבי רודמן נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירה של גניבה כאשר נתגלו סתירות בדברי העדים המערער הורשע בעבירה של גניבה ובערעורו הוא מצביע על סתירות שונות ביןדברי התביעה וטוען שלא היה צריך לתת אמון בדברי העדים, הערעור נדחה. נכון שפהושם ניתן למצוא סתירות כאמור, אך אלה אינן מתייחסות לענינים שהם מעיקרי האשמהואין בהן כדי לערער את מהימנות העדים.
(בפני השופטים : ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט כהן. המערער לעצמו, עו"ד נתןלמשיבה. 2.9.70).
ע.פ. 288/70 - מדינת ישראל נגד רוברט לוין.
*קולת העונש (הברחת חשיש).
המערער הורשע בהחזקת 34 ק"ג חשיש שהיה מוסתר במכוניתו ועל גופו כאשר עמדלעזוב את הארץ לאחר ששהה שבועיים כתייר. נכון שהוא לא היה אחד הסוחרים אלאשימש כלי שרת להברחת הסם, אך אפילו כך אין עונש מאסר של שנתיים שהוטל עליוהולם את חומרת העבירה. לפיכך הוחמר העונש והועמד על שלש וחצי שנות מאסר. כןהחליט ביהמ"ש העליון שיש להחרים את המכונית שבה נמצא החשיש.
(בפני השופטים : זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד לויצקי למערערת, עו"ד קאזיס למשיב. 13.8.70).
ע.פ. 314/70 - סאלח מולאזם נגד מדינת ישראל.
*נכוי תקופת מעצר מעונש המאסר. בדרך כלל באין נסיבות מיוחדות לנהוג אחרת, מביא ביהמ"ש בחשבון המאסר אתתקופת המעצר שלפני גזר הדין ומן הראוי שלפני מתן גזר הדין תמציא התביעה לביהמ"שאת האינפורמציה בדבר תקופת מעצרו של הנאשם.
(בפני השופטים : זוסמן, ויתקון, ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גולדמן למשיבה. 26.8.70).
ע.פ. 312/70 - אחמד אבו עייאש ואח' נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (סיוע למסתננים).
חמשת המערערים תושבי כפר במדינת ישראל הושיטו סעד לאחד שהסתנן לישראלואשר היה מזוין כאשר בא לכפרם. אחד המערערים הוא אחיו של המסתנן והאחרים קרובימשפחה. אלה עזרו למסתנן ולחבריו המסתננים בהיותם בישראל מספר ימים ולאחר מכןהסיעו אותם לגבול משם הסתננו ללבנון. שניים מן המערערים נדונו לשלש שנות מאסר
מזה המחצית על תנאי והאחרים לעונשים קלים יותר. בהתחשב בחומרת העבירה ובמשך הזמן הארוך שבו חיפו על המסתננים אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים : זוסמן, ויתקון, ח. כהן. המערערים לעצמם, עו"ד גולדמן למשיבה, 26.8.70).
ע.פ. 210/70 - מדינת ישראל נגד אהרן דהן.
*החובה להטיל עונש נוסף על מאסר על תנאי מקום שמופעל מאסר על תנאי קודם. המשיב הורשע בעבירת שוד ונדון ל- 18 חדשי מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו מאסרעל תנאי שהוטל עליו בהזדמנות קודמת. הערעור נתקבל. מקום שמופעל מאסר על תנאינגד נאשם אין ביהמ"ש יכול להטיל בגין העבירה החדשה מאסר על תנאי כעונשיחיד. עם זאת, מכיון שעבר זמן רב מאז ביצוע העבירה ומכיון שלפני מתן פסק הדין היההמשיב עצור ארבעה חדשים בעת החקירה, אין להטיל עליו עכשיו עונש מאסר חדש.לפיכך הוטל על המשיב מאסר בפועל של ארבעה חדשים שלמעשה כבר ריצה בתקופתמעצרו, כחופף לאותו מאסר יהיה גם המאסר על תנאי שהופעל, ובנוסף לכך ישלם המשיבקנס של 500 ל"י.
(בפני השופטים : זוסמן, ח. כהן, י, כהן, החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בלטמן למערערת,עו"ד קידר למשיב. 16.9.70).
בג"צ 211/70 - עלי אבו ג'אנס נגד הפרקליטות הצבאית הראשית.
*סמכות בי"ד צבאי. העותר הורשע ע"י בי"ד צבאי באשמת מסירת הצהרה כוזבת, את ההצהרה נתן העותרבחלקה בהיותו בשטח מדינת ישראל ובחלקה ברצועת עזה. עתירתו נגד סמכות ביה"דהצבאי נדחתה. מעשה עבירה שנעשה מקצתו בתוך תחומי האזור שבו יש סמכות לביה"דובחלקו מחוץ לתחומי האיזור, אפשר לשפטו ולהענישו כאילו נעשה המעשה כולו בתוךתחומי האיזור.
(בפני השופטים : לנדוי, ויתקון, י. כהן, העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבה. 14.9.70).
בג"צ 197/70 - משה בן אהרן כהן נגד משטרת רמלה.
*העברת כסף שהופקד במשטרה ע"י האסיר מהמשטרה להוצל"פ. בגזר דין שניתן נגד העותר במשפט פלילי חויב לפצות את המתלוננים בסך 1500ל"י. לשם כך, עוקל הסכום של 275 ל"י שהיה לעותר במשטרת רמלה. בערעור על פסקדין ביהמ"ש המחוזי החמיר ביהמ"ש בעונש המאסר וקבע כי "מבטלים את גזר דינו שלביהמ"ש המחוזי", העותר טוען כי משבוטל גזר הדין בוטלה ממילא ההחלטה של הפיצויוהעקול. עתירתו נדחתה. בלי להכנס לשאלה אם צודק העותר בטענותיו, הרי לפני מתןפסק הדין שבערעור העבירה משטרת רמלה את הכסף למשרד ההוצל"פ כשבאותה שעהפעלה המשטרה לפי פסק דין תקף. אי לכך אין מקום לעתירה נגד המשטרה.
(בפני השופטים : לנדוי, ויתקון, י. כהן, העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבה. 14.9.70).
בג"צ 231/70 - בנימין שרעף ואח' נגד ראש עירית ראשון לציון ואח'.
*רשיון לפתיחת מועדון למשחק ביליארד. העותרים חפצו לפתוח מועדון למשחק ביליארד אך לא קבלו רשיון לפי חוק רשויעסקים, ונימוקה של העיריה היה כי המקום המיועד לעסק הועד בזמנו לשמש מקלט וכןשהועדה המקומית לתכנון מסרבת לאשר את תכנית העותרים מאחר שהבנין נמצא באיזורמגורים. העתירה לבג"צ נדחתה באשר לפי חוק רשוי עסקים, קיום ההוראות והדיניםהנוגעים לתכנון ובניה הוא אחד הענינים אשר יש להביאם בחשבון כשרשות מקומית דנהברשוי עסק. תרופתם של העותרים היא לבקש מהועדה המקומית להתיר להם שמוש חורגבהתאם לחוק התכנון והבניה.
(בפני השופטים : זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד נ. גולדברג לעותרים. 8.9.70).
ב.ש. 130/70 - מדינת ישראל נגד סיגני כריטין דוור.
*שחרור בערובה. המשיבה הואשמה בביהמ"ש המחוזי בהחזקת כ- 10 ק"ג חשיש בנסיון להבריחו מןהארץ ומשהוגש נגדה כתב אשום הורה ביהמ"ש המחוזי לשחררה בערובה עד לבירור דינה,ונתן לכך שני נימוקים : כי המשיבה היא אשה וכי יתכן שהיא החוליה החלשה ביותרבשרשרת של הנוגעים בדבר העבירה. לנוכח חומרת העבירה ובהתחשב בכמות החשיששנתפשה, המצביעה על כך שמדובר בעיסקה מסחרית, מעוררים תמיהה נימוקי ביהמ"שלשחרור המשיבה בערובה. שני הנימוקים אין להם משמעות בענין דנא. אולם מאחרשהמשיבה כבר היתה חופשית שבועיים וכן היתה משוחררת בערובה לפני הגשת כתבהאישום, ישאר צו השחרור בעינו אך על המשיבה להפקיד 25,000 ל"י כערובה במקום10,000 ל"י שהופקד.
(בפני : השופט זוסמן. עו"ד גב' ראב למבקשת, עו"ד א. קמר למשיבה. 21.9.70).
בר"ע 138/70 - "מבואות ביתר" נגד "תמר" ציוד כבד בע"מ.
*פס"ד שניתן במעמד צד אחד כאשר הצדדים הוזמנו לתזכורת. המבקשת הגישה תובענה נגד המשיבה בסדר דין מקוצר וזו בקשה להעביר את העניןלדיון רגיל. משום מה נקבע הענין לתזכורת בלבד והמבקשת לא התיצבה לבירור הבקשהוהשופט הורה להעתר למשיבה ולהעביר את התביעה לסדר דין רגיל. השופט לא נהג כהלכהשכן חוסר התיצבות של בעל דין בישיבה שנועדה "לתזכורת" אינה מסמיכה את השופטלדון בענין עפ"י צד אחד כדוגמת סמכותו לדון בענין עפ"י צד אחד כאשר הוזמן בעלדין "לדיון" ולא הופיע. לפיכך בוטלה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים : זוסמן, מני, קיסטר. 28.9.70).
ב.ש. 90/70 - עזרא זהבי ואח' נגד חגית זהבי.
*הארכת מועד. המבקשים אחרו בהגשת ערעורם והם מבקשים הארכת המועד. הנימוק כי חלה טעותבספירת הימים משום שבא כוחם טעה במנין ימי חודש מאי וסבר כי חודש זה כולל 30במקום 31 ימים איננו נימוק המצדיק הארכת המועד. גם שני הנימוקים הבאים כשלעצמם,כל אחד לחוד, אינו מהוה נימוק המצדיק הארכה, אולם בהצטברם יחד מצדיקים להאריךאת המועד. שני נימוקים אלה הם כי נתגלו קשיים בהשגת התיק במזכירות ביהמ"שהמחוזי וכן כי בשל חילוקי דעות עם עו"ד שייצג את המבקשים היה צריך המבקש השלישילהתייעץ עם המבקש הראשון, המתגורר בחו"ל, בדבר החלפת עוה"ד ולכן חל עיכובבהגשת הערעור.
(בפני: הרשם בר - טוב, המתמחה ש. רדין למבקשים, עו"ד ח. אזולאי למשיבה. 8.9.70).
מ.ח. 1/70 - יעקב קנדלקר נגד מדינת ישראל.
*נימוקים למשפט חוזר. שני נימוקים העלה המבקש לעריכת משפט חוזר על הרשעתו ושניהם נדחו. הנימוקהראשון הוא כי ביצע את מעשהו מתוך מניע מוצדק - היה בידו להעלות את הנימוקבעת בירור הערעור (הגם שהמניע חסר ערך באשר לאשמת המבקש בעבירה הנדונה).הנימוק השני הוא כי העונש חמור מדי בשים לב לנסיבות האישיות של המבקש - גםנימוק זה יכול היה להביא לתשומת לב ביהמ"ש בעת הערעור.
(בפני : הנשיא אגרנט. 18.9.70).
המ' 539/70 - יוסף צפריר נגד מדינת ישראל.
*אחריות בנזיקין. עקב רשלנותם המשותפת של אנשים אחדים נגרם מותו של נהג בתאונה קטלנית.המבקש יצא לדרך במכונית עם מצבר שאינו פועל ומשחלה תקלה השאיר את המכונית באמצעהכביש באין אפשרות להזיזה. עם רדת החשיכה נתקל במכונית נהג אחר ונהרג. טענתוהעיקרית של המבקש כי בעוד יום מסר את מפתחות המכונית לידי מעסיקו שהיה בעל
המכונית ובכך, כך הוא טוען, נפסק הקשר הסיבתי בין מעשהו ומחדלו ובין התאונה.אין מקום לתת רשות ערעור בגין טענה זו: ראשית לא באה בפני בימ"ש השלום כל ראיהשאכן נמסרו המפתחות לבעל המשאית ; ושנית, מעשיו ומחדליו של המבקש תמו ונשלמוכאשר נטש את המשאית והעבירה נעשתה והושלמה כשמת אדם עקב ההתנגשות. חובתושל המבקש להסיר את המטרד מרשות הרבים קמה מיד עם גרימתו ואין הוא יכול לפטורעצמו מאחריות ע"י שמרצונו הטוב ובמו ידיו יוציא את השליטה על המכונית מרשותו.
(בפני : השופט זוסמן. עו"ד יעקבי למבקש, עו"ד גב' ראב למשיבה. 2.9.70).
המ' 469/70 - יחזקאל רפתארי נגד קק"ל.
*דחיית אגרה. ביהמ"ש נעתר לבקשת המבקש לדחיית אגרת ערעור ולפטור מחובת הערבון. המבקשהינו בעל משפחה של שמונה נפשות המתפרנס מקיצבת בטוח לאומי בסך 186 ל"ילחודש ולפיכך אין ביכלתו לשלם את אגרת הערעור. כמו כן נראה סכוי כלשהו למבקשלהצליח בערעורו באחת הטענות שהוא מעלה.
(בפני : הרשם בר - טוב. עו"ד מ. ניסים למבקש, עו"ד א. נוביק למשיבה. 18.9.70).
ע.א. 608/69 - משה שפר ואח' נגד המוסד לבטוח לאומי ואח'.
*חלוקת האחריות בנזיקין. המערער הראשון ערער על החלטת בינים של ביהמ"ש המחוזי בה נקבע כי הוא נושאבאחריות לתאונת דרכים כדי מחצית הנזק שנגרם. הערעור נדחה, החלטת ביהמ"ש המחוזימבוססת בעיקר על התרשמות מן העדויות שהובאו לפניו ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעורנוהג להתערב. כמו כן בהתחשב במרחק שהמנוחה הספיקה ללכת עד לחצית הכביש בוארעה התאונה, המרחק בו עברה על הכביש והמרחק בו נמצא המערער כאשר היה יכוללראות את המנוחה מצדיקים את מסקנת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים : זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ד. כהן למערערים, עוה"ד וקס ומאיר למשיבים.22.9.70).
ע.א. 220/70 - משה גוטמן נגד חיה פולני ואח'
*פירוש הסכם. המערער חתם הסכם עם המשיבה לפיו רכש ממנה מגרש על מנת להקים עליו בניןוהתחייב לשלם סכום של 145,000 ל"י. מתוך מחיר זה היה עליו לשלם סכום של 100,000ל"י ע"י מסירת שתי דירות בבית שעמד לבנות למשיבה. לאחר ששילם כ- 50,000 ל"יוהקים את שלד הבנין ניתן נגד המערער צו קבלת נכסים. כתוצאה מכך לא נמסרו שתיהדירות לגב' פולני וזו הגישה הוכחת חוב על 100,000 ל"י והנאמנים אשרו את הוכחתהחוב. המערער טוען כי מכיון ששתי הדירות נמכרו ע"י הנאמנים בסכום של 74,000ל"י הרי סכום החוב שהמשיבה זכאית לתבוע הוא 74,000 ל"י בלבד שהוא מחיר הדירותולא סכום של 100,000 ל"י. טענתו נדחתה. המערער לא ביצע את החוזה ולא מסרלמשיבה את הדירות ומכיון שכך היתה זכאית המשיבה לקבל את יתרת מחיר המגרש בסך100,000 ל"י כאמור בהסכם.
(בפני השופטים : לנדוי, ח. כהן, י. כהן. המערער לעצמו, עוה"ד א בן נפתלי, מ. פולניוא. חרוץ למשיבים. 22.9.70).
ע.א. 26/70 - אגודה שיתופית... "אילן" בע"מ נגד המפרקים של ניסן כץ... בע"מ.
*תביעת מפרקי חברה להחזרת סכום ששולם ע"י החברה עם התחלת הליכי הפירוק. בתאריך 14.7.67 הגישה המערערת תביעה נגד החברה ניסן כץ בע"מ (להלן החברה)ע"ס 20,000 ל"י ועקלה כספים שהגיעו לחברה ממשרד העבודה. ביום 25.9.67 הוגשהבקשה לפירוק החברה, ביום 7.11.67 הגיעו המערערת והחברה להסכם שלפיו ניתן פס"דהמחייב את החברה לשלם למערערת 18,500 ל"י ומאשר את העקול הזמני. ביום
8.11.67 העביר משרד העבודה את הסכום הנ"ל לקופת ביהמ"ש והסכום שולם למערערת.ביום 4.12.67 ניתן צו לפירוק החברה.
ב-27.3.69 בקשו מפרקי החברה מביהמ"ש המחוזי כי יצוה על המערערת לשלם להםאת הסכום של 18,500 ל"י מתוך הנימוק שהוא שולם למערערת לאחר שהוגשה הבקשהלפירוק החברה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נדחה, לפי סעיף 153 (1)פירוק חברה ע"י ביהמ"ש יחשב כאילו התחיל בעת הגשת הבקשה לפירוק. כך שבמקרההנדון החל פירוק החברה ביום 25.9.67. כיון שהמערערת קבלה לידה את הכסף המעוקללאחר שהחל הפירוק אין היא זכאית לעכבו תחת ידה נגד מפרקי החברה, וזאת בהסתמךעל סעיפים 221 ו-222 לפקודת החברות. סעיף 44 לפקודת פשיטת הרגל בדבר תשלוםבתום לב לפני מתן צו הפירוק אינו חל בכלל על פירוק חברות.
(בפני השופטים : זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד י. לוי למערערת, עו"דר. טלמון למשיבים. 16.9.70).