ע.א. 252/70 - ד"ר קרולה רוזנטל נגד עו"ד טדאוש טומשבסקי
*אישור צוואת שכיב מרע. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ירושות 3336/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המנוחה פרלה ויצמן ציוותה נכסיה, בצוואת "שכיב מרע", למשיב שהוא בן אחותה. המערערתשהיא בת אחות אחרת של המנוחה התנגדה לקיום הצוואה. שני הצדדים הם יורשיה היחידיםעל פי דין של המנוחה. המערערת ביקרה בישראל במאי 1968 והמנוחה קיותה כי היא תהווה להמשענת בחליה ובזקנותה. אולם זו חזרה לאחר חדשיים לברזיל והמשיב ואשתו הם היחידיםשטיפלו במנוחה. בהיותה בבית חולים למחלות כרוניות שם אושפזה. בנובמבר 1958 ביקשה באחדהימים להזמין אליה את המשיב. הוא בא מיד יחד עם אשתו ועוד מכרה של המנוחה (להלן העדה).העדה דיברה ביחידות עם המנוחה וזו אמרה לה כי היא רוצה שכל רכושה יעבור למשיב. לאחרמכן נכנסו לחדר גם המשיב ואשתו ובנוכחות השלושה חזרה המנוחה על דבריה כי היא רוצה שכלרכושה יעבור למשיב. משעזבו אלה את בית החולים אמרה המנוחה לאחד העובדים כי היאעשתה דבר טוב וציוותה שכל רכושה יעבור למשיב. המשיב הבין את חשיבות דבריה של המנוחהואמר לעדה ולאשתו לרשום על פתקים זכרון דברים מדברי המנוחה. לאחר ארבעה ימים הוכנובמשרד עורך דין שני זכרונות דברים בהם חזרו אשת המשיב והעדה על דברי המנוחה וכעבורחמשה ימים נפטרה המנוחה וזכרונות הדברים הופקדו בבית המשפט. לאחר מכן החליט ביהמ"שלאשר את צוואה המנוחה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. המונח "שכיב מרע" לא הוגדר בחוק והוא נקלט מן המשפט העברי. מותר איפואלהזקק לעקרונות כלליים של ההלכה העברית בסוגיה זו "בתמצית ובקירוב". לפי ההלכהשכיב מרע הוא "מי שתשש כח כל הגוף וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך עלרגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה". בהתאם לכך היתה המנוחה "שכיב מרע", בעתאמירת דבריה הנ"ל.
ב. אין צורך ש"שכיב מרע" יאמר במלים מפורשות כי הוא מצוה מחמת דאגת המיתהושכוונתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. די בכך שכוונה כזו משתמעת מדבריו אומהנסיבות הסובבות את אמירתו.
ג. הוראת צוואת שכיב מרע כוחה יפה גם כאשר היא מזכה את העד לעשייתה או אתבן זוגו של העד לעשייתה.
ד. לקיום צוואת "שכיב מרע" יש צורך בראיות חזקות במיוחד. ביהמ"ש דלמטה נתןאמון בדברי המשיב, אשתו והעדה, וכן עובד בית החולים. עם זאת עדיין אפשר היה להססאם לקיים הדחת המערערת מכל הרכוש. הלכך יש להתיחס גם לכל נסיבות הענין והיחסיםבין כל המעונינים, הטיפול במנוחה וכד'. בניתוח כל נסיבות אלה עולה כי אכן נאמרוהדברים הנ"ל ע"י המנוחה.
ה. הדרישה שהמצווה בצוואת "שכיב מרע" יצוה בפני שני עדים היא קונסטיטוטיביתונראה כי פגם של היעדר שני עדים אין לו תרופה. ברם במקרה דנא אמרה המנוחה אתדבריה גם בפני העדה וגם בפני שני עדים.
ו. היו פגמים שונים אחרים בהליכים שננקטו לאחר הצוואה, ברם פגמים אלה הם מן הסוגשביהמ"ש רשאי להתעלם מהם אם הוא משוכנע באמיתות הצוואה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. 24.3.71).
בג"צ 124/70 - כוכבי שמש ואח' נגד רשם החברות
*סירוב הרשם לאשר שם לחברה.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות)
העובדות:
העותרים הגישו לרשם החברות בקשה לרשום חברה בשם "סרטי כותל בע"מ" (לאחר שבקשותלשמות אחרים נפסלו) והרשם דחה מתן השם הנ"ל, בהסתמכו על סמכותו לפי סעיף 14 לפקודתהחברות, באשר לדעתו השם המוצע יש בו "משום זלזול בערכים הדתיים הלאומיים של עם ישראלותפגע ברגשות הצבור". החברה האמורה נועדה לעסוק בצילומים, בעיקר בירושלים, והמטרותבתזכירה כוללות עסקי בידור שונים. על סרובו של הרשם נסב הדיון.
החלטה - השופט עציוני (דעת הרוב):
א. סעיף 14 הנ"ל, על סמכותו הרחבה הניתנת לרשם לסרב רישום חברה, אינו חל במקרהדנא בכלל. הסעיף בא לאפשר סירוב להרשות עצם ההתאגדות אך לא לסרב מתן שם מסויםלחברה. לענין השם שהחברה בוחרת לעצמה היה צריך הרשם לפנות לסעיפים 22 עד 25לפקודה.
ב. למרות שהסעיף עליו התבסס הרשם אינו לענין, הרי מפאת חשיבות הענין מן הראוילקבוע אם החלטתו היתה נכונה אילו התבססה על ההוראות המתאימות בפקודת החברות.
ג. הסעיף השייך לעניננו קובע כי הרשם רשאי לסרב לשם מוצע אם הוא סבור כי נטילתשם היא למטרה בלתי נאותה או למטרת תרמית. סמכות זו כוללת באופן עקרוני סירוברישום שם מן הטעם שיש בו משום פגיעה ברגשות הצבור כפי שנימק הרשם את סירובו.
ד. בדרך כלל אין ביהמ"ש שם שיקולים שלו תחת שיקולי הרשות שלה נמסר שיקולהדעת, אולם ביהמ"ש רשאי לבדוק את נימוקי הרשות, אם היו כשרים או מופרכים. במיוחדרשאי ביהמ"ש לבדוק את השיקולים כאשר אינם במומחיותה המיוחדת של הרשות והםלמעשה נחלת הכלל כגון במקרה דנא ענין פגיעה ברגשות הצבור.
ה. לגופו של ענין אין לומר כי השימוש בשם סרטי כותל מצביע דווקא על הכותל המערבי,ואפילו היו מציינים במפורש את הכותל המערבי הרי לא תמיד שימוש בשם זה מהוה פגיעהברגשות הצבור והשאלה תלויה בנסיבות ובמטרות לשמן רוצים ליטול את השם. אין לומר כיעצם שימוש בשם היסטורי ע"י חברה מהוה פגיעה ברגשות הציבור. כאן אין לראות פגםבשימוש בשם זה.
השופט כהן (דעת מיעוט):
גם אם ביסס הרשם את החלטתו על הוראה לא נכונה הרי אם רשאי היה לסרב אתהרישום בנימוק נכון לא יעניק בג"צ סעד לעותר, ובמקרה דנא היתה לרשם סמכות לסרברישום השם המוצע לפי סעיף 24 לפקודה.
בענין שיקול הדעת צדק הרשם בנימוקיו לסירוב רישום השם סרטי כותל.
(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן עו"ד י. אלדר לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיב. 15.3.71).
ע.א. 321/70 - יעקב פרלברג ואח' נגד שמעיהו שחור
*תביעת אחד הבעלים המשותפים בדירה לסילוק ידו של שותף שני בדירה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים מני, שיינבוים, קנת) בע.א. 692/68 -הערעור נדחה)
העובדות:
המערער והמשיב הם בעלים משותפים של בית בתל - אביב. ביניהם היתה קרבת משפחהוהמשיב נתן למערער יפוי כח לניהול הבית ונאמר בו כי יתבטל לאחר מות אמו של המערער.ברם גם לאחר פטירתה המשיך המערער לנהל את הבית ואת חלקו של המשיב בהכנסות העבירלמשיב. המערער עצמו גר באחת הדירות ובחשבונות ששלח למשיב הופיע סכום של 300 ל"י לשנהכתשלום של המערער עבור הדירה. בשנת 1954 (כאשר יפוי הכח למעשה כבר לא היה תקף) התקשרהמערער בחוזה שותפות עם אדם אחר וביחד יסדו את בית הספר "אלפא". המערער השקיע בשותפותאת דירתו, אך לא הודיע על כך למשיב והמשיך לשלם את שכר הדירה בסך 300 ל"י לשנה. בשנת1964 הגיש המשיב תביעה לסילוק ידם של המשיבים מהדירה ובימ"ש השלום דחה את התביעה,ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב ונתן את הצו המבוקש. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. הלכה פסוקה היא ששותף בנכס יכול לתבוע סילוק ידו של שותף אחר בנכס המצויבחזקתו הבלעדית, ואין נפקא מינה בכך כיצד נוצרה השותפות.
ב. המערער החזיק בדירה כאחד הבעלים המשותפים בהסכמת המשיב. החזקה כזו אינהמקנה לו זכויות של דייר מוגן, אלא החזקה של בר רשות, ורשות זו ניתנת היתה לביטול.העובדה שהמערער שילם בעד החזקה בדירה, לא היה בה כדי להראות שנקשרו בהיחסי שכירות בינו ובין המשיב.
ג. אמנם העובדה שאדם שילם כסף עבור חזקה ייחודית בדירה מהווה הוכחהלכאורה בדבר הכוונה לקשור יחסי שכירות, אולם הנחה זו ניתנת לסתירה וספק הוא האםכוחה יפה ביחסים בין בעלים משותפים של נכס. מבחינה זו מצבו של בעל משותף גרועממצבו של אדם זר. ניתן להניח שאלה זו בצריך עיון כי התנהגות המערער מוכיחה שלאהתכוון לשכור את הדירה ולא ראה עצמו כדייר מוגן.
ד. גם אם נוצר קשר חוזי בין הצדדים כתוצאה מהתשלום הרי היה זה רק לגבי החלקיםהבלתי מסוימים של המשיב בדירה ובכך לא די כדי ליצור שכירות מוגנת.
ה. המערער העביר את הדירה לשותפות ולא לשותפים ועל כן אין הוא מחזיק עתהבדירה יחד עם שותפו אלא השותפות היא המחזיקה בדירה. שותפות ושותפים אינם זהיםמבחינת הדין.
ו. העובדות והטענות הנחוצות לביסוס התביעה נגד המערער מפורטות בכתב התביעהוהמשיב יצא ידי חובתו כשטען שהשותפות היא מסיגת גבול, ולא צריך היה לפרט אתהנסיבות שבהן תפסה את החזקה. לא צריך היה לטעון בכתב התביעה כי השותפות מחזיקהברשיון שניתן לה מאת המערער וכי רשיון זה אינו תקף. אף במקרה של מתן רשותוביטולה אין מקפידים תמיד עם תובע שלא טען בכתב התביעה את נסיבות מתן הרשותוביטולה והסתפק בקביעה שהנתבע הוא מסיג גבול.
ז. ביפוי הכח ניתן אמנם למערער שיקול דעת רחב להשכרת הדירות, אך אפילו המשיך המערער לפעול לפי אותו יפוי כח למרות שכבר פג תקפו, הרי היה חייב חובת נאמנותשל שליח לשולחו ולא היה רשאי למסור את הדירה לשותפות. ממילא אין פעולתו מחייבתאת המשיב.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד מ. בן דרור למערערים, עו"ד א. נאמן למשיב. 16.3.71).
ע.א. 444/70 - נהוראי ובניו בע"מ נגד אהרון ריינגבריץ ואח'
*עריכת הסכם שותפות תוך הסתמכות על היצג כוזב של אחד השותפים. * הרשעה בעבירה על אתיקה מקצועית.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט מטלון) בת.א. 1166/67 - הערעור נתקבל)
העובדות:
ביום 19.12.66 התקשר המשיב בחוזה עם אחד גולדבלום ליצירת שותפות בנכס שהוחזק על ידו.בחוזה נאמר כי גולדבלום יקבל 25 אחוז מהשותפות וישלם למשיב תמורת זה 12,500 ל"י. כן הוסכםלחפש שותף נוסף לעסק שיקבל 50 אחוז מהשותפות וישלם 25,000 ל"י. המערערת צורפה לשותפותוערכה הסכם ב- 3.2.67 עם המשיב ועם גולדבלום. בהקדמה לחוזה זה הוזכר החוזה שבין גולדבלוםוהמשיב וצורף לחוזה זה וכן נאמר בחוזה המשולש כי מוצהר שגולדבלום שילם למשיב סך 12,500ל"י בהתאם להתחייבותו. העסק לא הצליח, גולדבלום יצא את השותפות ובינתיים התברר כי גולדבלוםלא שילם כלל למשיב את הסך 12,500 ל"י אלא 3,000 ל"י בניגוד למה שהוצהר בחוזה המשולש.המערערת הגישה תובענה נגד המשיב וטענה כי הצטרפה לעסק עקב תרמית בכך שנאמר לה כיגולדבלום שילם את הסכום הנ"ל וביקשה ביטול חוזה השותפות והחזרת הכספים ששילמהושהשקיעה לאחר מכן. ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע שהתרמית הניעה את המערערת להתקשר בחוזהודחה את התביעה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. כדי לבסס עילת תביעה לפי סעיף 49 לפקודת השותפות אין צורך לבקש את פירוקהשותפות. הזכויות האמורות בסעיף הנ"ל אינן מותנות בפירוק השותפות. אמנם הפרקהנ"ל נקרא "פירוק השותפות" אך מקום שמשמעותו של חיקוק ברורה אין מביאים ראיהלא מכותרת הפרק ולא מהערת השוליים.
ב. משהוכיח שותף שעקב תרמית הצטרף לחוזה הרשות בידו לבטל את הקשר החוזיולהשיב את המצב לקדמותו.
ג. אין צורך לקבוע כאן אם הכלל של "יושר מירבי" הנדרש בשותפות חל גם על השלבהקודם לניהול העסקים היינו על עשיית הקשר עצמו. חוזה רגיל מחייב את הנתבע רקעקב הצהרה כוזבת, ואילו בחוזה של "יושר מירבי" גם שתיקה מחייבת את המתקשר,ובענין דנא היתה הצהרה כוזבת המחייבת גם בחוזה הרגיל.
ד. דבר העולה לכדי תרמית לעניני דיני הנזיקין, אף לענין דיני החוזים כך, אלא שהיצגכוזב שנעשה ללא ידיעה שהוא כוזב דיו כדי להצדיק ביטול העיסקה והצורך להוכיח כיהנתבע ידע שהיצגו היה כוזב הוא רק בתביעת דמי נזק אך לא בתביעה לביטול העסקה.
ה. אין ספק שההיצג הכוזב בענין דנא היה מהותי לענין העסקה ועשוי היה לשמשמניע לצד שכנגד להתקשר בחוזה. נכון הדבר, היצג כוזב יכול שלא יהיה מהותי ויניעאת התובע להתקשר בחוזה ויכול שיהיה מהותי ולא ישפיע עליו ובשני מקרים אלההנתבע פטור, אך אם היה ההיצג מהותי לכאורה אתה מסיק שגם שימש מניע. על מסקנהזו יכול הנתבע להתגבר בכמה דרכים.
י. אין הכרח שהתובע יעיד על דוכן העדים שאלמלא ההיצג לא היה מתקשר בחוזה.מקום שאדם הוטעה בענין מהותי מתחייבת המסקנה, באין ראיה לסתור, כי הטעות פעלה
ככוונת המטעה ולכאורה יצא התובע בזה ידי חובתו.
ז. כל הפעולות שמהן למד ביהמ"ש המחוזי כי המערערת לא סמכה על ההצהרה הכוזבתבהכנסה לשותפות אין בהן כדי להצדיק מסקנת בימ"ש המחוזי. למעשה עולה מתוך חומרהראיות שההצהרה הכוזבת היא שהניעה את המערערת להכנס לעיסקה.
ח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקשר הסיבתי בין התרמית ובין העיסקה מהווה עילה לפירוקהשותפות לפי סעיף 49 הנ"ל אך לא לביטול החוזה. מסקנה זו אין לקבל, במידה שהקשרמהווה עילה לפי סעיף 49 הוא מהווה עילת תרמית חוזית שכן שתי העילות זהות.
ט. יש להחזיר את הענין לביהמ"ש דלמטה שיברר אם אחרי גילוי התרמית גילתההמערערת את דעתה בעד המשכת היחסים החוזיים כטענת המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד מקליס למערערת, עו"ד פלדמן למשיב. 21.3.71).
על"ע 1/71 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד פלוני.
*בקיצור (ערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד בתיק 17/70 - הערעור נתקבל).
העובדות:
באוגוסט 1966 ביקר המתלונן יחד עם פרקליטו (להלן "הפרקליט") במשרדו של המשיב לדיוןבסכסוך שבין המתלונן לבין לקוחו של המשיב. בהתאם לעדות המתלונן ופרקליטו איים המשיבעל המתלונן כי אם לא יבצע פעולה מסוימת יגלה דברים העלולים לסבך את המתלונן בפלילים.לפי עדות המתלונן עזב מיד את משרדו של המשיב לנוכח האיום הנ"ל ולאחר כמה דקות עזב גםפרקליטו את משרדו של המשיב. לפי עדותו של הפרקליט עזב יחד עם המתלונן את המשרד לנוכחהשמעת האיום. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב והטיל עליו עונש של אזהרה ותשלוםהוצאות בסך 200 ל"י. ביה"ד האמין לדברי המתלונן והפרקליט ובאשר לסתירה בדבר עזיבתמשרדו של המשיב קבע כי שתי הגירסאות סבירות באותה מידה ואין זה אירוע הקשור קשר מחייבעם האיום והרשיע כאמור את המשיב. ביה"ד המשמעתי הארצי סבר כי הסתירה בין שתי הגירסאותצריכה להשפיע על שאלת האמינות, שכן לדעתו הסתירה הנ"ל יורדת לשורשו של הענין. לדעתבי"ד זה אם נכונה גירסת הפרקליט כי אז לא יתכן שנשמעו דברי האיום. אין זה סביר שעו"ד נשאראצל אדם כשמרשו יוצא לשמע דברי השמצה ואיום. ביה"ד המשמעתי הטעים שאמנם אין ערכאהערעורית מתערבת במימצא עובדתי המבוסס על מהימנותם של עדים אך עם זאת סבר, ועל כך איןחולק, שערכאה כזאת יכולה להתערב אם הערכאה הקודמת ביססה את האמון שלה תוך כדי דחייתנימוק שמן הדין להתחשב בו לצורך האמינות או תוך כדי קבלת נימוק שלא צריך היה לקבלו. כאןקיים הנימוק של הסתירה בין שתי העדויות כאמור ועל כן ניתן להתערב בשאלת האמינות והתוצאההיא שזיכתה את המשיב. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אכן, אי סבירותה של תגובה על דבר איום יש בה כדי לעורר ספק אם אמנם הושמעודברי איום ונכון הוא שביה"ד המשמעתי הארצי רשאי היה לבחון את שאלת הסבירות,ובאותה מידה רשאי גם ביהמ"ש העליון לבחון שאלה זו.
ב. גם אילו העדיף ביה"ד המשמעתי המחוזי את גירסת הפרקליט עדיין יכול היה להאמיןלעדותו של הפרקליט בדבר האיום. התנהגותו של הפרקליט, לפי גירסה זו, שנשארבחדר, איננה כה משונה ובלתי סבירה עד כדי להטיל ספק סביר בגירסתו שאמנם שמעדברי איום. יתכן שיציאה מהמשרד באופן מידי וטריקת הדלת היתה תגובה מכובדתיותר, אך אין לאמר שהיתה זו התגובה היחידה המתיישבת עם שמיעת דברי איום.
ג. היוצא מכך שביה"ד המשמעתי הארצי טעה במסקנה שהסיק מהסתירה שנתגלתהבדברי העדים.
ד. אין ספק כי השמעת איום כפי שהעידו המתלונן והפרקליט מהווה עבירה על כלליהאתיקה המקצועית והעונש האמור איננו חמור ויש להשאיר על כנם את ההרשעה ואתגזר הדין.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. 21.3.71).
ע.פ. 204/70 - משה אפרת נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת מס הכנסה, המערער הורשע בעבירה על סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה שבמזיד, בכוונהלהתחמק ממס, השמיט מדו"ח על הונו ועל נכסיו ליום 31.3.66 סך 128 אלף ל"י בפריט"חייבים". המערער עוסק בהלואות בריבית וטענתו העיקרית היתה שמתן ההלואה הנדונההחלה בשנת 1955 בסכום נמוך ומדי פעם בפעם החליף את השיקים הקודמים בחדשיםהכוללים ריבית ומעולם לא קיבל את הריבית, ולכן צריך היה לנקוב את הסכום ההתחלתי.טענה זו אין לקבל משני נימוקים: ראשית, ההסבר הועלה עתה על ידי ב"כ המערער אך לאכך הבין המערער את טופס הצהרת הון והוא הבין כי עליו לנקוב את רשימת החייבים כפישהיא והתעלם מכך כדי להתחמק ממס; אך הטענה גם אינה נכונה לגופה. בתאריך שאליוהתיחס הדו"ח היו בידי המערער שיקים ושטרות בלתי מסולקים בסכום מסוים ובכלשטר ושיק התגבש חוב בסכום הנקוב בו. אין לנו ענין בכך כיצד נוצר החוב שהתגלםבשיק או בשטר. אם סילק החייב תחילה את השיק הקודם וקיבל כסף תמורת השיקהחדש או שהחשבון נעשה רק על הנייר.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד שימרון למערער,עו"ד קירש למשיבה. 13.5.71).
ע.פ. 35/71 - מדינת ישראל נגד מאיר בן אליהו בן דוד.
*קולת העונש (עשיית מעשה מגונה).
המשיב הורשע עפ"י הודאתו בעשיית מעשה מגונה בכח, בכך שבשעה שנהג בכלירכבו הזמין את המתלוננת להכנס למכוניתו ולאחר מכן ביצע בה את זממו. ביהמ"שהמחוזי הטיל עליו 3 חדשים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 3000 ל"יופסילה על תנאי ל- 3 שנים מלהחזיק רשיון נהיגה. הערעור על קולת העונש נתקבל, ביחסלמאסר בפועל - אמנם תקופת המאסר שהוטלה על המשיב אינה עומדת בכל יחס סבירלא לחומרת העבירה ולא למטרת הענישה. אולם בינתיים שוחרר המשיב ממאסרו וביהמ"שלא יחזיר אותו למאסר נוסף. מאידך לנוכח חומרת העבירה והעובדה שביצועה נתאפשרע"י נהיגתו של המשיב ברכבו, אין הצדקה לפסילה על תנאי בלבד ויש לפסול את המשיבמנהיגה במשך 3 שנים. נכון שהפסילה עשויה לפגוע קשות במשיב המתפרנס מנהיגה,אך דוקא חומרתה של הפגיעה היא הנותנת שיהא בה משום עונש הולם ומרתיע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. משנה לפרקליט המדינה י. בלטמןלמערערת, עו"ד י. הגלר למשיב. 2.3.71).
ע.פ. 554/70 - אריה מכרוש נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גניבת רכב ונהיגה ללא רשיון).
המערער הוא בן 18 ומאחוריו שורה בלתי פוסקת של עבירות שביצע החל משנת1961. ניסו עליו את כל אמצעי התיקון האפשריים ושום דבר לא הועיל. יום אחד כאשרברח ממאסר חוקי גנב רכב ותוך נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח פצע נערה וברח ממקוםהמעשה. ביחד עם עונש של 3 שנים מאסר שהוטלו עליו הפעם, עליו לרצות למעלה מ- 7שנות מאסר החל ממאי 1969, זה אמנם מקרה בלתי רגיל שאדם צעיר בגיל זה ישלח
למאסר לתקופה ארוכה כל כך, אבל אין מנוס מזה כי המערער מהווה סכנה רצינית לציבור.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' סוכר למשיבה,המערער לעצמו. 24.2.71).
ע.פ. 91/71 - ארנטרודיר רייניס נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירת סמים) המערערת הורשעה בהחזקת ונסיון ליצוא של 12 ק"ג חשיש ונדונה ל- 2 שנותמאסר. הערעור על כך נדחה. על אף הנסיבות המיוחדות לקולה, כגון שיתוף הפעולה שלהמערערת עם המשטרה וגלוי רשת ההברחה, אין להקל בעונש לנוכח חומרת העבירה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. החלטה - הנשיא אגרנט. 4.3.71).
ע.פ. 418/70 - מרדכי בן דוד אדרי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש. המערער נמצא אשם בעבירות של סרסרות למעשי זנות ושידול למעשה זנות ונדוןל- 5 שנות מאסר. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היה יסוד מספיקלהרשעה בחומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש שכלל את עדות המתלוננת, עדות הוריה,עדות דודה.
המערער העסיק את המתלוננת במעשי זנות לאחר שהרתה לו בגיל 16 וחצי והתחתןאיתה; אחר לידתה התמוטטו עצביה והיא אושפזה ולאחר שהבריאה שוב העסיק אותהבזנות ואם סירבה הנחית בה מכות. בהתחשב בנסיבות המקרה ובצורך בהטלת עונשיםמרתיעים אין להקל בעונשו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו,עו"ד ע. רובין למשיבה. 4.3.71).
ע.פ. 2+51/71 - צבי אדמסקי ויצחק רוזנבלום נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירת סמים).
ביולי 1970 נתגלתה בנמל חיפה מוסתרת בתוך מכונית כמות של למעלה מ- 100 ק"גחשיש שעמדו להבריח לחו"ל. הנאשם העיקרי נדון בנפרד ל- 6 שנים מאסר וערעורו נדחהכבר ע"י ביהמ"ש העליון. הנאשם רוזנבלום הביא את המכונית לאדמסקי שהוא פחח וזההתקין בתוך המכונית מתקן מוסתר להחסנת חשיש. רוזנבלום נדון ל- 3 שנים מאסרוערעורו על חומרת העונש נדחה לנוכח חומרת העבירה וזאת על אף עברו הנקי. מאידךהורשע המערער אדמסקי רק בסיוע לנסיון לייצא סמים וזוכה משאר האישומים כוללסיוע להחזקת סמים. הוא נדון ל- 18 חדשי מאסר אך בהתחשב בעברו הנקי ולנוכח זיכויומרוב האשומים נתקבל ערעורו ומאסרו הועמד על שנה אחת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד קנת למערער הראשון, המערערהשני לעצמו, עו"ד בייניש למשיבה. 7.3.71).
ע.פ. 561/70 - זכריה פסקו נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה. בין המערער והמתלונן ששמרו על תחנות דלק פרצה קטטה ותוך כדי כך נורה כדורמאקדחו של המערער אשר פגע במתלונן וכן נגרם למתלונן פצע שטחי בראשו. המערערהועמד לדין בשני אישומים של חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי זיכה אותו ביחס לחבלההנובעת מהיריה מחמת הספק שמא נכונה גירסת המערער שהכדור נפלט. אשר לחבלהבראש ציין ביהמ"ש המחוזי כי גירסת המתלונן שהחבלה נובעת ממכת אקדח אינהמתיישבת עם עדות הרופא על סוג הפצע ולפיכך ספק אם הפצע נגרם ממכת האקדח.עם זאת נגרם הפצע במהלך הקטטה והנאשם אחראי לתוצאות מעשיו. הערעור על
ההרשעה נתקבל. גירסת המתלונן על החבטה באקדח נדחתה וזו קביעה עובדתית שאיןלהתערב בה. יוצא איפוא שאין כל גירסה עובדתית מהימנה על כך כיצד נגרם הפצעבראשו של המתלונן. ייתכנו מקרים שבהם תצא התביעה ידי חובת ההוכחה בלי עדותישירה על גרימת הפצע, כאשר ברור בדרך האלמינציה שרק הנאשם יכול היה לגרוםלאותה חבלה. לא כן המקרה שלפנינו. לא היתה גירסת עובדות שעל פיה היה ניתןלהרשיע את המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד רבינוביץ למערער,פרקליט המדינה ג. באך למשיבה. 11.3.71).
ע.פ. 530/70 - יוסף רג'ואן נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות פריצה שלוש ראיות נסיבתיות הובאו נגד המערער להרשעתו בעבירות פריצה. הראיההעיקרית היתה שכסא נח שנתגלה בבית המערער זוהה ככסא שנגנב ממחסן מושב נהורהוהוא נמצא כעבור כמה שבועות אצל המערער; שתי ראיות נוספות שהן בעלות משקלשל סיוע לצורך ההרשעה. ראיות אלה הן שהגניבה בוצעה באמצעות מכונית לארקלבנה והמערער זוהה כמי שנהג במכונית לארק כזו בקרבת המושב בחודש שבו בוצעההגניבה וכן שמכונית לארק כזו נשכרה כמה פעמים על ידי שותף לדבר העבירה כשהמערערהיה יחד עמו. כשבאו לפני השופט ראיות כבדות משקל כאלה רשאי היה השופט להביאגם בחשבון את העובדה שהנאשם לא העיד כדי לסתור את הראיות. אשר לעונש -המערער נדון לשנתיים מאסר שמתוכן 6 חדשים מאסר בפועל. לנוכח ריבוי עבירותמסוג זה אין להקל בעונש למרות שאין למערער הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, עציוני. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד רוביןלמשיבה. 22.2.71).
ע.פ. 505/70 - אשר לידג'י נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות מס הכנסה).
בשתי שנות מס העלים המערער הכנסה של 35 אלף ל"י שהיוו שני שליש מהכנסתו.הוא נדון לשלושה חדשי מאסר ולתשלום קנס של 30 אלף ל"י בתשלומים נוחים, הערעורעל חומרת העונש נדחה. העונש קל לעומת העונשים שבתי המשפט נוהגים להטיל במקריםדומים, וכנראה שביהמ"ש דלמטה כבר לקח בחשבון את כל הגורמים לקולה שהביאהסניגור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד קנתלמערער, עו"ד גב' בייניש למשיבה. 7.3.71).
ע.א. 749/70 - פלוני נגד פלונית.
*מתן פס"ד במעמד צד אחד. במשפט מזונות שבין הצדדים נשלחה הזמנה בה הוזמנו הצדדים לדיון בשאלה מדועלא תבוטל התובענה לאחר שעברו 6 חדשים מדחיית המשפט דחייה כללית. בתאריךשנקבע לא התייצב המערער למשפט וביהמ"ש נתן צו למזונות. הערעור על כך נתקבל.התובענה לא נקבעה לדיון ואי התייצבותו של המערער אינה יכולה להצדיק מתן פסקדין שלא בפניו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן.עו"ד ברגמן למערער, המשיבה לעצמה. 14.3.71).
ע.א. 686/70 - פלוני נגד פלונית.
*הנמקת פס"ד. בפסק דין מזונות שניתן טוען המערער כי הוא לא נומק כדבעי כמצות תקנה 215
לתקנות סדר הדין. הערעור נדחה. אפילו לא מילא השופט אחרי כל הדרישות של התקנההנ"ל, הרי באה תקנה 491 וקובעת כי אי קיום תקנה 215 אינו כשלעצמו פוסל את פסקהדין, על כל פנים כל עוד לא הורה ביהמ"ש הוראה אחרת. בענין של מזונות אשהוילדים לא יורה ביהמ"ש לפסול הליך בשל אי קיום הוראה זו או אחרת של תקנות סדרהדין. לגופו של ענין אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בקביעותיו של ביהמ"ש דלמטה בעניןהכנסות הצדדים וצרכי האשה והילדים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט כהן. עו"ד פלפלי למערער, עו"ד פוסמןלמשיבה. 15.3.71).
ע.א. 576/70 - יצחק הרצל נגד קצין התגמולים.
*תביעת תגמולים עקב נכות בשרות צבאי. תביעת המערער לתגמולים בשל נכות עקב שירותו הצבאי נדחתה לאחר שועדתהערעורים לא שוכנעה כי הנכות נגרמה עקב השירות. הערעור על כך נדחה. בפני הוועדההיתה חות דעת של רופא אשר הועדה העדיפה על עדותו של הרופא מטעם המערער.ברם אפילו העד מטעם המערער אינו אומר אלא שסביר להניח כי המחלה נגרמה על ידימאורע כלשהו שנתרחש במשך השירות ולא הובאה כל ראיה שהתרחש מאורע כזה.כן אומר אותו רופא ש"אין כל ודאות כי אין קשר בין השירות הצבאי והתפתחות המחלה".אולם על המערער חובת הראיה להוכיח את הקשר הסיבתי, וחוות הדעת ש"אין כל ודאותשאין קשר" אינה יכולה לתמוך בתביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן.עו"ד בסט למערער, עו"ד גב' ראב למשיב. 14.3.71).
ע.א. 546/70 - יוסף פוקס נגד קצין התגמולים.
*תביעת תגמולים עקב נכות בשרות צבאי המערער שירת למעלה מ- 20 שנה בצבא ובשלהי 1968 קיבל התקף לב ותוך כדיהבדיקות נתגלתה אצלו סכרת. הועדה מצאה שאין קשר בין מחלותיו לבין שירותו הצבאיוהערעור על כך נדחה. כל מה שעולה מעדותו של הרופא בפני הועדה הוא כי מחלתסכרת יכולה להיות מושפעת מנסיבות נפשיות, אבל לא הוצגה לרופא שאלה ספציפיתאם היה בנסיבות שירותו של המערער כדי להשפיע על מהלך מחלת הסכרת שלו, ועלכן אין גם תשובה לשאלה זו. נשארה רק חוות הדעת של הועדה שאין קשר בין תנאיהשירות למחלות הנ"ל.
נכון הדבר שלפי ההלכה אין צורך באירוע מסוים, לא כל שכן באירוע בלתי רגיל,במשך השירות אשר הביאו להופעת המחלה או להחמרתה, אבל מאידך לא היתה גם כלעדות פוזיטיבית שתנאי השירות היה בהם כדי להחמיר מצבו של המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גרינברגלמערער, עו"ד גב' ראב למשיב. 14.3.71).
ע.א. 418/70 - אוסובסקי יצחק נגד פקיד השומה.
*שומת מס הכנסה. המערער הוא בעל מוסך לפחחות רכב והוא אינו חייב לנהל ספרים ולא ניהל. לאחרשפקיד השומה הוציא לו שומה לפי מיטב השפיטה על בסיס התחשיב הסטנדרטי לאותוענף, הובאה השומה בפני ועדה ציבורית מייעצת שהפחיתה את השומה ב- 20 אחוז.ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה וגם הערעור על כך נדחה. נכון כי התחשיבשלפיו נקבעה השומה איננו בבחינת חוק בל יעבור והנישום אינו קשור בו, אולם הבאלערער על שומה שנעשתה על בסיס התחשיב מוטלת עליו החובה להצדיק את ערעורו.המערער לא יצא ידי חובה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. שטרוזמן למערער,עו"ד ע. רובין למשיב. 15.3.71).
ע.א. 360/70 - אלון סויסה נגד נאוי אליהו ואח'.
*פגיעה בתאונת דרכים המערער נפגע בתאונה בהיותו בן 4. המשיב, נהג מונית, פגע בו שעה שעקף מוניתחונה והילד יצא מאחורי המונית החונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הפיצוייםוהערעור על כך נדחה. המערער ביקש להיעזר בכלל של הדבר מעיד על עצמו, אך צדקביהמ"ש דלמטה בקבעו כי לא נתמלא כאן התנאי שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישביותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה. כיון שכךאין להעביר את נטל הראיה על הנתבע. אין גם ללמוד על מקרה דנא מהתקדימים בהםדובר על חובת זהירות מיוחדת של נהג העובר ליד אוטובוס ציבורי עומד. שם אין רואיםהולך רגל מאחורי האוטובוס ואילו כאן יכולים לראות מעבר למונית עומדת אם אדםמבוגר עומד לחצות את הכביש. אם נמצא ילד שקומתו נמוכה מזה, מותר לנהג להניח שילדקטן כזה נמצא בהשגחתו של מישהו אחר. אמנם אין ליחס לילד רשלנות תורמת, אבל דבר זהאינו יכול להשפיע על התנהגותו של המשיב אם רשלנית היא אם לאו. (בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. אופנהיים למערער,עו"ד ד. אלפרין למשיבים. 18.3.71).
המ' 107/71 - חסין כניפס נגד רות הולנד.
*הארכת מועד. ערעור שהוגש ע"י המבקש נדחה באשר הפקדון לא הופקד תוך המועד. הרשם סירבלהאריך את המועד והערעור על החלטה זו נדחה. בלי להכנס לשאלה אם החלטת הרשםניתנת לערעור, הרי במקרה דנא לא עשה הרשם שימוש מוטעה בשיקול דעתו. הרשם יכולהיה להאריך את המועד אף בלא טעמים מיוחדים, אולם למערער לא היה כל הסבר סבירלצדוק האיחור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד שליט למבקש, עו"ד גלאור למשיבה. 18.3.71).
בג"צ 111/71 - פלונית נגד ביה"ד הרבני בחיפה.
*חילופי גברי בהרכב בי"ד רבני. בין העותרת לבין בעלה מתנהל דיון במשך שנים בפני ביה"ד הרבני בענין מזונותוכעת עומדים להתחלף שני דיינים מתוך ההרכב. עתירתה היא כי ההרכב הקודם ימשיךלדון בענינה, העתירה נדחתה, אין בג"צ ממונה על הסידורים הפנימיים של בתי הדיןלמיניהם ובענין שלפנינו הטיפול צריך להיות בידי ראש אבות בתי הדין בחיפה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. 25.3.71).
ב.ש. 14/71 - שלמה בביוף ואח' נגד מזל אליקים ואח'.
*העברת דיון מת"א לירושלים.
לפני שנתיים הגישו המשיבים תובענה נגד המבקשים ועילתה תאונת דרכים שארעהבירושלים. אחד הנתבעים מנהל עסקיו גם בת"א ולפיכך מוסמך ביהמ"ש לדון בתובענה.שני התובעים גרים בת"א ובודאי יעידו במשפט. המבקשים מבקשים להעביר את הדיוןלירושלים בה קרתה התאונה ובה נחקרה התאונה ע"י משטרת ירושלים. אלמלא עברו כברלמעלה משנתיים מהגשת התביעה אפשר היה להתייחס ביתר אהדה לבקשה, אולם אחרשעבר זמן כה רב אין מקום להעתר לבקשה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד סיבל למבקשים, עו"ד בר - שלום למשיבים. 18.3.71).
בתוכן
* ע.א. 252/70 - ............. 238─ * אישור צוואת שכיב מרע.─* בג"צ 124/70 - ........................ 239─ * סירוב הרשם לאשר שם לחברה.─* ע.א. 321/70 - ...................... 240─ * תביעת אחד הבעלים המשותפים בדירה לסילוק ידו של שותף שני בדירה.─* ע.א. 444/70 - ........... 241─ * עריכת הסכם שותפות תוך הסתמכות על היצג כוזב של אחד השותפים.─ * הרשעה בעבירה על אתיקה מקצועית.─* על"ע 1/71 - ............... 242─* בקיצור ............................................................. 243─ * ע.פ. 204/70 - הרשעה בעבירת מס הכנסה,─ * ע.פ. 35/71 - קולת העונש (עשיית מעשה מגונה).─ * ע.פ. 554/70 - חומרת העונש (גניבת רכב ונהיגה ללא רשיון).─ * ע.פ. 91/71 - חומרת העונש (עבירת סמים) .......................... 244─ * ע.פ. 418/70 - הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש.─ * ע.פ. 2+51/71 - חומרת העונש (עבירת סמים).─ * ע.פ. 561/70 - הרשעה בגרימת חבלה חמורה.─ * ע.פ. 530/70 - הרשעה בעבירות פריצה ............................... 245─ * ע.פ. 505/70 - חומרת העונש (עבירות מס הכנסה).─ * ע.א. 749/70 - מתן פס"ד במעמד צד אחד.─ * ע.א. 686/70 - הנמקת פס"ד.─ * ע.א. 576/70 - תביעת תגמולים עקב נכות בשרות צבאי.─ * ע.א. 546/70 - תביעת תגמולים עקב נכות בשרות צבאי ................. 246─ * ע.א. 418/70 - שומת מס הכנסה.─ * ע.א. 360/70 - פגיעה בתאונת דרכים ................................ 247─ * המ' 107/71 - הארכת מועד.─ * בג"צ 111/71 - חילופי גברי בהרכב בי"ד רבני.─ * ב.ש. 14/71 - העברת דיון מת"א לירושלים.─
─
─
─
─
─